דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק יד'

פרטיות

הרמזור התחלף ואני חציתי את הכביש, פוסעת במעבר החצייה, דוחפת את העגלה של מישה מפס לבן אחד לשני, הולכת לעבר אריק שטרם הבחין בי ודיבר עם דניאל בלהט, מנפנף את ידיו בתנועות נלהבות. דניאל הקשיב לו בסבלנות, מניד את ראשו מידי פעם. הם נראו כמו כל זוג ידידים רגילים לגמרי שיושבים סתם בבית קפה ומפטפטים, ולרגע עלה בי פקפוק שמא דמיינתי את מה שראיתי. הרי לא יכול להיות ששני גברים יתנשקו, סתם ככה, בבית קפה, כשסביבם המון אנשים, וכל מי שעובר ברחוב יכול לצפות בהם. ספקות התאבכו בתוכי בעודי גומעת את המרחק ביני לבינו - אולי היה לי נדמה? אולי השמש סנוורה אותי? אולי... ואז הגעתי אל בית הקפה ומבטי נפל על שלט שהכריז באותיות צבעוניות מעוגלות – בית קפה "הכרוכית הוורודה". נכנסתי פנימה והדבר הראשון שראיתי, תלוי מעל הבר, היה דגל מפוספס פסים צבעוניים שמגן דוד כחול מצויר במרכזו. ערפילי הספקות התפזרו באחת ועד שדלת הזכוכית המעוטרת מדבקות צבעוניות של קשת בענן נטרקה מאחורי גבי כבר הבנתי הכול.

מלצרית חיננית לבושה חולצה ורודה מעוטרת בסמל של שטרודל צבעוני קיבלה את פני בחיוך חביב ואחר רכנה אל מישה שהביט סביבו בסקרנות, ליטפה את שערו ושאלה אותי איפה אני רוצה לשבת, ואם אני זקוקה לכיסא תינוקות. "אה... אני... אני..." גמגמתי, נבוכה, והבטתי לעבר אריק שסוף סוף הבחין בי. חשתי תחושת סיפוק נקמנית כשראיתי איך פניו מחווירים למראי ופיו נשמט בהבעת תימהון מבוהלת. הבעת פניו גרמה לדניאל להסתובב ולהביט לעברי גם כן, אישוניו התרחבו בתדהמה ופיו נפער קמעה למראי.

"אנושקה." התעשת אריק וקם, "איזה הפתעה נעימה." הכריז בהפגנתיות, הגיע אלי בשני צעדים חפוזים ושלף את מישה מהעגלה. "מישינקה." נישק את הילד שגרגר בהנאה ולא הבחין שאביו משתמש בו כמגן אנושי מפני.

"זו אשתי ניסו." פנה אל דניאל שחייך והניד לעברי בראשו, השבתי לו חיוך וניד ראש.

"כבר נפגשנו בשבעה של מקס." הזכיר לי.

"אני זוכרת, אבל חשבתי שקוראים לך דניאל."

"כן, קוראים לו דניאל, אבל גם לחבר שלו קוראים דניאל ולכן אנחנו קוראים להם בשמות המשפחה שלהם." התערב אריק בזריזות בשיחה, "הם שכנים." הוסיף בחיפזון, "שניהם גרים באותו בניין, גם אני גרתי שם לפני שחזרתי לגור אצל ההורים." המשיך והכביר מילים במהירות, "לפני שסבא נפטר גרתי אצל ניסו, נפגשנו כשעיצבתי לו את הדירה אחרי שהייתה אצלו שריפה ושכרתי אצלו חדר, ואחר כך מנשה חזר מאמריקה ושכר דירה מתחתיו..." הוא עצר רגע לנשום תוך שהוא מוביל אותי לעבר השולחן שלהם, מישה אחוז עדיין בזרועותיו. "אחר כך גם מנשה נעשה ידיד שלי ואצלו החבאתי את סבא אז כש..." הוא השתתק כשהמלצרית צצה שוב עם כיסא תינוקות מעוטר בציורים של כלבלבים וחתולים.

במקום להמשיך לדבר אריק הושיב בתוכו את מישה שצחק בשמחה למראה ציורי הקשתות הצבעוניות שקישטו את שולחן הפלסטיק הקטן וחבט באגרופיו על המשטח הדביק. "אפשר לתת לחמוד הקטן עוגיות?" שאלה המלצרית ולטפה שוב את תלתליו הבהירים של מישה שחייך אליה את חיוכו העליז, מקסים אותה לחלוטין.

אריק הביט בי בשאלה ורק אחרי שהנהנתי חייך אל המלצרית ואמר שכן. "ומה בשבילך?" פנתה אלי המלצרית.

"מיץ לא מוגז ועוגת גבינה." ענה אריק במקומי, ורק אחר כך נזכר שלא שאל אותי מה אני רוצה והניח יד חרדה על ברכי, "או שאולי את רוצה קפה?" חקר באדיבות.

"מיץ זה בסדר גמור." אישרתי ונשענתי לאחור, מביטה סביבי, "מה זה כרוכית?" שאלתי.

"שטרודל." ענה ניסו שהחנה את העגלה בצד והתיישב גם כן, מקפיד לשמור מרחק מאריק. לרגע השתררה שתיקה נבוכה, שני הגברים הביטו בי כמצפים לשמוע מה בפי. שתקתי, מביטה בהם, קודם באריק שנראה חרד ועצבני, והתחמק ממבטי, ואחר כך בניסו שהביט בי במתיחות.
התחשק לי להגיד להם להירגע ולהפסיק לדאוג, הרי זו רק אני, אנה, אימא של מישה, אין להם שום סיבה לפחד בגללי, ואז פלט מישה יללה, השליך את העוגייה המכורסמת מפיו ופרץ בבכי מר.
לשמע בכיו קפצו הגברים מכיסאותיהם בבהלה, וכל האנשים בבית הקפה הסתובבו להביט בנו. פתאום שמתי לב שרובם גברים צעירים ולבושים היטב, ושכמעט כולם עונדים תכשיטים – עגילים, שרשראות, צמידים או טבעות – וחלק גדול עד להפתיע מהם מתהדרים בקעקועים. לכולם היו תסרוקות מוקפדות, חלקן הגדול משוח בג'ל, וכולם הפנו לעברנו את ראשיהם ולטשו מבטים נבוכים במישה הצורח. חטפתי אותו מכיסאו והצמדתי אותו אלי, ממששת את החיתול שלו. ברגע שלקחתי אותו בידי נרגע מעט בכיו והוא שיקע את ידיו הקטנות בשערי ופיתל בתוכו את אצבעותיו, החיתול שלו היה כבד ותפוח תחת ידי

"אני חייבת להחליף לו." אמרתי, ומשכתי את תיק החיתולים שהיה תלוי על ידית העגלה, "יש פה משטח החתלה או משהו כזה?"

"הנה, כאן, בשירותים." אמרה המלצרית שחשה אלי, "יש לנו משטח החתלה גם בשירותים של הנשים וגם של הגברים." הוסיפה בגאווה.

"נהדר." אמרתי, פוסעת לעבר המסדרון שבקצהו היו השירותים. ניסו ואריק השתרכו בעקבותיי, "ראיתי אתכם מתנשקים." אמרתי והנחתי את מישה על משטח ההחתלה שהיה מרווח ונקי להפתיע.

"אנה תביני... אנה..." אריק הוריד מעל כתפי את תיק החיתולים הכבד, לקח ממני את החיתול המשומש והגיש לי אחד נקי.

"מה יש פה להבין? התנשקת עם גבר בבית קפה של הומואים, הוא חבר שלך וגרת איתו לפני שהתחתנו, מה יש פה להבין?" מרחתי משחה על ישבנו של מישה שנרגע כעת לחלוטין, הידקתי את פסי ההדבקה של החיתול וניסיתי להעלות עליו שוב את מכנסיו הקטנים, ופתאום נשטפתי גל נורא של זעם, "איך יכולת לרמות אותי ככה אריק? אהבתי אותך כל כך... חשבתי שגם אתה אוהב אותי."

"אני אוהב אותך אנה, כל מה שאמרת נכון, שיקרתי לך, אבל אני אוהב אותך מאוד. הנה, תני לי." הוא ניגש אל מישה, הודף אותי בעדינות בכתפו לעבר ניסו והלביש אותו בזריזות. "את אשתי אנה, אני אוהב אותך." חזר ואמר, מחבק את מישה ששוב היה רגוע וטוב מזג.

"הוא אוהב אותך אנה." חזר אחריו ניסו כהד, "וגם את הילד." הוסיף.

"אני יודעת." הנהנתי.

עכשיו כבר הבנתי שאריק שיקר לי מהרגע הראשון, אבל ידעתי בביטחון גמור שהוא אוהב אותי ככל שהוא יכול לאהוב אישה, וידעתי שהוא אוהב את בננו המשותף בכל ליבו. למרות ההבנה הפתאומית שנחתה עלי בלי הכנה שאריק שונה מאוד מסבא שלו - שבטח היה מטיח אגרוף בפניו של כל גבר שהיה מנסה לנשק אותו על פיו – גם אני אהבתי אותו. הוא היה שקרן ופחדן והומו אבל הוא היה גם הגבר הראשון שאהבתי, אבי בני ובעלי, אהבתי אותו וריחמתי עליו, אבל על עצמי ריחמתי עוד יותר. "בבקשה אנה, אל תספרי להורים שלי, אני מתחנן לפניך." לחש אריק ומסר לי את מישה שהתפתל בזרועותיו, מושיט אלי ידיים.

"מה לא לספר להורים?" נכנס עוד גבר לשירותים שנעשו פתאום צפופים עד קלאוסטרופוביה. גם אותו הכרתי מהשבעה, הוא היה גבוה מעט יותר מאריק ומניסו, רחב יותר, כהה יותר, שערו שחור וצפוף עם שמץ שיבה ברקות, ומבטו אפל וחודר. "מה את עושה פה אנה?" שאל הזר ששמו נשמט מזיכרוני בקול מאשים, ופתאום התחלתי לפחד. הבטתי סביבי ונוכחתי לדעת שאני עומדת בין שלושה גברים שכולם, כולל אריק, גדולים וחזקים ממני. הם הביטו אלי מלמעלה למטה, לוכדים אותי ביניהם, חוסמים בפני את הדרך החוצה. אם הייתי לבדי הייתי מנסה לפרוץ לי דרך החוצה, הייתי בועטת ושורטת, ומתפתלת בזריזות עד שהייתי נחלצת מהם, אבל לא הייתי לבד. אחזתי בזרועותיי את הילד שהכביד עלי וחשתי פגיעה, מגושמת וחלשה בין שלושתם.

חסרת ישע הידקתי את אחיזתי סביב מישה שחש בבהלה שאחזה בי ופרץ ביבבה טורדנית שהבליעה למחצה את קולי כשניסיתי להסביר שסתם יצאתי לטייל עם הילד, וממש במקרה הגעתי לחלק הזה של העיר ולבית הקפה הזה שאף פעם לא ידעתי על קיומו, והופתעתי מאוד לגלות את אריק יושב בו עם השותף הקודם שלו לדירה ו... "אף פעם לא הספקתי להודות לך על העזרה שנתת לאריק עם סבא שלו ז"ל." סיכמתי את דברי נאבקת בפאניקה שאחזה בי ובחנתי את פניו מגודלי הזיפים שהיו קפואים בהבעה של זעף חשדני, "תודה רבה." חייכתי אליו את חיוכי הרחב והמתוק ביותר.

"על לא דבר." אמר הזר בנימוס, חייך חיוך של זאב טורפני ופתאום הושיט את ידיו ובלי לבקש רשות לקח ממני את מישה. הילד השתתק מרוב תדהמה, שפתיו רטטו ופניו התעוותו כאילו עמד לפרוץ בבכי, בעוד הוא בוחן בעיניים עגולות וכחולות את פניו של הזר, ולפתע נמלך בדעתו, חייך ומרט את אוזנו.

"שלום מיכאל." חייך אליו הזר, "אני מנשה." הוא הביט לעברי, " גם אני דניאל, דניאל מנשה, אני השכן של ניסו וחבר שלו ושל אריק."

הנהנתי. "כן, אני יודעת."

"בואו נצא מפה." החליט מנשה, הסתובב והלך החוצה, ואנחנו פוסעים אחריו בטור, קודם אני, אחר כך אריק, וניסו במאסף.

"קדימה אנה." אמר אריק אחרי שחזרנו לשולחן שלנו, "תגמרי את המיץ שלך ובואי, אני אקח אותך ואת הילד הביתה."

איך זה שהוא נשמע פתאום כל כך פטרוני ובוטח? גל של כעס חזר וגאה בי לשמע קולו המורה לי מה לעשות כאילו אני עדיין אנה הקטנה והטיפשה. הטחתי את הכוס שלי על השולחן חשה סיפוק לשמע קול הנקישה הפסקני ורק אז הבטתי בו, סוקרת אותו מכף רגל ועד ראש, קולטת שאני כועסת יותר על עצמי מאשר עליו. איך יכולתי להיות טיפשה ועיוורת כל כך? כל הסימנים היו מולי ואני, כמו מטומטמת מוכת אהבה... איזה סתומה, איזה אידיוטית! אפילו אימא שלו הבינה שהוא... ולחשוב שכל הזמן חשבתי שאני אשמה, שהכול בגללי, שאחרי הלידה נעשיתי שמנה ומכוערת ובגלל זה... אני אידיוטית עוד יותר מאחותי! 
"למה אתה מתכוון הביתה אריק?" שאלתי, מביטה היישר בעיניו, "זה לא הבית שלי, אני גרה בבית של הוריך." ציינתי בקרירות, "אמרתי לך כבר מזמן שאני רוצה לגור בבית שלי, לא אצלם." הזכרתי לו.

"אבל אנה..." גמגם אריק ברוסית ופניו נפלו, "אבל הסברתי לך ש... אימא מאוד אוהבת אותך ואת מישה, את יודעת את זה, מה רע לך שם?" הפציר בי.

"לא רע, אבל אצל הוריך אין לי פרטיות." אמרתי, מביטה ישר בעיניו ומדברת בעברית כדי שגם ניסו ומנשה יבינו. "אתה הולך לבקר את החברים שלך מתי שאתה רוצה, ויש לך כמה פרטיות שמתחשק לך, אבל לי אין מקום פרטי משלי, ואני לא יכולה לחיות ככה יותר." הצהרתי, מבטאת כל מילה לאט ובבירור.

"הגברת צודקת." פסק מנשה, "מגיע לה בית משלה. כמה זמן עוד תגורו עם ההורים שלך?"

"אבל אימא שלי עוזרת לה לטפל בילד." מחה אריק רפות, "איך תלכי לעבודה בלי העזרה של אימא שלי?" פנה אלי.

"אני אביא לה את הילד כל בוקר, לפני שאני אלך לעבודה, ואקח אותו אחרי העבודה, וככה היא תוכל להיות איתו כל יום כמעט בלי שנגור איתם, ולכל אחד מאיתנו יהיו את החיים הפרטיים שלו."

"אבל אנה... אנה..." נשך אריק בעצבנות את קצה אצבעו, "את באמת רוצה שנעבור דירה עכשיו, כשמישה עוד כל כך קטן?" ניסה להסיר את רוע הגזרה ומרט בעצבנות את מפתח חולצתו.

"תפסיק אריק." אחז מנשה בפרק ידו, "אתה הורס את החולצה ככה." הוא קם, "בואי אנה." אחז במרפקי, והוביל אותי לעבר הדלת.

"לאן אתה לוקח אותה?" נגרר אריק אחרינו.

"לדירה שלי." אמר מנשה, "אם היא תמצא חן בעיניה היא תוכל לעבור לגור שם עם הילד ואתך. אני וניסו נגור מעליכם, וכולנו נהיה משפחה אחת גדולה ומאושרת."

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...