דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק ז'

לשחרר את אריק

למחרת בבוקר ניסו התעורר מוקדם מהרגיל מקול צלצול הנייד של אריק ושכב מנומנם, מקשיב בשקט לאריק שדיבר ברוסית חרישית עם מישהו. ניסו נהנה ממבטאו הרך והמלודי של אריק שדיבר רוסית לעיתים נדירות מאוד וקיווה שאחרי השיחה הוא יחזור למיטה והם יוכלו לבלות כמה דקות לבד לפני שמנשה יחזור, אבל אחרי שאריק סיים את השיחה הוא הלך לשירותים ואחר כך פנה למטבח להכין ארוחת בוקר. ניסו הביט בשעון, נאנח כשראה שרק שש בבוקר וקם כדי להצטרף לאריק. בזמן שהם שתו יחד קפה ניסו ניסה לדון עם אריק באירועי הערב הקודם,  לברר מה שלומו ואיך הוא מרגיש, אבל אריק הסתגר בעצמו, נעשה קודר ושתקני, וניסה כל הזמן לשנות נושא. "אריק, זה בסדר, אין לך שום סיבה להתבייש." הניח ניסו את כפו על ברכו של אריק שהסב את מבטו וקם מהכסא בחיפזון. "מה?" ניסה ניסו להבין, "אתה כועס עלי? על מנשה? מה עובר עליך?"

"כלום." אמר אריק בסרבנות, והפנה אליו את גבו.

"אריק, תדבר איתי." הפציר ניסו, הניח את ידיו על כתפיו של אריק וניסה לסובב אותו אליו.

"לדבר על מה?" התנער ממנו אריק והתרחק לעבר השיש.

"עליך, עלינו, על איך אתה מרגיש."

"עלינו? יש בכלל דבר כזה? הרי בעיניך אני סתם צעצוע."

"לא נכון ,זה ממש לא נכון, למה אתה אומר דבר כזה?" נרעש ניסו, "מה, בגלל מה שקרה אתמול, אבל אריק..."

הוא רצה להסביר, להתנצל, לבקש סליחה, להבטיח שאם אריק לא רוצה אז הוא לא ירשה יותר למנשה... ואז צלצל שוב הנייד של אריק ושוב הייתה שיחה ברוסית, הפעם סוערת מאוד. לפי טון הדיבור הלחוץ הבין ניסו שאריק מדבר עם אימו שקול בכייה הסתנן דרך הטלפון הנייד. השיחה הייתה קצרה למדי, מיד אחרי שהסתיימה פנה אריק לדלת. "אני חייב לרוץ." הפטיר, "יש בעיות עם סבא."

"איזה בעיות?" רדף אחריו ניסו, "אני יכול לעזור?"

"אם תיתן לי את הרכב זה יועיל מאוד."

ניסו מסר לו בלי היסוס את המפתחות, וברגע האחרון גם דחף לכיסו כמה שטרות כסף, "רק ליתר ביטחון." הפציר כשאריק ניסה למחות, "תחזיר לי אחר כך."

מנשה חזר חצי שעה אחר כך, עייף מאוד אחרי לילה רצוף תקלות בעבודה, סירב לאכול, הנהן קצרות כשניסו סיפר לו שאריק יצא מוקדם עם המכונית כדי לבקר את סבא בבית החולים, ואחרי ששתה חצי כוס תה נגרר לחדר השינה, התמוטט על המיטה ונרדם.
נעשה פה תחנת רכבת, התרעם ניסו בינו לבין עצמו, כועס מעט על שותפיו לדירה שלא מצאו פנאי לשיחה איתו. הוא השתוקק לדבר, לשפוך את הלב, לנתח רגשות ומעשים, אולי לקבוע כללים וחוקים לדרך בה ינהלו את חייהם בעתיד, והיה מתוסכל להיווכח ששני השותפים שלו עסוקים מידי מכדי להתלבט יחד איתו.
מאחר שלא הייתה לו ברירה אחרת התיישב ניסו לפני המחשב שלו ושקע בעבודה. שעתיים אחר כך נשמע צלצול קצר בפעמון הדלת, והוא התנער בבהלה, מופתע כמה מהר חלף הזמן, וניגש לדלת, פתח אותה ונרתע לאחור, מבוהל מהמחזה שנגלה לעיניו - אריק עמד בפתח, תומך בגבר קשיש, רזה מאוד וכפוף, שערו לבן ועיניו כחולות. למרות שבין השניים הפרידו כחמישים שנה, אם לא יותר, והקשיש שהתנשם בכבדות היה אפור מעייפות הדמיון בין תווי פניהם היה מדהים, ברור היה שזה סבו של אריק. "זה סבא שלי." אמר אריק, "הוא... אנחנו... הוא לא מרגיש טוב."

"אני רואה, תכנסו. בוא נושיב אותו, שינוח קצת." הזמין ניסו את השניים פנימה, תוהה בליבו מה גרם לאריק להביא את סבו החולה לדירתם. קשה להאמין שגם הסבא הקשיש הזה היה פעם צעיר, יפה תואר וקל תנועה כמו אריק, חלף הרהור במוחו בעודו מוביל את האיש החולה אל הספה ורץ להביא למענו שמיכה וכרית. 
מנשה התעורר מהצלצול בדלת וקם לעזור, ובכוחות משותפים הם הושיבו אותו בנוחיות, תומכים את גבו בשני כרים, ואריק כיסה אותו בזהירות בשמיכת צמר, החליק בעדינות את בלורית השיבה מעל מצחו ואחרי שהדליק למענו את הטלוויזיה בערוץ הרוסי הצטרף אל ניסו ומנשה שישבו במטבח, ממתינים לו. "אל תכעסו, אני יכול להסביר הכול." התיישב אריק מול השניים, מביט בהם במבט מודאג.

"הברחת את סבא מבית החולים?" שיער מנשה בלי להמתין להסברים.

אריק הניד לאות הן. "הייתי חייב." הצהיר בעקשנות, נושך בתקיפות את שפתו התחתונה, האדמדמה והרכה.

"אבל אריק, אם הוא חולה הוא צריך להיות מאושפז."

"אבל הוא לא רוצה למות בבית חולים, הוא שונא את הטיפולים האלו, הם מכאיבים לו ומציקים לו נורא, הוא רוצה שיתנו לו למות בשקט, בכבוד."

"ומה ההורים שלך אומרים?"

"הם לא מוכנים להקשיב לו, מתעקשים..." הוא קפץ אגרופים עדינים, "אימא כל כך עקשנית... סבא ביקש שאני אעזור לו, הייתי חייב לקחת אותו משם."

"אבל אריק, ברור לך שהמקום הראשון שהוריך יחפשו אותו בו יהיה פה, בדירה הזו." ניסה ניסו להכניס מעט היגיון במצב.

"אני יודע, אבל..." הוא הסיט את מבטו מניסו ותקע מבט מלא תחנונים במנשה, "הם לא יודעים על הדירה שלך דניאל."

"אריק, באמת, תהיה הגיוני..." שב ניסו והתערב, "סבא שלך מאוד חולה, הוא צריך מישהו שישגיח עליו, יטפל בו, בטח יש לו כאבים, הוא עלול למות לנו בידיים..." הוא התחלחל, "אריק, הוא גוסס, אנחנו לא יכולים לטפל בו בעצמנו."

"אני אטפל בו, אתם לא תרגישו בו בכלל." הבטיח אריק, מביט בעקשנות במנשה שנשאר רגוע ושקט.

"בסדר." החליט מנשה לבסוף, "קדימה, בואו ניקח אותו לדירה שלי."

"אבל מנשה, בחייך..." נבהל ניסו, "אנחנו לא יכולים, זה פשוט טירוף, לבן אדם יש סרטן ריאות, הוא צריך להיות בבית חולים, שיתנו לו הקרנות, טיפולים... אנחנו לא יכולים להסתיר אותו פה, עוד יאשימו אותנו בחטיפה." 
שום דבר ממה שניסו אמר לא השפיע, באורח פלא כרתו מנשה ואריק ברית אילמת שעקפה אותו, ומתעלמים מטענותיו וממענותיו המשיכו בתוכניתו המטורפת של אריק. הם הכינו ערסל מאולתר משמיכה ונשאו בתוכו את הקשיש החולה לדירתו של מנשה, והשכיבו אותו על המיטה. מנשה עזר לאריק להפשיט אותו מבגדיו וללבוש פיז'מה, ואת ניסו שריחף סביבם מודאג ולחוץ שלח להכין כוס תה עם דבש שהזקן שתה בלגימות זעירות, ואחר כך, מותש מכל הפעילות, נרדם. "ומה תעשה כשהוא יתחיל לסבול מכאבים?" התנפל ניסו על אריק אחרי שהם התכנסו לטקס עצה במטבח המבולגן של מנשה.

"זה לא יקרה כי הוא ימות קודם מחנק." אמר אריק בפשטות, "הריאות שלו גמורות, אבל הרופאים מתעקשים להנשים אותו בכוח, לתת לו הקרנות, להאריך לו את החיים כמה שיותר. הם אפילו שוקלים ניתוח למרות שברור שכבר אי אפשר לרפא אותו."

"אריק, הם רופאים, זה התפקיד שלהם, הם חייבים לטפל בו."

"אבל סבא לא רוצה, הוא רק מבקש שיעזבו אותו בשקט והם לא מקשיבים לו, ואימא עוד יותר גרועה, היא החליטה שסבא לא אחראי למעשיו, הלכה לעורך דין שיוציא צו בית משפט שיכריז עליה כאפוטרופסית שלו."

"טוב, אם הוא כל כך חולה אז אולי..."

"הוא חולה, אבל הראש שלו עובד מצוין." התווכח אריק, "הוא יודע בדיוק מה קורה איתו, והוא לא רוצה שיטפלו בו. מה כל כך קשה להבין פה!" התרגז אריק והרים את קולו מרוב כעס.

"בסדר, אבל למה אתה רב איתי?" נעלב ניסו, "תריב עם הוריך."

"הם לא מוכנים להקשיב לי, בעיניהם אני עוד ילד שלא מבין כלום, הם לא מבינים, לא רוצים להבין." מיואש ועייף הניח אריק את ראשו הבהיר על ידיו השלובות על השולחן, "אף אחד לא מבין כלום." התייפח.

"אני מבין." הניח מנשה יד מנחמת על שכמו, "אנחנו נעזור לך." הבטיח, ושלח מבט חודר אל ניסו שפתח את פיו להתנגד, אבל לנוכח מבטו של מנשה סגר אותו ושתק. 

הנייד של אריק שב וצלצל, והוא הרים את ראשו והביט בו בדאגה. "זו שוב אימא." נאנח במורת רוח.

"תענה לה." פקד עליו מנשה, "תגיד שאתה עם סבא, שאתה משגיח עליו, ואל תגלה לה איפה אתם."

סבא של אריק שניעור לשמע הצלצול צעק משהו ואריק לקח את הנייד והלך אליו. הם ישבו בשקט גמור, מקשיבים לויכוח המשפחתי שניהלו הסב והנכד עם האם הנסערת עד שהתעייפו, ועלו לדירה של ניסו. מנשה נרדם שוב, וניסו ישב מול המחשב וניסה להמשיך לעבוד, לא בהצלחה מרובה. הוא פחד, חולים הגעילו אותו, הקשר שרקמו ביניהם מנשה ואריק, משאירים אותו בחוץ, הדאיג אותו, וחמור מכך, הוא חשש שכל רגע יתפרצו שוטרים זועמים לדירתו ויאשימו אותו בחטיפה. ניסו פחד משוטרים והיה לו קשה להתרכז עם כל הדאגות והפחדים שרחשו במוחו. 
לקראת הערב אריק חזר וסיפר שאימו שבה והתקשרה עוד מספר פעמים במשך היום, איימה וצעקה, ואפילו פנתה למשטרה, אבל הקשיש דיבר בטלפון עם השוטרים ועם הרופאים, שכנע אותם שהוא שפוי וצלול, והמשיך לסרב בתוקף לטיפול רפואי שיאריך את חייו.
רק אחרי עוד יממה מתוחה של ויכוחים טלפוניים, והרבה דראמה, בכי, צעקות ומריבות, נכנעה אימו של אריק והסכימה שהסבא יעבור להוסטל לחולים סופניים, שם יניחו לו למות בשלווה ובכבוד בלי להציק לו בטיפולים לא רצויים. "מחר בבוקר יבוא אמבולנס של ההוסטל לקחת את סבא ויהיה לכם שקט ממני." הבטיח אריק אחרי שהכול סוכם, וסוף סוף הרשה לעצמו לשבת ולאכול משהו.

"קח, תאכל עוד אחת." הגיש לו ניסו עוד לחמנייה מרוחה בנדיבות בגבינת שמנת.

"אני לא רעב." דחה אריק את הצלחת.

"אתה חייב לאכול." הפציר ניסו, "כבר יומיים לא אכלת שום דבר, נו, תאכל, בסוף גם אתה תחלה."

אריק נכנע ואכל בצייתנות, ואחר כך פיהק, נשכב מותש על המיטה המתקפלת שארגן לעצמו ליד מיטת סבו, ונרדם.

"לכו גם אתם לישון." הפתיע אותם הסב שעד אותה שעה דיבר מעט מאוד ורק ברוסית, "גם אתם נראים עייפים."

"אני, האמת, צריך ללכת עוד מעט לעבודה." הציץ מנשה בשעונו ואחר כך הושיט את ידו לזקן, הם לחצו ידיים ונפרדו לשלום ברוב נימוס. "אני כנראה לא אספיק להגיד לך שלום מחר בבוקר, אבל אם אתה מסכים אני אבוא לבקר אותך בהוספיס."

"אני אשמח מאוד אם תבוא." השיב סבא של אריק, ואפילו חייך קצת, חיוך שנראה כמו צל רפאים של חיוכו של אריק.

"גם אני אבוא." הבטיח ניסו באומץ למרות שעצם הביטוי - הוסטל לחולים סופניים - עורר בו חלחלה. סבא של אריק הניד לעברו בראשו לאות תודה ולחץ גם את ידו של ניסו שהופתע לחוש עד כמה חמימה וחזקה עדיין כף ידו הצנומה של האיש הזקן והחולה.

"אני מאוד מודה לכם שעזרתם לארקאדי שלי." אמר הסבא בהדרת כבוד רשמית שנגעה מאוד לליבותיהם, "ואני מקווה שתמשיכו לעזור לו גם אחר כך כי אחרי שאני אלך כבר לא תהיה לו סיבה להסתיר את האמת על עצמו מההורים שלו ובטח יהיה לו קשה מאוד לבד." 

כמו שמנשה שיער האמבולנס של ההוסטל הגיע מוקדם מאוד בבוקר, ועד שהוא חזר מהעבודה אריק וסבא שלו כבר עזבו. אריק מסר לו דרישת שלום ונפרד מניסו בחיבוק חטוף, מבטיח להתקשר כשיוכל, אמר שוב תודה ורץ אחרי האלונקה שנישאה על ידי שני אחים חסונים ושתקנים שהעלו עליה את סבא בזריזות יעילה, עטפו אותו בשמיכה, והסתלקו. "הוא נראה כל כך עייף וחלש, בטח לא ירשו לנו לבקר אצלו." שיער ניסו באוזני מנשה בתקווה שיוכל להשתמט מהביקור בהוסטל.
מנשה לכד את עורפו בעיקול זרועו, טלטל אותו קלות, אמר לו שהוא הומו פחדן, ושהגיע הזמן שיתגבר ויבין שכולם מתים בסוף. "אבל..." ניסה ניסו למחות, ודחף את מנשה מעליו.

"שום אבל." פסק מנשה, "ביקור חולים זו מצווה." פסק, הרפה מניסו והלך לישון. הוא התעורר אחרי הצהרים והם אכלו משהו קל ובדיוק כשקמו מהשולחן התקשר אריק, התלונן בלחש שאימו משגעת אותו, ושאל מתי הם מתכוונים לבוא לבקר. "אנחנו כבר באים." הבטיח מנשה, "תחזיק מעמד." ובלי לשעות לחוסר רצונו המופגן של ניסו לקיים מצוות ביקור חולים גרר אותו בחוזק יד החוצה, אוטם את אוזניו להפצרותיו לפטור אותו הפעם מהביקור.

ההוספיס שכן בבניין עתיק עשוי אבן שקיסוס מוריק טיפס על קירותיו, והיה חבוי בתוך חורשה נעימה שבודדה אותו מהרחוב ההומה. הניגוד בין המקום הפסטורלי ובין הסבל והאומללות ששכנו בין קירותיו רק חידד את רגישותו של ניסו האומלל. הוא נצמד למנשה, התאמץ לנשום נשימות רדודות כדי לא לשאוף את ריח התרופות והכאב, וכדי לראות כמה שפחות חולים תקע את מבטו ברצפה, עוקב במבטו אחרי הערבסקות החינניות, הצבעוניות והמסובכות שעטרו את מרצפות הפרוזדורים, מתאמץ מאוד לא לראות ולא להשגיח בנעשה סביבו. למרבה הצער לא היו לו אוזניות לאטום בהן את אוזניו ולכן נגזר עליו לשמוע את גערותיה של אימו של אריק שהתבררה כגברת קטנת קומה ועגלגלה אך נחושה מאוד שהצליחה למצוא פגם בכל דבר שנקרה בדרכה. אחרי שקטלה את ההוספיס, הטילה ספק במקצועיותם של רופאיו וביעילותן של האחיות נטפלה למנשה ולניסו, חקרה אותם בעברית רהוטה במבטא רוסי זועף מי הם, ומה מעשיהם שם, ומה הקשר שלהם לבנה, משתיקה במבט קר את אריק ואת אביו כל פעם שעשו מאמץ להתערב בחקירה הנמרצת שהייתה מסבה נחת לחוקרי הק.ג.ב.

את סבו של אריק – מטרת הביקור האומלל הזה - הם זכו לראות רק לרגע קט ובקושי הספיקו לשאול לשלומו בטרם סגרה האם את הוילון שהגן על מיטתו בטענה שעליו לנוח. חיוורונו ואומללותו של אריק הדאיגו את ניסו הנרעש עד כדי כך שאזר עוז ולפני שפנו לצאת העז להציע שהם ייקחו אותו אתם כדי שיוכל לישון מעט. הוא נענה בסירוב פסקני וחד של האם שמיד אחר כך סובבה אליו את גבה והתנפלה על בנה המותש בשטף מילים זועמות ברוסית. אריק הנהן חסר אונים ועצם את עיניו הכחולות שדהו מעייפות בעוד אביו מוביל אותם בעדינות תקיפה החוצה, מתנצל בעברית רצוצה שסבא מאוד חולה, ובגלל זה אשתו מתנהגת ככה, והוא מאוד מצטער אבל... "זה לא יעזור לה, בסוף היא תצטרך לשחרר אותו." נכנס מנשה לדברי האב שהיה גם הוא קטן קומה ועגלגל, אבל בניגוד לאשתו הנמרצת היה דהוי ומובס וקולו היה חרישי ומתנצל.

"כן." נאנח אבא של אריק, הרפה מזרועו של ניסו וריכז את תשומת ליבו במנשה, "אתה צודק אבל תבין... זה קשה לה... קשה מאוד להשלים עם דבר כזה..."

"אין מה לעשות." ניסה ניסו לתרום לשיחה - הוא התאושש מעט אחרי שהם הגיעו לאולם הכניסה שנראה כמו לובי של מלון, מיושן מעט אך נקי להפליא, וכמעט נעים למראה – "עצוב מאוד שסבא גוסס, אבל הוא חולה וזקן ו... אה... כל אחד צריך למות בסוף." סיכם את דבריו בגמגום.

השניים הפנו אליו מבטים משתאים וניסו הסמיק, נבוך, והצטער שפצה את פיו. "אה... אתם לא מדברים על סבא אלא על אריק." קלט סוף סוף וליבו נמלא רחמים על אבא של אריק שהשפיל מבט עצוב ונאנח חרישית.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...