מגבת
מגבת. צילום: הנדל.

 >  >  > 

אלטר ואני - פרק טז'

"כן, הכול באשמתך." אמר, ומשך מידי את המגבת, השליך אותה על הרצפה והתנפל עלי, סוחף אותי למיטה

אני נשבע שהייתי הולך אחריו גם אם זה היה גורם לי לאחר לשיעור, אבל פתאום צלצל הנייד שלי וזה היה שביט, צועק עלי בכעס שאתן לו מהר את סלאבה כי הוא חייב לדבר איתו. "אל תצעק עלי." נעלבתי, "לא גרמת לו מספיק נזק? מה יש לך ממנו עכשיו?"

"אני צריך לדבר איתו דחוף, הוא אצלך?"

"לא, הוא לא. למה שהוא יהיה אצלי? חשבתי שהוא נשאר לישון אצלך?"

"הוא באמת נשאר לישון אצלי, אבל לפנות בוקר הוא קם, אמר שהוא חייב ללכת וברח. חשבתי שהוא הלך אליך."

"למה אלי? מה, אין לו בית?"

"הוא לא בבית, אשתו הגיעה אלי כדי לחפש אותו, למה אתה חושב שאני ער כל כך מוקדם?"

"אשתו?" נדהמתי, אשתו של סלאבה אצלך?"

"הייתה אצלי, עכשיו היא בדרך לתחנת המשטרה להודיע שהוא נעדר."

"אתה רציני? סלאבה נעדר, אבל... ומה עם יניב, הבן דוד שלו?"

"הוא לצערי לא נעדר, אל תשאל איזה סקנדל הן עשו לי פה, לקח לי שעות לשכנע אותן שסלאבה לא אצלי."

"רגע, אני לא מבין כלום, מי עשה לך סקנדל?"

"הנשים. אשתו של יניב דווקא בסדר, בחורה עדינה מאוד, שמנה קצת, אבל שקטה, אבל השנייה, הגרוזינית... השם ירחם."

"אבל איך הן ידעו לבוא אליך?"

"אין לי מושג." הודה שביט, "אני עוד לא לגמרי ער." התלונן.

"לא אכפת לי, למה עשית לנו תרגיל מגעיל כזה."

"עשיתי את זה למען סלאבה, רציתי לעזור לו לצאת מהארון. חשבתי שאם הבן דוד שלו ידע עליו והוא ידע על הבן דוד אז ביחד הם... לא יודע, חשבתי שזה יטהר את האווירה."

"אידיוט, סלאבה יודע שיניב הומו, אני סיפרתי לו מזמן, ואם הוא היה רוצה שיניב ידע עליו הוא היה הולך ומספר לו לבד. מי ביקש ממך לעשות לו אאוטינג לפני המשפחה שלו? אתה חבר אתה? עם חברים כמוך לא צריך אויבים."

"אל תצעק." התחנן שביט, "הראש כואב לי נורא, אני מודה, עשיתי שטות. התכוונתי לשחרר אותו ובסוף הכול התחרבש, פלורי, תגיד לו שלא התכוונתי."

"אבל הוא לא פה שביט, באמת שלא."

"אז איפה הוא?"

"אין לי מושג." אמרתי, וסוף סוף התחלתי לדאוג, "אולי הוא בעבודה?"

"לא, הוא לא, בדקתי. אולי תבוא לפה פלורי, אני צריך אותך."

"אני לא יכול שביט, אני חייב ללכת לעבודה, אתה לא?"

"לקחתי יום חופש. אתה חושב שקרה לו משהו? שהוא אולי... אולי הוא עשה משהו טיפשי?"

"מי? סלאבה? לא, מה פתאום, אל תדבר שטויות, הוא לא הטיפוס לזה, הוא יהיה בסדר, תפסיק לדאוג ותתקשר אלי ברגע שתשמע ממנו משהו, אני חייב לרוץ שביט, ביי חמוד."

רצתי לכיתה ובפעם הראשונה בקריירה שלי כמורה איחרתי לשיעור, רק בדקה שתיים, אבל בכל זאת... בדרך כלל הייתי שם רבע שעה לפני הזמן, מארגן הכול, בודק שכל המחשבים דולקים ושלא חסר כלום. להפתעתי הילדים המתוקים האלו (הם לא באמת מתוקים, חלקם אפילו מפחידים, אבל אני עדיין אוהב אותם) הכינו לבד את הכיתה, הסירו את הכיסויים מהמחשבים ואפילו הדליקו אותם. רוני הקטן - שכולם כינו רונית - אפילו טיאטא את החדר, ורוני הגדול  -שמאחורי גבו כינו אותו רוני בריוני - הזיז למענו את הכיסאות ועזר לו לרוקן את הפח. הייתי ממש גאה בהם, ואחרי שהתנצלתי על האיחור אמרתי להם את זה והתאפקתי לא לצחוק כשהם הגיבו בשריקות ובפרצופים מגוחכים. ידעתי שהם נהנים מהשבחים שלי, ומסתירים את זה כדי לא לצאת נקבות. 
בגלל העבודה וכל האירועים בכיתה כמעט שכחתי מסלאבה. לא שלא דאגתי לו, אבל אי אפשר להשגיח על כיתה כל כך נמרצת ופעלתנית ולחשוב על דברים אחרים. רק בארוחת הצהרים נזכרתי להתקשר שוב לשביט. לא היו לו חדשות על סלאבה וכשהוא סיפר לי שהמשטרה מתעקשת להמתין יממה שלמה לפני שתכריז עליו כנעדר הוא נשמע ממש מודאג. "אני לא יודע מה לעשות." חזר ואמר, והוסיף שוב שוב שהכול באשמתו, ושהוא לעולם לא יסלח לעצמו - התנהגות מאוד לא אופיינית לשביט האגואיסט. "מי שלא מכיר אותך עוד יחשוב שאתה מאוהב בו." עקצתי אותו, טיפה ברשעות.

"שתוק כבר פלורי." אמר שביט בעצב שעורר בי קנאה קטנונית, נבזית ומיותרת, וממש לא במקום.

"אז בגלל זה ניסית להוציא אותו מהארון? ואני שחשבתי שאתם סתם חברים..."

"אנחנו סתם חברים, הוא מאוהב בך, אני רק... רק חבר שלו, זה הכול." התעקש שביט בגבורה.

אם הייתי לבד הייתי מתווכח איתו, נוזף בו, מקנטר ומנדנד עד שהייתי מוציא ממנו את האמת, אבל הייתי באמצע חדר אוכל הומה אנשים, ובקושי שמעתי אותו, ופתאום יובל נכנס וניגש אלי בהבעת פנים מוטרדת. נעמד מולי והביט בי כמצפה שאתפנה אליו. נפרדתי משביט בחופזה ושאלתי מה הבעיה.

"יש פה מישהו שבא לדבר אתך." אמר יובל באי נוחות, "הוא אומר שהוא חבר שלך, אבל..."

"אבל מה?" קפצתי ממקומי.

"הוא נראה לי קצת מבולבל, לא לגמרי מאופס, אולי אפילו משוגע, ומאוד מאוד מלוכלך."

"איפה הוא?" דהרתי החוצה ויובל בעקבותיי.

"הוא מחכה ליד השער, לא הרשיתי לו להיכנס עד שתאשר לי שהוא חבר שלך."

"הוא אמר לך איך קוראים לו?"

"כן, הוא אמר שקוראים לו סלאבה גאזשווילי, נשמע לך מוכר?"

"כן." צעקתי והתחלתי לרוץ לעבר השער. סלאבה ישב על הספסל, עיניו עצומות, ונראה נורא. "סלאבה." התנשפתי ונעמדתי מולו, תוהה מה עכשיו.

הוא קם וחיבק אותי, "סליחה פלורי, אני מבקש סליחה." השעין את ראשו על כתפי, "לא ידעתי לאן ללכת."

"טוב שבאת, אני מאוד שמח, בוא ננקה אותך קצת, אתה בטח רעב וצמא, איפה היית?"

"לא יודע, הסתובבתי..." קולו נשבר, "לא ידעתי מה לעשות, פחדתי שיבגני סיפר להם ועכשיו בטח כולם יודעים עלי."

"לא, מה פתאום, אף אחד לא יודע כלום." הבטחתי לו ומשכתי אותו לעבר הקוטג' שלי, אוחז בזרועו בידי האחת, ומתקשר לשביט בשנייה.

"הנה הוא פה!" הכרזתי בשמחה.

"תודה לאל." אמר שביט באנחת רווחה, "תן לי לדבר איתו." דרש. נתתי לסלאבה את הנייד, ובעוד הוא מדבר עם שביט הכנסתי אותו הביתה והזדעזעתי לגלות שכבר נורא מאוחר. 

"אני חייב לרוץ לכיתה." אמרתי ליובל שנגרר אחרי, מודאג. "זה האקס שלי, הוא הסתבך קצת בצרות משפחתיות... אין לי זמן להשגיח עליו כי יש לי שיעור, תעשה לי טובה ושים עליו עין, אני חייב לטוס." רצתי חזרה לכיתה והגעתי בדיוק בזמן, מתנשף ומזיע, אבל לא באיחור.
היו לי עוד שני שיעורים לפני שאוכל לחזור הביתה, עד אז סלאבה יוכל להירגע, להתקלח, לאכול משהו, לדבר עם אשתו ועם המשטרה. קיוויתי שאחרי שכולם יירגעו נוכל לבלות ערב נחמד יחד לפני שהוא ישוב הביתה. הייתי חסר סבלנות, אבל בעזרת תלמידי הבלתי נלאים שלא שתקו לרגע הזמן עבר מהר, קצת אחרי שתיים בצהרים דהרתי חזרה לקוטג', התפרצתי פנימה וגיליתי את הרשקו יושב שוב במטבח, בודק בסבלנות עבודות, מסמן אותן בקפידה בעטו האדום. הוא הרים אלי את מבטו באיטיות וכמעט חייך, "הם למעלה." אמר בנחת, רומז באגודלו לעבר התקרה. בלי להודות לו הסתובבתי והתחלתי לדלג על המדרגות שתיים שתיים.
"כדאי שתדפוק בדלת קודם." יעץ לי הרשקו מלמטה. לא הקשבתי לו, פתחתי את דלת חדר השינה בתנופה פתאומית ונעמדתי כהלום רעם בפתח, מביט בסלאבה ובשביט יושבים על המיטה שלי, חבוקים וערומים למחצה, נראים כאילו הפרעתי להם באמצע נשיקה צרפתית לוהטת מאוד. כל הקללות שאני מכיר צצו במוחי ברגע זה, אבל הן לא עברו על דל שפתי בגלל אלטר שתפס פיקוד ואילץ אותי לסתום ולהניח להם לדבר בלי הפרעה.
הם ניסו להיראות מוכי צער, אבל שניהם היו מאושרים מידי ומאוהבים מידי וזה לא נראה משכנע. בכל זאת עמדתי בשקט והקשבתי להם, ואפילו אמרתי שכן, אני מאמין להם שזו הפעם הראשונה שהם נוגעים זה בזה, ובטח, אני לא מפקפק בכך שכל מילה שלהם היא אמת ועד לרגע זה לא עלה בדעתם שהם מאוהבים אחד בשני.
בגלל האיפוק והריסון שאלטר כפה עלי מצב שהיה יכול להיגמר מאוד רע ומביך נגמר יפה בארוחת צהרים חביבה. תודה לאל שהרשקו בישל מספיק אוכל לכולם והגיש הכול בזריזות יעילה ונעימה, בלי לעשות סיפור, מקשיב בנימוס לסיפור של סלאבה ושביט על קשר הידידות הנפלאה שלהם שהפכה לסיפור אהבה בגלל המסיבה הארורה ההיא שבה שביט הוציא את סלאבה מהארון בעל כורחו, וזכה בתמורה לנשיקה במקום למכות שהרוויח ביושר. אחרי שהם הסתלקו סוף סוף לכל הרוחות התנפלתי על הכלים ורחצתי אותם בשצף קצף, מסרב להצעות העזרה של הרשקו שבכל זאת נשאר עומד לצידי, מביט בי בסקרנות, מנסה להבין מה אני מרגיש ולמה. "אבל אם שניהם אקסים שלך למה אתה כועס?" 

"בשבילי הוא לא הסכים לצאת מהארון, עזב אותי כדי להתחתן עם אישה, ואפילו יש להם ילד, שבר לי את הלב עם החתונה שלו, ובסוף הוא עוזב אותה בשביל שביט, שילך להזדיין! הוא ושביט הזה שאמר תמיד שאהבה זו המצאה אידיוטית של סטרייטים, ושהוא רוצה רק זיונים ועכשיו... שילך גם הוא להזדיין, ששניהם ילכו להזדיין!"

"אני בטוח שזה בדיוק מה שהם הלכו לעשות." שילב הרשקו את ידיו על חזהו ונשען על הקיר, ממשיך להביט בי.

"היו מתים!" פלטתי בזעף נקמני והטחתי צלחת חלקלקה מסבון על השיש, "אני מכיר אותם טוב, שניהם אקטיביים לגמרי, זה לא ילך בשום פנים ואופן, אני מבטיח לך שתוך שלושה ימים תשמע שהם נפרדו בסקנדל נוראי."

"בגלל ששניהם אקטיביים? זו נראית לך סיבה לוותר על אהבה?" תהה הרשקו, "אנשים עושים פשרות בשביל אהבה, מוותרים ומשתנים. אולי זה יקרה גם להם?"

"לא אכפת לי, מצידי שימותו." אמרתי ושברתי בזדון כוס.

"מספיק יאן, די, תראה מה עשית, אתה עוד תחתוך את עצמך."

"הלוואי, הלוואי שאני אחתך ואמות." צעקתי ופרצתי בבכי, זרקתי את הצלחת על הרצפה ורצתי לחדר השינה, הטלתי את עצמי על המיטה והתייפחתי כמו ילדה קטנה בעוד הרשקו שוטף את מה שנשאר מהכלים, מנקה את הבלגן שעשיתי ואחר כך עולה לאט במדרגות.

"אתה בסדר?" שאל, עומד חסר בטחון בפתח.

"לא." הטחתי בלי להסתובב אליו.

"טוב, אז... אה... טוב, אז גמרתי עם הכלים ו..."

"בוא הנה משה." פקדתי עליו והתיישבתי. הוא היסס לרגע, אבל כשנעצתי בו מבט והתחלתי לפתוח את חגורת מכנסי הוא נכנס, צנח על ברכיו לפני, עזר לי להתפשט ואחר כך חפן את אשכי בידו, והביט בי במבט שואל, "אפשר?" שאל בלחש.

"כן." אמרתי ופישקתי את ירכי.

הוא הרכין את ראשו והתחיל ללקק את כיפת הזין שלי ולא מחה כשאחזתי בראשו בשתי ידי ודחקתי אותו בתובענות למטה.

אתה רואה? הוא צדק, אנשים באמת משתנים. העיר אלטר והסתלק בעוד אני עוצם את עיני ומתמכר לעונג בלי להתחשב יותר בשום דבר ובאף אחד.

"לא, אל תלך." ביקשתי ונאחזתי בו אחרי שגמרתי, ורק אחרי שהמילים נפלטו מפי הבנתי מה אני אומר. אין לי מושג למה אמרתי את זה, זה בכלל לא מה שרציתי להגיד, היה לי יום כל כך מעייף ומתיש וכל כך רציתי חיבוק, לא חשוב ממי, רק לא להיות לבד, רק שיהיה לידי גוף חם וחי של מישהו, לא משנה מי.

"אתה בטוח?" שאל הרשקו אחרי הפסקה קצרה ונדהמת.

"כן, בבקשה, אני צריך חיבוק." אמרתי, וכשהוא נעתר לי וטיפס על המיטה מתכרבל לצידי שלחתי יד וניסיתי לגעת בחלציו, אבל הוא היה זריז ממני, אחז בידי והרחיק אותה בעדינות.

"גמרת משה?"

"לא משנה."

"כן משנה."

"למה? מה אכפת לך?"

"לא יודע, עובדה שאכפת לי." וברגע שאמרתי את זה היה לי אכפת באמת.

"לא, הפעם לא גמרתי." הודה הרשקו, "לא חשוב, זה לא משנה."

"אבל... אתה לא רוצה גם?"

הוא הצטחק ואמר שבגילו זה פחות חשוב כנראה.

"אז מה כן חשוב?"

"דברים אחרים." התעקש הרשקו להישאר מסתורי.

"דברים כמו אהבה?" ניחשתי.

הוא נאנח ושאל אם אכפת לי שהוא יוריד מכנסים.

"בטח שלא, חופשי, ותוריד גם את שאר הבגדים."

"עדיף שלא."

"אל תדבר שטויות, הרי לא תישן עם חולצה." אמרתי, פשטתי את חולצתי ושלחתי יד לפרום את כפתורי חולצתו.

"יאן, בבקשה ממך." ניסה הרשקו להתחמק, אבל אני התעקשתי, זה הפך למעין משחק, התחלנו להיאבק, הוא תפס את פרקי ידי ונשכב עלי, צוחק. גופו היה חם וכבד וחשתי את הזקפה שלו דוקרת את בטני החשופה מבעד לתחתוניו. בלי לחשוב מה אני עושה כרכתי את רגלי סביב מותניו ונישקתי אותו.

"יאן..." התנשף הרשקו, "מה אתה עושה? די." הרפה מידי וניסה להתחמק, אבל נכנע ברגע שאחזתי בכתפיו ונישקתי אותו שוב, והפעם החזיר לי נשיקה חזקה, חמה ורטובה, ואחר כך ניסה לרדת מעלי.

"לא, אל תפסיק." ביקשתי, מתקמר לעומתו, לוחץ את גופי אל גופו.

"אבל... אני בטח מועך אותך, תראה איזה שמן אני." התנשף הרשקו ונשען על מרפקיו בניסיון להקל עלי.

"אני אוהב גברים גדולים." ניצלתי את ההזדמנות, דחפתי יד אחת מתחת לחולצתו והחלקתי על חזה גברי שעיר ומתנשם.

"לא, תפסיק, אני מגעיל, כולי מלא שערות." התפתל הרשקו בחוסר נוחות, מנסה לקום מעלי.

הידקתי את רגלי סביב מותניו, "אתה לא מגעיל, מוצא חן בעיני שאתה שעיר, תפסיק לברוח ותוריד את החולצה." פקדתי עליו, מתפלא כמה זה נעים ומחרמן לחלק הוראות לגבר שמציית לי בלי היסוס, כמעט.

"אתה בטוח?" שאל אחרי שנפטר מחולצתו ושב ונשכב עלי, חם וכבד, שעיר ורועד כולו מחרמנות, מחליק את ידיו על גופי בהתפעלות נרגשת שפיצתה אותי על העובדה שהוא היה יותר שמן משרירי, ושהיה מגושם מעט, ושגמר נורא מהר, כל כך מהר עד שלא הספיק להוריד את תחתוניו.

"סליחה." אמר, נבוך והתיישב בקצה המיטה, רוכן להרים את מכנסיו וחולצתו מהרצפה.

"נו, מה יהיה אתך? שוב אתה בורח." החלקתי את ידי על גבו שהיה דווקא חלק ונעים למגע.

"עדיף ככה יאן, אני כולי מסריח ומזיע, אתה בטח מעדיף להיות לבד."

"לא, אני לא, וזה ממש גועלי מצידך לנצל אותי ככה ולהסתלק." התלוצצתי, אבל הרשקו פספס את הבדיחה, אולי כי נשמעתי רציני מידי, והתחיל להתנצל, נבוך מאוד, ואמר שזה בכלל לא ככה, ושהוא היה מאושר אם היה יכול לישון איתי אבל...

"נו, די, צוחקים אתך." הפסקתי את גמגומי המבוכה שלו, "יאללה, בוא נתקלח."

"מה, יחד?" נרתע הרשקו.

"כן, בטח שיחד. לא שמעת שהכנרת מתייבשת?" גררתי אותו למקלחת, וסוף סוף יכולתי לבחון את גופו באור מלא. בלי הבגדים הרחבים וחסרי החן שנהג ללבוש הוא דווקא נראה לא רע. נכון, שמן, אבל מוצק, ועם כתפיים רחבות ופטמות גדולות כהות כאשר אהבתי.

"אני מגעיל, אני יודע." הסב את עיניו מהראי ונמלט אל המקלחון. נכנסתי אחריו הבטחתי לו שהוא לא מגעיל, סיבנתי אותו, החמאתי לו שיש לו עיניים יפות, והבטחתי לו שאם ישפר את המלתחה שלו ואולי יוריד במשקל ויעשה קצת ספורט הוא ייראה ממש נהדר.

"אני יודע." אמר הרשקו קצרות, "כבר הייתי במקום הזה פעם, לא רוצה לחזור."

"באיזה מקום?" הופתעתי.

"בתוך הביצה, מבזבז הון על בגדים, רץ לחדרי כושר, למכוני לייזר, למסיבות, למועדונים, מסתכל יותר מידי על עצמי ופחות מידי על אנשים אחרים, מנסה לעשות רושם על כל העולם, מבזבז שעות באטרף... עד שהגעת חשבתי שנרפאתי מזה, שהשתניתי, אבל אני כזה דביל..."

הוא החל לסבן אותי בתנועות מעגליות, מחליק מחזי אל בטני, ואחר כך למטה. "אתה פשוט יפה מידי, והייתי לבד כל כך הרבה זמן..."

"למה, מה קרה לך?"

"החיים קרו לי, ומה קרה לך, למה אתה פה? ולמה התרגשת כל כך משני הבחורים האלה שבקרו אותך קודם?"

"זה סיפור מסובך, אני אספר לך בהזדמנות." סגרתי את המים, "היה לי יום ארוך נורא, אני חייב לנוח קצת. בוא," משכתי אותו אחרי ונתתי לו מגבת, "תנגב לי את הגב." דרשתי.

הוא ניגב את גבי בצייתנות, אבל כשהסתובבתי ורציתי לנשק אותו נרתע. "נו, אל תתחיל שוב, הרי אתה רוצה אותי, אני מרגיש את זה."

"נו, אז מה? אני רגיל לא לקבל מה שאני רוצה."

"הגיע הזמן שתשנה את ההרגלים שלך." קנטרתי אותו, ושוב ניסיתי, והוא שוב התחמק. "טוב, לא רוצה, לא צריך." נעלבתי ויצאתי מהמקלחת.

"רגע, חכה רגע יאן." תפס אותי הרשקו במסדרון, "אני צריך להגיד לך משהו."

"מה?"

הוא היסס קצת ואז הודה ששיקר והוא בן ארבעים וחמש, לא בן ארבעים.

"ובגלל זה לא רצית להתנשק איתי?" צחקתי, "למה שיקרת משה?"

"מתוך הרגל." הודה הרשקו, נראה שוב נבוך ואומלל, "חשבתי שכבר יצאתי מזה, אבל בלבלת אותי."

"אה, אז עכשיו זו אשמתי." הצלפתי בו קלות במגבת הלחה שאחזתי בידי.

"כן, הכול באשמתך." אמר, ומשך מידי את המגבת, השליך אותה על הרצפה והתנפל עלי, סוחף אותי למיטה, והפעם למיטה שלו שהייתה מיטה זוגית גדולה יותר משלי, ומוצקה יותר. זה היה מוצלח מאוד, אולי כי אחרי המקלחת המשותפת שנינו היינו חרמנים ונמרצים, ופשוט התנפלנו זה על זה, נוגעים, מלטפים, מנשקים ומוצצים, מתלהבים מאוד זה מזה, ובפעם הראשונה בחיי לא ידעתי מי מאיתנו פאסיבי ומי אקטיבי. שנינו היינו גם וגם, מתפלשים אחד בתוך השני עד שגמרנו, אני קודם, שוכב עליו, אברי לחוץ אל בטנו, ידיו מלטפות ומועכות את גבי ועכוזי, והוא קצת אחרי, מחכך את הזין שלו בין פלחי ישבני החלקלקים מנשיקותיו.
אחר כך נשארנו לשכב ככה, אני על בטני והוא לצידי, ראשו על כתפי, ידיו על מותני. השעה הייתה רק שעת אחר צהרים והשמש בקושי שקעה, עדיין לא אכלנו ארוחת ערב ובכל זאת נרדמנו, מותשים מכל ההתרגשות, והתעוררנו מקול צלצול הנייד שלי שהרעיש עולמות, מגלים שהחדר חשוך ואנחנו נורא רעבים.
רצתי לענות, מקשיב באוזן אחת לסלאבה שחקר אותי אם הכול בסדר, ואיך אני מרגיש, ואם אני כועס עליו? ובאוזן השנייה להרשקו שהשתין ואחר כך ירד למטה והתחיל להרעיש במטבח. "אני רוצה טוסטים עם חביתה ותה." צעקתי אליו מלמעלה.

"פלורי, אתה בסדר? אתה מקשיב לי?" נדנד סלאבה שחש שאני לא מרוכז.

"כן, בטח. אני פשוט נורא רעב, ומת להשתין. איפה אתה סלאבה?"

"אצל שביט, אני אגור אצלו עד שנחליט מה לעשות, אני מקווה שלא אכפת לך?"

"ואם כן אז מה? לא תגור איתו? תחזור לאשתך? ולמה אתה שואל אותי בכלל, אלו החיים שלך, תעשה מה שאתה רוצה, תמיד עשית רק מה שהיה לך נוח, תמשיך ככה."

"נו, די, אני לא יכול לדבר אתך כשאתה כזה." התמרמר סלאבה והעביר את הטלפון לשביט שניסה לשכנע אותי ששניהם מוטרדים מאוד בגללי, וחושבים בדאגה רבה עלי ועל רגשותיי.

"כן, בטח. כל כך מודאגים עד שזה מפריע לכם להזדיין?" עקצתי אותו, "ודרך אגב, איך אתם מסתדרים במיטה? מטילים מטבע או שיש לכם תורנות, פעם אתה אוכל בתחת ופעם הוא."

"אל תהיה נבזה פלורי, אני לא יכול לסבול אותך כשאתה כזה."

"אז אל תסבול, למי אכפת, יש לי פה משהו שכן יכול והוא לא סובל, הוא נהנה מאוד וגם אני, ומצידי אתם יכולים ללכת להזדיין." טרקתי לו את הטלפון בפרצוף, השתנתי ואחר כך ירדתי לאכול עם הרשקו. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...