דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק ב'

אוויל משריש

ניסו עבד בדרך כלל מהבית והגיע למשרד רק פעם פעמיים בשבוע. לפני שאריק נכנס לחייו בילה ימים שלמים כשהוא לבוש בטרנינג מרופט, מדשדש בנעלי בית או יחף, בלי שיטרח אפילו להתגלח.

הכול השתנה מאז אותה שריפה שאילצה אותו לשפץ את דירתו. ניסו שמאז עזיבתו של מנשה הזניח מעט את עצמו, ושקע בדכדוך חזר לחיים חדשים אחרי שהאש כילתה את תכולת דירתו הישנה. אריק עבר בחייו כמו רוח סערה, הופך אותם, מנער אותו מהרגליו הישנים, מאלץ אותו, מתוקף נוכחותו, להיות פעיל ונמרץ יותר, ולהקפיד על הופעתו.

הוא העריץ את טעמו הטוב של אריק, את המרץ שלו, ואת האופטימיות ושמחת החיים המתפרצת שאריק ניחן בהן בשפע, וכמעט מבלי משים נקשר אל הצעיר החינני ומלא החיים הזה. למרות שחזר והזהיר את עצמו שמדובר בעניין זמני בלבד, שבקרוב הילד היפה הזה ימאס בו וילך לדרכו לא הצליח להישאר שווה נפש אליו, המחשבה שפגע באריק הציקה לו מאוד והוא היה מוכן לעשות הכול כדי לפייס אותו.

אריק חלם לפתוח סטודיו לעיצוב בתים וגינות, אבל מאחר ונמצא רק בראשית דרכו המקצועית נאלץ להסתפק בעבודות עיצוב צנועות פה ושם - עבודות כמו עיצוב דירתו של ניסו - והשלים הכנסה כמעצב גרפי במשרד פרסום קטן.

לניסו לא היה ספק שהצעיר ברוך הכישרונות יצליח להתבסס במקצוע שבחר לעצמו, והוא עודד אותו להתמיד ולדבוק בחלומו, לא לוותר על חיפוש לקוחות חדשים ולא להניח לעצמו לשקוע במשרה משמימה ובטוחה כשכיר אלא להעז ולהמשיך לעצב דירות גם אם מבחינה כספית הוא מתקשה כיום לפרנס את עצמו.

הוריו המודאגים של אריק לחצו עליו להתחיל לעבוד במקום מסודר ולהפסיק עם הרעיונות המשוגעים שלו על סטודיו עצמאי ומרוב דאגה מיררו את חייו, וניסו הזמין אותו בנדיבות לגור איתו כדי לשחרר אותו מהחיכוך היום יומי עם משפחתו. בסתר ליבו חשש לפעמים שלא הוא, גבר רגיל למראה ומבוגר מאריק בעשר שנים, אלא טרוניותיה של אימו המודאגת והטפות המוסר הקודרות של אביו - שעמדו בניגוד לשבחיו ולעידוד שהשפיע על המעצב הצעיר - הם שגרמו לאריק לחבב אותו כל כך. למרות זאת התמיד בסירובו לגבות מאריק שכר דירה, אם כי אריק הציע לו שוב ושוב לחלק איתו את הוצאות המחיה. כל פעם שהיה די כסף בכיסו קנה אריק אוכל בשביל שניהם, ותמיד בישל, ניקה ודאג לכל עבודות הבית שניסו התעצל לבצע.

למען האמת נאלץ ניסו להסכים לפעמים בעל כורחו עם טענות הוריו של אריק שהוא פזרן מידי, לא יודע מה ערכו של כסף, לא חושב על עתידו בצורה בוגרת ולא מסוגל לחסוך כלום. כל זה היה נכון, אבל ניסו שגדל במשפחה של מושבניקים חרוצים וקפוצי יד אהב את חוסר הדאגה והפזרנות הנדיבה שניחן בהם שותפו לדירה, ודווקא בגלל שהתקשה להשתחרר מההשפעה של חינוכו הפוריטני התענג על ההנאה הילדותית שהפיק אריק מבזבוז כסף. אופיו הקליל של אריק עמד בניגוד משובב נפש לאופיו הזהיר והמחושב של ניסו שנמשך אליו וחיבב אותו מאוד. חוץ מהמשיכה הפיזית שחש לגבר הצעיר ממנו היה בכל הליכותיו של אריק משהו ענוג, ילדותי ותמים כל כך עד שהוא עורר בניסו חוש אבהי רדום, רצון לגונן עליו ולשמור עליו עד שיהיה מבוגר מספיק להסתדר בכוחות עצמו. "אתה בטח חושב שנעשיתי טיפש זקן וסנטימנטלי." אמר בשמץ של התנצלות לידידו הוותיק אחרי שטרח והכביר מילים לרוב כדי לנסות ולהסביר את התחושות שעורר בו אריק.

"לא, זה בסדר." אמר מנשה שישב, מטושטש משינה כבדה וקצרה מידי, והקשיב בסבלנות לדבריו. "אני מבין." אמר, ממצמץ כנגד אור השמש העז, ושתה עוד קפה, מנסה להתגבר על ההבדל בין השעון הביולוגי שלו לשעון האמיתי.

"מה אתה מבין? אתה לא מבין כלום." נתקף ניסו כעס פתאומי, "מה פתאום התחלת להתמזמז איתי מול הפרצוף של הילד?"

"לא הכרחתי אותך." השיב מנשה לאיטו, בוחן מופתע את חברו, "ולא ידעתי שאתה והוא... למה לא סיפרת לי עליו?"

"התביישתי." הודה ניסו שכעסו שכח באותה מהירות שבה התעורר, "עשיתי בלגן גדול מכל העסק דניאל, אני כזה אוויל משריש."

"אוויל משריש?" הצטחק מנשה, "מישהו עוד זוכר את הביטוי העתיק הזה?"

"לא חושב, רק זקנים כמונו עוד משתמשים בו."

"אנחנו לא זקנים." מחה מנשה בתוקף, "בקושי מתקרבים לגיל העמידה, רק כאן מי שעבר את גיל שלושים נחשב זקן."

"בסדר, אנחנו לא זקנים, אבל כבר לא צעירים, ואריק הוא כזה פרח יפה."

"בגילו גם אנחנו היינו פרחים." הצטחק מנשה.

"היית מת, תמיד היית קוץ." סנט ניסו בחברו וחייך.

"ואתה לא? רק שפעם היית שעיר ועכשיו אתה קירח, מה פתאום גילחת את השערות? ממש נבהלתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה."

"אבל כתבתי לך במייל שגילחתי את הראש."

"כן, נכון, אבל לא קלטתי את זה עד שלא ראיתי אותך במו עיני."

"זה היה הרעיון של אריק, זה מאוד נוח ולדעתי גם יפה, מה, לא?"

"יפה מאוד." הפיס מנשה את דעתו וליטף קלות את גב כף ידו, הסימן הפרטי שלהם שבו אותתו זה לזה על רצון בסקס.

ניסו האדים מעט והעיף מבט חרד בשעון.

"מה, אתה מחכה למישהו?" קלט מנשה את מבטו.

"כן, לאריק. דיברתי איתו בזמן שישנת וביקשתי שיחזור הביתה, אני צריך לדבר איתו."

"עלי?" עלה חיוך משועשע על פניו של מנשה, "האמת, סיבכת הכול ניסו. למה לא אמרת לי ישר שאתה גר עם מישהו ושלא מתאים לך שאני אגיע."

"כי... כי... מה זאת אומרת לא מתאים לי? בטח שמתאים לי, נורא התגעגעתי אליך, וחוץ מזה לאן תלך?"

"למלון."

"אל תדבר שטויות מנשה, אחרי שלא ראיתי אותך כל כך הרבה שנים תלך למלון?" התרעם ניסו, "הכול הסתבך בגלל שהטיסה שלך איחרה, תכננתי להציג אתכם אחד בפני השני ולהסביר הכול, אבל נרדמתי כשחיכיתי לך והכול הסתבך."

"אבל ישר שהגעתי אריק ידע מי אני, מה סיפרת לו?"

"סיפרתי לו את האמת, שאתה ואני חברים וותיקים, שאתה חוזר לארץ אחרי שלא היית פה המון זמן, ושתגור אצלי עד שתתארגן."

"וזה הכול?" אחז מנשה בפרק ידו וחייך חיוך דקיק, לעגני משהו, כשחש איך הדופק של ניסו מגביר את פעימותיו עקב מגעו.

ניסו נע באי נוחות, אבל הניח למנשה לאחוז בו בלי מחאה. "יכול להיות שרמזתי לו שפעם היינו גם... שיש לנו עבר משותף. הוא רק ילד דניאל, למה צריך לבלבל לו את המוח בסיפורי מעשיות משנות איכה."

"מה שנות איכה? סך הכול לפני חמש עשרה שנים."

"בשביל בחורים בגילו חמש עשרה שנים זו היסטוריה עתיקה. כשאנחנו היינו חיילים הוא היה בבית ספר יסודי. כשאני ואתה... כשאנחנו... הוא בקושי התחיל ללמוד לקרוא בלי ניקוד." ביאר ניסו, ופניו התלהטו ממבוכה, כי בעודו מדבר המשיך מנשה לאחוז בפרק ידו ביד אחת ולפרום בזריזות בידו השנייה את כפתור מכנסיו. אחר כך משך את הרוכסן כלפי מטה ואברו התפרץ מבעד לתחתוניו, ערני וזקוף ומלא חיים, מתעלם לגמרי ממבוכתו של בעליו.

"לא דניאל, הוא עוד מעט יגיע." לחש מחאה רפה מהשפה ולחוץ תוך שהוא כורע על ברכיו, כאילו בעל כורחו, ומושך למטה את מכנסיו של מנשה.

"אתה מדבר יותר מידי דניל'ה." השיב לו מנשה בקור רוח, והניח את ידיו על ראשו, מכוון אותו אל בין רגליו.

"אבל דניאל..." למרות שנשימתו נחטפה מהתרגשות ניסה ניסו למחות קלות, חש שהוא נסחף ועושה מעשה שלא יעשה, אבל חרמן ונסער מכדי שיוכל לעצור את השתלשלות האירועים.

"שקט, למה אתה מתווכח תמיד? הרי אתה מת לעשות את זה, אז שתוק ותמצוץ." פקד עליו מנשה בקוצר רוח.

מנשה שהטיב להכיר את ניסו ידע שהוא לא יוכל לעמוד בפני הטון המצווה שלו, וכפי שציפה ניסו גנח חרש, רכן מעליו בצייתנות, הניח את ידיו מזה ומזה על ירכיו והתמסר למלאכה בשקיקה, וכאילו לא חלפו שנים כה רבות מאז שעסקו בפעילות המענגת הזו הם מצאו מיד את הקצב הנכון, והפיקו עונג רב זה מזה, אם כי לאכזבתו של ניסו משך מנשה ברגע האחרון את אברו מפיו הלהוט וגמר בכף ידו.

"למה?" התנשף, מאוכזב.

"כי לא שמתי קונדום." הסביר מנשה. קם, אסף את מכנסיו ותחתוניו והלך למקלחת, סוגר אחריו את הדלת.

"קונדום? אבל מה פתאום קונדום?" הביט אחריו ניסו מופתע ומודאג, וקם.

"מה אתה מנסה להגיד לי מנשה?" שאל וגל קטן של פאניקה החל לגאות בגופו, מתחיל מבטנו מטפס ועולה לאיטו עד לגרונו.

"תרגיע טמבל, אין לי איידס, אני לא כזה מטומטם, אבל עד שאני אבדק שוב עדיף להיות זהיר, זה הכול." השיב מנשה בחוסר סבלנות.

"אבל..." התחיל ניסו שוב, ואז שמע קול צעדים במדרגות, הניח למנשה והלך לקדם את פניו של אריק ששב הביתה. 

ניסו פתח את הדלת ועמד על הסף, מביט בפניו של אריק שאבדו את זוהרן הרגיל ונעשו סחופות וחיוורות. מאחוריו שמע את מנשה מהמהם לעצמו את שיר הטוריאדור מתוך 'כרמן' של ביזה, כמנהגו תמיד כשהיה חופף את ראשו. וכשיתגלח, ידע ניסו, ילווה מן הסתם את התגלחת בהמהום אריה מתוך 'כך עושות כולן'. מנשה היה מעריץ גדול של אופרות איטלקיות ועל פי טיב היצירות שבחר להשמיע לעצמו במקלחת יכולת לעמוד על מצב רוחו. כרגע היה מוטרד מעט, אבל לא ממש מודאג, איבחן ניסו.

"בוא, תיכנס." משך את הצעיר פנימה, מניח יד מודאגת על שכמו.

אריק התנער ואמר בקיצור בוטה שהוא רק בא לקחת את הדברים שלו, ואם ניסו יואיל להשאיל לו את המזוודה הגדולה שלו, הירוקה עם הגלגלים, הוא בטוח שיצליח לקחת הכול בבת אחת. "השתגעת?" הדף אותו ניסו לתוך כסא ורכן מעליו, ידיו שעונות על ידיות הכסא, סוגרות על אריק משני צדדיו, לוכדות אותו בין גופו של ניסו לבין משענת הכסא.

לשמע שאלתו של ניסו עצם אריק את עיניו הכחולות ונשך את שפתו התחתונה, "אני? אני זה שהשתגעתי?" כבש יבבה שטיפסה במעלה גרונו וכמעט שנמלטה החוצה. "אמרת שחבר ותיק שחוזר מאמריקה יבוא ללון אצלך כמה ימים, רק עד שיתארגן, וברגע שהוא נכנס אתם... אתה..." המילים הכזיבו אותו והוא הפסיק לדבר, הניח את ידיו על חזהו הרחב של ניסו וניסה להדוף אותו מעליו. "זוז ממני, תן לי לקום."

"רק רגע, חכה רגע אריק." משך ניסו כיסא לעצמו והתיישב מול אריק, לוכד את רגליו הארוכות של הצעיר בין ברכיו. "תירגע רגע, ותן לי לדבר."

"אין על מה לדבר, מה אתה יכול להגיד אחרי שאתה והדניאל הזה..."

"מנשה." תיקן אותו ניסו, "אף אחד לא קורא לו דניאל, כמו שאף אחד לא קורא לי דני, כולם קוראים לו מנשה."

"לא אכפת לי." טלטל אריק את ראשו במרדנות, "אם אתה אוהב אותו אין לי מה לחפש פה, אני הולך."

"אבל אריק, לאן תלך? חזרה להורים שלך? הרי הם משגעים לך את השכל, חצי שעה אצלם ואתה חוטף מגרנה."

"עדיף מגרנה מהכאב לב שיש לי ממך ומהמנשה שלך." הטיח אריק בזעף.

"תראה ילד," השפיל ניסו את קולו והתקרב עוד יותר על אריק הנסער ששב והדף אותו מעליו, "אל תקרא לי ילד. אני לא ילד, אני גבר, ואני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי ואתה... אתה..."

זו הייתה הפעם הראשונה שאריק אמר לו שהוא אוהב אותו, ולשמע דבריו חש ניסו כאילו יד רפאים נעלמה חדרה לחזהו, אחזה בליבו ומחצה אותו בכוח.

"אתה מה?" שאל המום ואחז את פניו הבהירים והיפים של אריק בין כפותיו הגדולות והחמות, מאלץ אותו להביט ישר בעיניו.

"אני אוהב אותך דביל אחד." התייפח אריק, "למה אתה חושב שאני רוצה לעזוב."

"למה לא אמרת לי עד עכשיו שאתה אוהב אותי?"

"כי חיכיתי שאתה תגיד קודם, וחוץ מזה חשבתי ש... פחדתי שתצחק ממני."

"אוי, אריק, חמוד שלי..." נאנח ניסו וקם, משך אליו את הצעיר המתייפח, ואימץ אותו אל לוח ליבו, "שאני אצחק ממך? טיפשון שכמוך, אם רק היית יודע עד כמה אני אוהב אותך וכמה ניסיתי... כל כך פחדתי."

"פחדת? ממה?"

"פחדתי לפתוח את הפה הגדול שלי, אתה כל כך צעיר וכל כך יפה, ואני סתם אחד ו... פחדתי שברגע שתדע מה אני מרגיש תברח."

"אבל ניסו, אנחנו יחד כבר שנה שלמה, איך לא הבנת לבד מה אני מרגיש? אף פעם לא שאלת את עצמך למה אני איתך?"

"חשבתי שאתה איתי כי רע לך אצל ההורים, ויותר נוח לך לגור איתי מאשר לשכור דירה."

אריק הביט בו בתימהון, "חשבת שאני ישן אתך רק כדי לא לשלם שכר דירה?" שאל, ונימת עלבון החלה מתגנבת לקולו, "אבל... אבל מאה פעמים הצעתי לך לשלם ואתה לא הסכמת, למה לא דיברנו על זה קודם?"

"כי אתם מטומטמים?" הציע מנשה שהפציע לפתע במטבח, מגבת קשורה ברישול לגופו החלק והשחום שנותר דק ומוצק כבנעוריו.

אריק קם מהכיסא והפעם הניח לו ניסו להתרחק ממנו ועמד, מביט חסר אונים וחרד בשני הגברים האלו, כל כך שונים זה מזה ובכל זאת חשובים לו באותה מידה, וחשש שאם יאלץ לבחור בין שניהם יקרע לגזרים.

"אתה אוהב אותו?" פנה אריק ישירות למנשה, קודח בעיני התכלת שלו בעיניו הכהות של הגבר המבוגר ממנו שנותר רגוע, כמעט מחייך.

"בטח." השיב מנשה, "אני אוהב אותו מאוד, וגם הוא אוהב אותי, אבל בך הוא מאוהב." פסק בביטחון, נעמד בין השנים וחייך אל שניהם, ידו הימנית מונחת על כתפו של אריק, והשמאלית חובקת קלות את מותניו של ניסו. "אני מת מרעב, וגם הילד נראה מורעב. יש לך משהו טעים להציע לנו ניסו?"

"אה... כן. יש פשטידה ויש... אני כבר אחמם משהו." נמלט ניסו אל המקרר, פתח אותו וטמן בתוכו את ראשו. "מי רוצה סלט פסטה ומי רוצה אורז?" שאל.

"אני לא רעב." התעשת אריק, והתרחק ממנשה, מתאמץ לא להביט בגופו הערום למחצה. "אני חושב שאני אלך עכשיו." פנה בהיסוס אל ניסו שהגיש לו קערת פלסטיק ירוקה מלאה פסטה קרה.

"אולי תאכל משהו קודם?" הפציר.

"טוב." נכנע אריק שלא אכל כלום כבר שעות רבות וחש פתאום רעב מאוד. "אבל אחר כך אני הולך."

"למה?" שאל מנשה, "מה מפריע לך להמשיך לגור פה איתי ועם ניסו?"

"אל תדבר שטויות, איך אני יכול להמשיך לגור פה אתכם כשאתם... אתם... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע." שמר מנשה על קור רוחו, "תפרט מה בדיוק מפריע לך." דרש.

"מפריע לי שאתם..." כמנהגו בעת מבוכה נשך אריק את שפתו התחתונה, מתלבט באיזה מילים יבטא את הרגשות שהסעירו אותו מהרגע שראה את דני שלו מתרפק בהתמסרות כזו על גופו של גבר זר. היה שם כעס ועלבון, ובגידה כמובן, וללא ספק גם המון קנאה, אבל גם... גם..." הוא חש שפניו מתלהטות ממבוכה וידע שלעולם לא יצליח להסביר למה האינטימיות הלא מתאמצת ששוררת בין שני הגברים האלו צורבת את נשמתו וטורדת את מנוחתו ולכן שינה נושא לפסים מעשיים יותר. "נגיד שאני אשאר פה," התמקח, "איפה אני אישן? אני לא מסוגל לישון בחדר האורחים ולדעת שאתם מזדיינים בחדר ליד."

"אל תהיה גס רוח אריק." נזף בו ניסו בקפדנות אבהית, "ומה פתאום שתישן בחדר האורחים? חשבתי שאתה אוהב לישון איתי."

"כן, אבל... ומה יהיה עם מנשה?"

"מנשה אוהב לישון באלכסון ושונא שנוגעים בו כשהוא ישן." הצהיר מנשה, "וכמה שאני מזדקן יותר ככה אני נהנה יותר לישון לבד." הוסיף, והביט בניסו כקורא עליו תיגר.

"בסדר מנשה, אל תתעצבן. כבר מזמן השלמתי עם הסוציומטיות שלך." הצטחק ניסו, והגיש לאריק צלחת גדושה סלט פסטה וירקות.

"בגלל זה נפרדתם?" העביר אריק מבט תוהה בין שני הגברים המבוגרים ממנו.

"הם החליפו מבטים וחייכו. "גם בגלל זה."

"אז אתם יחד או לחוד?" התעקש הצעיר להבין דברים לאשורם, "אתה אוהב אותו או אותי?" פנה אל ניסו.

"הוא אוהב אותך, ברור שהוא אוהב אותך. למה אתה מציק לו ילד?" נזף מנשה, ומילא את פיו בפשטידה.

"אני מדבר אל ניסו מנשה, אל תתערב."

"אני אוהב אותך אריק, כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך." השיב לו ניסו ברוך, "רוצה מיץ או קולה?"

"מיץ." הושיט אריק את כוסו. הוא לגם קצת, ואחר כך גמר את הפסטה שלו בשקט, שקוע במחשבות.

כשסיים לאכול הניח את הסכום שלו על הצלחת באלכסון, כפי שלימדו אותו לעשות בילדותו, ניגב את פיו במפית ונשען לאחור בכיסאו, מביט בסקרנות ילדותית במנשה שהמשיך לאכול באיטיות, לוגם מידי פעם מים מינראליים.  "למה חזרת לארץ מנשה?"

"כי מיציתי את אמריקה והתגעגעתי."

"לניסו או לארץ?"

"גם וגם."

"היה לך חבר באמריקה? חיית שם עם מישהו?"

מנשה חייך אליו בחביבות, "היו לי הרבה חברים, אבל חייתי לבד. אני לא כל כך מאמין בזוגיות בין גברים."

"אבל..."

"די עם השאלות ילד, לא לימדו אותך שאין מסיחים בשעת הסעודה?" נזף בו מנשה שעייף משאלותיו, והדף מעליו את הצלחת, "אני חוזר לישון." אמר וקם, "אני מקווה שתישאר אריק, ניסו יהיה עצוב מאוד אם תעזוב אותו."

"ואם אתה תעזוב?" העז אריק לשאול.

"גם אז הוא יהיה עצוב." הצטחק מנשה, הניח את ידו על כתפו של אריק, רכן ונישק את לחיו, חייך אל ניסו ופרש לחדר האורחים, הטיל את עצמו על המיטה ונרדם מיד. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...