מגבת
מגבת. צילום: הנדל.

 >  >  > 

אלטר ואני - פרק ז'

לרגע אחד ארוך ועצוב הבטנו זה בזה, ואז הוא אמר שהוא אוהב אותי, והוא לא יכול לעשות לי את זה, ואני אמרתי שגם אני אוהב אותו, ושבבקשה, שיעשה לי כל מה שהוא רוצה, אבל מהר, כי אני חרמן עליו טילים.

התעוררתי בשש בבוקר בגלל רעש של זכוכית נשברת במטבח, מיד אחר כך בא רצף של קללות. רצתי לשם ומצאתי את סלאבה לבוש רק בתחתונים, מנסה לאסוף בחוסר ישע שברי זכוכית מהרצפה. "מה אתה עושה? למה אתה מסתובב יחף? עוד תפצע את עצמך." התנפלתי עליו.

"רציתי להכין לך קפה והכוס נפלה לי ו... אוי..." הוא נחתך משבר זכוכית, שמט אותו מידו ועמד באמצע המטבח, מביט בי בחוסר ישע, אצבעו המדממת בפיו, עיניו אדומות ונפוחות ופניו אומללות כפני ילד נזוף.

"חכה, אל תזוז." הוריתי לו, וחשתי להביא לו כפכפים ופלסטר. הושבתי אותו בפינה, חבשתי את אצבעו, הכנתי לו קפה, וכשהוא התלונן על כאב ראש הוספתי גם אקמול, ובעוד הוא שותה לאט את הקפה, תומך את ראשו הכואב בכף ידו, טיאטאתי את הרצפה ואחר כך שטפתי, ורק אחרי שהייתי בטוח שאין יותר שברי זכוכית בשום מקום התיישבתי מולו עם הקפה שלי.

"סליחה שהערתי אותך בלילה." שבר סלאבה את השתיקה.

"זה בסדר." אמרתי.

"לא, זה לא, אני באמת מצטער, בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלו."

"אני יודע, זה בסדר."

"פחדתי שהיא גילתה, שהיא תלך לספר לכולם, נורא נלחצתי פלורי." הוא הניח את כף ידו על זרועי, מביט בי בפנים מתחננות, "לא סיפרת לה עלינו, נכון?"

גל של מיאוס עלה בתוכי, מטביע את האהבה שחשתי כלפיו. "לא סיפרתי לה כלום." התזתי ומשכתי את זרועי ממנו, "לא הייתי צריך, היא רק הסתכלה עלי והבינה הכול." הוספתי בנקמנות.

סלאבה גנח ועצם את עיניו. "מה אני אעשה אם היא תלך ותגלה לכולם?"

"לא יודע, תגיד שהיא משקרת, שהיא מנסה להתנקם בך."

הוא פקח את עיניו וקם, "כן, זהו, זה בדיוק מה שאני אגיד, רעיון מצוין, אני אספר לכולם שהיא תפסה אותי בוגד בה ובגלל זה היא מנסה ללכלך עלי, תודה פלורי." ליטף את שכמי, "אתה כזה חכם, מה הייתי עושה בלעדיך?" אמר בהכרת תודה, והניח את הכוס שלו בכיור.

"היית מסתדר, הסתדרת לפני שפגשת אותי ותסתדר גם אחרי שניפרד." עניתי בקרירות, והנחתי את הכוס שלי בכיור, לצד הכוס שלו.

סלאבה לפת את כתפי והביט נרעש בפני, "מה ניפרד? על מה אתה מדבר?"

"על מה אתה חושב? אם אתה רוצה להישאר בארון אנחנו חייבים להיפרד, אף אחד לא יאמין שאתה סטרייט אם תמשיך לגור עם אחד כמוני."

"אבל..." פניו נפלו, "אבל פלורי..." הוא משך אותי אליו, מועך אותי לגופו, "אני לא רוצה להיפרד ממך." מחה, וניסה לנשק אותי.

הדפתי אותו מעלי בכוח, "עזוב אותי, אתה לא מגולח, ואתה גם מסריח."

"סליחה." מלמל סלאבה, מושפל, "אתה צודק, אני... לא התקלחתי עדיין, בא לך להתקלח איתי?"

"ממש לא, מה שבא לי זה לברוח ממך ולשכוח אותך כמה שיותר מהר." אמרתי, ממצמץ בכוח כדי לעצור את הדמעות שאיימו לגלוש על לחיי. חשתי כל כך מאוכזב ממנו, מושפל ועלוב בדרך לא סקסית כלל. כל האהבה וההערצה שלי אליו התהפכו במחי לילה אחד לתיעוב ולסלידה. זה היה מבלבל נורא, המהפך הפתאומי הזה.

"פלורי, בבקשה, אל תבכה." ביקש סלאבה, וגם הוא נראה קרוב לבכי. "אני יודע שפישלתי, אבל..." הוא גנח והשתעל וגופו נרעד פתאום.

הבטתי בו, מודאג. "מה קרה?"

הוא הניח יד על פיו, אמר שהוא לא מרגיש טוב וברח למקלחת. שמעתי אותו מקיא את הנשמה ועמדתי מהסס על הסף, חלק ממני רצה פשוט לברוח משם, להתעלם ממנו ולהסתלק, והחלק השני אמר לי שזה לא יפה, לא מתנהגים ככה לחבר ואני צריך להיכנס לעזור לו.

תדפוק על הדלת ותשאל מה אפשר לעשות כדי לעזור לו, הורה לי אלטר, שכמובן ידע יותר טוב ממני איך להתנהג בנסיבות הללו.

צייתי, דפקתי על הדלת ושאלתי אם הוא צריך משהו. "אל תיכנס." צעק סלאבה, השתעל, ואחר כך הקיא שוב ברעש שעורר בי בחילה. מפחד שגם אני אתחיל עוד מעט להקיא ברחתי לחדר השינה, החלפתי את כלי המיטה המקומטים, סדרתי הכול יפה, אווררתי את החדר, התיישבתי על כסא מול המחשב שלי והתחלתי לדמיין לעצמי את חיי בלעדיו, אפילו נכנסתי לאטרף לבדוק אם אני עדיין זוכר את הסיסמא של הכרטיס שהקפאתי. מסתבר שזכרתי אותו ואם סלאבה לא היה נכנס בטח הייתי מתחיל לעדכן את התמונות שלי, אבל הוא נכנס, סובב את הכסא שלי כך שגבי פנה למחשב והתיישב מולי, על המיטה. "אנחנו צריכים לדבר פלוריאן." אמר בקול רציני.

בחנתי את פניו שנראו מותשות וחיוורות, הוא נראה כאילו היה ער כל הלילה, מתחת לעיניו היו טבעות כהות שגרמו לו להיראות מבוגר מגילו. "אתה נראה זוועה." אמרתי, "איפה הסתובבת אתמול?"

"הלכתי לפאב ואחר כך..." עיניו ברחו מעיני, "אחר כך הלכתי למכון ליווי הזה... רציתי..."

"לא חשוב, זה לא משנה."

"זה כן משנה, אל תכעס עלי, אני נשבע לך שלא קרה שם כלום." הניח סלאבה יד על ברכי וטלטל אותה קצת, "פלורי, תסתכל עלי." דרש.

"לא בא לי."

"פלורי," התחנן סלאבה, "נו, די..."

"מה די? מה די?" התעצבנתי, "מה אתה רוצה ממני?"

"שלא תכעס עלי יותר."

"אני לא כועס, מה יש לי לכעוס? אני מאוכזב וקצת נגעל, אבל לא כועס."

"נגעל ממני?" שאל סלאבה, מבויש.

הנדתי לאות הן, לא מסוגל להביט בפניו. "אתה רוצה שאני אלך?" הוא אחז בסנטרי והרים אותו, מציץ בעיני. "תענה לי פלוריאן, אתה רוצה שאני אסתלק?"

רציתי להגיד כן ולא יכולתי, פתחתי את הפה ולא הצלחתי לדבר, קולי נתקע בגרוני, מסרב להישמע. "נו," האיץ בי סלאבה, "תגיד משהו."

במקום מילים פרצו ממני דמעות. הוא נחפז לאסוף אותי אליו, לחבק אותי, ללטף ולנחם, מתנצל, מבקש שלא אוותר עליו, שאוהב אותו. נשכבנו על המיטה, חבוקים, הוא נישק אותי ושאל בדאגה אם הוא עדיין מסריח, ואני החזרתי לו נשיקה והבטחתי לו שלא, ושאלתי מה יהיה איתנו?

"לא יודע," אמר סלאבה, מדוכדך, "מה אתה רוצה שיהיה?"

"שיהיה כמו קודם." אמרתי, אבל כשהוא רצה שאסביר למה אני מתכוון לא ידעתי מה להגיד, איך להסביר לו שאני רוצה להרגיש שוב מה שהרגשתי בהתחלה, רוצה להעריץ אותו, לכבד אותו, אפילו טיפה לפחד ממנו, משתוקק להסתכל עליו שוב מלמטה ולהרגיש שהוא גדול וחזק ממני ולא יכול.

"אתה אוהב אותי?" שאל סלאבה.

עשיתי כן עם הראש, והוא ניער אותי בכוח, "תגיד את זה." דרש, וניסה לגעת בי, מגשש בין רגלי.

"לא יכול." התייפחתי, והדפתי אותו ממני.

"כי אני בארון? כי אני פחדן? כי אני לא מה שחשבת?"

שבתי והנהנתי. הוא נאנח. "אבל ידעת את זה מהתחלה." הזכיר לי, ובכל זאת הרפה ממני.

"כן, ידעתי, אבל לא חשבתי על זה ברצינות, לא הבנתי בדיוק, הייתי נורא חרמן עליך... רציתי אותך כל כך סלאבה, בהתחלה חשבתי ש... " קמתי מהמיטה, אומלל, וניגבתי את הדמעות, "לא קלטתי עד כמה אתה פוחד שידעו עליך, לא הבנתי כמה זה משנה... אני עדיין לא מבין, למה אתה עושה מזה עניין כזה גדול, אז מה אם הם ידעו?"

הוא פרש את ידיו בתנועת אין אונים. "אם הם ידעו הלך עלי. אם היית מכיר את המשפחה שלי היית מבין." שתקנו עצובים ואז הוא שאל אם הוא יכול להישאר עוד כמה ימים, רק עד שיתארגן על מקום חדש, ואני אמרתי שכן, בטח, לא בוער כלום, ושוב שתקנו, ואז הוא אמר שהוא חייב ללכת לעבודה, ואני אמרתי שגם אני. אחר כך קמנו מהמיטה וחזרנו לשגרה הרגילה שלנו – הכנתי לו ארוחה בצידנית הקטנה שלו, איחלתי לו יום נעים ואפילו נישקתי אותו לפני שהוא הלך לעבודה. אחרי שהוא יצא התארגנתי מהר ונסעתי כרגיל למשרד ועד שהגעתי לעבודה הצלחתי אפילו להעלות חיוך על הפנים ואמרתי לכולם בוקר טוב צוהל, כמו תמיד. כל זמן שהייתי בין אנשים, עסוק בעבודה, עונה לטלפונים, מפטפט עם הקולגים שלי - שרובן בעצם קולגות - הכול היה בסדר, התמודדתי, אבל בסופו של דבר, מיד אחרי ארוחת הצהרים, הייתי חייב לעזוב אותן וללכת לשירותים. אחרי שסיימתי את ענייני ונעמדתי לשטוף ידיים מול הכיור הרמתי את עיני אל הראי וכמובן שמיד הן נתקלו באלטר שעמד והביט בי במבט ביקורתי. מי שהיה צופה בי מהצד היה חושב שאני סתם מעריץ את עצמי בראי, אבל למעשה ניהלתי איתו ויכוח נוקב, וכמובן הפסדתי, אני תמיד מפסיד בויכוחים האלו.

זה בגלל שאתה יודע שאני צודק יאני.

שתוק כבר אלטר, אתה לא יכול להיות צודק בשקט?

איך אני יכול להטיף לך מוסר בשקט? אני חייב לדבר והאמת שזה גם הרבה יותר כיף.

אתה נודניק נוראי, אתה יודע.

כן. מה לעשות שזה התפקיד שלי, לנדנד ולהזכיר לך מתי אתה לא בסדר, והבוקר, עם סלאבה, היית ממש לא בסדר.

למה, במה הייתי לא בסדר?

בזה שזרקת אותו בתירוץ שהוא בארון, אני חייב להגיד לך יאני, עליך לא הייתי מאמין, הפתעת אותי לרעה.

לא זרקתי אותו, אל תיסחף, אמרתי לו שהוא יכול להישאר כמה שהוא רוצה, אבל ברור שאם הוא מתעקש שלא ידעו שהוא הומו...

הוא דו מיני.

דו מיני בתחת שלי, הבן אדם הומו, אמנם אקטיבי, אבל הומו לגמרי.

תרשה לי להזכיר לך יאני שהמיניות האנושית היא עניין מאוד מסובך שמשתנה מידי פעם.

אני יודע.

ושלדעתי אתה נצלן, בוגד ומניפולטור חסר בושה.

שכחת סוטה.

כן, זה גם.

ואתה אלטר חפרן וגם נודניק וצדקן מתחסד, התרגזתי, וחוץ מזה אפשר לדעת למה אני נצלן? במה ניצלתי אותו?

הוא התייחס אליך יפה ובצורה הוגנת, שילם את ההוצאות שלו, לא שיקר ולא רימה והיה ממש בסדר איתך, וכל מה שאתה רצית זה שהוא... אתה יודע לבד למה אני מתכוון.

כן אני יודע, אבל לא הכרחתי אותו אלטר, הוא נהנה מזה בדיוק כמוני.

לא בדיוק, אתה נהנית יותר. אני אולי חפרן, אבל עדיף להיות חפרן ומתחסד מאשר להיות סוטה מופרע כמוך.

תגיד, מה אתה רוצה ממני?

עזוב מה שאני רוצה, השאלה היא מה אתה רוצה? איזה מין חיים אתה רוצה שיהיו לך מר נרקיס נוימן, לשעבר פלוריאן? תסתכל לי ישר בעיניים ותגיד לי בכנות וביושר מה אתה רוצה באמת שיהיה אתך ועם סלאבה שעוד מעט יהיה האקס שלך, כאילו שזה מה שחסר לך, עוד אקס אחד לרשימה.

אתה יודע מה אני רוצה, התחמקתי, מרגיש מבוהל מהמחשבה על חיפוש מישהו חדש... עד שמצאתי אותו ולימדתי אותו מה אני אוהב, עוד מעט מתחיל החורף והוא כזה חמוד וכל כך נעים לי איתו...

אני יודע, אבל השאלה אם אתה יודע?

אני רוצה גבר שיהיה גבר שיהיה... שיהיה... נתקעתי, מבין פתאום שסוג הגבר שמדליק אותי ועושה לי את זה במיטה הוא בן אדם בלתי אפשרי ומסוכן מחוץ לה, וקולט רק עכשיו, כשאני כבר כמעט בן שלושים (ואוי לאותה בושה שרק עכשיו הבנתי מה שכל ילדונת בת טיפש עשרה מבינה ברגע שהיא מתחילה ללבוש חזייה) שפנטזיות סקס זה דבר אחד, אבל החיים האמיתיים - שרובם למרבה הצער מתנהלים מחוץ למיטה - הם דבר אחר לגמרי, ובקיצור, מפנים רק עכשיו שאימא צדקה תמיד כשאמרה לי באנחה שבחיים צריך לדעת לפעמים להתפשר.

שיהיה כמו שביט שזיין גם אותך וגם את החברה שלו ובגד בשניכם, זה מה שאתה רוצה? המשיך אלטר לייסר אותי בשבט לשונו, או שאתה רוצה אחד כמו מושון שמשקר בלי בושה לאשתו ומנצל אותך בשביל לבגוד במסכנה הזו?

גם אני מנצל אותו בחזרה, התגוננתי, מרגיש שאני מתחיל להזיע מרוב בושה ואי נעימות. אף פעם לא גיליתי למושון שהסיבה האמיתית לזה שאני נמנע ממנו היא שראיתי פעם אותו ואת אשתו עושים יחד קניות בסופר, למרות כל ההשמצות שלו היא נראתה אישה מאוד נחמדה, אימהית ורכה, תמימה כזו... מאז פשוט לא יכולתי.

אחלה, ממש יופי, נהדר, ועכשיו אתה מנצל גם את סלאבה, משתמש בו יותר נכון. לגלג אלטר שמראה טבעת הנישואין על אצבעו העבה של מושון תמיד צמרר אותו בסלידה צדקנית.

משתמש? נדמה לי שאתה מתבלבל פה קצת אלטר, להפך, אני רוצה שהוא ישתמש בי, ניסיתי להעמיד את העובדות על דיוקן.

תעשה לי טובה... אלטר נעץ בי מבט חודר וכדי להדגיש את דבריו ביצע פנטומימה של הכנסת אצבע לפה והקאה, אני מנסה לדבר פה על אהבה וזוגיות אז אל תכניס לי באמצע תיאור של הסטיות שלך, אם סלאבה סובל את זה שיהיה לו לבריאות, אבל אותי זה מגעיל.

איזה מתחסד דפוק שאתה, נעלבתי, הוא לא סובל מזה, הוא נהנה, וחוץ מזה זה רק זה סתם כזה, זה בכאילו, לא באמת.

לא, זה לא באמת כי מה שקורה באמת זה שאתה מנצל אותו, משתמש בו בתור אביזר מין, וברגע שהחלטת שהוא לא משתלב בפנטזיות שלך אתה נפטר ממנו בבעיטה בתחת.

בחיים לא בעטתי בו, או באף אחד אחר.

אני מתכוון לבעיטה מטאפורית, הרים אלטר את אפו בהתנשאות.

בעיטה מטאפורית? הנה, לזה אני מתכוון כשאני אומר שאתה חפרן אלטר, ואתה לא רק חפרן, אתה גם פלצן.

תודה רבה על המחמאה, אבל לא זכור לי שביקשתי ממך חוות דעת על האופי שלי.

אתה לא צריך לבקש, אני שמח לתת לך אותה בהתנדבות, ואפילו להוסיף עוד אחת כבונוס, אתה מתלבש כמו פיינשמקער, מה זה צריך להיות, העניבה הזו?

זו עניבה ממשי טהור, תפורה בתפירת יד והולמת מאוד את החליפה שלי, נעלב אלטר שהביטוי פיינשקמקער העלה תמיד את חמתו.

והחליפה מתאימה לעוזר קברן באנגליה של המאה התשע עשרה, לגלגתי.

תסלח לי מאוד מר נוימן, אבל מי שמלביש אותי בבגדים האידיוטיים האלה זה אתה.

אני?

כן, אתה. מי אם לא אתה? אתה והטעם ההומואי הקלוקל שלך.

אני הומו, איזה טעם רצית שיהיה לי?

בסדר, בוא נעזוב את הטעם המופרך שלך, השלמתי עם זה שאין לו תקנה, אנחנו מדברים עכשיו על המוסר וההגינות שלך פלורי, זה חשוב יותר מהשמאט'ס שבחרת בשבילי, סלאבה אוהב אותך, התנהג אתך בצורה מקסימה והוגנת, זרם אתך במיטה לאן שרצית, ועשה לך רק טוב, ואיך אתה גומל לו?

שתקתי, מבויש, וחשבתי מה לענות, ואז מישהו דפק על הדלת ושאל אם טבעתי שם.

"אני כבר בא!" צעקתי, נעצתי עוד מבט אחד רושף באלטר שלאות מחאה התפשט עד לתחתוניו - טנגה אדומים, לוהטים והדוקים מידי – נופף לעברי בעניבה כאילו הייתה לאסו והעווה לעומתי פרצוף אידיוטי.

דביל אחד! תתלבש כבר, אמרתי לו בזעף, וחזרתי לעבודה.

חזרתי הביתה מבולבל ונבוך ומצאתי את סלאבה יושב על הכורסא החביבה עליו, רשימה בידו האחת והנייד שלו בשנייה.

הוא הנהן לעברי בפנים קודרות והמשיך להתווכח עם מישהו על ההבדל בין חדר לחצי חדר, מנסה להבין איך זה שסתם פרוזדור שיש בו מקום רק למתלה ולארון נעלים נחשב לחצי חדר ומעלה את שכר הדירה בעוד חמש מאות שקלים.

תלשתי מידו את הנייד, אמרתי לאלמוני שמעבר לקו שזה כבר לא רלוונטי, סגרתי את המכשיר, השלכתי אותו על הספה והתיישבתי על ברכיו של סלאבה המופתע. "בבקשה אל תלך." אמרתי, וסילקתי מידו את הרשימה המקושקשת שלו שנראתה כמו בלגן של מספרי טלפון, כתובות ומחירי שכירות.

"אבל אמרת ש..."

"שיניתי את דעתי." הודעתי, וליתר תוקף קרעתי לגזרים את הרשימה

סלאבה נאנח, "לקח לי כל היום לאסוף את הכתובות והטלפונים האלו."

"הם לא רלוונטיים יותר, אתה נשאר לגור פה."

"אבל אני עדיין בארון פלורי."

"אני יודע, זה לא משנה."

"באמת?" שאל סלאבה בספקנות, ולרגע אחד ארוך ועצוב הבטנו זה בזה, ואז הוא אמר שהוא אוהב אותי, והוא לא יכול לעשות לי את זה, ואני אמרתי שגם אני אוהב אותו, ושבבקשה, שיעשה לי כל מה שהוא רוצה, אבל מהר, כי אני חרמן עליו טילים. הוא צחק, קם ונשא אותי בזרועותיו למיטה ושם עשה לי כהנה וכהנה, מבצע בי את כל מה שרציתי ומוסיף עוד קצת עד ששנינו נרגענו וצנחנו זה לצד זה, עייפים ומסופקים.

"אני אוהב אותך פלורי." אמר סלאבה ברגש, אחז בידי ונישק אותה, אמר לי שאני יפה ומתוק, ושהוא אף פעם לא חשב שיוכל להרגיש ככה לגבר אחר, ואם היה אפשר הוא היה מתחתן איתי וחי איתי עד סוף חייו. "זה בסדר." נישקתי אותו בחזרה, "תביא טבעת ואני מוותר לך על החתונה."

התלוצצתי כמובן, אבל הוא לקח אותי ברצינות וכמה ימים אחר כך קנה לי שעון יפה מאוד ויקר מאוד עם רצועת עור נהדרת, ואמר, קצת במבוכה, שהיה קונה לי ברצון טבעת, אבל מאחר וטבעת נישואים זה לא משהו שאפשר להסביר במצב שלנו והוא שם לב שהשעון שלי כבר ישן ולא מדייק הוא חשב שהשעון יהווה פשרה לא רעה ותחליף טוב לטבעת. מאוד מאוד שמחתי, גם כי השעון הישן שלי באמת היה דפוק כבר לגמרי והשעון שהוא קנה היה מעולה ויפה מאוד וגם כי מצא חן בעיני שהוא חשב עלי והקדיש זמן ומאמץ וכסף לשמח אותי. אני לא מפונק ולא רואה כמובן מאליו שקונים לי מתנות, ממש לא, וזה מה שאמרתי לו אחרי שהודיתי לו, גם במילים וגם במעשים שגרמו לאלטר לרדת למחתרת עם עיניים עצומות בחזקה, ידיו מכסות על אוזניו כדי לא לשמוע ולא לראות מה קורה בחדר השינה שלנו. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...