מגבת
מגבת. צילום: הנדל.

 >  >  > 

אלטר ואני - פרק טו'

לא התווכחתי הפעם. אני יודע מתי עדיף לשתוק וזו בהחלט הייתה אחת הפעמים בהן להחריש ולציית הייתה האופציה הטובה יותר.

כל הדרך לנווה אלונים - פחות משעה של נסיעה איטית ורגועה מאוד - חפר לי אלטר במוח, מנחית עלי הוראות ופקודות, מלחיץ אותי בטירוף עם האזהרות החמורות שלו, משנן לי שוב ושוב שהחיפזון מהשטן, שאני כבר לא ילד, ומזכיר לי בפעם המאתיים שאימפולסיביות זה פאסה לגמרי, בעיקר אחרי גיל שלושים ו...

"נו, די כבר אלטר, מספיק, מה אתה עצבני כזה? מה עובר עליך?

אני פשוט מודאג.

ממה יש לך להיות מודאג? עוד לא קרה כלום ואתה כבר לחוץ, למה אתה נכנס תמיד לסרטים?

אלטר הטיב את עניבתו - עניבה אפורה, מפוספסת פסים דקיקים בכחול כהה - והזכיר לי בעגמומיות שאם הסיפור עם נווה אלונים לא יעלה יפה אני אשאר לא רק מובטל אלא גם חסר בית.

הדירה עוד לא הושכרה הזכרתי לו.

אם המתווך המתלהב ההוא צודק והדירה שלנו כזאת מציאה אז עד סוף השבוע כבר יגור בה מישהו.

אני מקווה שכן, המשכורת בנווה אלונים די עלובה, לא יזיק לי לקבל עוד הכנסה.

אבל מה אם תחליט שלא מתאים לך להיות מורה ותצטרך לעזוב את נווה אלונים? מה תעשה אז?

אהה... אני תמיד יכול לחזור לגור אצל אימא.

חס ושלום, התחלחל אלטר.

אם ככה אז אולי אני אוכל להתעלק לכמה זמן על הדירה של שביט?

רק לא שביט, עדיף כבר להיות הומלס.

מה יש לך נגדו?

לי? שום דבר, השאלה היא מה יש לך בעדו?

אתה כזה פולנייה אלטר, וחוץ מזה למה שאני לא אצליח בנווה אלונים? אני לא כזה אפס כמו שנדמה לך.

אני יודע יאני, אתה בחור נחמד ומוצלח מאוד והכול, אבל לא אהבתי את החלום הזה שהיה לך הלילה על אב הבית.

איזה חלום? היתממתי כמו דביל.

פלוריאן! כמה פעמים ביקשתי ממך להפסיק לשקר לי?

אה... החלום ההוא? עזוב, בחייך, סתם חלום חרמנות אידיוטי, אני בקושי זוכר אותו, למה אתה עושה עניין מכל שטות?

העתיד המקצועי שלך הוא לא שטות, אולי בעיניך כן, אבל בעיני הוא חשוב מאוד, חשוב יותר מהסטיות והקראשים המטופשים שלך על גברים תפוסים, ואני דורש ממך להבטיח לי להתנזר מסקס בחודשים הראשונים שלך בנווה אלונים.

אתה צוחק? חודשים, מה אני, נזיר?

בסדר, אז לא חודשים, שבועות.

על כמה שבועות אנחנו מדברים פה?

לא יודע, תלוי, פשוט... הוא נאנח, פשוט תזכור שלפעמים עדיף להתאפק קצת ושכדאי להפעיל שיקול דעת לפני שפותחים את המכנסים.

גם אם נורא עומד לי וזה לוחץ?

בעיקר אם זה לוחץ.

אתה כבד שזה פשוט מכה אלטר.

אני יודע, אבל זה לטובתך פלורי.

 די, די, תפסיק להיות מדכא כזה, תראה כמה יפה פה.

באמת יפה, נאנח אלטר והמשיך להיות מודאג ומדכא.

התעלמתי ממנו והחניתי את המכונית שלי מול הקוטג' שיועד לי למגורים, ולשמחתי הרשקו יצא החוצה, מחייך חיוך רחב, לחץ את ידי בחום, והזעיק חיש קל את יובי שהגיע עם חבורה של נערים מיוזעים בבגדי ספורט. בהדרכת אב הבית היעיל שלנו הם פרקו בזריזות מדהימה את כל הקרטונים בהם ארזתי את חיי והניחו אותם בערמה מסודרת בחדר השינה החדש שלי, איחלו לי בהצלחה והסתלקו באותה זריזות נמרצת בה הגיעו. "אם תצטרך עזרה רק תגיד." טפח יובל בחביבות על כתפי, הזכיר לי שארוחת הצהרים תהיה בשעה אחת והסתלק גם הוא.

"איזה יופי." שמחתי, "לא תיארתי לעצמי שתהיה לי עזרה יעילה כזאת."

"כן, יובי חושב תמיד על הכול." הסכים הרשקו, שותפי החדש, והגיש לי כוס מיץ קר, "אני לא יודע מה היינו עושים בלעדיו. עם איזה ארגז אתה רוצה להתחיל?" עד ארוחת הצהרים היו כל חפצי מסודרים יפה בארון, והקרטונים קופלו בקפידה והונחו במכולת המחזור המיועדת לכך.

"מי אמר שכבר סתיו, אני מת מחום." התלוננתי ופשטתי מעלי את חולצת הטריקו הלחה מזיעה, "יש לי זמן למקלחת זריזה הרשקו?"

"כן בטח." חייך הרשקו בעצבנות, ופניו הרכים, העגלגלים ובהירי העור הסמיקו מאוד.

"אחלה." חייכתי אליו ופשטתי את מכנסי, משועשע ממבוכתו הגלויה למראה פלג גופי העליון החשוף. 

הוא קפץ ממקומו בבהלה, עצבני כמו בתולה מזדקנת, "טוב, אז... אני, אה... אני..." גמגם, ונס על נפשו, נבוך עד כאב עוד לפני ששמטתי מעלי את תחתוני. הוא היה כל כך מסכן עד שזה כבר הפסיק להיות מצחיק. מה הבעיה שלו? תהיתי, הוא כבר בטח בן ארבעים, לא יכול להיות שהוא לא ראה אף פעם  גבר ערום?

אידיוט, נשף אלטר בבוז, עד כמה דביל ומרוכז בעצמך אתה יכול להיות נרקיס?

מי, אני, למה? ומה פתאום אתה קורא לי נרקיס?

כי השם הזה מתאים לך, טיפש אחד, מה אתה מתפשט לו מול הפרצוף? אתה לא רואה שהוא דלוק עליך?

לא, איך יכולתי לדעת? וחוץ מזה... טוב, הרי אנחנו הולכים לגור יחד אז... מאין לך שהוא... אתה סתם ממציא אלטר.

אני לא, ואם אפילו אני שמתי לב לזה שיש לו קראש עליך אז תאמין לי שזה נכון.

טוב, מה אני יכול לעשות?

כלום, תעמיד פנים שאתה לא מרגיש ותתפלל שזה יעבור לו. 

בשבועות שבאו אחר כך לא התקשיתי לעמוד בדרישותיו הנוקשות של אלטר, נווה אלונים שנראה על פניו כמקום פסטורלי שלא קורה בו שום דבר היה למעשה ביצה קטנה וסוערת מאוד, רוחשת יצרים, מזימות, תשוקות, דמעות וצחוק, צער ושמחה, ושפע של בעיות, חלקן גדולות וחלקן קטנות, חלקן מצחיקות וחלקן שוברות לב. מרגע שהגעתי לשם הייתי עסוק כל הזמן, בחיים לא עלה בדעתי כמה מעייפת ומסובכת עבודתו של מורה. הופתעתי לגלות שלימוד חבורת מתבגרים שוצפי הורמונים ועמוסי בעיות איך להפעיל תוכנת פוטושופ פשוטה הוא עיסוק שממלא את כל היום ולפני שהבנתי מה קורה גיליתי שהמקום המנומנם לכאורה הזה פשוט שאב אותי לתוכו. אם סלאבה לא היה מתקשר מידי פעם לשאול לשלומי ומוסר דרישות שלום משביט הייתי שוכח בכלל שיש עולם מחוץ לנווה אלונים.

"תגיד לי מזל טוב." דרש שביט בטלפון אחרי שלא שמעתי ממנו מילה במשך יותר מחודש.

"מזל טוב." אמרתי בפיזור נפש בעודי עובר על עבודות הבוסר של תלמידי. במבט ראשון הן לא היו משהו, אבל הילדים האלו לא ידעו שום דבר על גרפיקה לפני שהגעתי, ותראו אותם עכשיו? גם אם הייתי אבא שלהם לא הייתי גאה יותר.

"פלורי, מה עובר עליך? אתה מקשיב לי?" התלונן שביט בתובענות.

"אני שומע כל מילה."

"אז למה לא שומעים ממך כלום בזמן האחרון, לאן נעלמת לי?"

"לא נעלמתי, אני פה כל הזמן, אבל אני נורא עסוק שביט." 

"ואתה לא מתגעגע אלי?" דרש שביט, "יש לך מישהו חדש?"

"אל תדבר שטויות, אני עסוק אומרים לך."

שביט צחק, הודיע לי שסוף סוף הוא קיבל העלאה במשכורת ולכן הוא עומד לעשות מסיבה ואני מוזמן. "מתי המסיבה?" שאלתי בחשדנות, "מי עוד יהיה?"

"המסיבה ביום שישי הזה, ויבואו כל מיני... זו הפתעה, חלק אתה מכיר וחלק עוד תכיר. אל תדאג, יהיה שמח, תתייצב אצלי בשישי בצהרים, הקונדומים עלי."

"אבל אני בתורנות ביום שישי הזה."

"אז תתחלף או משהו." פקד עלי שביט, "אני סומך עליך פלורי."

"טוב, אני לא יודע..." היססתי לכאורה, אבל פתאום נזכרתי כמה זמן לא חגגתי, וכמה זמן לא ראיתי את שביט, וכמה ימי שישי ביליתי בבדיקת עבודות של תלמידים ובתכנון מערכי השיעור לשבוע הבא.

"אני אחליף אותך." אמר הרשקו ששטף כלים, גבו אלי, אבל שמע כל מילה שאמרתי ומין הסתם הבין כל מה שלא שמע. "אז אתה והבחור הזה, השביט הזה, הוא הבן זוג שלך כאילו?" שאל הרשקו אחרי שחזרתי, מפוהק ומותש, מסוף השבוע בדירתו של שביט.

"לא." צנחתי תשוש על הספה, "הוא רק... הוא סוג של יזיז." הסברתי, וביקשתי משהו חם לשתות כי גרוני כואב. הרשקו זינק למטבח ושב חיש קל עם כוס תה בדבש ועוגה. "גם עוגה? אתה מפנק אותי." חייכתי אליו.

הוא משך בכתפיו והסמיק, "חשבתי שתחזור רק מחר בבוקר." העיר.

"קלקלתי לך תוכניות? כי אם כן אז אני יכול ללכת לישון בקראוון, או אצל יובי ובנצי." הצעתי אם כי רק המחשבה שעלי לקום מהספה החרידה אותי, מזמן לא הייתי כל כך עייף.

"לא, מה פתאום, אל תדבר שטויות." נרעש הרשקו, ופניו קיבלו גוון של עגבנייה בשלה, "אז איך היה, בילית יפה במסיבה?" שאל בנימוס ולקח ממני את הכוס הריקה. נאנחתי, ובמקום לענות העדפתי להתכופף ולהיאבק בשרוכי נעלי שהתעקשו להסתבך לקשרים מעצבנים.

"לא נהנית?" הסיק הרשקו מהאנחה שלי.

"לא ממש, והאמת שזו הייתה יותר אורגיה ממסיבה." מרטתי את השרוך העיקש.

"אורגיה?" נדהם הרשקו, "אתה צוחק?"

"לצערי לא, ומה שהכי גרוע זה שכולם חגגו חוץ ממני כי שביט חשב שזה יהיה נורא מצחיק להזמין לא רק את האקס שלי שהוא ארוניסט לחוץ ונשוי, אלא גם את הבן דוד שלו שגם הוא... עזוב, אין לי כוח לדבר על זה."

"למה הוא חשב שזה מצחיק?"

"אני לא יודע, אבל הוא צחק כל הזמן, אולי בגלל שהוא היה מסטול, אני דווקא לא צחקתי, וגם סלאבה ויבגני, הבן דוד שלו שכיום קוראים לו יניב, לא צחקו... מצד שני אולי זה כן מצחיק ששני בני דודים הומואים ונשואים לא יודעים זה על זה? יכול להיות שכן, אבל הם בכל זאת לא צחקו."

"אז מה הם כן עשו?"

"הם גרוזינים, מה הם יכלו לעשות? שתו את כל האלכוהול שהיה שם ובסוף הקיאו ונרדמו."

"אז מי עשה את האורגיה?"

"אל תדאג, היו שם מספיק בחורים שנשארו ערים."

"ובכל זאת, לא נראה שנהנית כל כך." העיר הרשקו, כרע על ברכיו לפני והתיר בזריזות את הפלונטר שעשיתי עם השרוכים.

"נהניתי, בטח שנהניתי." התעקשתי, מנסה לחייך, ואחרי שנתמכתי בכתפו של הרשקו קמתי לאט ודשדשתי בגרבי למקלחת. הוא הלך אחרי, נבוך, והסב את עיניו כשתלשתי מעלי את בגדי המסריחים מעשן סיגריות, אבל בכל זאת נשאר בפתח המקלחת, משגיח עלי כששטפתי מעלי את זוהמת המסיבה הזוועתית של שביט.

"אתה בסדר?" שאל אחרי שיצאתי מהמקלחון ערום ונוטף מים, מגשש בעיניים עצומות אחרי המגבת.

"כן, תודה. אני פשוט הרוס מעייפות ויש לי כאב ראש איום, איפה המגבת הזאת?"

"הנה, כאן, בוא לפה, אני אעזור לך." הניח הרשקו את המגבת על כתפי.

"תודה משה, יפה מצידך, אני יודע שאני בלתי נסבל לפעמים, ובטח הרסתי לך את התוכניות... אני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את זה." הצהרתי ועשיתי ניסיון חלשלוש להתנגב.

"שטויות, מה פתאום בלתי נסבל? איזה שטויות..." גמגם הרשקו והרגשתי שידיו רועדות כשהשתלט על המגבת, הוציא אותה מידי חסרות התועלת, וניגב את גבי וכתפי.

"אתה הרוס לגמרי. בוא, אני אקח אותך למיטה." כרך סביבי את המגבת הלחה והוביל אותי לחדר השינה.

החלקתי בעזרתו מתחת לשמיכה הדקה מידי - לאחרונה נעשה קריר בלילות - ורגע לפני שהסתלק בצניעות מהחדר תפסתי את פרק ידו ושאלתי אם לא מגיעה לי נשיקת לילה טוב. הרשקו קפא, מבוהל ומבולבל, ואלטר שירד למחתרת ברגע ששביט נשף עננת עשן מריחואנה מתוק בפני, ונכנס לסוג של קומה כשיניב ורפיק נתקלו בסלאבה ובי מתנשקים כאילו אין מחר במטבח של שביט, קפץ החוצה, נרגז, ואמר לי לא להיות אידיוט.
סתום, אמרתי לו, ומשכתי אלי את הרשקו. הוא נפל עלי, עגלגל ורך, מזיע ושופע התנצלויות מגומגמות, רועד ומבולבל, ובכל זאת חרמן עד כאב.
"משה, מספיק. אם אין לך משהו אינטליגנטי להגיד אז תשתוק ותמצוץ לי." פקדתי עליו, ורק כשכרע על ברכיו בין ירכי, מגשש בלהיטות מגושמת אחרי הזין שלי נזכרתי שבדיוק במילים האלה פנה אלי שביט בפעם הראשונה בה הרהבתי עוז לגעת בו.

"לא צריך קונדום?" שאל הרשקו בלחש מבויש אחרי ששלף את הזין שלי מקפלי השמיכה והחליק עליו בלהיטות באצבעות שמנמנות ומזיעות.

"בעיקרון כן, צריך." הסכמתי, "אבל מאחר ולא עשיתי כלום אצל שביט וגם הרבה מאוד זמן קודם לא... ומה אתך הרשקו?"

"אני... אני..." נבעת הרשקו, "אני לא... אני... "

"מה אתה?"

"לא חשוב." אמר, ומילא את פיו בזקפה שלי, ולהפתעתי, למרות מבוכתו וגמגומיו וכל ההתנהלות הבתולית והנבוכה שלו הוא גילה מיומנות מפתיעה, וכשהזהרתי אותו שאני גומר עוד רגע וניסיתי להתרחק ממנו הוא התעקש לאחוז בי ובלע הכול בהנאה גלויה, ואחר כך השתטח לצידי, שותק.

"ומה אתך הרשקו?" הנחתי יד על בטנו העגלגלה וגיששתי לעבר חלציו.

"אני בסדר." קפץ הרשקו מהמיטה, שוב מבוהל.

"מה בסדר? אבל... נו, לאן אתה בורח, בוא הנה משה."

"עזוב, לא צריך, אתה עייף." מחה הרשקו, אבל נכנע והתיישב שוב בשולי המיטה. "אפילו לא נישקתי אותך." אמר בעצב.

אל תענה לו, תישן, תעצום עיניים ותשתוק, עוד מעט תירדם, הפציר בי אלטר.

שתוק, יא בוגד מסריח! עניתי לו בזעם, התיישבתי ונישקתי את הרשקו על מצחו.

מגע שפתיי בעורו כאילו הפשיר בו משהו, הוא השמיע מעין התייפחות מיוסרת, נצמד אלי וכיסה את פני בנשיקות לחות ולא מדויקות שגרמו לי לחוש כאילו חילזון גדול זוחל עלי. הדפתי אותו מעלי בעדינות והוא הפסיק מיד, מגמגם שאני נורא יפה, ושהוא מבקש סליחה, אבל הוא אוהב אותי... הוא יודע שזה לא במקום, אבל הוא כל כך אוהב אותי... בין הנשיקות, ההתנצלויות והגמגומים הצלחתי לגעת בו ולהבחין שהוא כבר גמר ושבתוך תחתוניו הלחים מתחבא זין קטן ושמנמן כמוהו. אחר כך השתלטה עלי העייפות ובאמת נרדמתי, מודע רק למחצה להרשקו שישב על הרצפה למרגלות מיטתי, משעין בזהירות את קצה מצחו על ירכי וממלמל משהו שהיה ספק התנצלות, ספק תודה.       

התעוררתי בבוקר המחרת, ראשי כואב ופי יבש, ולמרבה ההקלה גיליתי שאני לבד במיטה. זו לא הייתה מיטה זוגית, רק מיטת שלושה רבעים, מה שנקרא מיטת נוער ששני אנשים שקרובים זה לזה יכלו להסתדר בה ברווחה, עם סלאבה או עם שביט הייתי יכול להרגיש בה נוח, אבל עם הרשקו? אין מצב.

יופי, בשביל למצוץ לך הוא מספיק טוב, אבל לא בשביל לישון איתך? ממתי הפכת לזבל כזה נוימן רטן אלטר בתוך ראשי.

הסלידה שגרמתי לו חרכה אותי כמו צרבת. אלטר רחמנות, די, אני יודע שהייתי זבל, אבל...

אבל מה? בטח תתחיל לספר לי עכשיו שאלו היו נסיבות מיוחדות ושהיו לך סיבות וש...

אתה יודע שכן, בדרך כלל אני לא כזה, אבל אתמול היו לי סיבות, הרי אני לא באמת זבל...

די, מספיק, קום. לך תצחצח שיניים טוב ותתקלח, ואחר כך תצחצח שוב. מסריח לך מהפה כאילו בלעת גוויה דרוסה של חתול, ואחרי שתהיה פחות מסריח לך לחפש את הרשקו ותבקש ממנו סליחה.

לא התווכחתי הפעם. אני יודע מתי עדיף לשתוק וזו בהחלט הייתה אחת הפעמים בהן להחריש ולציית הייתה האופציה הטובה יותר. אחרי ששוב הרחתי וכמעט נראיתי כמו יצור אנושי ירדתי למטבח ומצאתי שם את הרשקו, יושב מול כוס קפה ובודק דפי עבודה של תלמידים. "בוקר טוב." אמר לי בקול נעים ורגוע, "איך אתה מרגיש הבוקר יאן? רוצה קפה?"

"כן, אל תקום, אני אכין. מה שלומך משה?"

"בסדר גמור." אמר הרשקו, "טיפה לחוץ כי אתמול לא הספקתי לבדוק הכול, אבל הבוקר קמתי ממש מוקדם, עוד דקה אני מסיים."

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר." אמרתי והתיישבתי מולו עם כוס הקפה שהכנתי לעצמי.

הוא הרים אלי מבט שהתקשיתי לפענח. היו לו עיניים חומות עגמומיות שקצותיהן נטו כלפי מטה ולכן גם כשחייך - וזה קרה מעט מאוד - מבטו נראה עצוב. התקשיתי לקבוע אם הוא נראה עצוב יותר מהרגיל הבוקר. "הרשקו, תקשיב." הנחתי יד זהירה על פרק ידו וטיפה נעלבתי כשהוא משך אותה אליו בחטף כאילו אצבעותיי צרבו את עורו. "מה הבעיה, אתה כועס עלי?"

"עליך? מה פתאום? אתה רק ילד, מה יש לי לכעוס עליך?"

"אני לא ילד." נעלבתי, "אני כבר בן שלושים, כמעט שלושים ואחת, למה, בן כמה אתה?"

"כמעט ארבעים." אמר הרשקו ביובש, השפיל מבט לדף העבודה שלפניו וסימן עליו בחריצות עוד קווים אדומים.

"באמת?" התפלאתי, וכמעט שהוספתי שחשבתי שיותר. האמת, הייתי בטוח שהוא בן חמישים, אם לא למעלה מזה, אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי. "טוב, לא משנה מה הגיל שלנו, רק רציתי... רציתי... זאת אומרת, בקשר למה שקרה הלילה..."

"אני באמת מעדיף לא לדון בזה." אמר הרשקו בקרירות וקם, "היית שיכור ואני... הייתי אידיוט, בוא נשכח שזה קרה."

"אבל... אבל..." גמגמתי, תוהה למה אני לא חש הקלה, הרי הוא עשה בשבילי את העבודה, ממש הוציא לי את המילים מהפה, אני צריך לשמוח אז למה אני מאוכזב?

כי אתה הומואית קטנה ומפונקת, עקץ אותי אלטר, והרשקו אולי ויאז'ה שמנה ושעירה ונראה עשר שנים מבוגר מהגיל שלו, אבל הוא גבר ואתה סתם אוחצ'ה קטנה ובכיינית.

"אז למה אמרת שאתה אוהב אותי?" המשכתי לדבר ומיד התחרטתי, עדיף שהייתי שותק, אבל אלטר כל כך עצבן אותי...

אתה תמיד מתרגז כשאני אומר לך את האמת, מעניין למה?

שתוק, יא זבל!

מי שמדבר!

"הייתי חרמן." הפריע הרשקו למריבה שלי עם אלטר, "ואתה יודע איך זה גברים, הזין עומד והשכל בתחת, סתם דיברתי, לא התכוונתי לזה."

"באמת?" קמתי גם כן ונעמדתי מולו, מביט ישר בעיניו, איך לא שמתי לב עד עכשיו כמה הן רכות ועצובות?

הוא עצם אותן ונשך את שפתו התחתונה המלאה בכוח, "כן, באמת." לחש.

נו, די, תעזוב אותו כבר, תהיה פעם אחת בחייך בן אדם. התרגז עלי אלטר.

התעלמתי ממנו והנחתי יד על כתפו של הרשקו. "תשמע משה..." התחלתי והשתתקתי כשהבחנתי, קצת מזועזע, שריסיו של הגבר שעומד מולי, מאובן מרוב שליטה עצמית, לחים מדמעות. "מה יאן? מה רצית להגיד?"

"רציתי לבקש סליחה, זה הכול. לא הייתי צריך... זה לא היה בסדר, מה שקרה הלילה, אני ממש מצטער, יש לי המון תירוצים וסיבות, אבל בכל זאת זה היה ממש לא בסדר, סליחה."

"אני מבין, סלחתי. בוא נשכח מזה בבקשה." נשבר הרשקו, התנתק ממני וברח החוצה, חונק קול התייפחות יבש ומחריד.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...