סקס אחר. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

היפה השמן והמכוער - פרק ב'

זר פרחים

הדבר הראשון שראה באבי כשפתח את הדלת היה זר ענק, לוהט בצבעי אדום לבן וכתום, מקושט בסרטים כסופים מבריקים לתוספת צבע. הזר הראוותני היה נתון באגרטל פלסטיק לבן וענקי ממלא את הסלון שלהם בניחוחות ובצבעים, מדגיש את הריהוט המהוה ואת עליבות הקירות המתקלפים.

"סמי! אני בבית!" צעק באבי בעליצות והלך למטבח, מצפה למצוא שם את השמן טורח על הכנת אחת הארוחות המפורסמות שלו. סמי, רוקח במקצועו, ניהל את אחד ממחסני התרופות הגדולים באזור גוש דן ולמרות שהיה בשלן מעולה התייחס אל הבישול כאל תחביב בלבד. כשהחמיאו לו על איכות תבשיליו היה מתבדח ואומר שבישול אינו רחוק כל כך מרקיחת תרופות, ומאחר והוא שקוע בשנים האחרונות בניהול, הבישול הוא מעין פיצוי על שאינו יכול להכין יותר תרופות במו ידיו.  

גם באבי היה מנהל. הוא ניהל מוסך ומחסן חלפים באזור התעשייה. הם נפגשו בגלל העבודה שלהם – שניהם נשלחו להשתתף בקורס רענון לניהול ממוחשב שנערך בבית הארחה נידח אי שם בקיבוץ בצפון. באותו סוף שבוע הם ישבו זה ליד זה במשך שעות ארוכות ומשמימות של הרצאות מקצועיות והחליפו בדיחות ציניות שהקלו על השעמום. גם בזמן הארוחות ישבו יחד, מתיידדים זה עם זה במהירות, כפי שקורה בנסיבות כאלו.

כשנפרדו בתום הקורס הציע לו סמי להמשיך ולהיפגש, ורק אז הבין באבי שסמי מעוניין בו לא רק כידיד זמני להפגת השעמום אלא גם בקצת יותר. הוא היסס מעט לפני שנתן לסמי את מס' הטלפון שלו - אז הוא גר עדיין אצל אחותו הגרושה וחיפש נואשות דירה להשכרה - אבל סמי הצחיק אותו וגרם לו לשכוח את עצמו, וזה היה דבר שאיש לא הצליח לעשות קודם.  

הוא רשם לו את מספר הנייד שלו, אומר לעצמו ששום דבר בין כה וכה לא יצא מזה, ושהבחור הפיקח והמשכיל הזה בטח יזרוק את הפתק בעוד שנייה, כי מה יש לו לחפש אצל מוסכניק טמבל עם ציפורניים שחורות ופרווה שחורה על כל הגוף.

כמה ימים אחר כך סמי צלצל, נשמע מבויש כמו ילד, ואפילו גמגם קצת. הם נפגשו שוב בדירה של סמי ואחרי שיחה קצרה ומקרטעת הגיעו סוף סוף למיטה. בהתחלה זה היה נורא ואיום, באבי הבישן וחסר הביטחון שעד כה נהג למצוא את סיפוקו המיני בגנים אפלים, התעקש שהאור יהיה מכובה, ונרתע בבהלה כל פעם שסמי ניסה לחבק אותו.  

במהלך התגוששות המגושמת והמביכה הזו חטף סמי מכה בראשו מכנף החלון, התעצבן והדליק את האור בלי אזהרה מראש, מגלה לשמחתו שבאבי נראה מתחת לבגדים בדיוק כפי שתיאר לעצמו כשפגש אותו - גבר מלא ומגודל, שרירי ושעיר ובעל זין גדול.

העובדה שהזין של סמי, שלמרות הנסיבות המביכות נותר בדום מתוח, נטה מעט שמאלה, לא נראתה לו חשובה כלל, אבל באבי שהתבייש במה שנתפס אצלו כמום חש מושפל ונרגז. הדלקת האור הפתאומית התפרשה בעיניו כהתנהגות נבזית שנועדה להעליב אותו, והדם המרוקאי גרוזיני שבעורקיו רתח. בתגובה הוא סטר לסמי על לחיו בכוח, מפיל אותו מהמיטה. סמי נפל על ישבנו, נדהם לרגע, ואז פרץ בצחוק רם. באבי איבד את השליטה על עצמו, זינק עליו, מעך אותו, קילל אותו בזעם, אילץ אותו לכרוע על ברכיו ולמצוץ לו את הזין - דבר שהשמן השתוקק לעשות בין כה וכה – ואז העמיד אותו על ארבע וזיין אותו בכוח. ברגע שגמר נבהל והחל להתנצל, ונדהם כשסמי כיסה את פניו בנשיקות וביקש הדרן. לקח לו זמן להבין שסמי באמת ובתמים אוהב את זה ככה, ועוד יותר זמן להבין שגם הוא נהנה ממה שחשב עליו בהתחלה כסטייה חולנית. 

כיום, שנה אחרי שהחלו לגור יחד, הוא כבר התרגל שככה זה והפסיק להיות מוטרד מחיי המין שלהם. ובכלל, באבי לא נטה להתעמק יותר מידי בחייו, הוא השאיר את התחום הזה לסמי המשכיל והחכם יותר ממנו.

מבחינתו דברים קרו כי הם קרו וככה זה. למשל הפגישה שלהם שהתרחשה בגלל גחמה של המשרד למסחר ותעשיה שהחליט להזמין את שניהם לאותו קורס. או למשל העובדה שהם החלו לגור פתאום יחד. גם זה קרה סתם ככה. חודש אחרי שהם התחילו להזדיין יחד הוא רב עם אחותו והסתלק נרגז מהבית, ולפני שהבין מה קרה מצא את עצמו אצל סמי, מספר לו על צרותיו המשפחתיות. סמי הציע לו כלאחר יד שיישאר לישון אצלו עד שהמצב יירגע, ורק אחרי כמה שבועות, כשכל בגדיו כבר שכנו לבטח בחדר הארונות של סמי, הוא קלט לפתע שהוא וסמי חיים יחד.

הם לא נהגו לדבר על דברים כאלו - באבי היה נתקף צמרמורת של תיעוב כל פעם ששמע את המונח זוגיות - ולא ניסו אף פעם להגדיר את יחסיהם. הם היו יחד וזהו. הם ישנו יחד, עשו סקס זה עם זה, ראו יחד טלוויזיה, התחלקו בהוצאות הבית, התווכחו מידי פעם על דברים חסרי חשיבות כמו צביעת הקירות או חידוש הריהוט הבלוי, וכשהיה להם זמן אכלו יחד ארוחות ערב בבית. הם לא יצאו לבילויים משותפים כי השמן לא אהב לצאת, ובאבי היה ביישן ומסוגר והסתפק בשתיית בירה בפאב מידי פעם. היו להם חברים מעטים שאותם פגשו בעבודה בלבד, ולא היה להם כמעט קשר עם משפחותיהם. 

סמי נזרק בדרמטיות מבית הוריו הדתיים מיד עם תום התיכון, ואת לימודיו מימן בעזרת מלגה ועבודות מלצרות, ואילו באבי הוחרם על ידי משפחתו שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם העובדה שהוא בניגוד לאחיו לא רצה להתחתן מיד אחרי הצבא.

הם לא היו מסוגלים לדבר איתו על הסיבות לכך, אבל עקב בצד אגודל הם דחפו אותו מתוך מחייהם, הפסיקו להזמין אותו לשמחות ולאירועים ולעדכן אותו בחדשות המשפחתיות. הקשר היחיד שהיה לו עם השבט הענקי והרעשני ממנו בא היה דרך אחותו הגרושה והמרדנית, עוד סוג של יוצאת דופן שסירבה להישאר במושב וברחה מבעלה לעיר הגדולה.

הוא התגעגע לפעמים לחום ולרעש של המפגשים המשפחתיים, לערבוב המדהים של גרוזינים ומרוקאים שהצליחו לחיות בהרמוניה רק במושב הדרומי הקטן בו נולד, גדל ולמד לתעב את עצמו, צובר שנאה וכעסים שרק סמי השמן הצליח להכיל אותם ולהפיק מהם הנאה. 

כשרק נפגשו נדמה לו סמי כמין בודהא ורדרד ונינוח, שופע חיוכים רגועים ובדיחות משעשעות. קסמה לו ההתנהלות השלווה של סמי, שדבר כמדומה לא יכול היה לערער אותה, שלווה שהייתה מנוגדת כל כך לשפע המרץ הזועם והתזזיתי שלו.

עם הזמן למד להעריך את מוחו המהיר כברק של סמי, והתרגל לסמוך על שיקול דעתו המבודח של השמן, שמיתן את פזיזותו הנמהרת ואת מזגו הקודר ורואה השחורות.

בניגוד אליו, הרתחן והאימפולסיבי, ניחן סמי בכושר ניתוח הגיוני ובשלווה לא מעורערת, והיה האדם היחיד שבאבי בטח בו ללא סייג.

הוא למד לזהות ברמז מתי סמי רוצה אותו זועם ואלים, ומתי הוא צריך יחס עדין יותר, ונהנה לגוון את הפעילות המינית שלהם לפי רצונו וטעמו של חברו.

מטבעו שנא הפתעות וחידושים, חייו עם השמן היו מאושרים ובטוחים וזר הפרחים הבלתי צפוי שפרע את הסדר בדירת הרווקים שלהם והעובדה שסמי לא היה במטבח, מבשל לו ארוחה כפי שהבטיח שיעשה, הדהימה אותו.

סמי תמיד קיים את הבטחותיו. מה קורה כאן?

הוא התחיל לדאוג, דאגה שהתגברה כששמע קול בכי חנוק עולה מחדר השינה.

כשהתפרץ לחדר השינה שלהם נדהם לראות את השמן, שמעולם לא הזיל ולו דמעה אחת, ואפילו ביום הזכרון לשואה נותרו עיניו יבשות, שוכב על המיטה, ראשו כבוש בכר ומתייפח.

מאז ילדותו כשאבד להוריו על שפת הים, לא נבהל באבי ככה. ליבו זינק לגרונו מרוב פחד. "מה קרה סמי?" הניח יד על שכמו של השמן. "אתה חולה? למה אתה בוכה? מה קרה?"

סמי התחפר עוד יותר עמוק בין הכריות וניער מעליו את ידו של באבי, דבר שלא עשה מעולם. כעת נוסף גם זעם לבהלתו של באבי.

"איפה הארוחה שהבטחת לי שמן? אני רעב. קום כבר!" טלטל את הגוף הרך שהיה שרוע לפניו, מתמכר ליגונו המסתורי.

"אתה רעב?" התיישב סמי פתאום והביט בבאבי בעיני פרא אדומות מבכי. "מה אתה אומר? אדון בוריס בן בסט רעב פתאום? אולי תאכל את הפרחים שהחבר שלך הביא, בוריס?"

באבי לטש בו מבט נבוך. סמי קרא לו בוריס רק כשכעס עליו מאוד, דבר נדיר ביותר שקרה רק פעם אחת בעבר, כשבאבי הצליח לשכנע את סמי לרכב איתו על אופנועו.

ברגע שבאבי עצר את האופנוע סמי התפרץ בזעם נורא, בעט בגלגלי האופנוע החף מפשע וצרח על באבי שהוא מתנהג כמו אידיוט מפגר, ושיום אחד הוא ייהרג בגלל האופנוע המטופש שלו. אחר השליך את הקסדה שלו על הארץ והתעקש לחזור ברגל הביתה כשבאבי המשועשע הולך לצידו עם האופנוע ומנסה לשכנע אותו שמאה קמ"ש זה שום דבר בשביל ההרלי הגדול שלו, ושהוא בטוח יותר ממכונית.

סמי לא השתכנע והמשיך לשנוא בלהט את האופנוע של באבי, מסרב בתוקף לעלות עליו שוב. 

"על מה אתה מדבר סמי?" שאל בפליאה ונדהם כשסמי הטיח בראשו כרית.

"על החבר הכוסון שלך שהביא לך פרחים! לך אליו! הוא מתגעגע להתנשק אתך שוב!" צעק סמי בזעם ושוב הטיל את עצמו על המיטה, מתייפח כאילו נשבר ליבו בקרבו.

באבי הביט בו נדהם, ולפתע - כמו נדלקה נורה מעל לראשו - הוא הבין על מה מדובר.

"אתה מתכוון להגיד לי שהילד הזה מהפאב הביא לי פרחים אחרי שהרבצתי לו אתמול?" שאל לאיטו, מקרצף מבלי משים את תלתליו השחורים והצפופים שהיו טעונים תספורת. 

"הוא אמר שנישקת אותו."

"כן אבל, זה לא היה... זאת לא הייתה נשיקה, זה היה... זה לא היה ככה סמי." מחה באבי וניגב ביד גדולה ושעירה את הדמעות מפניו הסמוקות מבכי של חברו.  

"אל תיגע בי!" צעק סמי וחבט בו. "אני שונא אותך! לך לדוגמן היפיוף שלך תעזוב אותי!"

"אתה שונא אותי?" חזר באבי כהד על דברי השמן, "אבל סמי... "

הוא השתתק, הלום רעם. לא מסוגל לדבר עוד. סמי שונא אותו, סמי שלו? איך זה יכול להיות? סמי היה האדם היחיד בעולם שמצא אותו ראוי לחיבה. אם גם סמי שונא אותו חייו אינם שווים יותר שום דבר.

"כן. אני שונא אותך, אתה בוגד ורמאי, ואני טיפש שהאמנתי לך, חשבתי שאנחנו... שאני ואתה..." סמי נחנק בדמעותיו.

"אבל סמי אנחנו באמת... אני ואתה... נו, די כבר סמי." ניסה באבי לגעת שוב בסמי שהדף אותו מעליו בזעם.

"מה הוא אמר לך, הבחור הזה?" ניסה להחזיר את השיחה לפסים הגיוניים.

"הוא אמר שהוא רוצה אותך ושאתה נישקת אותו." לחש סמי באומללות, ופתאום שב והתרגז וצרח בזעם. "מה זה משנה מה הוא אמר? הוא יפה ורזה, וחלק, וחטוב, וצעיר, ובלונדיני. הוא כל מה שאתה אוהב, מזל טוב לך באבי, אתה יכול להעיף את סמי השמן, יש לך חבר חדש."

"אבל אני לא רוצה חבר חדש." מחה באבי וצנח לרגלי חברו שישב מדוכא על המיטה. הוא חיבק את רגליו, מניח את ראשו על ברכיו. "אני רוצה רק אותך סמי."

"לא נכון." בכה סמי, "למה שתרצה אותי אם אנטון היפה רוצה אותך."

"שטויות, למה שהוא ירצה אותי? אני לא מכיר אותו בכלל. הוא רזה מידי וצעיר מידי והוא חוצפן ושקרן. הוא אמר לך את זה רק כדי לסכסך בינינו סמי. זה בגלל שלא נתתי לו לעשות ממני צחוק בשירותים."

"אוי באבי." נאנח סמי, "אתה כזה טמבל. תמיד אתה חושב שרוצים לעשות ממך צחוק. הוא באמת התלהב ממך, טיפש שכמוך." הוא ליטף את הראש המתולתל שנח על ברכיו ונאנח מעומק ליבו כשבאבי דחף אותו לאחור ונשכב עליו.  

הם החלו להתנשק. נשיקות רכות מתמשכות, ובאבי ידע שכעת הם יעשו את הדבר הזה שהם היו עושים לפעמים אחרי מריבה.

הוא התהפך על בטנו וגנח כשסמי משך מעליו את מכנסיו וליקק את חריץ ישבנו בלשונו, מגשש אחרי פי הטבעת שלו, מלקק אותו, חודר לתוכו, קודם עם הלשון ואחר כך עם אצבעו. 

עד שפגש את סמי לא היה אף אחד שהעז לגעת בו ככה. הפרצוף הזועם שלו הצהיר בלי מילים – אני לא הולך לאכול בתחת מאף אחד! - ולפני שפגש את סמי הוא באמת חשב שגבר אמיתי רק מזיין ולא מניח לאף אחד להשכיב אותו.

גם הדבר הזה קרה במקרה, הוא התווכח עם סמי על משהו, הם התערבו והוא הפסיד, כרגיל, כי סמי היה תמיד מלומד ופיקח יותר ממנו, ואז סמי אמר שהוא רוצה בתמורה רק דבר אחד, שבאבי ישכב בשקט ערום על הבטן ולא יזוז עד שסמי ירשה לו.

סמי התפשט ונשכב על בטנו, רועד ממתח ומהתרגשות שניסה להסתיר אפילו מעצמו, ונדהם כשחש את לשונו של סמי מגששת בין עגבותיו. עוד לפני שהספיק למחות הוא כבר היה מכור  לתענוג המיוחד הזה, וכשסמי דחף לתוכו את אצבעו ואחר כך את אברו העבה, הוא נדהם לחוש עד כמה התענג לשכב חסר אונים, וכמה נעים היה לו להניח לגבר לחדור אליו. הם מעולם לא דברו על זה, אבל סמי תמיד ידע לקרוא בעיניו מתי הוא חש רצון להניח לרגע לתפקיד הגבר השולט והחודר ורק לשכב בשקט ולהתמסר.

אחרי שגירה ועינג את פי הטבעת שלו בלשונו ושימן אותו באצבעותיו הזריזות, החדיר סמי לישבנו את הזין העבה והורוד שלו, והחל לנוע בתוכו בתנועות עדינות. באבי גנח, מתמסר להנאה הזו שחלק רק עם סמי, ואז סמי הדהים אותו כשהחל לחקור אותו תוך כדי זיון על הנשיקה המטופשת ההיא.

הם תמיד שמרו על שקט מוחלט בזמן הזיון. עד היום חוץ מגניחות סמי אף פעם לא הוציא הגה מפיו. באבי היה נדהם כל כך עד שמצא את עצמו מנסה להסביר למה הוא נישק את הנער היפה ההוא, ולמה זה לא נחשב בעצם, ולמה סמי לא צריך להתרגש מזה.

לרווחתו סמי השתתק סוף סוף, אבל באבי חש שהוא לא שוכנע. הזיון לא היה מוצלח כמו תמיד, והוא חש שהכל באשמתו והשמן עדיין פגוע מכל הסיפור המגוחך ההוא.

אחרי שהם התקלחו הוא שכב על גבו, מחבק את סמי שהניח את ראשו על חזהו, מנומנם עקב כל ההתרגשות, וחשב על פתרון.

פעילות מוחו היה איטית אך עקבית. הוא חשב, שקל, בחן את הבעיה מכל צדדיה, ולבסוף הגיע להחלטה. באבי התנער, קם והחל להתלבש.

"לאן אתה הולך?" שאל סמי ופיהק.

באבי כרע על הרצפה לפני המיטה וקירב את ראשו אל פניו של סמי. "אתה לא מאמין לי שאני רוצה רק אותך סמי, ואני הולך לפתור את הבעיה הזו. אני לא יכול לחיות ככה, כשאתה שונא אותי"

"אני לא שונא אותך טמבל. אני סתם מקנא."

"למה אתה מקנא בגלל טמבל כמוני?"

"כי אתה טמבל סקסי שלא יודע כמה שהוא סקסי." הצטחק סמי.

"אני סקסי?" השתומם באבי, "מאיפה הבאת את זה? אתה הטמבל סמי. לא אני."

סמי גיחך, משועשע מתמימותו של באבי. "בסדר באבי, אז אולי תגיד לי איך הוא ידע איפה אתה גר, האנטון הזה?"

"לא יודע." 

"אני אגיד לך איך הוא ידע טיפשון, המלצר אמר לו. גם הוא חושב שאתה סקסי. אני רואה איך הוא מסתכל עליך. איך הרבה מסתכלים עליך ורוצים אותך. רק אתה לא רואה את זה כי אתה טמבל."

"אתה מדבר שטויות סמי. לך לישון קצת, אני אביא פיצה. בטח תקום רעב ואין כלום בבית."

סמי העייף מכל ההתרגשות שלא היה רגיל אליה נאנח, יודע מניסיון ששום דבר לא ישכנע את באבי העקשן שהוא, כפי שהוא - דובי שעיר ומגודל - מוצא חן בעיני גברים רבים.

"טוב באבי, תביא פיצה עם פטריות." 

באבי הביט בראי לפני שיצא, מנסה לראות אם הברווזון המכוער הפך באורח פלא לגבר סקסי, אבל לא ראה שום דבר חוץ מעצמו - באבי הגדול, השעיר והמכוער.

אחרי שקנה את הפיצה הוא חזר לפאב ההוא, ומצא את אנטון באותו המקום, יושב עם אותם חברים. הם צחקו והתבדחו כרגיל, רק אנטון היה שקט ומתוח והביט ללא הרף על הדלת. עיניו אורו כשבאבי נכנס פנימה בסערה וניגש הישר אליו.

"קדימה אנטון." אחז במרפקו, "הולכים."

בלי להגיד מילה לאיש מחבריו גלש הנער מכיסאו הגבוה ונחפז בעקבות באבי. הוא שם בצייתנות קסדה על ראשו, התיישב מאחורי באבי, חיבק את מותניו והשעין את ראשו על גבו בעוד הם טסים ברחובות חזרה לדירה של סמי ובאבי.

לפני שעלו לדירה הושיב באבי את הנער על מעקה האבן שלפני הבלוק וסח לו ככה - "אתה סבכת אותי בצרות אנטון. בגללך סמי בכה ואמר שהוא שונא אותי."

"סמי זה השמן?" שאל אנטון. 

באבי הנהן, "כן, סמי השמן הוא החבר שלי ובגללך הוא חושב שאני לא רוצה אותו יותר."

"ואתה כן רוצה אותו, את השמן הזה?" השתומם אנטון.

"כן." אמר באבי בתוקף, "ואני רוצה שאתה תגיד לו שאין שום דבר ביני לבינך."

"אבל נישקת אותי." התעקש אנטון.

"זו לא הייתה נשיקה כזו." התעקש באבי בחזרה.

"אז איזה מין נשיקה זו הייתה?"

"לא יודע!" איבד באבי את סבלנותו. "די נודניק! מי נתן לך את הכתובת שלי, המלצר?"

"כן, גם הוא חם עליך." גיחך אנטון בחוצפה, וחטף בתמורה חבטה חינוכית קלה על עורפו.

"קדימה באנדיט." משך אותו באבי אחריו, מזרז את הצעיר ללא כל צורך.

אנטון פסע בעקבותיו בלב חפץ, מדלג בזריזות במעלה המדרגות. 

הם מצאו את סמי במטבח, טורח מעל סיר מרק ריחני ומבעבע. הזר נעלם ורק כמה קצוות מעוכים שהציצו מתוך פח האשפה העידו על מקום העלמו.

"הבאתי פיצה סמי. למה אתה מבשל?" מחה באבי.

"הבטחתי לך לבשל." אמר השמן בשלוותו האיטית הרגילה ובאבי נשם לרווחה.

סמי המוכר שהתעקש על מילוי הבטחותיו ואהב לבשל מרקים חזר. הוא חש שעצביו המרוטים נרגעים לאיטם. הבכיין ההוא שזרק כריות וצעק עליו בלבל אותו והוא היה נחוש לעשות הכל כדי שלא ישוב.

 "למרק יש ריח טוב." העז אנטון להביע את דעתו ושוב חטף סנוקרת על פדחתו.

"אתה, אל תדבר בלי רשות!" נזף בו באבי.

"באבי מספיק. בלי אלימות בבקשה." חצץ סמי בין השניים והושיב את הנער על כסא.

"אני רק מחנך אותו." התגונן באבי, "הוא חוצפן."

"לא הקפדן מלמד." סח סמי בנעימות, פיצח ביצה והטיל את תוכנה לתוך המרק.

"אני קפדן?" מחה באבי, "מה פתאום? אני רק רוצה שהוא יבקש סליחה."

"מה עשיתי לך. על מה יש לי לבקש סליחה?" מחה אנטון.

"על הפרחים ועל זה שבגללך סמי בכה." התרגז באבי וניסה לחבוט בנער שוב, אבל נחסם על ידי סמי שהניח יד על כתפו וביקש ממנו שישב בשקט.

באבי ציית, לקח את הכף שלו והחל לאכול מהמרק החם והטעים. גם אנטון קיבל צלחת מרק ושלושתם ישבו ואכלו בשקט כשלפתע נזכר באבי שהוא שכח את הפיצה בארגז המשא של האופנוע.

"שהילד ילך להביא." פסק סמי ונתן לאנטון את המפתח של ארגז המשא.

"אני כבר חוזר." הבטיח אנטון ונעלם בטריקת דלת.

הם הביטו זה בזה בשתיקה מהורהרת. "הוא לא יחזור." אמר באבי לבסוף, "תביא עוד צלחת מרק, אני עוד רעב."

סמי חייך חיוך מסתורי שהגביר את דמיונו לבודהא טוב לב וחכם. "הלוואי והיית צודק באבי, אבל הוא כן יחזור. גם אם הייתי נותן לו את המפתחות של האופנוע שלך, ומוסיף עוד כמה סטירות הוא היה חוזר. יקח עוד הרבה זמן עד שניפטר ממנו באבי וכדאי שתשלים עם זה בלי להתרגז."

באבי הביט בסמי בתימהון, משתומם על דבר הנבואה שנזרק מפיו, אבל בטרם הספיק לענות חזר הנער מתנשם, ובידו קופסת הפיצה השמנונית.  

"אני אחמם אותה במיקרוגל." התנדב, ומיד חילק את הפיצה לפרוסות, חימם אותן והגיש לכל אחד מהם צלחת פיצה עם סכו"ם, והוסיף גם מפיות. בדרך כלל הם נהגו לקרוע חתיכות מהפיצה ולאכול אותה עם הידיים מול הטלוויזיה, אבל מאחר וקיבלו שירות כל כך אדיב נכנעו בלית ברירה ואכלו ברוב נימוס עם סכין ומזלג, ואף קנחו את סנטרם במפית.  

"תאכל, תאכל." עודד באבי את הנער שהביט בהם בחוסר בטחון. "אתה רזה מידי ילד. בגילך  הייתי תמיד רעב."

"גם עכשיו אתה תמיד רעב." ציין סמי בנחת, "בן כמה אתה אנטון?"

אנטון הסמיק, מיהר לבלוע מלא פיו פיצה לוהטת ואמר שהוא בן עשרים ושתיים כמעט, ורק עכשיו גמר צבא, והוא לומד בקורס טכנאות מחשבים וגר אצל ההורים ומחפש דירה.  

סמי שאל אותו על שירותו הצבאי - לוחם בהנדסה.

על הוריו – עסוקים בעצמם, טרודים בבעיות פרנסה ומתים שהוא יסתלק כבר מהבית.

על חברים – סתם פרחחים שאפשר רק לצחוק איתם, אבל לא לדבר על שום דבר רציני, ועל לימודיו – מעניינים מאוד, הוא מקבל ציונים מעולים ורוצה להמשיך ללמוד בקורס מתקדמים, אבל אין לו עדיין די כסף.  

ככל שהשיחה התקדמה נעשה הנער רגוע וחפשי יותר, דיבר בהתלהבות, צחק, התבדח ופניו היפות זרחו משמחה. ההתעניינות החמימה ששפעה אליו מכיוונו של סמי המסה את ביישנותו וכשצחק בחדווה, מטיל את ראשו לאחור, חש באבי איך ליבו מתחמץ בקרבו.

כל היופי הרענן והזהוב הזה – קווצות השיער שנפלה בשובבות על המצח החלק, עיני התכלת הנוצצות בפנים השזופים, ההתמכרות חסרת הבושה הזו לעליצות, עצם נוכחותו הקורנת נעורים שופעי חן בוטח – כל אלו היו כסטירת עלבון בפניו.  

"אבל למה שלחת את הפרחים האלה? קיבינימט אתך?" התפרץ וחבט על השולחן ביד גדולה ושעירה.

הנער הסמיק, מחה את ידיו במפית, ופתאום, בלי אזהרה מראש, צנח על ברכיו, מדבר מהר, מערבב עברית ורוסית, מנסה להסביר שכוונותיו היו טובות, מתנצל בתמימות ילדותית שנטרלה את התיאטרליות של תנוחתו.

הוא נראה כל כך יפה וחינני, כורע לפניהם על רצפת המטבח הדביקה,  מביט במבט מלא תחנונים אל סמי שחייך אליו בעידוד וסלח לו מיד.

החיוך הזה שהם החליפו ביניהם מעל לראשו העציב את באבי ללא נשוא. כל המרץ כמו נזל מגופו למראה ההבנה שהתרקמה בלי מילים בין אנטון היפה לסמי שלו.

"אני מרגישה שהעור שלי נעשה קצר עלי פתאום." נהגה אחותו להגיד יום יומיים לפני שקבלה ווסת, רק עכשיו הבין את הרגשתה – הוא חש לפתע כאילו עורו נעשה צר מידי לגופו.

היה עליו להסתלק משם מיד. "אני הולך לישון. לילה טוב." אמר בתוקף וקם בתנועה חדה מהכסא, מפיל אותו לאחור, וברח לשלוות חדר השינה שלהם, משאיר אחריו כסא הפוך ודממה נדהמת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...