דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק טז'

נגד הזרם

מהרגע שראיתי את בעלי מתנשק עם גבר כל מה שהיה ברור, קבוע ויציב בעולמי התמוטט, ברגע אחד הכול התהפך והשתנה. המוזר הוא שלא הייתי באמת מופתעת. הזדעזעתי, אבל לא הוכיתי בתדהמה, לא באמת.

תמיד הרגשתי שיש דברים שאני לא יודעת עליו. אי שם, חבויה בפינת מוחי, דחוקה ונסתרת מחמת הבושה ובגלל שהיו לי דברים חשובים יותר לעסוק בהם, הייתה טמונה הידיעה שבעלי הוא לא כמו שאר הגברים שהכרתי עד עתה, שהוא קצת שונה, יש לו סוד, והנה הסוד הזה נחלץ לפתע ממחבואו ונופף לעומתי בידיו, מעווה אלי את פניו בלעג - הנה אני, חשבת שנעלמתי? לא יקירתי, הייתי פה עוד מההתחלה, לא הלכתי לשום מקום, ועכשיו כבר לא תוכלי להתעלם ממני, צחק וחרץ לי לשון.

פתאום צצו במוחי המון רגעים קטנים שכאילו שכחתי, והנה הם פה שוב, לועגים לי על העיוורון והטיפשות שהפגנתי. רק עכשיו חזרו להטריד אותי כל הפעמים בהם הבחנתי בו בוהה מוקסם בגברים שריריים וחשופי גו, בדרך כלל ספורטאים, שהופיעו בטלוויזיה או סתם ברחוב, למרות שספורט כלל לא עניין אותו. נזכרתי פתאום בכל הפעמים בהן סגר בזריזות חשודה את הטלפון ברגע שהופעתי. העניין הרב שהפגין בבגדי ובנעלי, עניין ומומחיות שעמדו בניגוד גמור לאדישות שלו למראה גופי הערום. שונה לגמרי מרוב הגברים שכל מה שאישה לובשת הוא היינו הך לדידם כל זמן שיצליחו להפשיט אותה בסופו של דבר. ומה בנוגע לשלווה המשועממת בה הביט בנשים אחרות גם כשהיו יפות וסקסיות ממני? והסלידה שהפגין למראה הצעירות הישראליות שנהגו ללכת ברחוב עם בגדים הדוקים ומעטים מידי לדעתו, והתלבשו בסגנון זנותי וסר טעם? לרוב הגברים זה לא הפריע כלל, להפך, שימח את ליבם.

בזמנו השוויתי את נועם הליכותיו של אריק עם נשים להתנהגות המגעילה של גיסי שלטש מבטים חסרי בושה בכל אישה וראה בכל אחת יעד לכיבוש, ומובן שהעדפתי את אריק, גם כיום עדיפה בעיני אדישות מנומסת על התלהבות מוגזמת שגורמת לי להרגיש כאילו אני טרף שראוי להתכבד בו ולא אדם עם דעות וטעמים משלו, אבל הרי לא יכול להיות שאין משהו באמצע - גבר שימשך לנשים, אבל גם יכבד אותן. ירצה בהן וישתוקק להן, אבל ידע להתאפק ולרסן את עצמו בעת הצורך?

חשבתי על כל סוגי הגברים שהכרתי, ועל אלו שקיוויתי להכיר - בהנחה שהם קיימים אי שם מחוץ לספרים ולסרטים רומנטיים - וסוף סוף אזרתי עוז ובדקתי מה חבוי בקופסת התרופות הקטנה שאריק הסתיר מפני במגרת התחתונים שלו בלי לנחש שגיליתי אותה כמה ימים אחרי שהתחתנו. הקופסא הקטנה הזו שהייתה בעצם קופסת תכשיטים קטנה עשויה עץ שהוא קיבל מאימו עוד בילדותו עוררה את סקרנותי כבר מזמן, אבל עד היום נרתעתי מלפגוע בפרטיות שלו. זה נראה לי לא הגון, מגונה ואסור.

אחותי הגדולה לימדה אותי עוד בילדותי לא לגעת בחפצים לא לי, וצרבה במוחי את האיסור לחטט בארונות של אחרים. היא דאגה לפרטיותה כמובן ולא היססה להכות אותי כדי לרפא אותי מסקרנותי, אבל עכשיו, אחרי שכל עולמי התמוטט, נפרצו אצלי כל הסכרים והתמוטטו האיסורים. ברגע שאריק נכנס להתקלח (הוא בילה במקלחת זמן רב יותר ממני ומאימו גם יחד) ניצלתי את ההזדמנות ודחפתי פצירת מתכת למנעול הקטן של הקופסא, שברתי אותו וגיליתי בתוכה שרשרת זהב כבדה עם תליון לב שמעולם לא ראיתי קודם, צמיד תואם שנראה לי יקר אם כי סר טעם, מספר קונדומים מוזרים בעלי טעמים ומרקמים משונים, וקופסת קרטון קטנה עם כדורים כחולים מוזרים בצורת מעוינים – ויאגרה.
במקום לספק תשובות גרם לי תוכן הקופסא לשאול עוד שאלות - למה גבר צעיר ובריא זקוק לויאגרה שנועדה לאנשים מבוגרים עם בעיות אימפוטנציה? ומאיפה התכשיטים האלו? ולמה הוא לא הראה לי אותם אף פעם? ושוב הציף אותי גל של זעם על עצמי, על העיוורון והטיפשות שלי. נרגעתי רק אחרי שהזכרתי לעצמי שאני אימא עכשיו, שאסור לי להיות שוב פתיה וחלילה לי לסמוך שוב על גבר. מעכשיו תבטחי רק בעצמך אנה, ותאהבי רק את מישה, אמרתי לעצמי, והלכתי לעזור לחמותי עם ההכנות לארוחת ערב. 

עוד לפני שסיימנו את האוכל, ולמרות שאריק בעט כל הזמן בקרסולי במאמץ להשתיק אותי, הודעתי לכולם שהיום ראינו דירה נהדרת שמתאימה לנו מאוד ואנחנו מתכננים לעבור לשם מיד אחרי שנצבע ונסדר אותה. "כבר חתמתם על חוזה? החלטתם בלי להראות לנו קודם את הדירה?" נחרדה סוניה, "ומה עם הילד? שכחתם שהוא צריך את סבתא שלו?" גערה בבנה, מתעלמת ממני.

"לא, חס וחלילה." נבהל אריק שכעסה של אימו החריד אותו, "אנה סתם מתלהבת, עוד לא חתמנו כלום, ואולי בכלל לא יצא מזה שום דבר, רק דיברנו שאולי..."

"לא נכון." התרגזתי מהקלות בה ביטל בעלי את דברי, "החלטנו לעבור דירה עוד מזמן, צפוף לנו פה, ואין לנו פרטיות, והילד צריך חדר. הגיע הזמן שנעבור למקום משלנו, ואני רוצה את הדירה ההיא."

"את צודקת." התערב סשה בשיחה, "אני סומך עליך שהדירה בסדר." הוא פנה לאשתו הנסערת, "מה את דואגת? אנה בחורה חכמה עם ראש על הכתפיים."

"מה חכמה? היא רק ילדה." התרגזה סוניה, והביטה באריק כמבקשת את סיועו, והפעם היה זה תורי לבעוט בו מתחת לשולחן. אריק נרמז והסכים בשפה רפה שכן, אולי, יכול להיות שבאמת הגיע הזמן שנתחיל להתארגן במקום משלנו וניתן להוריו קצת מנוחה ושקט. סוניה החלה לדמוע שהנה לוקחים לה את הנכד, ואיזה אגואיסטיות זו מצידי להתנהג ככה, ואיך יכול להיות שאימא שלי חינכה אותי לבזבז כסף על דירה כשאנחנו יכולים לגור אצלם חינם?

אריק ואביו החווירו ונאלמו דום למראה דמעותיה, אבל לא לחינם ביליתי את כל חיי בין שתי בכייניות מדופלמות כמו אימי ואחותי. בניגוד אלי הן ידעו לפתוח את ברז הדמעות שלהן לפי הזמנה, והשתמשו בנשק הזה על ימין ועל שמאל, בעיקר נגד גברים שמשום מה נבהלים מדמעותיה של אישה. תמיד חשבתי שזו התנהגות בזויה ומבישה, שלא לדבר על כך שעיניים אדומות מבכי לא משפרות את מראיה של אף אישה, והעדפתי לשכנע בהיגיון, לדבר ולא לילל.
הגשתי לסוניה טישו והסברתי לה בנחת שמישה יתחיל עוד מעט ללכת, והוא זקוק למרחב שלא קיים בדירה הקטנה שלהם, וגם הם זקוקים לקצת שקט מאיתנו. הדירה שאנחנו מתכוונים לשכור לא יקרה, היא נמצאת במרחק הליכה מביתם, יש שם יותר אוויר צח, ויש גן שעשועים קרוב והרבה עצים ושקט, וכמובן שלא נצליח לעשות שום דבר בלי העזרה שלה, ובלי שהיא תמשיך לשמור על הילד עוד כמה שנים. ברגע שאתחיל לעבוד הוא יהיה אצלה כל יום, ובעצם שום דבר לא ישתנה חוץ מזה שבערבים יהיה להם קצת שקט והם לא יצטרכו להתעורר בלילות כשמישה יבכה, וכמובן שלא נחתום על שום דבר בלי להתייעץ בה ובסשה.

דיברתי ודיברתי, מקפידה על טון רגוע ומנומס, ובשקט בלב שאלתי את עצמי איך אני משכנעת את ניסו ומנשה לשמור על פרופיל נמוך ולא לצאת מהדירה שלהם בזמן שההורים של אריק מסתובבים אצלנו. לקח יותר משבועיים עד שעברנו לדירה משלנו ובמשך כל אותו הזמן רק אני נלחמתי ונאבקתי שזה יקרה. היו ימים שהרגשתי כאילו אני שוחה נגד הזרם, מתאמצת ללא הרף, גוררת אחרי את אריק הפסיבי שלא ממש התנגד, אבל גם לא עזר יותר מידי, והודפת את ההתנגדות האילמת של סוניה שלא אהבה לוותר על השליטה שלה במשפחתה.

היחידים שהיו לטובתי ועזרו לי בצורה מעשית היו ניסו וסשה - סשה הרגיע את אשתו הזועפת, עודד אותי, ורץ בשבילי לכל מיני סידורים ועניינים בירוקרטים שאיכשהו צצים תמיד ומעכבים כל פעולה, וניסו מצידו פיקח על השיפוץ, והפגין נוכחות גברית כדי שבעלי המקצוע לא ינסו לסדר אותי כי אני רק אישה שלא מבינה כלום. בהתחלה חשבתי שאני לא רואה את מנשה כי הוא כועס עלי או משהו, ורק כשרבנו עם המובילים - שרצו פתאום תוספת כסף בתירוץ הלא משכנע שהם לא ידעו שיהיו לנו כל כך הרבה חפצים ושהמדרגות רבות כל כך - גיליתי שמנשה עובד בלילות וישן במשך היום.

באמצע הויכוח המייאש עם הסבלים תאווי הבצע שלנו הוא צץ פתאום, שערו פרוע ופניו זועפים ונפוחים משינה, ושאג באסרטיביות מרשימה על הסבלים שבבת אחת ויתרו על התביעות שלהם, וחיש קל העמיסו את כל החפצים שלנו לדירה, ואפילו סידרו הכול במקום לפי הוראותיי. מנשה עמד זועף ולטש בהם מבט חשדני, ידיו היו שלובות על חזהו ופיו קפוץ בכעס והם התרשמו ועבדו מהר ובזריזות. רק אחרי שהם סיימו הוא התרכך, שלף חופן שטרות של מאה שקל וחילק אותם בין הסבלים המופתעים שהלכו לדרכם שמחים וטובי לב.

"טמבל." צחק ניסו, ולקח ממני את מישה שנרדם בינתיים על כתפי, "בסוף נתת להם טיפ יותר גדול מהתוספת שהם רצו."

"כן, אבל נתתי להם אותו מרצוני, ובזמן שלי." אמר מנשה, חייך חיוך ישנוני משהו, ופיהק. אחר כך התלונן שהוא עדיין נורא עייף, לקח את מישה מידיו של ניסו והסתלק לישון. מצחיק היה לראות איך שני הגברים המגודלים האלו שטיפחו שרירים בחדר הכושר, והקפידו על הופעה גברית למהדרין היו נעשים רכים ונימוחים למראה חיוכו של מישה. הם העריצו אותו והיו מכרכרים לפניו, ומתחרים זה בזה על תשומת ליבו של הילד שפיזר את חיבתו באופן שווה בין שניהם. 

בלילה הראשון שלנו בדירה החדשה החליט אריק לממש את זכויותיו כבעל ולמרות שהייתה לו ספה משלו בחדר העבודה הוא נכנס למיטה שלי, נשכב לצידי, ולפני שהספקתי להגיד משהו לקח את ידי והניח אותה על הזקפה שלו. הייתי נורא עייפה אחרי השבועיים המאמצים שעברו עלי, ודי עצבנית בגלל החוצפה שלו, וכשהוא ניסה לנשק אותי התפוצצתי מכעס, צעקתי והדפתי אותו מעלי.

"מה? אבל אני בעלך." היתמם אריק.

"וזה לדעתך אומר שאני הרכוש שלך?" התרתחתי.

אריק התקפל מיד, התחיל לגמגם התנצלויות וניסה לספר לי כמה הוא התגעגע אלי. "תראי איך עומד לי?" התבכיין ונדחק אלי.

"כל מה שאני רואה זה שהוויאגרה באמת עובדת עליך." סובבתי אליו את גבי, משאירה אותו חסר מילים מרוב תדהמה. אחרי שהתאושש הוא ניסה לדבר איתי ולהפציר בי שאולי, בכל זאת... אבל אני דחפתי את ראשי מתחת לכרית וסירבתי להקשיב, ובסופו של דבר נרדמנו גב אל גב.

רק כשהתעוררתי אחרי כמה שעות מקול בכיו של מישה גיליתי שאריק לא לצידי. הוצאתי את מישה ממיטתו ושוטטתי עם הילד הבוכה בדירה שנראתה לי ענקית ומפחידה, מלאה צללים משונים, רוטטים על קירות זרים. כדי לא להפחיד את מישה דחקתי את פחדי, חיבקתי את הילד ושרתי לו חרש שיר ערש בעודי מחפשת אחרי אביו שנעלם לאי שם.

בסופו של דבר חזרתי עם מישה למיטה, השכבתי אותו לצידי ושכבתי ערה עוד שעה ארוכה אחרי שהוא נרדם, ישן בשלווה לצידי, תוהה מה עשיתי עם חיי, ומה הטירוף שקפץ עלי לעזוב את הבית ולגור לבד במקום הזר והמוזר הזה. למחרת בבוקר הלכתי עם הילד לעשות קניות, ובדרך פגשתי את ניסו שגם הוא יצא לקנות לחמניות וחלב בסופר השכונתי.

"למה את נסחבת עם הילד על הידיים?" מיהר לקחת אותו ממני, "למה את לא שולחת את אריק לקניות?"

"כי הוא לא בבית." עניתי, "רבנו בלילה והוא הסתלק כשישנתי, ואל תגיד לי שהוא ישן אצלך, אני לא טיפשה עד כדי כך."

"אף פעם לא חשבתי שאת טיפשה ענתי." מחה ניסו, נבוך מאוד.

"למרות שהתחתנתי עם גבר שלא מעוניין בי בכלל?" הנחתי למרירות שכבשתי עד כה לפרוץ. משום מה הרגשתי נוח לדבר עם ניסו גלויות, בלי העמדות פנים ושקרים. אולי כי הוא הביט בי במבט רך ונראה נבוך ומוכה אשמה כל פעם שכעסתי. "אריק אוהב אותך." הבטיח לי ניסו, "הוא מאוד מעריך אותך, ותדעי שהוא מתבייש מאוד שהוא רימה אותך, זה לא היה בכוונה, יש לו המון רגש וכבוד כלפיך."

"ובכל זאת הוא ישן בחוץ הלילה, לא רק בי הוא בוגד אלא גם בך."

ניסו משך בכתפיו ואמר שלכל גבר יש זכות לכמה שעות של חופש פה ושם, ולא צריך לעשות מזה סיפור.

"זאת אומרת שלא מפריע לך שהוא הסתובב אלוהים יודע איפה כל הלילה?"

"נו, טוב, אולי, קצת... לא ממש. הוא כבר ילד גדול, והוא יודע לשמור על עצמו." התחמק ניסו ממבטי.

"אני לא מבינה כבר שום דבר." אמרתי, ובאמת לא הבנתי, "חשבתי שהוא אתך?"

"כן, בדרך כלל הוא איתי, אבל לא רק, לפעמים הוא אוהב לגוון."

"וזה בסדר מבחינתך?"

ניסו חייך, קצת בעצב, והסביר לי שככה זה גברים, והסיפור הגדול הזה שנשים עושות סביב מונוגמיה הוא מוגזם, ודי מיותר כשמדובר רק בגברים.

"מה, אז גם אתה מסתובב לך פה ושם? עם מנשה למשל?"

ניסו משך בכתפיו ומלמל שכן, ככה זה, וזה לא סיפור, וחבל שאני אדאיג את הראש החמוד והמתוק שלי בעניינים המטונפים האלו.

"אל תדבר איתי כאילו שאני ילדה קטנה." התרגזתי, "אני בת עשרים ושתיים ואימא לתינוק." הזכרתי לו וליתר הדגשה רקעתי ברגלי על הקרקע כמו ילדונת מפונקת, "אני אישה מבוגרת!" הצהרתי בפניו, והתאפקתי לא לצרוח מתסכול.

"בסדר." אמר ניסו וליטף בחיבה את זרועי, "הבנתי, אל תתרגזי, הכול יהיה בסדר. מה דעתך, מישה יכול כבר לאכול קרמבו? רוצה גם אחד?"

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...