דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק טו'

אבא ואימא של מישה

הדירה של מנשה מצאה חן בעיני למרות אווירת העזובה הקלה ששררה בה. זו הייתה דירה מרווחת - גדולה מידי לבן אדם אחד - בעלת מרפסת ענקית משקיפה על רחוב שקט. היה לדירה פוטנציאל טוב, שלושה חדרי שינה שאחד מהם היה יחידת הורים מרווחת עם חדר ארונות, שירותים נפרדים ודלת צרפתית שיצאה למרפסת מיניאטורית, לא שימושית, אבל חמודה מאוד. ממול השתרעה גינה ציבורית מוקפת חומת עצים עבותים שהסתירו את הכביש הראשי ועמעמו את רעשיו, ובמורד הרחוב עמד סופר משפחתי קטן ומסביר פנים.

"מאוד נחמד פה." הצהרתי והסתובבתי בין החדרים, למרות שלא כל כך מסודר, וגם קצת מוזנח, חשבתי, לעצמי בלבד, לא רציתי להעליב.

מנשה השתמש להפתעתי בחדר השינה הקטן ביותר, שני האחרים היו נטושים, הסלון היה ריק למחצה, וברור היה שמזה זמן רב איש לא עשה שימוש במטבח המאובק. "מאז שאריק הסתלק אני נמצא רוב הזמן אצל ניסו." הסביר מנשה שקרא את הפליאה במבטי, "לפעמים אני ישן פה, אבל בדרך כלל אני אצלו. אתם יכולים לעבור לגור פה מיד, חתמתי על חוזה לשנתיים, ובשבוע שעבר שילמתי מראש על שלושת החודשים הבאים."

"אבל..." התחיל אריק, נבוך מעט, דיבור על כסף תמיד הביך אותו משום מה. אני חושבת שאימא שלו תקעה לו לראש שכסף זה משהו המוני שבושה לדבר עליו, לפעמים היו לה רעיונות משונים.

"זה בסדר." טפח מנשה בחביבות על שכמו, "על חשבוני, מתנה ממני לכבוד החתונה והולדת הילד." אריק הנהן ושתק, נראה עוד יותר נבוך, ומנשה נואש ממנו והסתכל עלי.

"אז מה את אומרת ענתי?" שאל.

"אני אומרת תודה רבה ובסדר." חייכתי אליו, והפניתי את מבטי אל אריק ששמר על ניטרליות וכאילו התאמץ להתמזג בטיח שעל הקיר, "הדירה מוצאת חן בעיני, אבל צריך לסדר אותה, להכניס בה קצת חיים. באיזה צבע נצבע את הקירות? יש לך רעיונות?" התייעצתי בבעלי, מעצב הפנים, בניסיון להוציא אותו מהאפאטיות המרגיזה בה שקע ברגע שמנשה השתלט על המצב. החלטתי להקשיב בסבלנות לרעיונות שלו למרות שביני לבין עצמי כבר החלטתי שאת הסלון והמטבח נצבע בגוונים של קרם וצהוב חיוור, ואת חדרי השינה בכחולים וירוקים, ואם זה לא יהיה יקר מידי נוסיף אולי ציור קיר עליז בחדרו של מישה.

אריק נאנח והתנער מעט. "כן, יש לי." אמר באי רצון, "אולי כדאי שקודם נלך  לדירה של ניסו, תראי מה עשיתי שם ותגידי מה דעתך."

ברגע שנכנסנו לדירה של ניסו נוכחתי שוב לדעת שאריק, למרות כל חסרונותיו כבן זוג, הוא מעצב מוכשר, בעל טעם טוב ורב תושייה במציאת פתרונות מעשיים. הדירה שנכנסתי אליה הייתה מקסימה, צבעונית, ומסודרת להפליא אם כי לא מתאימה למשפחה עם ילד. "איזה יופי." התפעלתי, והנחתי את מישה על השטיח הצבעוני, מחייכת אל ניסו שהחזיר לי חיוך מהוסס והתיישב ליד מישה. הילד החל לזחול במרץ סביבו וניסו הביט בו מוקסם כאילו לא ראה תינוק מזיל ריר מימיו. בעוד הוא משגיח על הילד הסתובבנו הלוך ושוב בדירה, אריק זרק רעיונות - שהיו האמת, מעולים – והניח לי לבחון את העיצוב ולהחליט מה מתאים לנו ומה לא.

"יש לך טעם מעולה אריק." הנחתי יד על זרועו, "עשית ממש פלאים בדירה הזו, כל כך יפה ומסודר פה, מי העוזרת בית שלכם?" חייכתי אל מנשה שישב שותק על הספה והביט משתאה במישה ובניסו משתעשעים על השטיח.

"אין לנו עוזרת בית, ניסו מתעסק עם הניקיון והבישול וכל זה, אני בקושי יודע לבשל ביצה." הודה בלי בושה.

"הוא אף פעם לא עוזר לי." התלונן ניסו בעליזות, "אריק עוד היה רוחץ לפעמים כלים או שוטף את הרצפה, אבל מנשה גולם גמור בעניינים האלו. עד היום הוא לא יודע להפעיל את המדיח, ותמיד הוא שוכח איך פותחים את מכונת הכביסה. ביקשתי ממנו יום אחד כשהייתי עסוק לתלות כביסה והוא אמר שמגעיל אותו לגעת בבד הרטוב הזה, ושאני אגיד תודה שהוא בכלל מוכן להוציא את הגועל הזה מהמכונה."

"נו, ואמרת?" צחקתי, משועשעת להיווכח שהתלונות של ניסו על בן זוגו דמו מאוד לאלו של אחותי על בעלה העצלן והבוגד.

"הייתה לי ברירה?" נאנח ניסו בהבעת פנים של עקרת בית מיואשת, אבל כשמנשה גלגל את עיניו למעלה בהבעת גועל הוא פרץ בצחוק, אחז ברגלו של  מנשה ומשך אותו למטה. מנשה נעתר לו, גלש מהכורסא והתיישב לצידו על השטיח למרבה שמחתו של מישה שהחל לטפס עליו בהבעה נחושה של כובש פסגות נועז.

"אם אתם לא פוחדים להישאר קצת עם הילד אני רוצה לרדת שוב עם אריק למטה ולחשוב עוד קצת." הצעתי. הם הסכימו בלי היסוס, וגם מישה, שבדרך כלל היה נדבק אלי כשהיה בסביבה זרה, לא הביע מחאה כשיצאתי.

ירדתי עם אריק לדירה שכבר חשבתי עליה כשלי והתחלתי לתכנן איך נתארגן בה. הקפדתי להתייעץ באריק למרות שביני לבין עצמי כבר החלטתי כמעט על הכול לבד. לשמחתי היו לבעלי  כמה רעיונות מעולים בקשר למטבח ולסידור המקלחת. התפעלתי בכנות מהטעם הטוב שלו, ושמחתי להחמיא לו. בתור בעל הוא היה אכזבה, אבל נעים היה לעצב איתו דירה.

"מה דעתך שניתן את חדר השינה הבינוני שליד יחידת ההורים למישה?" הציע אריק שהתעודד ממחמאותיי והתחיל להתלהב מהאתגר שהצבתי בפניו.

"רעיון טוב." הסכמתי בנדיבות, מעמידה פנים כאילו הרעיון לא עלה בדעתי קודם.

"ואת החדר השלישי, מול המטבח, אני רוצה להפוך לחדר עבודה בשבילי, זה בסדר מבחינתך?" לכסן אלי אריק מבט חששני.

"אין בעיות, אבל אל תשכח לשים שם ספה נוחה בשבילך." אמרתי, וחשתי סיפוק מביש למראה המבט הפגוע שעלה בעיניו.

"אנה..." הוא אחז במרפקי והוביל אותי למרפסת שבדירה של ניסו הייתה מקורה בסוכך צבעוני ועמוסת עציצים פורחים ובדירה שלנו נראתה מוזנחת ומתקלפת, "אל תעשי לי את זה, אני יודע שאת כועסת עלי וקשה לך להתגבר על מה שראיתי, אבל אל תשכחי שאנחנו נשואים ושאת אשתי." הוא לקח את כף ידי, לוחץ אותה בין כפותיו, מביט בי ברגש, "אני אוהב אותך." אמר מביט בי במבט מפציר. "ואני שונא לישון לבד." הוסיף בקול מתפנק.

"משכתי את ידי בכוח מבין אצבעותיו, "אז תישן עם דובון צעצוע, או עם החבר שלך." אמרתי ברשעות.

אריק התאכזב ונפגע. פניו המכורכמות הזכירו לי לרגע איך נראו פניו של מישה כשהתחלתי לגמול אותו מהנקה. "זה שאני צריך מידי פעם סקס עם גברים לא אומר שאני לא צריך גם אותך." אמר חרש, וריסיו הארוכים - ארוכים משלי - רטטו ברוב רגש.

"אריק אני לא רוצה לריב איתך, אבל כדאי שתבין כבר עכשיו שגבר שמזדיין עם גברים מגעיל אותי." אמרתי בתוקף, "גם אם היית בוגד בי עם אישה אחרת הייתי כועסת ונפגעת מאוד, אבל לבגוד בי עם גבר..." עצרתי לרגע, מנסה להבהיר את מחשבותיי, מבינה מה אני חשה באמת תוך כדי דיבור. "אני מבינה שאתה הומו, שאין לך ברירה בקשר לזה, הבגידה שלך עם גברים לא באמת פוגעת בי, אבל מגעיל אותי להיות אתך אחרי שהיית עם גבר. מצידי תעשה מה שאתה רוצה, עם מי שאתה רוצה, רק אל תיכנס אחר כך למיטה שלי."

"זה מה שאת מרגישה?" שאל אריק בעצב שכמעט ערער את נחישותי, אבל רק כמעט.

"כן זה מה שאני מרגישה, אם הייתי יודעת שאתה הומו לא הייתי מתחתנת אתך בשום פנים ואופן, רימית אותי בצורה נבזית ואני בחיים לא אסלח לך. ניצלת את המצב שלי כדי להפוך אותי לפאסדה שתעזור לך להתחבא מההורים שלך." אמרתי בזעם שהפתיע אפילו אותי.

רק אז קלטתי עד כמה אני כועסת עליו. עדיין אהבתי אותו וריחמתי עליו, אבל חלק ממני רצה להרביץ לו מכות רצח ולפגוע בו, למרות שהיה בי גם חלק שדאג לו והצטער בשבילו.

אריק ראה רק את הזעם והכעס ונפגע. "לא ידעתי שאת רעה כזו." אמר בתוכחה של ילד מפונק שאימו תמיד סלחה לו על מעלליו.

"ואני לא ידעתי שאתה שקרן כזה." החזרתי לו מנה אחת אפיים, ושנינו הבטנו זה בזה כמו זרים - הוא עצוב ואשם, אני כועסת ופגועה.

"אז ככה זה הולך להיות מעכשיו? נריב כל הזמן?" מצמץ אריק בעיניו, ולתימהוני נוכחתי לדעת שהוא מתאפק לא לבכות.

הרגשת אשמה טיפשית מעכה את ליבי, לפעמים הוא דמה כל כך למישה... התקשיתי להיות מרושעת כלפיו. "מה אתה בוכה? די, אל תהיה כזה הומו." פלטתי בבדיחות דעת, מנסה להקל על שנינו עם מעט הומור, ונגעתי בלחיו במחוות פיוס שהוא דחה בקוצר רוח.

"אני מצטער שזה מה שאני." אמר בנוקשות, נרתע מעלי קמעה, "ואני מצטער נורא ששיקרתי לך וש... שקרה מה שקרה. למרות מה שאת חושבת לא תכננתי שזה יקרה, אף פעם לא רציתי להתחתן... שום דבר לא היה קורה אם סבא לא היה חולה כל כך...  את פשוט היית שם, והייתי נורא עצוב ובודד, לא חשבתי שזה מה שיקרה, זה פשוט קרה ו..." הוא החניק יבבה וברח לדירה של ניסו ומנשה.

הלכתי אחריו בשתיקה, משננת לעצמי שאין לי סיבה להרגיש אשמה, ושאם הוא בוכה זו לא אשמתי. זכותי לבכות גדולה משלו, ובכל זאת הוא בכה ואני נשארתי רגועה ושלווה, גם כי אני שונאת לבכות ליד זרים, וגם כי ידעתי מניסיון מר שאם מישה יחוש שאני נסערת (הילד הזה היה ממש טלפת כשזה נגע למצבי רוחי) הוא יתעצבן ויתחיל לבכות עוד יותר חזק ממני.

למרות שמישה היה ילד נוח ורגוע שבכה לעיתים רחוקות כשהוא כבר היה בוכה הוא היה עושה את זה עם כל הלב, נעשה היסטרי ומפסיק לנשום. ידעתי שהוא עלול אפילו לקבל חום מרוב בכי ולכן שתקתי, שומרת על פנים רגועות ומעמידה פנים שאני לא רועדת כולי מבפנים.

"אם לא היית רצה לספר לאימא שלי שאת בהיריון." המשיך אריק להתלונן אחרי שנרגע מעט ופתח את הדלת,  "אז אולי היינו יכולים..." הוא השתתק והביט במישה שישב על ברכיו של ניסו הצוחק, ומישש באצבעותיו הקטנטנות את פניו של מנשה שישב מולו.

זה היה מחזה מלבב מאין כמוהו, אבל במקום לחייך למראה שני הגברים המגודלים האלו שהשתטו כילדים עם התינוק שלנו ליבי נצבט לפתע בכאב, "היינו יכולים מה? מה היה קורה אם אימא שלך לא הייתה מתערבת? היית לוקח אותי לעשות הפלה?" שאלתי, נסערת וחרדה.

אריק הסתובב אלי ושנינו הבטנו מזועזעים זה בזה, ואחר כך בילד שלנו, הילד שנולד בגלל טעות, נכנס לחיינו בגלל כמה דקות של סערת חושים שנבעה מאבל וצער והגיע לעולם בלי שרצינו בו קודם, אבל מרגע שהופיע הוא הפך בבת אחת למוקד חיינו.

"מה שלא יהיה אנחנו חייבים לזכור שאנחנו קודם כל אבא ואימא של מישה." אמרתי לאריק בשקט, מביטה ישר בעיניו, "אסור שהוא יסבול בגלל השטויות שעשינו." אמרתי, ולרווחתי אריק הניד בראשו לאות הסכמה, "ואסור שהורי ידעו עלי." הוסיף, "החיים שלהם מספיק קשים גם ככה, אני לא רוצה לשבור להם את הלב."

"אתה חושב שזה מה שיקרה אם נתגרש?" פקפקתי.

"כן." אמר אריק בתקיפות, "ואם הם ידעו למה את לא רוצה אותי זה יהרוג אותם." הכריז בדרמאטיות, (הוא יכחיש את זה כמובן, אבל ההתנהגות הזו הייתה משהו שהוא למד מאימא שלו), "אני אעשה מה שתרצי אנה, אבל כל זמן שהורי חיים אסור שהם ידעו עלי, תבטיחי לי שתשמרי את זה בסוד." הפציר בי בלהט, ושוב רטטו ריסיו המקסימים מעל לחייו הענוגות.

למרות התחבולות המניפולטיביות שלו התרגשתי מדבריו וריחמתי עליו, וזה עצבן אותי נורא, איך הוא הצליח גם לבגוד בי, גם לרמות אותי ויחד עם זה לדחוף אותי לעמדת הסחטנית שעלולה להרוס את חייו ואת חיי הוריו בגלל נקמנות זולה? הוא היה וירטואוז! מימי צדקה - גברים הם עם של חזירים, הם ילדותיים, אגואיסטים ומניפולטיביים ואישה צריכה אותם כמו שדג צריך אופניים. כשהיא אמרה לי את המשפט המצחיק הזה אחרי שהעיפה את בעלה הבוגד מהבית חשבתי שזו בדיחה, אבל אולי היא צדקה? "אני לא אגיד להם שום דבר אריק." הבטחתי, "אבל אתה לא חושב שעדיף שתגלה להם שאתה... נו, שאתה הומו?"

אריק הניד את ראשו לאות לאו, ופניו לבשו הבעה עיקשת שסתרה בצורה מקסימה את פניו היפים. פיו נחשק בכוח ואפילו סנטרו העדין הזדקר בתוקפנות גברית נחושה. הייתי צוחקת אם הוא לא היה דומה כל כך לסבא שלו ז"ל שעדיין התגעגעתי אליו.

"אבל אריק," ריככתי את קולי במקום לצרוח עליו – אימא תמיד אמרה שגברים הם כמו זבובים, הם נמשכים לדבש ובורחים מחומץ – "כמה זמן אתה חושב שתוכל לחיות ככה, בשקר?"

"כל החיים אם צריך." התעקש אריק.

"אריק, הם ההורים שלך, הם אוהבים אותך, אימא שלך מעריצה אותך, זה לא ישתנה אם היא תדע." המשכתי להפציר ברוך.

"זה מה שאת חושבת." עמד אריק על דעתו, והבליט לסת נחושה וקפוצה.

"נו, באמת..." ליטפתי את ידו, מתאפקת לא לציין עד כמה פרצופו דומה כרגע לזה של מישה כשהוא מסרב לקחת לפה כפית תרופה למרות שהוא יודע היטב שאני לא אוותר לו. "לדעתי אתה קצת מגזים קאדיצ'קה." אמרתי ושילבתי את אצבעותיי בשלו, היו לו ידיים כל כך יפות ורכות, למרות הכול עדיין אהבתי את מגען.

"אבא יאהב אותי בכל מקרה, אבל אימא..." הוא הצטמרר, ומעך את ידי בידו, "אני אמות אם היא תדע." פסק, "תשבעי שלא תספרי לה." לחץ על אצבעותיי, ידיו העדינות והמחוטבות היו חזקות מאוד לפעמים.

"בסדר, אני נשבעת." אמרתי בכובד ראש, חילצתי בזהירות את ידי המעוכה ושמרתי לעצמי את דעתי שאימא שלו יודעת, או לפחות חושדת. הוא בטח לא היה מאמין לי ועייפתי כבר מויכוחים איתו, צפויים לי עוד די והותר ויכוחים עם ההורים שלו כשנבשר להם שאנחנו עוזבים.  

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...