דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק יג'

תזרקי אותו

"הוא בוגד בי אנושקה." התייפחה מרינה אחותי באוזני, "אני בטוחה שיש לו מישהי אחרת."

"נו, די מימי, למה את חושבת ככה?" ניסיתי להישמע רגועה ושקולה ולנחם אותה למרות שהתינוק בבטני לחץ על שלפוחית השתן שלי, ורגלי היו נפוחות בצורה מחרידה. מאז שהתחלתי את החודש התשיעי להריוני הרגשתי כאילו מישהו גנב את גופי המוכר שנעשה פתאום תפוח ואיטי וכמו זר לי, ההרגשה הזו הייתה מכבידה ומעייפת מאוד ורשימת ההוכחות שאספה אחותי נגד גיסי הבוגד נשמעה מוכרת בצורה מטרידה מאוד.

"הוא בקושי בבית, וגם כשהוא בא זה רק כדי לאכול ולהחליף בגדים." התלוננה מרינה, "על הילדה הוא בקושי מסתכל, ועלי בכלל לא. אני מרגישה שאני ישנה לצד אדם זר, כבר טוב יותר שהוא ישן מחוץ לבית."

"הוא ישן מחוץ לבית?" השתוממתי, "איפה?"

"מי יודע? למי אכפת?" משכה מימי בחוטמה בהתרסה, "נמאס לי ממנו, הוא בוגד, הוא לא מכבד אותי, הוא נצלן, נמאס לי לחיות עם גבר שנזכר בי רק כשהוא רוצה סקס."

"אז תזרקי אותו." יעצתי לה.

מימי חזרה להתייפח, מוסיפה עוד ועוד תלונות והאשמות נגד בעלה שלא שיפר את דרכיו אחרי שעזבתי את הבית, ולא הניח לאבהותו להפריע לו להתענג על חייו, עד שהתעייפה וסגרה. אחרי השיחה עם מימי ישבתי וחשבתי על דבריה, משתדלת לא להביט בקרסולי שתפחו בצורה מכוערת כל כך, והשוויתי בין בעלה לבעלי. למרות שגיסי היה חזיר ושתיין ובטלן, ואריק היה חביב ומקסים כלפי ועבד עוד יותר קשה ובחריצות מאז שהריתי לא התנחמתי כלל ביתרונותיו וככל שחשבתי יותר עלי ועליו הרגשתי יותר מדוכאת ועצובה. התחלתי לדמוע וכשאריק חזר הביתה הוא נבהל למראה פני העצובות, ומיד החל להתנצל שאיחר להגיע הביתה, ביקש שאסלח לו שהשאיר אותי לבד וכרע על ברכיו לפני, מניח את ראשו על בטני כדי לחוש את התינוק.

הוא נרגע רק אחרי שהעובר בעט בו קלות ואז נישק אותי והמשיך לטרוח סביבי בחביבות - עיסה את קרסולי ואת בטני התפוחה, הביא לי כרית להגביה את רגלי, הכין לי ארוחה, שעשע אותי בסיפורים מצחיקים על הקליינטים המשונים שלו, ולבסוף נרדם לצידי במיטה, ידיו חובקות אותי ברוך. בעלי היה כל כך מתוק, מתחשב ומקסים, מלא התפעלות ממני ומהתינוק שעוד לא נולד, בדיוק ההפך מבעלה האדיש והמגעיל של מימי, ואני הרגשתי כפוית טובה וגועלית בגלל אכזבתי מכך שהוא התייחס רק לתינוק שבבטני ולא התפעל משדי שתפחו כל כך, ולא גילה שמץ של קוצר רוח בגלל שכבר כמה חודשים לא היה לנו סקס.

גם מימי וגם ספרי ההדרכה להיריון שקראתי טענו שאין סיבה לא לקיים יחסי מין ממש עד הלידה, אבל אריק סבר אחרת, וכל פעם שניסיתי לחדש את האינטימיות שהייתה ביני לבינו לפני שבטני תפחה ושדי גדלו הוא היה נרתע בבהלה. בהתחלה אמר שהוא עייף, או מתוח, או סתם לא בא לו, ואחר כך התחמק בטענה שהתינוק עלול להיפגע... נפגעתי וחשתי מכוערת ושמנה למרות שהוא טען בתוקף שאני יפה וזוהרת ומקסימה והוא באמת אוהב אותי.

מגעו, חיוכו, הדרך שבה נצמד אלי בזמן השינה, חרד לבריאותי ולמצב רוחי והיה סבלני כלפי, הכול הוכיח לי שהוא אוהב אותי בכל ליבו, אבל זו הייתה אהבה חסרת כל תשוקה שהשאירה אותי מתוסכלת ועצבנית. הכול יהיה אחרת אחרי שהתינוק ייוולד קיוויתי חרש, מבוישת מכדי לדבר בגלוי על תסכולי, ועד שזה יקרה, ואריק ישוב לראות בי אישה ולא רק כלי קיבול לתינוק שצריך לדאוג לבריאותו לשמור עליו כעל פסל חרסינה שביר לא נשאר לי אלא ללכת חרש לאמבטיה, לשבת בה פשוקת רגליים, ולהניח לזרם המים החמימים לענג אותי במקום ידיו ולשונו של בעלי. 
חוץ מהעניין המטריד ההוא אריק היה פשוט מושלם, הוא הסכים ללכת איתי ברצון לקורס הכנה ללידה והיה מקסים ונעים הליכות כל כך עד שכל המשתתפות, כולל המדריכה, נפלו בקסמו וקנאו בי על בעלי הנפלא והרגיש, שהיה כל כך מנומס ויפה תואר ואוהב, אבל כשהלידה התחילה הוא ברח החוצה, ומי שישבה לצידי עד שהתינוק נחלץ מגופי הייתה אימא שלו.

אחר כך אמרו שהלידה הייתה קלה, ושהייתי גיבורה, אבל זה לא נכון, צרחתי ובכיתי ויללתי ורציתי שזה ייגמר כבר. הרגשתי כאילו גופי הופקע מרשותי וכוחות זרים השתלטו עליו, קורעים אותו לשתיים. בקורס ללידה לא סיפרו לנו כמה זה יהיה מפחיד והנשימות שתרגלנו לא עזרו כלל. אני זוכרת בבירור איך חשתי שאני לא יכולה לשאת זאת יותר וצעקתי שדי כבר, שנמאס לי, שהתחרטתי על כל העניין הזה ושאני רוצה ללכת הביתה!

אף אחד לא התייחס למה שאמרתי, אבל אני התכוונתי לזה בכל ליבי, וכשאמרתי הביתה דיברתי על הבית האמיתי שלי, הבית בו גרתי כל חיי עם אימא ומימי, לא הדירה של הוריו של אריק...
מיד אחרי הלידה, כשעוד שכבתי במיטה צמאה כאילו חציתי את מדבר סהרה ברגל, החלטתי שאני רוצה לעבור לדירה משלי. לא אכפת לי כמה כסף זה יעלה ומה תגיד חמותי, אני רוצה מקום משלי בשבילי ובשביל התינוק שלי. הפתעתי את עצמי ואת האחיות כשקמתי מהמיטה כמה שעות אחרי הלידה ומיד אחזתי בתינוק בטבעיות כאילו טיפלתי כל חיי בתינוקות. גם ההנקה הייתה לי קלה וטבעית, ולא הבנתי למה היולדות סביבי גונחות ונאנחות ומתלוננות על כאבים.

"ככה זה צריך להיות." חייכה אלי אחות רוסיה קשישה ונחמדה שראתה כמה נעים וקל לי להניק את התינוק שלי, "אישה צריכה ללדת בגיל צעיר, לא לחכות עד שהיא תהיה כמעט בת ארבעים ואז להיזכר שיש עוד דברים בעולם חוץ מקריירה, בגלל זה כל כך קל לך." ובאמת היה לי קל לטפל בתינוק, להניק אותו, לאהוב אותו, לשקוע בעולמו הקטן והריחני, ולשכוח הכול חוץ ממנו, לשכוח אפילו את העובדה שגם אחרי שלושה חודשים מאז הלידה אביו עדיין לא רואה בי אישה אלא רק אימא לתינוק שלו, ושהוא ישן מחוץ לבית לפחות שלושה ערבים בשבוע, ומנשק אותי רק על מצחי, ומסיט מעלי את עיניו כשאני מתפשטת למרות שגופי חזר כמעט לגמרי לצורתו הקודמת.

"אני רוצה שנעבור לדירה משלנו." אמרתי לו כשמלאו שלושה חודשים למישה שלנו ששמו האמיתי היה מיכאל, שמו העברי של מקס.

"למה אנושקה?" התפלא אריק, "מה רע לך פה? לא נעים לך לגור עם הורי?"

"נעים לי מאוד, אבל אני מסיימת את הלימודים בעוד חודש, הגיע הזמן שיהיה לנו מקום משלנו אריק."

"אימא תתגעגע מאוד אליך ואל מישה."

"אימא תוכל לבוא לבקר אותנו כל יום, ואם נעזוב היא גם תוכל לישון כמו שצריך בלילה. הדירה שלהם קטנה מידי לשתי משפחות אריק, ומישה יתחיל ללכת בעוד כמה חודשים. הוריך כבר לא אנשים צעירים וילד עושה המון לכלוך ובלגן ורעש, ואני רוצה מקום משלי, אנחנו צריכים קצת פרטיות." הרמתי את קולי, מרגישה איך נימת תלונה יבבנית מתגנבת לתוכו. זה היה מגעיל, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.

"פרטיות?" הרים אריק גבות בהירות ויפות, "אין לך מספיק פרטיות פה?"

הסתכלנו זה על זה ושנינו ידענו שלא הפרטיות היא שחסרה לי. אחרי דקה הוא השפיל עיניים והסמיק, ואני התאמצתי לא לבכות, ואז הוא ניסה לאהוב אותי כמו שגבר אמור לאהוב אישה, וזה לא הלך, פשוט לא הלך. הוא היה מגושם והכאיב לי, וכעס על עצמו, ואחר כך עלי, וכשבכיתי מרוב אכזבה ובושה הוא קם, נרגז, והסתלק מהבית. הוא חזר למחרת בבוקר, התנצל והביא פרחים, שיחק עם מישה והיה מקסים כרגיל, ומאז לא דיברנו יותר על מעבר לדירה משלנו. כמה שבועות אחר כך יצאתי ביום אביב מקסים אחד לטייל עם מישה. הוא ישב בעגלה שלו, נראה חמוד כמו גמד קטן בחליפה היפה שלו, מביט מסביב, צוחק, מאושר. בעיני הוא היה הילד הכי יפה ומקסים בעולם, וכשאמרתי לו את זה הוא חייך אלי חיוך מתוק, והסכים איתי בלי היסוס. 
באותו יום הרגשתי מעודדת ואופטימית במיוחד, השמש זרחה, אבל עדיין לא היה חם, כמה ימים קודם סיימתי את לימודי בהצלחה, הייתה לי תעודה של שיננית מוסמכת והמתנתי לתשובה חיובית אחרי כמה ראיונות מבטיחים שעשיתי. הלכתי ברחוב בצעדים קלים והרגשתי צעירה ויפה כמו שלא הרגשתי מזמן. אריק נשאר בבית כל השבוע והיה כל כך נחמד ונעים אלי... הוא הראה לי את חיבתו ואהבתו בכל דרך אפשרית, חוץ מאחת.

פסעתי ברחוב, מביטה בחלונות הראווה הצבעוניים, מחפשת לי שמלה יפה שתתאים לקיץ המתקרב, והייתי בטוחה שעוד מעט, ממש בקרוב, הכול יחזור להיות כמו פעם, כשרק התאהבנו. ואז, בעודי עומדת וממתינה לרמזור שיתחלף לירוק ראיתי מעבר לרחוב את אריק יושב בבית קפה מול גבר שפניו היו מוכרות לי במעורפל. הייתי בטוחה שראיתי כבר פעם את הפנים העגלגלים והחייכניים הללו, ואת הפדחת המגולחת הזו. הגבר הזר ואריק חייכו זה אל זה בחיבה, ואריק הניח את ידו על כפו של הזר במחוות חיבה אינטימית שהייתה מוכרת לי היטב. הנפתי את ידי לברכה וכמעט שקראתי לעברם ברכת שלום צוהלת כשהגבר הזר רכן ונשק את בעלי על פיו, ורק אז נזכרתי שראיתי אותו כבר פעם בלוויה של מקס וששמו דניאל.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...