מגבת
מגבת. צילום: הנדל.

 >  >  > 

אלטר ואני - פרק יד'

"נו, די פלורי, אל תהיה פולנייה." רטן שביט ברוח טובה, והתעקש לאוחז בכף ידי הסרבנית, וככה, יד ביד, נכנסו יחד לפייגלע.

"לא עדיף שקודם תמצא משהו אחר לפני שאתה ממהר לעזוב את העבודה הקבועה שלך?" שאל שביט שהיה הראשון ששמע על החלטתי להחליף מקום עבודה ומגורים, "ולמה אתה צריך גם לעבוד דירה? מה רע לך פה?"

"אני זקוק לשינוי." אמרתי, שומר לעצמי את דעתו של אלטר שכחלק מהשינוי אני צריך גם להתרחק משביט וחבר מרעיו.

"גיוון כאילו?" קימט לעומתי שביט את מצחו בדאגה.

"כן, למה לא? גם אתה מגוון כל הזמן אז למה אני לא?"

"לא עדיף להחליף בחורים מאשר דירות? זה פחות מעייף והרבה יותר כיף."

"מתאים לך לחשוב ככה." אמרתי בעוקצנות, "אבל אני שונה ממך."

"אני יודע שאתה שונה ממני פלורי." אמר שביט בקול רך שעם קצת רצון טוב אפשר היה לדמיין שיש בו מעין חרטה מסויגת, אולי אפילו סוג של התנצלות, "אבל ככה החיים יותר מעניינים, לא?"

משכתי בכתפי והמשכתי לעבוד במרץ על שיפוץ קורות החיים שלי שלמרות כל מאמצי לא נראו מרשימים במיוחד. "אתה בטח רוצה לעבוד לתל אביב." הניח שביט יד על כתפי, מפריע לי להתרכז בהקלדה, "ואני מבין אותך, אבל אל תשכח שהדירות והחיים בכלל נעשו נורא יקרים במרכז, וחוץ מזה מה יהיה עם אימא שלך?"

הבטתי בו, מופתע, "ממתי אתה דואג לאימא שלי? מה לך ולה? אתה בקושי מכיר אותה."

"באשמתך." נזף שביט.

"לא, באשמתך." התעקשתי להעמיד דברים על דיוקם.

"טוב, לא משנה, רק אל תשכח שהיא לא נעשית צעירה יותר, לא יהיה לה קשה אם תגור רחוק ממנה?" העלה שביט על פניו הבעת דאגה צבועה שלא הלמה אותו כלל.

"לא, ומה אתך, לך לא יהיה קשה?" התחכמתי.

שביט עיווה את פניו ואמר שבחורים באים והולכים, הוא מקבל את החיים כמו שהם ויודע שאין טעם לרדוף אחריהם... אם נמאס לי ממנו הוא מבין והוא לא מתכוון להציק לי, הבטיח.

"שביט, די. נמאס לי מהבוס שלי, לא ממך, אולי מספיק להיות רגשי כזה? מה קורה לך?"

"כלום." אמר שביט בזעם, וכיבה לי בלי רשות את המחשב, ובלי להתחשב במחאותיי גרר אותי לבלות בפייגלע כי לטענתו אני יושב יותר מידי בבית והגיע הזמן שאתאוורר קצת. בדרך דיברנו על סלאבה. למרות מורת הרוח שלי שביט המשיך להיות ידיד שלו גם אחרי נישואיו, ואפילו קיבל הזמנה לחתונה שלו, שקל ללכת, אבל בסוף נמלך בדעתו ולא הלך מטעמי התנגדות עקרונית לחתונות דתיות, ועם זאת לא הפסיק להצטער שהפסיד את מראהו של סלאבה לבוש חליפה וחבוש כיפה עומד מתחת לחופה ושובר כוס. תוך כדי שיחה על סלאבה והחתונה שהוא לא נכח בה הוא הודה בחצי פה שהוא זה שעודד את סלאבה להתחתן. "למה עשית את זה?" התרגזתי, "הרי ידעת שאני לא אוכל להמשיך להיות איתו אחרי שהוא יתחתן?"

שביט חייך חיוך אלכסוני, ספק מבודח ספק מריר, משך כתף ואמר שיש המון נשואים שבוגדים מהצד באישה עם גבר, ולמה רק אני עושה סיפור?

"ככה!" צעקתי, ואם הוא לא היה נוהג אני חושב שהייתי אפילו מנסה להרביץ לו, "עשית את זה בכוונה, רצית להפריד בינינו." האשמתי אותו.

"אל תגזים." הפטיר שביט ביובש, מעמיד פנים שהוא מתרכז בנהיגה ולא ממש מתייחס לכעסי (אבל הוא היה מתוח ועצבני מאוד, הבחנתי בכך בקלות), "לא סחבתי אותו בכוח לחופה, רק הסברתי לו את הדעות שלי על זוגיות בין הומואים וגם נתתי לו דוגמאות."

"את מי מעניינות הדעות המגעילות והדוגמאות הדפוקות שלך?" צעקתי, מתוסכל.

"כל הדוגמאות שהבאתי היו מהחיים, והדעות שלי נכונות פלורי, נכונות לגמרי למרות כל הצדקנות הרומנטית שלך."

"צדקנות רומנטית." נשפתי בבוז, "מאיפה שלפת את הביטוי האידיוטי הזה?"

"מהשרוול." צחק שביט שרוחו הטובה שבה אליו, החנה את המכונית לא רחוק מהפייגלע, ומרוצה מאוד מהתשובות המחוכמות שלו וממקום החנייה הטוב שמצא רכן ונשק על לחיי, ואחר כך חזר והסביר לי שסלאבה המסכן אף פעם לא היה מצליח להיות מאושר באמת עם גבר, אפילו אם זה אחד כמוני, ועדיף לו ככה, לחיות בגלוי עם אישה וילדים ולהביא נחת ואושר להוריו ואם זה אומר שבשביל זה הוא צריך לבגוד פה ושם בסתר עם גברים אז לא נורא...

"למה אתה מתכוון אחד כמוני?" התפרצתי בזעם להסברים המרגיזים שלו ששמעתי יותר מידי פעמים בעבר.

שביט נאנח, ושאל אם אנחנו הולכים שוב לדבר על הנושא הזה, כי באמת, נמאס לו כבר מהחפירות בנושא הנדוש הזה... "למה אתה מתכוון? איזה חפירות? ומתי דיברנו על זה פעם?"

"יכול להיות שדיברתי עם מישהו אחר, לא אתך, אבל מה זה משנה? אני מתכוון לחפירות על אוחצ'ות כן או לא, ועל סוגי הומואים וכל זה..." ענה שביט בקול משועמם שנועד לעצבן אותי, והצליח. כעסתי עליו כל כך עד שהתנפלתי עליו, נרגז ונעלב, וניסיתי להרביץ לו, בלי הצלחה. 
שביט חזק וכבד ממני בהרבה, ומנוסה מאוד בטיפול בבחורים כועסים. מהר מאוד מצאתי את עצמי מעוך תחתיו במושב האחורי של הג'יפ שלו, אליו נגררתי בעל כורחי, פני צמודים למסעד, מכנסי מופשלים למטה, חולצתי מתרוממת למעלה, ידו מפשפשת בתחתוני בעוד הזין שלו מתחפר באחורי. זה היה כמעט אונס, אבל רק כמעט כי לא באמת התנגדתי. נכון לא ממש רציתי לעשות סקס במושב האחורי של הג'יפ של שביט, אבל עובדה שלמרות שפי לא היה חסום לא צעקתי, ובעצם שיתפתי פעולה, נאבק איתו בשתיקה ולא ממש בתוקף עד שגמרתי בכף ידו החמה, ועוד הגדלתי לעשות וחיכיתי בסבלנות עד שגם הוא יבוא על סיפוקו, ואפילו עזרתי לו להתנקות ולהסתדר אחרי שהכול נגמר, אבל כשניסה לנשק את פי הסבתי את ראשי וסירבתי.

"נו, די פלורי, אל תהיה פולנייה." רטן שביט ברוח טובה, והתעקש לאוחז בכף ידי הסרבנית, וככה, יד ביד, נכנסו יחד לפייגלע.

כמה דקות אחר כך הוא כבר דיבר וצחק עם החברים מהמועדון שלו, משאיר אותי לבד בפינה. ישבתי שם קודר ומשמים עד שפולי החמוד הביא לי פינה קולדה כמעט לא אלכוהולית ושאל אם אני מרגיש טוב. "לא כל כך." הודיתי, מביט בחיבה בפניו הנעימים, שואל את עצמי למה לי אין לי בן זוג כל כך נחמד וטוב לב.

"אתה נראה עצוב, מה קרה חמוד?" חקר פולי בדאגה.

רציתי להגיד משהו קליל ולא מחייב, אבל כמעט מבלי משים מצאתי את עצמי מפרט לפניו את תסכולי מהעבודה, ואת ההרגשה שלי שמיציתי את מקום מגורי. "זה בגלל הפרידה מסלאבה, עדיין לא התאוששת ממנה." חיווה פולי את דעתו, וליטף בחיבה אבהית את שערי.

"אולי." נאלצתי להסכים, ולמרבה הבושה היה עלי לעפעף במהירות כדי למנוע מהדמעות לזלוג.

"אל תכעס עליו." הפציר פולי, "אל תשכח מאיזה משפחה הוא בא, ואיזה חינוך הוא קיבל. מסכן שכמוהו, הוא אף פעם לא ירגיש טוב בשום מקום, חבל שאי אפשר לחיות היום כמו שחיו היוונים הקדמונים, היה להם סידור מצוין שהיה מתאים מאוד לאנשים כמו סלאבה."

"איזה סידור."

"סידור הגיוני מאוד, הבן אדם חייב להתחתן, להביא ילדים ולהיות ראש משפחה, אבל אם בא לו מותר לו לזיין מהצד בנים צעירים, כולם יודעים וזה מקובל לגמרי, וברגע שהבחור נעשה מבוגר מידי לטעמו הוא נותן לו מתנה יפה ומחליף אותו בצעיר אחר."

"ומה האישה אומרת? זה לא מפריע לה?"

"למה שזה יפריע לה? מה אכפת לה מה הגבר עושה כל זמן שיש לה ילדים ובית ובעל שמפרנס אותה. היא לא צריכה שטויות רומנטיות, בשביל מה זה טוב? כל זמן שהיא נשואה ואימא היא מרוצה."

"ומה אם הוא מתאהב בצעיר שהוא מזיין ולא רוצה להיפרד ממנו?"

"לא יודע." הודה פולי, "אני לא חושב שהיוונים הקדמונים היו מתאהבים כמונו, הם גם לא עשו עניין גדול מסקס, בטח שלא בין גברים, וממש לא עניין אותם מי מזיין את מי. כל זמן שגבר הביא ילדים מאשתו החוקית ודאג להמשיך את הדור הבא הוא עשה את שלו, לאף אחד לא היו טענות על בגידה ושטויות כאלו."

"אבל בטח לא היה נעים להיות אישה אז, וגם לא אוחצ'ה כמוני." הערתי, מרגיש עוד יותר עצוב ומדוכדך. "כנראה שלא הסכים פולי בצער, וכדי להסיח את דעתי מהדיכאון שדבריו גרמו לי שאל אם כבר מצאתי עבודה חדשה.

"עוד לא." הודיתי, "וגם מחיר הדירות כיום הוא לא משהו... אין לי מזל, תמיד כשאני רוצה לקנות המחיר עולה, וכשאני רוצה למכור המחיר יורד."

"אבל למה שתמכור, למה שלא תשכיר את הדירה שלך?"

"ואיפה אני אגור?" שאלתי.

פולי סקר אותי מלמעלה למטה, ואחר כך ההפך, ושאל אם שמעתי על מקום שנקרא נווה אלונים. "נדמה לי שכן, זה מין פנימייה או משהו, לא?"

"כן." הסכים פולי בכובד ראש, "בעיקרון זו פנימייה לבני נוער בסיכון, אבל יש שם רוב גדול מאוד של נוער להטב"י שנזרק מהבית, אני מכיר קצת את שרון, המנהלת, ולפעמים היא שולחת לי מתלמדים שרוצים ללמוד להיות ברמנים... חלקם אפילו די בסדר... רוב הילדים שם לא הולכים לצבא, בעיקר לא הטרנסג'נדרים, אבל צריך לדאוג להם וללמד אותם מקצוע כדי שיוכלו להתפרנס אחרי הלימודים, אני ותומי מנסים לעזור כמה שאפשר. מין תרומה לקהילה."

"זה יפה מאוד מצידכם ונהדר שיש מקום כזה, אבל מה זה נוגע לי?"

"הם תמיד זקוקים למורים מקצועיים, ואתה הרי מעצב גרפי ויודע לעבוד עם כל מיני תוכנות מחשב גרפיות וכל זה, ומאחר ואתה גם הומו הם בטח ישמחו מאוד לקבל אותך בתור מורה."

"אבל... אבל אני לא יודע כלום על הוראה ו... איפה זה בכלל, הנווה אלונים הזה?"

"בצפון, קצת אחרי חיפה, מקום טיפה נידח, אבל יפה מאוד, נוף מקסים ואוויר צח, והכי חשוב, הם נותנים למורים שרוצים לגור שם דירה, וגם תוספת למשכורת."

"באמת? איזה מין דירה?"

פולי משך בכתפיו ואמר שאין לו מושג, אבל כנראה שזו דירה די סבירה כי הוא לא שמע אף אחד מתלונן על סידורי המגורים במקום, נכון, על המשכורת ועל התלמידים וגם קצת על המנהלת הוא שמע תלונות, אבל לא על המגורים, ובכל מקרה למה שלא אתקשר לברר? דחף לידי את מספר הטלפון של שרון, המנהלת של נווה אלונים, וכבר למחרת התקשרתי והתברר שכן, הם באמת צריכים מישהו עם ניסיון בעיצוב ובגרפיקה שילמד את התלמידים להפעיל מקינטוש ולהשגיח על חדר המחשבים ויש להם סידורי מגורים למורים שמעוניינים בכך ולא רק שהם חינם אלא גם מקבלים בעבורם תוספת קטנה למשכורת.

יום אחר כך, מתעלם ממורת הרוח של הבוס שהחמיץ לעומתי פנים, לקחתי לי יום חופש והטרחתי את עצמי לנווה אלונים לברר מתי אוכל להתחיל לעבוד שם כמרכז מגמת העיצוב והגרפיקה הממוחשבים. לי ולאלטר יש סידור נוח מאוד, הוא לא מתערב במה שאני עושה במיטה עם גברים, ובתמורה אני מניח לו להיות אחראי על הקטעים הרשמיים והבוגרים יותר בחיי, קטעים כמו פגישות חשובות וראיונות עבודה. זו הסיבה לכך שהנחתי לאלטר לתפוס פיקוד ולהחליט מה אלבש בפעם הראשונה שלי בנווה אלונים – חולצת בד חלקה ושמרנית עם כפתורים ומכנסים שחורים תואמים, ואפילו ז'קט מחויט דק שפשטתי מיד כשיצאתי ממשרדה של מנהלת נווה אלונים. 
אלטר פיקח על השיחה שלי עם שרון המנהלת והשגיח שאעשה עליה רושם חיובי ורציני, והמשיך להשגיח עלי גם כשהסתובבתי בפנימייה, הז'קט המטופש הזה תלוי באלגנטיות על זרועי והקשבתי רוב קשב להסברים של עידן שהיה אחראי עד אותו יום על מחלקת המחשבים למרות שהוא העדיף ללמד תנ"ך, ספרות ולשון, ולא הבין כלום בעיצוב גרפי. בהדרכתו ראיתי את אולם הספורט החדש, את המדשאה הגדולה וערוגות הורדים המקיפות אותה, את חדרי הכיתות ומגורי התלמידים ולבסוף את מגורי הצוות שנקראו שכונת הקוטג'ים והיו מופרדים משטח הפנימייה במשוכה גבוהה של שיחי יסמין ורוזמרין. אחרי שעברנו שער מתכת נאה שהיה קבוע במרכז המשוכה הגענו אל קבוצת קוטג'ים נחמדים עשויים עץ שהיו פזורים בין עצי אלון עבותים, מחוברים זה לזה בשבילים מתפתלים מרוצפים אבן אדמדמה.

"איזה יופי." אמרתי, "כל כך ירוק ונקי, ממש כמו באירופה."

"נכון." חייך עידן, "למרות שהקוטג'ים הם תוצרת ארצות הברית, מתנה מתורם נדיב שהוא במקרה סבא של בת הזוג של שרון, אבל בגלל עצי האלון השכונה הזו נראית קצת אירופית, מוצא חן בעיניך?"

"כן, מאוד. כמה עולה השכר דירה?"

"חינם." חייך עידן, "המגורים הם חלק מתנאי ההעסקה של המורים, אבל אם אתה רווק תצטרך לחלק קוטג' עם שותף."

"ומה אם יהיה לי בן זוג גבר ולא אישה?"

עידן צחק ואמר שאין בפנימייה אפליה, ולמעשה הגברים שנשואים לנשים הם במיעוט בנווה אלונים, והוסיף בשמחה שכשהוא אומר רווק הוא מתכוון למי שאין לו בן זוג, או בת זוג בלי קשר למינם של הזוגות. "ומה אתך, אתה רווק?" התעניינתי, מציץ בו בסקרנות. הוא היה צעיר ונאה, וטיפה התאכזבתי לשמוע שכן, הוא חי כבר כמה שנים עם בן זוגו למרות שרשמית הוא נשוי לבחורה שגם היא חיה עם בת זוג... 
"יש לנו סידור קצת משונה, אבל לדעתנו הוא מוצלח מאוד, בהזדמנות, כשיהיה לי זמן, אני אספר לך את כל הפרטים."

"אם שרון תקבל אותי לעבודה."

"אל תדאג, אני מכיר אותה, כבר התקבלת." בישר לי עידן, "אם רק תסכים." הוסיף בנימוס.

בטח שכן, תגיד לו שכן. האיץ בי אלטר, המקום הזה מוצא חן בעיני.

הוא קצת נידח, הסתייגתי.

נו, אז מה? אפשר לחשוב שאתה איזה חיית מסיבות, תראה כמה ירוק ויפה ושקט פה, ותוכל להשכיר את הדירה שלך... נו, תגיד כן. נדנד אלטר כמו ילד.

החיפזון מהשטן, קודם נראה את החדר שיתנו לי. המשכתי להסס ולהתלבט. התברר שלרווקים הקצו שני קוטג'ים, באחד גרו המורה להתעמלות והעובדת הסוציאלית (שנולדה כגבר והפכה עם הזמן לאישה לסבית לחש לי עידן בסוד) ובשני גר המורה למתמטיקה, גבר שמנמן וביישן שהציג את עצמו כמשה הרשקוביץ, אבל כולם קראו לו פשוט הרשקו. "אני אשמח מאוד אם תחליט לעבוד פה." אמר לי, ולחץ את ידי, מסמיק קצת, "נעים פה מאוד והעבודה מרתקת, אבל קצת עצוב לי לגור לבד."

"הילדים לא עושים לך בעיות?" שאלתי, כי הוא לא נראה כמו מישהו שיכול להשתלט על כיתה מלאה מתבגרים מרדניים.

"כן, קצת, לפעמים." הודה הרשקו והסומק על פניו העמיק, "אבל הם ילדים טובים." נחפז להוסיף, "ואם הם מגזימים יש לי תמיד עזרה משרון, או מיובל."

"מי זה יובל?" שאלתי.

"אב הבית שלנו." הסביר עידן, "שרון אולי המנהלת, אבל בלי יובי המקום הזה יתפרק, בלעדיו שום דבר לא יעבוד כמו שצריך ובנצי יתחרפן."

"מי זה בנצי?" תהיתי.

"המורה שלנו לדראמה," עיווה עידן את פניו, "ג'ינג'י עצבני, ודראמה קווין בזכות עצמו."

"בנצי מורה מצוין והוא מסור מאוד לתפקיד שלו." מיהר הרשקו לתקן את הרושם הרע שהייתי עלול לקבל מדברי הכפירה הליצניים של עידן, "והוא גם מומחה גדול למחזות חנוך לווין."

"אתה מתכוון מעריץ פנאטי שלו." גיחך עידן, אבל לא היה שמץ של זדון בחיוכו, ומיד אחר כך מיהר והבטיח לי שבנצי הוא אמנם ג'ינג'י שאוהב לעשות מידי פעם סצנות, "אבל מה כבר אפשר לצפות משחקן מתוסכל שנעשה מורה לדראמה? וחוץ מזה הוא באמת מורה מעולה, בלעדיו אף תלמיד לא היה מצליח לעבור בשלום את הבגרות בלשון."

"חשבתי שאתה המורה ללשון?"

"כן, אבל אני שונא את זה, אני מעדיף ללמד ספרות, ואני גם לא מפחיד מספיק כדי לשכנע את התלמידים המופרעים שלנו לשבת ולשנן הטיות פועל וחוקי תחביר, אבל לא נורא, אני לא מאבד תקווה, אולי עם הזמן גם אני אזדקן ואהפוך לטיפוס מפחיד." הצטחק עידן, "נו, אז מה החלטת?"

"חכה, שרון עוד לא הציעה לי כלום."

"היא תציע." הבטיח עידן, ואכן, אחרי שאכלנו כולנו יחד ארוחת צהרים שחלקה הגדול הוכן על ידי התלמידים (יש תורנות חדר אוכל הסביר עידן בלחש וכולם לומדים לבשל כחלק משיעורי הכנה לחיים) זימנה אותי שרון שוב למשרדה, אמרה שבין כל המועמדים אני עשיתי עליה את הרושם הכי טוב - אלטר התנפח כולו מגאווה - ומה דעתי להתחיל מהשבוע הבא?

"אהה..." היססתי מעט וכמעט שאמרתי שאני רוצה לחשוב על זה קצת, (רציתי להתייעץ עם שביט ועם אימא, ואולי גם עם פולי), ואז נפתחה הדלת וגבר אחד, מגודל ורחב כתפיים, נכנס פנימה וחייך אלי חיוך פזור נפש לפני ששאל את שרון אם יש לה זמן בשבילו. "כן, רק רגע יובל, מיד אני מתפנה אליך." המשיכה שרון להביט בי במבט שואל, מצפה לתשובתי. 
אמרתי שכן, אין בעיות, אני אשמח מאוד, ולחצתי את ידה, ורק אני ואלטר יודעים שרק בגלל נוכחותו המרשימה של יובל נחפזתי כל כך להחליט לעבור לגור ולעבוד בנווה אלונים.

אתה לא נורמאלי, נזף בי אלטר כשדהרתי במכוניתי חזרה הביתה, בקושי היית בנווה אלונים רק כמה שעות וכבר החלטת שאתה עובר לגור שם, אז מה אם הבחור הזה מצא חן בעיניך, זו סיבה?

לא, בטח שלא, אין לו שום קשר להחלטה שלי. שיקרתי.

אלטר התעצבן והזכיר לי שהבטחתי לא לשקר.

אני לא משקר.

פלוריאן נוימן! כעס אלטר, נו, באמת, מתי תבין שלשקר לי זה כמו לשקר לעצמך, נדלקת על האב בית הזה, תודה.

בסדר, אבל זה סתם קראש קטן ולא משמעותי התגוננתי.

אלטר הזעים פנים ומלמל לעצמו שאני אידיוט, ניבא לי שאני אף פעם לא אפסיק להיות הומו מתלהב, והוסיף בלגלוג עוקצני שגיל שלושים הוא גיל מבוגר מידי בשביל קראשים פתאומיים, אבל אחר כך נרגע ואפילו עזר לי לשכנע את אימא ואת שביט עד כמה המהפך הזה בחיי הוא רעיון הגיוני ומוצלח. דבר ראשון הודעתי בעבודה שאני עוזב והבאתי עוגות ומיץ לכבוד היום האחרון שלי שם, ונפרדתי מכולם. רק הבנות הצטערו, הבוס החדש אפילו לא טרח ללחוץ את ידי, שייחנק הבן זונה!

במשך כל סוף השבוע התארגנתי לקראת העבודה החדשה, פרסמתי מודעה להשכרת הדירה, העברתי חלק מהדברים שלי לאימא, זרקתי המון חפצים מיותרים, ואת מה שרציתי לקחת איתי ארזתי בקופסאות קרטון ששביט ופולי עזרו לי להכניס למכונית שלי. גם סלאבה התקשר ואיחל לי בהצלחה, וכשאמר לי לנהוג בזהירות ולשמור על קשר. הוא נשמע עצוב כל כך עד שבסוף ניחמתי אותו, הבטחתי לשמור על קשר ואפילו הסברתי לו איך בדיוק מגיעים לנווה אלונים אם במקרה יזדמן לו לעבור בסביבה ויהיה לו זמן לבקר אותי. "כמה ארגזים יש לך, איך תפרוק את כל הדברים האלו?" דאג שביט, והוסיף שהיה בא איתי לעזור לי להתארגן, אבל אין באוטו שלי מקום לעוד נוסע, וחוץ מזה בדיוק בשבוע הבא הוא יהיה נורא עסוק ואין לו זמן.
"יהיה בסדר, כבר יהיה מי שיעזור לי." חייכתי אליו, נישקתי אותו ונסעתי משם אל חיי החדשים בנווה אלונים. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...