אילוסטרציה. צילום: 3302350307, Flickr.

 >  > 

טעות בליהוק - פרק ג'

לא תמיד ההורים אשמים. הרבה פעמים זה משהו שנולדים איתו. הבנתי את זה כשאתם נולדתם.

ישבתי בחדר שלי ביום שבת בבוקר. שמעתי מוזיקה. הצלילים נכנסו לי לאוזן בדיפוזיה, שיר אחרי שיר, בשלב מסוים הפסקתי להקשיב, נתתי לכל זה להקיף אותי מבלי שתהיה תשומת לב. למטה שמעתי פעילות. הבנתי שאבא שלי הולך לבית של סבתא שלי, כמו שנהג לעשות פעם בשבועיים בימי שבת, כשזה לא היה תורו של דוד שלי.

את רוצה לבוא לסבתא? שמעתי אותו שואל את אחותי מבעד לדלת הסגורה של החדר. היא אמרה שכן. הוא הגיב בשמחה נלהבת. אם הייתה אומרת לא, היה מפציר בה לבוא, שואל אותה מה יש לה לעשות בבית.

אפשר חמש דקות להתארגן?
בטח, חמודה שלי, איזה כיף שאת באה.

עוד שיר ועוד שיר. הנחתי למוזיקה להמשיך, אבל הייתי עסוק לגמרי במשהו אחר, בתחושה שהנה לפני סימן לקיפוח.

אחרי חמש דקות היא סיימה להתלבש ולשים עדשות מגע ושניהם הלכו לדלת הכניסה. ליד הדלת הוא אמר לה, תשאלי אותו אם הוא רוצה לבוא.

שמעתי את הצעדים המתקרבים לדלת החדר. היא נקשה שלוש נקישות, אמרה את שמי ושאלה, אתה רוצה לבוא לסבתא?

לא.

אחרי שהלכו הפסקתי בבת אחת את המוזיקה המעצבנת הזאת, קמתי, פתחתי את הדלת בתנופה והלכתי למטבח. אימא שלי עמדה שם וחתכה ירקות. ראית איך הוא התעלם ממני? התקפתי אותה, כאילו הייתה היא אשמה בכל.
מה, מה זאת אומרת?

הוא נזכר בסוף לשאול אותי אם אני רוצה לבוא לסבתא! אותה הוא שאל כבר בהתחלה. מה יש לו?
לא, זה לא נכון. לא, כאילו... אני מבינה שהוא מתסכל לפעמים, הרבה פעמים, אבל לא הפעם, הוא שאל אותך, פשוט הדלת שלך הייתה סגורה אז הוא לא רצה להפריע.

אם הדלת שלה הייתה סגורה הוא היה הולך אליה קודם בעצמו, ולא שולח אותי.

אני, אני לא יודעת. היא אמרה לי ובעיניה בצבצו דמעות. אני לא יודעת לגבי המקרה הזה. אבל אתה צודק, אתה צודק שיש בעיה. אח שלך אומר לי את זה כל הזמן.

היא השפילה את מבטה, והפסיקה את חיתוך הירקות. אימא שלי נוהגת לדבר עם תנועות ידיים. אני הפסקתי לדבר. הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר.

ואז המשכתי, אני מרגיש שהוא מוותר עליי, שהוא אפילו לא מנסה. כשהלכנו שלשום למסעדה, למשל? רק איתה הוא דיבר. זאת כמעט התעלמות.

אני לפעמים שואלת את עצמי אם התחתנתי עם האדם הנכון. אני לא יודעת, יכול להיות שזאת טעות, שהוא... היא משכה באפה. כעסתי עליה. לא הבנתי מתי היא הפכה להיות מרכז השיחה, למה היא חושבת שאני רוצה לשמוע על רגשות החרטה שלה. הוא היה אבא נהדר, אבא מסור מאוד, הוא עדיין מסור מאוד, אתה רואה איך בכל יום חמישי...

נכון, אבל לפעמים רוצים יותר מזה.

אתה צודק. רק שהמסירות הזאת אומרת משהו.

בסדר.

לא, באמת. הוא לא אוהב אתכם פחות. הוא פשוט מפחד מכם.

מה יש לו לפחד? מה מפחיד בי?
אבא מסוגל להיות טוב כלפיי אנשים שהוא תופס כחלשים, כנזקקים. ומכל האנשים האחרים הוא פשוט מפחד. לפני יומיים רבתי עם אחותך. היא הייתה עצובה וכשהוא הגיע הביתה הוא הבין לבד שקרה משהו וישב איתה במרפסת ודיבר איתה.

למה את אומרת לי את זה? להראות לי שהוא מפלה אותה לטובה?

לא, לא, אני... הוא לא בן אדם שלא מסוגל להרגיש אמפתיה. זה העניין.

טוב. אמרתי וחייכתי חיוך רפה.

הוא פשוט לא מודע לכוח, להשפעה שיש לו על אנשים. כשאמרתי לו כל מיני דברים על היחס שלו אליכם, הוא אמר לי, אבל מה זה מפריע? הוא פשוט לא מסוגל להבין.

כנראה שלא.

אבל הוא אוהב אתכם. יש לו יחס חיובי גם כלפייך וגם כלפיי אח שלך. פשוט קשה לו להביע אותו.

נראה לך?

כן, אני בטוחה. הוא מאוד מתרשם ממה שאתה עושה וממי שאתה, קשה לו מאוד להתייחס לזה, ולכן זה נראה כאילו הוא כל הזמן רק מבקר.

משהו בי התרכך. האמנתי לה.

אני יודעת שזה לא מספיק, מה שאמרתי, ושזה צריך להיות אחרת. אני מצטערת. הוא פשוט לא חושב שזה משנה, ההתנהגות שלו. מדי פעם אני מנסה לדבר איתו, אני...

אולי אדבר איתו פעם, אמרתי.

זה רעיון מצוין, אם תהיה מסוגל...

זה נורא מפחיד אבל.

טוב, הוא בן אדם שאפשר לדבר איתו, הוא לא מפלצת, תזכור שהוא עובד עם אנשים.

כן. נכון. אמרתי. ואז הוספתי, אבל בינתיים זה נראה לי קשה. העוינות שלי התחלפה בסקרנות. שאלתי אותה, למה הוא ככה? היה לו לא טוב בבית?

אני לא יודעת. נראה לי שהוא גדל בסביבה מאוד משפחתית, תומכת... לא יודעת מה הבעיה. לא תמיד ההורים אשמים. הרבה פעמים זה משהו שנולדים איתו. הבנתי את זה כשאתם נולדתם.

סבתא דומה לו קצת. יש בשניהם משהו קצת עצור. ואולי היה לו לא נוח עם סבא בתור ילד.

יש סיכוי.

פעם הוא אמר שאין מה להאשים את ההורים. האמנתי לו שקרו כל מיני דברים והוא בטח עבר הלאה, כאילו שכח.

אני נזכר באיזה סיפור של סבתא שלי. היא סיפרה שקיבלה רישיון אחרי המון טסטים, ואחרי קבלת הרישיון הייתה תקופת ליווי עם סבא שלי. בפעם הראשונה שבה נהגה בלי ליווי היא הייתה כל כך נרגשת, עד שהכניסה את אבא שלי הביתה וסגרה את הדלת כך שנעלה את עצמה בחוץ. אבא שלי היה תינוק קטן אז. סבתא שלי, חרדה, מיהרה לקחת אוטובוס לעבודה של סבא שלי, והכול חזר לקדמותו. זה משנה, שאבא שלי ננעל בבית לשעה או לשעתיים כשהיה תינוק? כנראה שלא. ובכל זאת אני כותב.

איזה מתוק אתה אבא, אמרה אחותי כששמעה את הסיפור הזה, היא אמרה את זה בקול רך, כמו שמדברים לילד קטן, כאילו הוא עדיין אותו תינוק שננטש. רק היא מסוגלת לדבר אליו בפוצי מוצי, לנהוג בו ברכות, לא לפחד, ואולי זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לתת.

אני מנסה להיכנס ללב לבם של הדברים ולא להסתפק בקישוטים ביוגרפיים על חייו ועל חיי. אבא שלי קיבל מכות כשהיה ילד. כמה ולמה – אני לא יודע. אני בטוח שלא הייתה התעללות שיטתית, אלא שהוכה בתור כלי חינוכי, כשהוא לא התנהג יפה, אבא שלו הרביץ לו, וזהו. ולמרות שהיה הורה שונה לחלוטין מאבא שלו, משהו מקוד ההתנהגות הזה עבר אליו, וגם הוא הרביץ פעם או פעמיים.

אני זוכר סטירת לחי. הייתי בן שלוש וגם אחי היה שם. אני לא בטוח בכלל שאני זוכר נכון. אני לא יודע אם זה קרה בכלל. אבל אני זוכר את עצמי יושב לידו על שולחן העץ בסלון, מול הטלוויזיה, וזוכר במעומעם תחושה שמישהו, אולי אני, אולי אחי, אולי אף אחד, קיבל סטירה. אולי זה היה רק איום. אולי רק מכה קטנה על הלחי. התפרצות זעם לא הייתה שם, אני כמעט בטוח.

אח שלי ואני היינו רבים המון כשהיינו ילדים. הייתה תקופה שבה היינו מרביצים ונושכים ודוחפים על בסיס יומיומי. אבא שלי נואש מזה, ויום אחד החליט להראות לי את הפציעות שגרמתי לאחי ולהראות לו את הפציעות שגרם לי. סימנים של שריטות על הפנים, בעיקר. אני זוכר את המבט שלי מרפרף על פניו של אח שלי, קולט משהו. ואני זוכר גם פעם אחת שבה אבא שלי תפס בחולצה שלי והשליך אותי על הרצפה כשניסיתי לרוץ, כשכעסתי, כשצעקתי. עפתי באוויר, נפלתי על הרצפה ובכיתי. לא כאב לי אבל הייתי מושפל. חוץ מזה הוא לא הרביץ.

בגן הייתי אבוד. כל הילדים הסתדרו חבורות חבורות, משחקים ומתרוצצים, ואני הייתי משחק בצד עם שני ילדים, שהיו צעירים ממני ושהיו בעצמם לא מפותחים לשלב הזה של הגן. כשהייתי גדול יותר, בן עשר, אחת עשרה, חיטטתי בקלסרים בחדר שלי וראיתי דף שעליו היה כתוב בכתב היד של אימא שלי שאני מתחבר בעיקר עם ילדים קטנים ממני, מתבודד, לא משתלב במסגרת.

אני לא זוכר בעיות דרמטיות עם ילדים אחרים. לא זכור לי שהרביצו לי. אבל זה כנראה כן קרה, כי את התגובה של אבא שלי אני זוכר. הוא אמר לי להחזיר, לא לפחד. אמר לי שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות במצב כזה. כשנכנסתי לגן הייתי רץ אל הגננת ונצמד לשמלה שלה. לא יכולתי להרביץ.

ובכל זאת בגיל יותר מאוחר יצא ממני משהו אחר וכן הרבצתי – סטירות לחי. הייתי בן אחת עשרה, שתיים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, ובדרך כלל לא הרבצתי לבנים חזקים או מאיימים אלא לבנות, או לבנים שנתפסו כלא מפחידים. היא הייתה פשוט יוצאת ממני, המכה הזאת, שלוחה של הזרוע שלי, מהממת את עצמי ואת מי שניצב מולי, מחזיק את הלחי הכואבת והאדומה שלו. אף פעם זה לא היה באמת מוצדק, הסטירות האלה. פעם אחת זה היה נגד מישהי שכינתה אותי שפמנון כי עדיין לא התגלחתי. פעם אחרת זה היה נגד חבר שצחק עליי על זה שאני שומר תמונה של אחותי באחת המחברות. וגם נגד ידידה טובה שלי, בשעת ריב, באמצע רחוב ירושלמי חשוך, ולא רק סטירה אלא גם מכה על הגב.

באחת הפעמים הפידבק היה חזק מכדי שאתעלם. סטרתי לאותה נערה שקראה לי שפמנון בהפסקת הצהריים ביום ראשון, לפני שיעור ספורט, ורק כשחזרתי הביתה הבנתי איזו טעות עשיתי. בעקבות שיחות עם ידידה שלי הבנתי הפעם - זה לא יעבור בשתיקה.

תכננתי להתנצל. אבל כבר בהפסקה הראשונה למחרת, יום שני, הגיעו החברות שלה – עדר של בנות שמקיפות אותי ודורשות להבין מה בדיוק חשבתי לעצמי. ניסיתי למצוא את המילים, לומר שאני מצטער. אם אתה מצטער למה לא הלכת וביקשת סליחה? לא היה לי זמן, עכשיו זאת ההפסקה הראשונה. למה עשית את זה, מי אתה חושב שאתה?

בסוף הן ראו שאני מפרכס מולן, כמו שאמרה אחת מהן, ולכן עזבו אותי בשקט. אחר כך הלכתי לבקש ממנה סליחה. אני לא זוכר כלום מהמעמד הזה. הדבר הכי גרוע היה כנראה שתי הבנות שישבו לפני בשיעור גיאוגרפיה. הן לא היו קשורות בכלל לסיפור הזה, אבל התכתבו ביניהן לאורך כל השיעור ומדי פעם הסתכלו עלי במבטים נגעלים ואפילו חרדים, כאילו באמצע השיעור אני עלול לחטוף התקף זעם ולסטור גם להן. בסוף היום, כשנגמרו השיעורים, ראיתי את הפתקים שזרקו על הרצפה וקראתי מה כתבו עליי, והרגשתי דוחה כמו ג'וק. זה הוסיף לשנאה העצמית שלי. גם ככה הסתכלתי במראה בכל בוקר ושנאתי את עצמי. אבא שלי ואח שלי היו צריכים לומר לי להתגלח, אבל לאף אחד מהם לא היה אכפת מספיק.

מאז לא הרבצתי יותר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...