מגבת
מגבת. צילום: הנדל.

 >  >  > 

אלטר ואני - פרק יז'

אז מה אם אני כבר לא ילד? אני לא בן אדם? לא מגיע לי לאהוב, לזיין, לשמוח? זהו, תקעת אותי בתפקיד המורה הקשיש והמשעמם למתמטיקה ושם אני צריך להישאר כל החיים?

למה דברת איתו בצורה גועלית כזו? יצאת פולניה ממורמרת, נזף בי אלטר.

אם לא שמת לב אז זה מה שאני.

לא, לא נכון, אתה לא.

אה, שכחתי, לדעתך אני שרמוטה וסוטה.

נו, די פלוריאן, זה אני, תפסיק.

לא רוצה!

"מה קרה? הגיש לי הרשקו צלחת גדושת כל טוב, "למה אתה עצבני כזה, מי היה בטלפון?"

"האקסים המגעילים שלי."

"הם דווקא נראו לי מאוד נחמדים, ומאוד מאוהבים."

"די, מספיק, אל תדבר עליהם כשאני אוכל."

הרשקו שתק, נזוף, וסירב כשהצעתי לו עוד פרוסת לחם. "אני באמת צריך להרזות קצת." אמר.

"מה, בגלל מה שאמרתי? בחייך, אל תתחשב בי."

"למה לא? כי זה היה עניין חד פעמי?" שאל הרשקו, הביט בי לרגע במבט חום נוגה, ואחר כך נחפז להשפיל מבט.

"זה תלוי בך." התחמקתי.

"לא, זה תלוי בך." אמר הרשקו.

"וגם בך?" הנחתי יד על כפו.

"בוא נגיד שבשנינו." הסכים הרשקו וחייך סוף סוף, "אז מה נעשה אחרי האוכל?" שאל.

"לא יודע, טלוויזיה?"

"ואחר כך?"

"נלך לישון, ואני מעדיף את המיטה שלך, היא גדולה יותר."

"ומתי תספר לי את הסיפור המסובך שלך?"

"אחרי שאתה תספר לי את שלך."

"אתה יודע מה, בין כה וכה אין אף פעם משהו מעניין בטלוויזיה, עזוב את הכלים, הם לא יברחו, בוא נלך לספר זה לזה את הסיפורים המסובכים שלנו."

"קודם אתה." אמר הרשקו, והקשיב רוב קשב לסיפור שלי על שביט ועל סלאבה, ואיך נפגשתי אתם, ואיך הם נפגשו זה עם זה, ומה קרה אחר כך.

"וזה מה שמעליב אותך? ששני האקסים שלך יחד עכשיו, או שזה שרק אחרי שנפרדתם הוא יצא מהארון?"

"לא יודע, אני חושב שגם וגם." אמרתי, חנוק מדמעות, אבל למרבה הפלא לא חשבתי על האקסים שלי אלא על הגבר ששכב מולי, מביט בי בעיניים חומות טובות, והבנתי רק עכשיו עד כמה שונה המבט הראשון, השטחי והחפוז והממהר לשפוט ולפסול מהמבט השני והשלישי, ואפילו הרביעי. יש הרבה מה להגיד לזכות המבטים הללו, הנוחים יותר לסלוח ולחמול. מבטים שמעמיקים לבחון פרטי פרטים ובאים על שכרם באוצרות קטנים שיש צורך בסבלנות ובתשומת לב כדי להתענג עליהם. אוצרות כגון חיוך מלוכסן ונבון המעלה קמט סקסי בזווית הפה, מגע יד עדין ומנחם, מבט נבון שיש בו שקט פנימי וקבלה עצמית, חיבה חמימה והבזק של תבונה והומור שאופפים אותך כמו שמיכה קלילה ונעימה העוטפת ברוך וברחמים, מרגיעה נפש סוערת ופצועה.
למה לא הבחנתי עד היום כמה מיטיב איתי נוהגו הרך והשקול של שותפי לדירה? עד כמה נוח לי במחיצתו וכמה אני אוהב לשוחח איתו, לגלות לפניו את ליבי ולשפוך לפניו את כאבי וייסורי נפשי.
יכול להיות שהתעלמתי ממנו בהתחלה כי בניגוד לגברים שמשכו פעם את תשומת ליבי הרשקו ניחן במין עדינות רגועה שנעמה לי מאוד? חשתי שאין שום דבר שאגיד לו שיזעזע אותו או יפליא אותו, ושהוא מקבל אותי בדיוק כמו שאני, ובכל זאת מחבב אותי ורואה בי רק את הטוב והיפה. למרבה הבושה דווקא הנינוחות שהשרה עלי גרמה לי לזלזל בו מעט, זלזול שאחרי שהטבתי להכירו גרם לי להתבייש בעצמי.

מה ההשתפכות הזו? תגיד בקיצור שהוא מענטש ולא ערס ופרא אדם כמו שאתה אוהב התפרץ אלטר למחשבותיי.

הוא היה קצר רוח מהרגיל איתי כי לא הנחתי לו להתרכז באלבום התמונות הצנום ששלף הרשקו מפינה נידחת בארונו לפני שפתח בסיפור המסובך שלו.

"ככה נראיתי כמעט עד גיל ארבעים." הצביע על כמה תמונות שלו שצולמו בחוף הים בגעש. בתמונות הללו הוא ניצב על רקע הים, לבוש בגד ים לבן זעיר, רזה ושרירי, חיוך שחצני על פניו, חזהו חלק משערות, וראשו עטור רעמת שער כהה. ברוב התמונות הוא נראה בוטח ומודע מאוד לערכו, ורק באחת מהן שצולמה כבר לאור השקיעה ניכר בפניו עצב עדין ומלגלג, ומעיניו החומות, הרכות נשקף מבט נוגה שיש בו משהו מוטרד ועייף, כמעט מובס. התמונה ההיא, האפלולית מעט, העציבה אותי. דחקתי אותה מתחת לאחרות לפני שהבעתי את דעתי. "אני בטוח שאם רק תשקיע ותתאמץ קצת תוכל לחזור ולהיראות טוב כמו פעם, קצת דיאטה, קצת חדר כושר, תספורת טובה, ותהיה שוב צעיר ויפה." חייכתי אליו בעידוד.

הרשקו גיחך, "לחזור שוב למרוץ? אין מצב, זה לא יקרה."

"אבל..."

"כבר הייתי שם יאן וזה כמעט הרג אותי. כמה חודשים לפני שמלאו לי ארבעים קרסתי פתאום, בהתחלה חשבתי שזה הלב, שאני הולך למות מהתקף לב פתאומי למרות שכל הבדיקות הוכיחו שאני בריא לגמרי ושאני בכושר של ספורטאי בן עשרים, ובכל זאת הרגשתי חולה, סבלתי מהתקפי פאניקה נוראיים, חלומות זוועה, דיכאון משתק, חוסר חשק לחיות... הרגשתי ששום דבר לא שווה יותר."

"למה, מה קרה?"

"הכול ושום דבר מיוחד." משך הרשקו בכתפיו, "אחרי שהשתכנעתי שהלב שלי בריא ושאין לי שום מחלה פיסית הלכתי לפסיכולוג וביקשתי עזרה. הוא נתן לי כדורים והם רק הרעו עוד יותר את המצב. נעשיתי איטי וחסר חיים, הפסקתי להתאמן, עליתי במשקל, ובסוף התמוטטתי וניסיתי להתאבד. לא הצלחתי, הצילו אותי ורק אז הבנתי שצדקתי, זה באמת היה הלב שלי שלא רצה יותר את החיים הריקים האלה שאין בהם כלום חוץ מסקס ורושם חיצוני, ורדיפה אחרי נעורים והנאות."

"אבל מה הפריע לך להתאהב ולחיות באושר?"

"מה הפריע לי?" הוא צחק חרש, "פעם חשבתי שזו הביצה שמפריעה, שהכול באשמת אטרף ובגלל הביצה תל אביבית, האשמתי אפילו את הכיבוש ואת הפוליטיקה בארץ. יום אחד הסתכלתי בראי והבנתי שזה אני, שרק אני אחראי על חיי, ורק אני יכול לשנות אותם, ובמקום לחגוג יום הולדת ארבעים במסיבה גדולה ונוצצת עזבתי את תל אביב והלכתי למקום אחר."

"לאיזה מקום? לנווה אלונים?"

"כן. זה היה רעיון של שרון, היא מכרה ותיקה מאוד שלי וחוץ מאימא שלי ז"ל היא האדם היחיד שיודע שפעם, מזמן, לפני שהמציאו את ההייטק הייתי אידיאליסט, האמנתי באהבה ובצדק עולמי ורציתי להיות מורה ומחנך."

"המציאו את ההייטק..." גיחכתי כדי להסתיר את הזעזוע שגרם לי הווידוי שלו, "בזה עבדת פעם?"

"כן, הייתי מנהל גדול וחשוב עם משכורת שמנה מידי, וג'יפ נוצץ. עבדתי שעות משוגעות, בזבזתי שנים סגור בחדרים בלי חלונות, בזבזתי את הזמן שלי על המצאת רעיונות מיותרים שנועדו לעשות המון כסף לאנשים שיש להם יותר מידי גם ככה... בסופי שבוע חגגתי, הורס את הגוף והנשמה שלי עם סמים וסקס עם זרים, ובשאר הזמן טיפחתי את השרירים שלי והרעבתי את הנשמה שלי. כולם קנאו בי, הייתי עשיר ומצליח, נראיתי נהדר ולא הבנתי למה אני מרגיש קטן, מכוער ועני."

"ועכשיו?"

"עכשיו אני שמן, זקן ועני, לפעמים אני שמח, ולפעמים אומלל, אבל לפחות אני לא פוחד יותר. סליחה ששיקרתי לך בקשר לגיל שלי, זה היה שריד מהעבר הלא מפואר שלי, שיירים מהבן אדם שהייתי פעם, אני מקווה שתסלח לי."

"רק אם תיתן לי נשיקה."

הוא רכן ונשק לי, וגילה לי שבואי לנווה אלונים הפר את שלוות הנפש שהשיג בעמל כה רב ושבהתחלה הוא אפילו כעס עלי קצת.

"באמת? אבל למה? הרי כמעט לא דיברנו, בקושי שמתי לב אליך."

"אני יודע, אבל אני כן שמתי לב אליך, וזה שלא הרגשת אם אני חי או מת הרגיז אותי עוד יותר."

"אם פגעתי בך אני מבקש סליחה, לא התכוונתי."

"אני יודע חמוד, ולא פגעת בי, אתה לא אשם שאתה בדיוק הטעם שלי ושאתה כל כך..." הוא נאנח, "אתה נורא מוצא חן בעיני יאן, אני יודע שאני מבוגר מידי בשבילך, אבל כבר שנים שלא נפגשתי עם מישהו שכל כך הדליק אותי."

"גם אתה מוצא חן בעיני," התוודיתי, "אני דווקא מעדיף גברים יותר מבוגרים, אבל בהתחלה לא טרחתי להסתכל עליך, לא עלה בדעתי לבדוק מי נמצא מתחת לבגדים הרחבים מידי שלך. חבל, כי כמה שאני מכיר אותך יותר ככה אתה מוצא חן בעיני יותר, אתה ממש חמוד משה." התרפקתי עליו, ואחר כך פשוט נרדמתי בזרועותיו, רגוע ומפויס. 

"רק שלא יקבלו לנו התקפת לב." הזעיף בנצי את פניו למראה הרשקו שהרים משקולות בהדרכתו הצמודה של יובל.

"אני בטוח שיובל משגיח עליו טוב." התנשפתי על ההליכון, החמסין של עונת המעבר העיק עלי מאוד ולכן פשטתי את חולצתי תוך כדי הליכה, מנגב בה את פני וחזי. בנצי שנגרר אחרינו לחדר הכושר, חוזר ומזהיר אותנו שעשיית ספורט היא עסק לא בריא וחדר כושר הוא פשוט סכנת נפשות, בעיקר לגברים שעברו את גיל שלושים וחמש, הביט בשניים שהזיעו והתחרו זה בזה במבט עוין.

"הכול באשמתך." רטן.

"אני? מה פתאום אני? זה היה רעיון של הרשקו." התגוננתי.

"כי הוא מתאמץ להתחטב בגללך, מה שאני לא מבין זה למה יובי נגרר לשטות הזו."

"כדי לשמור על כושר ולעשות עליך רושם." קפצתי מההליכון וטפחתי על בטנו השטוחה, "לא כולנו נולדנו חטובים ויפים כמוך בן ציון." התבדחתי.

"מי שמדבר על חטובים ויפים." הזעיף בנצי את פניו לעומתי, "הרשקו היה תמיד שמנמן ומוזנח וזה לא הפריע לו, אבל מאז שהגעת לכאן כולם יוצאים מדעתם, כל הכושר הזה עוד יהרוג לי אותו, יש לך מושג כמה קשה להשיג מורה טוב למתמטיקה? אני מזהיר אותך יפיוף, אם הרשקו מתפגר לנו פה בגלל כל המאמצים המיותרים האלה אתה תמלא את מקומו גם אם זה יהרוג אותך."

"ומי ימלא את מקומו של יובל אם הוא יחטוף התקף לב?"

בנצי דחק לצלעותיי את מרפקו המחודד, מכאיב לי ברשעות. "שתוק!" פקד עלי ופניו המנומשים סמקו מזעם, "אין מצב שיובל יקבל התקף לב, אני לא מסכים, אני צריך אותו בריא וחזק."

"אהה... אם אתה צריך אותו אז הכול יהיה בסדר." קנטרתי אותו.

"טיפש, מאז שאתה מסתובב לנו פה, מתאמן כל הזמן בלי חולצה, שום דבר כבר לא בסדר... מה יש לך? למה אתה חייב להשוויץ לנו פה כל הזמן עם הגוף שלך?" התנפל עלי בנצי בהתקף כעס, ולרגע חשבתי שיכה אותי.

"בנצי, די, מה עובר עליך?" נבהלתי, עד כה היה לי רושם שהוא בקושי מבחין בנוכחותי. אמנם שמעתי הרבה על התקפות הכעס הסוערות של המורה לדרמה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מתפרץ ולא הבנתי למה הוא כועס דווקא עלי ומה עשיתי רע.

ככל שניסיתי לפייס ולהרגיע אותו ככה הוא כעס עלי יותר, למזלי יובל הבחין בויכוח המתלקח ביני לבין בן זוגו, עזב את הרשקו וחש אל בנצי הכועס, כרך סביבו את זרועותיו וגרר אותו החוצה, מתעלם מהקללות ומההאשמות הפרועות שהג'ינג'י העצבני הטיח בו.

הרשקו הפסיק להתאמן ועמד, בוהה בשניים בעצב עד שהם נעלמו בקוטג' שלהם, ואז פנה אלי ואמר שהוא מצטער, הוא יודע שאני לא אשם, אבל בנצי נורא רגיש וקנאי, וחבל שבאתי אתם לאימון.

"אבל מה עשיתי? למה הוא התעצבן עלי?" שאלתי בעלבון, חש גם שמץ של אשמה לא הגיונית שהתקשיתי להסביר. הרי שמרתי בקפידה את המחשבות הלא טהורות שיובל עורר בי ביני לבין הכרית שלי. מרגע שפגשתי בו לא עשיתי שום דבר שהיה עלי להתבייש בו חוץ מלחלום עליו, אין ספק שאפילו בנצי יבין שאני לא יכול לשלוט בחלומות שלי... אפילו אלטר כבר הפסיק להציק לי בגללם.

"הוא חושב שאני ויובל... זה ממש לא נכון, למה הוא חושב ככה?"

"כי הוא בנצי, ואתה אתה."

"אבל..."

"די, די, אתה לא אשם בכלום, אל תיקח ללב. בא לך לחזור הביתה ולעשות איתי אמבטיה מפנקת?"

"כן, בטח, ומה נעשה אחר כך?"

"לא יודע, מה בא לך?"

"תנחש?" חייכתי ופניתי ללכת הביתה והרשקו, שאיבד הרבה ממשקלו בחודש האחרון ונעשה הרבה פחות מגושם, הולך בעקבותיי, קליל ונמרץ, מחייך גם כן. 

יום אחרי ההתפרצות של בנצי ישבתי למעלה בחדרי הישן שמאז שהתחלתי לישון עם הרשקו הפך להיות חדר העבודה שלי ובדקתי עבודות. הרשקו היה במטבח, שוטף כלים. שמעתי את צלצול הפעמון ופתיחת הדלת, הרשקו אמר, "שלום יובי. מה שלומך?"
יובל ענה לו משהו לא ברור והם נכנסו למטבח. ניסיתי להתעלם ולהמשיך לעבוד, אבל הקולות הגבריים שבקעו מלמטה הסיחו את דעתי, לא הבנתי אף מילה, שמעתי רק מלמול והבחנתי שככל שהשיחה התמשכה קולותיהם נשמעים רמים וזועפים יותר. ניסיתי להתרכז בעבודתי ולא לצותת, אבל הסקרנות ניצחה ולמרות שאלטר הזעים את פניו לעומתי וקרא לי חטטן ורכלן יצאתי מחדרי והתגנבתי חרש במורד המדרגות, מנסה להעמיד פנים שאני לא הסקרן שאני אלא שסתם נתקפתי צימאון פתאומי.
כשנכנסתי למטבח מצאתי את השניים עומדים זה מול זה כמו שני תרנגולים מוכנים לקרב, הרשקו היה זועם ופגוע ויובל נבוך ומתנצל - היה ברור שנפל דבר וששניהם מתאפקים בכל כוחם לא להתפרץ. "מה קרה?" שאלתי, חש שבטני מתכווצת מחרדה.

"כלום, שום דבר, סתם... רק באתי לשאול משהו... אני כבר זז." פנה יובל לעבר הדלת.

"רק רגע, אל תלך, אתה יכול להגיד ליאן כל מה שאמרת לי, אין לי בעיה עם זה." אחז הרשקו במרפקו של יובל, מונע ממנו לצאת.

"עדיף שלא." משך יובל את זרועו מלפיתתו של הרשקו, "עשיתי טעות, לא הייתי צריך להגיד את זה, אני מתנצל משה, חבל שפתחתי את הפה."

"למה? מה אמרת לו?" פניתי אל יובל שניסה לשווא לצאת החוצה.

"הוא אמר," התפרץ הרשקו, נסער מאוד, והידק את לפיתתו על זרועו של אב הבית, "שאתה צעיר ויפה מידי בשבילי, שאני עושה מעצמי צחוק ושאני מגזים לגמרי עם הדיאטה והחדר כושר, ובקיצור, ששוב התחרפנתי!"

"לא אמרתי את זה." הסמיק יובל.

"כן אמרת." הרעים הרשקו, וטלטל אותו קלות.

"נו, די כבר משה, עזוב." הצליח יובל לחלץ סוף סוף את זרועו השבויה, "למה אתה מתעצבן כל כך, "בסך הכול רציתי להזהיר אותך ש..."

"שמה? שאני קופץ מעל הפופיק? שאני מגזים? שזה ייגמר בבכי?" נבח הרשקו שאלות לתוך פרצופו הנבוך של אב הבית.

"נו, באמת משה, די, תפסיק, סליחה, לא רציתי לעצבן אותך, למה אתה מסלף הכול?"

"אני מסלף? אני? ומה אתה עושה? למה לא מגיע לי להיראות קצת יותר טוב להפסיק להיות בטטה? אז מה אם אני כבר לא ילד? אני לא בן אדם? לא מגיע לי לאהוב, לזיין, לשמוח? זהו, תקעת אותי בתפקיד המורה הקשיש והמשעמם למתמטיקה ושם אני צריך להישאר כל החיים?"

"בטח שלא, מה פתאום? זה לא מה שאמרתי, בכלל לא, דווקא יפה שאתה שומר על כושר ועושה ספורט והכול אבל..."

"אבל מה? מה מפריע לך? אתה מקנא שאתה תקוע עם הג'ינג'י הקריזיונר שלך ואני ישן עם בחור צעיר ויפה?" התריס הרשקו, זועם ופגוע כל כך עד שדמעות חרון מילאו את עיניו שהאדימו בלהט הויכוח.

"אני לא מקנא." מחה יובל, "מצידי תעשה מה שאתה רוצה ושיהיה לך לבריאות, ואתה," פנה אלי, נרגז פתאום, "שלא תעז לפגוע בו, היו לו מספיק צרות בחיים, ואל תחשוב שאם אתה ילד יפה ובלונדיני יש לך זכות..."

"די, די, תעזוב אותו." חש הרשקו להגנתי, "מספיק, שתוק כבר יובל, גם ככה דיברת יותר מידי, עדיף שתלך."

"אני מסכים אתך בהחלט." הסכים איתו יובל ופנה לדרכו, טורק את הדלת אחריו.

אחרי לכתו צנח הרשקו על הכסא, מותש מהויכוח. "חשבתי שהוא חבר שלי." כבש את פניו הסמוקות בכפות ידיו.

"הוא חבר שלך." התיישבתי לצידו והנחתי יד על כתפו, "חבל שנעלבת, אני בטוח שהוא דיבר מתוך דאגה, לא היית צריך לצעוק עליו, למה הוא התכוון שהיו לך מספיק צרות בחיים?"

הרשקו נאנח. "כשבאתי לכאן, לנווה אלונים, לא הייתי במצב הכי טוב, סיפרתי לך כבר, לא?"

"כן, סיפרת לי שהייתה לך התמוטטות עצבים."

הרשקו הסיר את כפות ידיו מפניו והביט בי מבויש, "האמת שניסיתי להתאבד אחרי שגיליתי שבחור אחד שהייתי מאוהב בו בגד בי." אמר חרש כאילו התוודה על חטא נוראי. ליטפתי את כף ידו וחיפשתי משהו חכם ומנחם להגיד, לא מצאתי כמובן, אני אף פעם לא יודע מה אומרים במקרים כאלו, אולי כשאהיה זקן וחכם אדע. "גם הוא היה הרבה יותר צעיר ממני," המשיך הרשקו לדבר, ועצם את עיניו, "וגם הוא היה בלונדיני כמוך. ידעתי שאין לזה סיכוי, אבל הוא היה כל כך יפה..." הוא שב ופקח את עיניו שהיו מלאות דמעות, "אני טיפש, אני יודע."

"אתה פוחד שגם אני אבגוד בך, ששוב תתמוטט?"

הרשקו בחן את כפות ידיו, הופך אותן פנים ואחור, מקפיד לא להביט בפני. "לא. יובי חושב שאם אני מקפיד על דיאטה ועושה כושר זה סימן שאני הולך להתאהב ולעשות מעצמי שוב צחוק בגלל ילד שחצן, אבל מה שהוא לא מבין זה שזה היה אז, למדתי את הלקח שלי וכיום אני חכם יותר. בגילי אני כבר לא אתמוטט בגלל אף אחד ולא משנה כמה הוא יפה ועם מי הוא מזדיין."

"אני לא ילד שחצן ואני לא נוהג לבגוד בבני זוג שלי." אמרתי בקרירות שנועדה להסוות את העלבון שחשתי.

"יופי לך, אבל אני לא הבן זוג שלך, אני סתם אחד שגר אתך באותו בית ומזדיין אתך כשמתחשק לו אז אל תכניס לעצמך רעיונות לראש ואל תתחיל להרים את האף, זה שאני מתאמץ להיראות טוב ושומר על עצמי זה לא בגללך, זה בגללי." פלט הרשקו בקול שטוח וקר, וכדי לא לפגוש במבטי הביט בדבקות בשולחן ובכפות ידיו, ואחר כך התעמק בקיר שמולו מתעלם מאנקת ההפתעה שנפלטה מפי לשמע נאומו.
היה ברור שהוא פוגע בי רק כי הוא רק מנסה להגן על עצמו, אבל בכל זאת חשתי כאילו הוא חבט בבטני בלי אזהרה מראש. "זה לא הוגן." מחיתי אחרי שהצלחתי שוב לדבר. "אני מבין שנפגעת פעם, אבל זה לא הוגן להוציא את זה עלי." אמרתי במאמץ לשמור על כבודי.

"אתה צודק, אבל מה לעשות? החיים לא הוגנים." קם הרשקו ממקומו, "לא הוגן שאני כבר בן ארבעים וחמש ויש לי כרס ושערות באוזניים ואתה רק בן שלושים ויש לך עור חלק ועיניים כחולות, ולא הוגן שאני לא יכול לחשוב על שום דבר חוץ ממך למרות שאני יודע שבחיים לא תאהב אותי, זה לא הוגן, אבל ככה זה בחיים, ועכשיו תעשה לי טובה ולך מפה, אני רוצה להיות קצת לבד." 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...