דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק יז'

האביר שלי

כמה ימים אחר כך חזרתי הביתה אחרי יום העבודה הראשון שלי אצל דוקטור נוימן נחושה בדעתי שזה יהיה גם היום האחרון שלי אצלו. מהרגע שנפגשנו היה דוקטור נוימן נחמד כלפי באופן שמנוני שהגעיל אותי, אבל מאחר והוא הציע לי שכר טוב, ושעות העבודה היו נוחות לי כבשתי את סלידתי, עניתי בסבלנות על שאלותיו החטטניות, והגבתי בחיוך סלחני על מחמאותיו המיותרות. לאכזבתי הוא לא התעניין כלל בהכשרה המקצועית שלי ובציונים הטובים שהשגתי, ובמקום זה ציין בהתפעלות את גזרתי החטובה, עיני הכחולות, שערי הבהיר ואת הבגדים שלי שהיו בדיוק לטעמו. 
למרות אי הנוחות שהערותיו עוררו בי שתקתי כשהוא שאל במין אבהיות מזויפת איך בעלי מרשה ליפיפייה כמוני לצאת בלעדיו מהבית והמשכתי לחייך חיוך מנומס וכנוע שהתפרש אצלו כאישור להתנהגותו הדביקה.

כל זמן שהיו קליינטים במרפאה הוא היה פחות או יותר בסדר, אמנם עמד קרוב מידי אלי, נשף על עורפי והתחכך בי יותר מידי לטעמי, אבל לא באופן גלוי מידי. לא אהבתי את זה, אבל אמרתי לעצמי לא להיות פרנואידית, לא יכול להיות שלדוקטור נוימן המבוגר ממני בעשרים שנה, גבר שמנמן ומקריח שעונד טבעת נישואים עבה יש כוונות מגונות. תירגעי אנה, לא כול הגברים בעולם מנוולים, הוא עומד קרוב אליך כדי לבדוק אם את עושה הכול כמו שצריך, נזפתי בעצמי למרות שחשתי אי נוחות גוברת והולכת.

אחרי שכולם הלכו נשארנו לסדר ולהכין הכול למחר הוא נעשה עוד יותר דביק וידידותי, ובסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בכך יותר. ריח הבושם שלו היה מגעיל והוא הזיע וממש הזיל עלי ריר. הדפתי אותו מעלי ואמרתי לו להפסיק עם זה כי אני אישה נשואה ואם לילד ומה שהוא עושה זה פשוט לא בסדר.

התשובה שלו הייתה להצמיד אותי לכרס שלו בשתי ידיים שמנמנות ושעירות ולספר לי שאני סקסית ומדהימה, שכל היום עומד לו בגללי, ושהוא שכר אותי לעבודה למרות שאין לי שום ניסיון רק כי אני יפה כל כך, והוא מת ל... "תעזוב אותי!" צרחתי, דחפתי אותו בכוח וברחתי הביתה. לרווחתי הוא לא רדף אחרי ורק צעק אחרי משהו בקשר לשכר שלי, אבל לא הקשבתי. רצתי משם מהר ככל שיכולתי וכל מה שרציתי היה לברוח ולא לראות אותו יותר לעולם.

הייתי אמורה לאסוף אל מישה מסבתא שלו, אבל החלטתי קודם ללכת הביתה, להתקלח ולהחליף בגדים. הרגשתי שריח הזיעה מעורבת בבושם המבחיל של דוקטור נוימן דבק בעורי לא רציתי לגעת בילד לפני שאשטוף אותו מעלי. לא הייתה לי סבלנות להמתין לאוטובוס ולכן רצתי כל הדרך הביתה. מעולם לא הצטערתי יותר על שאין לי רישיון נהיגה, והחלטתי שברגע שיהיה לי די כסף אלמד נהיגה ולא אצטרך להיות תלויה יותר במוניות ובאוטובוסים.

ליד הבית נתקלתי במנשה יושב על ספסל בגינה הציבורית. הוא עישן את הסיגריה היומית היחידה שלו - ניסו לא הרשה לו לעשן בבית - והביט באריק ובניסו ששיחקו לא רחוק ממנו עם מישה הצוהל בגן השעשועים. "למה מישה לא אצל סבתא שלו?" נבהלתי.

"היא הלכה לבדיקות או משהו ובקשה מאריק להביא את מישה מוקדם יותר." השיב מנשה בפיזור נפש, ומעך את הסיגריה, מביט בפני בדאגה, "מה קרה לך? את בסדר? אריק סיפר לי שהתחלת לעבוד היום, איך היה?"

ניסיתי להגיד שבסדר, אבל פתאום התחלתי לרעוד והתיק שלי נפל ארצה. מנשה התכופף בזריזות והרים אותו, הניח אותו בחיקי ואחז בידי שרעדה. "מה קרה חמודה?" שאל ברוך, "למה את רועדת?"

הוא היה גדול ושרירי ומודאג כל כך והביט בי בעדינות כזו עד שמצאתי את עצמי מספרת לו הכול, משתאה למראה פניו הכהות והרגועות בדרך כלל שהאפילו מזעם. "איפה המרפאה הזאת? אני אלך ואפרק את המניאק המזדיין הזה לחתיכות." סינן מבעד לשפתיים חשוקות.

"לא, לא." נבהלתי, "בבקשה, אל תעשה כלום, אני לא רוצה, אני מתביישת."

"את מתביישת? ממה את מתביישת? זה הוא שצריך להתבייש, הבן זונה העלוב הזה?" כעס מנשה, "גברים זה כזה עם חרא." הוסיף במרירות.

נזכרתי בשיחה על גברים שניהלתי עם ניסו בבוקר הראשון שלי בדירה החדשה, והבטתי באריק ששיחק עם מישה כמו ילד קטן, מתעלם ממני כמו שעשה מאז הפעם האחרונה שדחיתי אותו מעל פני, וסוף סוף הדמעות שכבשתי בתוכי מאז שנודע לי עליו פרצו החוצה. מנשה לא נבהל למרות שבכיתי. הוא שילב את זרועי בזרועו, הוביל אותי חזרה לדירה, הכין לי תה, ליטף בזהירות את שערי, ביקש שאפסיק לבכות נתן לי טישו והבטיח לי שהכול יהיה בסדר.

"אני יודעת." מחטתי את אפי הדולף, "רק אל תלך להרביץ לאף אחד, בבקשה ממך, זה לא העסק שלך, אם כבר אז אריק צריך להרביץ לסוטה הזה."

"כן, בטח, אני ממש רואה את אריק הולך להרביץ למישהו." הצטחק מנשה ששלוות רוחו חזרה אליו, "מה קורה אתכם, הכול בסדר? למה אנחנו כמעט לא רואים אותו לאחרונה?"

"גם אני רואה אותו מעט מאוד." הודיתי, "הוא לא ישן איתי כבר הרבה זמן, חשבתי שהוא מבלה בלילות עם ניסו."

"לא עד כמה שידוע לי." נאנח מנשה, "נו, טוב, אמרתי לניסו שזה ייגמר, כל דבר טוב נגמר במוקדם או במאוחר."

"למה אתה מתכוון? איזה דבר טוב נגמר?"

הוא התחמק מתשובה ברורה, רק הניד את ידו בתנועת ביטול ושאל מה אני מתכננת לעשות בקשר לעבודה.

"לא יודעת." הודיתי, "יש לך רעיונות?"

"כן, יש רופא שיניים אחד שאני מכיר שצריך סייעת, אבל זה עלול להיות קצת בעייתי."

"מה, גם הוא סוטה?" התחלחלתי.

"לא ענתי." צחק מנשה מבודח מתגובתי, "וגם נוימן המגעיל שלך הוא לא סוטה, לא באמת, הוא סתם עוד גבר נבזה וחרמן שחושב עם הזין, והאמת שאני די מבין אותו, הבנות בארץ שחרחרות ומאוד סקסיות, בעיקר כשהן צעירות, אבל מיד אחרי הילד הראשון הן נעשות מלאות מידי ומאבדות את כל החן שלהן, ואת... את גם בלונדינית טבעית, שזה די נדיר בארץ, וגם כל כך יפה ועדינה... קשה להאמין שאת אימא לתינוק."

"איזה מחמאות, אני עוד אחשוב שאתה מנסה להתחיל איתי מנשה." צחקתי בקלות דעת מוחמאת בעל כורחי.

"חלילה, סתם קשקשתי שטויות." ענה וצחק גם כן ואחר כך הרצין והעביר את קצה אצבעו בליטוף, קליל כמגע כנפי פרפר, על לחיי. "כמה את יפה." אמר ועיניו נעשו עצובות מעט, "יפה כמו נסיכה מהאגדות. את צריכה אביר שישגיח עליך אנושקה." רפרף בקלילות את אצבעו על גב כף ידי.

"אבל אין לי אביר, אולי אתה מוכן להיות האביר שלי דניאל?" חייכתי אליו בגנדרנות, מפלרטטת איתו כאילו הייתי שוב נערה צעירה וחסרת דאגות.

הוא לא נענה לחיוכי, משך ממני את ידו בחטף וטמן אותה בחיקו. "אל תצחקי ממני ענת." אמר חרש וארשת של עלבון הסתמנה סביב שפתיו שרק לפני רגע צחקו בחוסר דאגה.

"אני לא צוחקת ממך, אני צוחקת אתך." פייסתי אותו, מופתעת להיווכח שהוא מתייחס להתבדחות שלי ברצינות כאילו היה גבר רגיל שמתעניין בנשים.

"את יודעת שבאמריקה חייתי עם בחורה?" סיפר לי פתאום, כמו רצה להסביר לי את תגובתו המפתיעה, "אהבתי אותה מאוד, וגם היא אהבה אותי, כמעט שהתחתנו." התוודה.

"באמת?" השתוממתי, "אבל הרי אתה... חשבתי שאתה הומו?"

"יש כל מיני סוגי הומואים, רובם הם כמו ניסו, לא מסוגלים ולא רוצים להיות עם נשים, אבל יש כאלו שכן יכולים, זה גם עניין של תקופות, לפעמים רוצים יותר, ולפעמים פחות."

"לא ידעתי." הודיתי, "נו, אז למה לא התחתנתם בסוף?" חקרתי בסקרנות.

הוא משך בכתפיו. "לא יצא, תקופת הנשים שלי נגמרה לפני שהספקתי להתחתן."

"מסכנה." אמרתי בצער, חשה הזדהות רבה עם אותה בחורה אלמונית, "היא בטח הייתה מאוד עצובה."

הוא חייך בסלחנות. "כן, אחרי שנפרדנו היא הייתה עצובה מאוד, בכתה ודברה על התאבדות, אבל התגברה. עכשיו היא מאושרת, יש לה ילדים חמודים ובעל שאוהב אותה. מי שלא התגבר זה אני, היא התקדמה והמשיכה הלאה ואני חזרתי לארץ, בדיוק אותו הומו דפוק שהייתי לפני שעזבתי." אמר בתיעוב מריר, מפתיע בכנותו.

מעולם לא עלה בדעתי שהוא שונא את עצמו עד כדי כך. הייתה לי הרגשה שהוא מצטער על עצם קיומו וזה הדהים אותי, עד היום גברים נראו לי תמיד כל כך בטוחים ומרוצים מעצמם. גם אם היו רחוקים משלמות הם תמיד עשו רושם שהם שלמים לחלוטין עם עצמם ונטולי כל חוש ביקורת עצמית.

נשים לעומתן היו הרבה פחות בטוחות בעצמן, גם היפות שבהן היו תמיד מודאגות מהופעתן. נשים תמיד התנצלו וחששו שהן לא אימהות מספיק טובות, שהן לא עושות מספיק בבית, או בעבודה, ותמיד היו בטוחות שהן לא רזות מספיק, לא יפות מספיק, לא מתאמצות מספיק, והאשימו קודם כל את עצמן כשמשהו בחייהן השתבש. גברים לעומת זאת התנערו בקלות רבה מאחריות, והטילו תמיד את האשמה על אחרים, בעיקר על הנשים בחייהן. אריק למשל טען לא פעם שאני זו שפיתיתי אותו, ולאחרונה החל לטעון במרירות שבגללי הוא תקוע ושאם לא הייתי משליכה את עצמי עליו ונכנסת בחוסר זהירות להיריון חייו היו קלים יותר. הויכוחים חסרי הטעם האלו על מה שהיה נגמרו תמיד במריבות. הוא היה מסתלק בכעס, ומשאיר אותי עם הילד ועם כאב ראש שנבע ממתח ומעלבון.

"כנראה שגם אצל אריק נגמרה התקופה הנשית מיד אחרי שהתחתנו." אמרתי, "אבל הוא כל כך פוחד מההורים שלו... אני לא חושבת שהוא יעז להתגרש ממני כל זמן שהם חיים."

"ומה אתך? מה את רוצה? דחוף לך להתגרש ממנו?" הביט בי מנשה במבט חודר, "יש לך כבר גבר אחר?"

"לא." אמרתי, והאדמתי ממבוכה, כי עד היום בכלל לא חשבתי על הגבר שיבוא אחרי אריק. אי שם, עמוק בתוכי, ידעתי שיום יבוא ובחיי יזרח גבר אחר במקומו, אבל מישה היה עדיין כל כך צעיר ותלוי בי, והכאב על הבגידה של אריק היה עדיין טרי מידי.

עד לרגע שמנשה נגע בלחיי באצבע מהססת היה הגבר שיחליף את בעלי חבוי אי שם בעתידי, עתיד רחוק כל כך עד שלא היה טעם להרהר בו. גופי עדיין לא התאושש ממאמץ הלידה ורק לאחרונה סיימתי לגמרי את עניין ההנקה, אפילו המחזור החודשי שלי לא הסתדר כראוי... יש לך עוד זמן לחשוב על רומנטיקה וגברים, אמר החלק השפוי וההגיוני במוחי, מנסה להתעלם ההלמות הדופק המתגברת פתאום ברקותיי ובפרקי ידי, דוהרת בין ירכי, במקום המוצנע ההוא שכבר זמן רב מידי לא נגעה בו יד אחרת מלבד ידי שלי.

"דניאל מנשה?" הצצתי בעיניו הכהות שהיו סגורות למחצה כאילו היה שקוע במחשבות, וניסיתי לנחש מה חולף במוחו. הוא היה שונה כל כך מאריק שלמדתי לקרוא בקלות, מנשה היה מבוגר יותר, גדול ומוצק יותר, גבר מסתורי, אבל יציב וחזק. גבר בגברים, משענת איתנה לאישה ענוגה. בניגוד לאריק ולניסו לא ניכר בו שום סימן שהחשיד אותו בנטייה לבני מינו, לא היה בו אפילו לא שמץ של גנדרנות, או עידון נשי.

"מה?" שאל בלי להביט בי, "מה רצית ענת?"

"רציתי לדעת אם אתה מעדיף שאני אקרא לך דניאל או מנשה." הנחתי קלות יד אגבית על אמת ידו השזופה והשרירית.

"עדיף מנשה, ככה לא יהיה בלבול ביני לניסו." אמר, וקם בפתאומיות, אחז במרפקי והוליך אותי למרפסת שלי שעדיין לא הייתה נאה ושופעת צמחייה כמו זו של ניסו, אבל נראתה טוב יותר מאשר בפעם הראשונה בה נכנסתי אליה.

"תראי איזה יופי." הסב את תשומת ליבי לשמש השוקעת, "תראי איך השקיעה צובעת הכול בזהב." הצביע בתנועה מלכותית על העצים שניצבו כחומה לאורך הכביש הראשי, מגנים על רחובנו מהשאון והפיח.

"באמת יפה." אישרתי בהכרת תודה, וכמעט נשענתי עליו קלות, כתפי כבר נסמכה לכתפו כשקול בכי תובעני של ילד עייף פרם את השקט הזהוב של שעת השקיעה מפר את השלווה האינטימית ביני לבינו.

מיד אחר כך התפרץ ניסו פנימה, מישה הבוכה מפרכס בזרועותיו. "זהו, גמרנו לשחק," הודיע לילד המייבב, "ועכשיו הגיע הזמן למקלחת ולארוחת ערב." הכריז, "ואחר כך הולכים לישון." הנמיך את קולו והניח את בני  בזרועותיי.

"ואיפה אבא שלו?" שאלתי, מוקנטת מעט, מרגישה כאילו גזלו ממני במרמה דבר מה שכמעט היה שלי וגז לפתע. דקה אחר כך התנחמתי בלחי רכה וריחנית שהתרפקה על כתפי, ובתחושת האושר שהסבו לי הידיים הדביקות והשמנמנות שנכרכו באהבה על צווארי.

"אריק הסתלק לאיזה פגישה." רטן ניסו, שגם הוא היה מאוכזב, אבל בניגוד אלי הוא לא זכה לנחמה של גוף חמים רך ונותן אימון שהתרפק עליו.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...