רכבת קלה. צילום: IngolfBLN, flickr.

 >  >  > 

הרכבת לנהריה - פרק א'

מאד התרשמתי מהמראה וממבנה הגוף שלהם. טום היה גבוה, מטר שמונים וחמש בערך, שיער שחור מגולח כמעט לגמרי, עיניים ירוקות, שרירים בידיים והמון שיער בדיוק כמו שאני אוהב. עמית היה מעט יותר נמוך ממנו, בלונדיני עם עיניים כחולות, ממש יפה תואר. לא הצלחתי להחליט את מי אני אוהב יותר.

הייתי אז בן שמונה עשרה, נער משועמם וחסר מעש, סיימתי י"ב אבל היות והייתי עתיד להתגייס בגיוס חורף היו לי עוד כמה חודשים לבזבז. בחיפוש דרכים להפגת השעמום, נתקלתי בנער חמוד מאד, בן שבע עשרה לטענתו, שגר באזור תל אביב. אני לצערי גרתי יותר קרוב ללבנון מאשר לתל אביב, כך שמפגש עם נער בגיל הזה היה רק משהו שיכולתי לחלום עליו. התחלנו לשוחח בקיק, לברר קצת מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. הוא סיפר לי שהוא בתול ושהוא מוכן לנסוע עד הצפון בשביל לשכב עם מישהו. כמובן שרציתי לעוט על ההזדמנות ולא התנגדתי. קבענו מיד ליום שישי הקרוב. תכננו להיפגש במכרז העיר ולאחר הליכה קצרה להגיע אל הדירה שבה יבוצע האקט. השבוע עבר, לאט לאט, הגיע יום חמישי בערב, אני מכין תיק עם קונדומים, ג'ל לסיכוך, סרגל, אטבי כביסה ואזיקים. כן כן כמו שהבנתם עכשיו הולך להיות לנו סשן שיכלול גם מכות וקשירות. אני באוטובוס בדרכי לנקודת המפגש, מגיע בוקר יום שישי והנה הודעה בטלפון שלי. ההודעה מאת עמית דהן. אני פותח, להוט לראות מה יכתוב. "היי דן, אני מצטער שאני אומר לך רק עכשיו, אבל לא אוכל להגיע כי אני מפחד שהמורה שלי תתקשר להורים שלי ותשאל מדוע לא הגעתי לבית הספר, כשהם בטוחים שהלכתי. אין מצב לחכות עם זה לחגים או משהו?"

התאכזבתי קשות. לא האמנתי שמישהו בגילו יכול לפחד מהמורה שלו בבית ספר. כמה אבסורדי. לאחר מכן די ניתק הקשר בינינו, ואני התחלתי לנסות לצוד בנים אחרים. יום אחד בחול המועד סוכות. אני מקבל הודעה מעמית. "היי". אני שואל אותו מה הוא רוצה. "אני לא רוצה לוותר על המפגש בינינו, חיפשתי פה מישהו שיזיין אותי ואני לא מוצא. אני גם מאד סומך עליך... אולי בכל זאת ניפגש? פליז!" לא הבנתי עד כמה אפשר לסמוך על מישהו שהכרת באינטרנט, אבל בכל זאת לא סירבתי שוב לפגישה. אבל ברגע אחד, עמית עם ההפתעות שלו, מנחית עליי עוד מכה. "אכפת לך אולי שנצרף ילד מהשכבה שלי? הוא אקטיבי כמוך... סיפרתי לו שאנחנו מתכננים להיפגש, הוא גם רוצה להתנסות עם בנים אבל הוא רוצה שיהיה לידו מישהו, אפשר?" הרהרתי קצת והסכמתי. מיד לאחר מכן עמית צירף אותו אל השיחה שלנו בקיק. "היי, אני טום," הציג את עצמו. הוא היה מאד נחמד ושאלתי אותו כמה שאלות, ואז הגיעה שאלת המפתח. "עמית, סיפרת לטום מה תכננו לעשות במהלך המפגש? "

מרגע זה אני וטום התחלנו לדבר אחד עם השני בפרטי, מתכננים לפרטי פרטים כיצד בהתחלה עמית יבצע בנו מין אוראלי, לאחר מכן נקשור אותו, נפתח אותו, נעשה שלל תנוחות, נפליק לו על הישבן, נשים לו אטבי כביסה על הפטמות... ממש תכנון שלם. טום הדגיש באוזני שהוא מעולם לא שכב עם עמית ולמרות שהם באותה שכבה זה הולך להיות סטוץ חד פעמי. ואז הגיעה הודעה מעמית בפרטי, "אני ממש לא רוצה שתיתנו לי מכות כפולות אני לא רוצה לקבל מאתיים מכות בגלל שטום הצטרף, גם ממאה פחדתי..." אני אומר לו שכל עוד הוא יתנהג יפה ולא יקלל או יתעצבן, העונש שלו לא יעלה. הוא אומר טוב ומוסיף סמיילי (: אם שאלתם למה קיבל מאה פליקים מלכתחילה, אני והוא שיחקנו משחק בו הוא מנחש את השם שלי שמתחיל ב ד, וכל ניחוש שגוי יענה בשתי כאפות. ככה הגענו למאה.  

טום היה בחור נחמד בסך הכל, אבל הייתה לו נטייה לשאול על כל דבר שיקרה ועל כל דבר שנעשה לעמית בקבוצה. ואז התחיל להופיע עמית שלא הכרתי. מקלל כאילו אין מחר, נחש, בוכה, עצוב, ומחוסר ברירה וכדי שישתוק כבר אני וטום רק מעלים לו עוד ועוד את העונשים... היה ממש קשה לקבוע תאריך, הוא בכלל לא היה מוכן לדבר בהתחלה... הוא כנראה פחד מעצם העובדה ששני כוחות ישלטו עליו, ובצדק. מצד שני, הוא זה שבחר להוסיף את טום לסיפור ואני הזהרתי אותו שזה עלול להיות לו מפחיד. אבל ההוא רצה בכל זאת. אז עכשיו זו בעיה שלו. לאט לאט עמית הבין שאם הוא לא יירגע הוא יוכל לקבל גם שלוש מאות מכות, ונכון לעכשיו הוא צבר מאתיים חמישים פליקים, שלושים דקות על כל פטמה של אטב כביסה, הצלפות בביצים עם סרגל, קשירת עיניים למשך חלק מהסקס, ועוד כל מיני דברים שלא אחשוף עכשיו כדי להשאיר אתכם במתח. קבענו סוף סוף תאריך לפגישה, שוב יום שישי בבוקר, ואני ציפיתי בקוצר רוח למפגש. בבוקר המפגש שוב הכנתי תיק ובו קונדומים, חומר סיכה, אזיקים, מטפחת וסרגל. בערך בשעה שמונה קיבלתי הודעה שהם עלו על רכבת מחולון בדרכם צפונה אל עבר נהריה, מה שאומר שיגיעו בסביבות עשר ועשרים. בתשע כבר עליתי על אוטובוס מן הקיבוץ שאני גר בו אל נהריה. ביום שישי בבוקר שדרות הגעתון, הרחוב המרכזי בעיר, הומה אדם. קיבלתי הודעה בעשר ועשרה , "אנחנו כבר בעכו" כתבו לי. ההתרגשות שלי הייתה בשיאה. ישבתי במאפייה שמעבר לכביש כך שיכולתי לצפות על כל מי שיוצא מהתחנה אך אף אחד לא ישים לב אליי בהמולת הרעש והרחוב שאני צופה בו. הסיכום בינינו היה שאכוון אותם לשבת על איזה ספסל ליד התחנה, כדי שאוכל לבחון עם מי יש לי עסק לפני שנתחיל. הרכבת הגיעה לתחנה, ניתן היה לשמוע את הקטר גם ממרחק קילומטר... כתבתי להם שכשיצאו מהתחנה יפנו שמאלה ויתיישבו על ספסל מול דוכן "מפעל הפיס". ואז ראיתי אותם. שני בחורים חסונים ומוצקים, כנראה שיש להם קוביות בבטן, לובשים מכנסיים קצרים ומתכתבים עם מישהו בטלפונים שלהם. ראיתי אותם מתיישבים על הספסל ואז חציתי את הכביש בעודי שועט אליהם. הסיכום היה, בגלל שאנחנו באמצע רחוב הומה, שנעשה כאילו אנחנו מכירים אחד את השני, חברים שמזמן לא נפגשו. כך היה. "הי!" אמרתי לשניהם ולחצתי בחוזקה את ידו של כל אחד מהם תוך טפיחות הדדיות על הכתפיים אחד של השני. אמרתי להם, קדימה בואו נלך, הזמן קצר והמלאכה מרובה אז קדימה לעבודה...

מאד התרשמתי מהמראה ומבנה הגוף שלהם. טום היה גבוה, מטר שמונים וחמש בערך, שיער שחור מגולח כמעט לגמרי, עיניים ירוקות, שרירים בידיים והמון שיער בדיוק כמו שאני אוהב. עמית היה מעט יותר נמוך ממנו, בלונדיני עם עיניים כחולות, ממש יפה תואר. לא הצלחתי להחליט את מי אני אוהב יותר. באמצע הדרך התחלתי לפתח איתם שיחה. "אז מה, הולך להיות מעניין אה? "

טום השיב, "ברור, תוך שהוא מעביר את ידו על גבי ו'בטעות' מחליק אותה גם על ישבני. למזלי, זה כבר היה רחוב פחות הומה. בסופו של דבר הגענו לבניין המיוחל, בית שבימים ראשון עד חמישי משמש צהרון ומקום העבודה של אימי, ובימי שיש הסבתי אותו למטרת דירת זיונים. זה היה בית גדול יחסית עם סלון, מרפסת, שלושה חדרי שינה ושירותים צמודים לאחד מהם. עלינו במעלית לקומה השלישית, נכנסו לדירה, ונעלנו אותה מבפנים...

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...