Gay lion (dog4aday, Flickr)
Gay lion. צילום: dog4aday, Flickr.

 >  >  > 

דניאל בגוב האריות - פרק ד'

המחלה ההיא

אוי אריאל אריאל, כמה כאב לב, דמעות ולילות ללא שינה בזבזתי עליו. כמה ויכוחים היו לי עם יוני בגללו.
"אבל הוא עושה אותי מאושר." מחיתי כשיוני ששנא אותו ממבט ראשון שפך קללות על ראש מאהבי הנשוי, הבי-סקסואל, היפה, הסקסי והבטוח כל-כך בעצמו.
"הוא בוגד באשתו אתך ובוגד בך אתה, ומכאיב לשניכם. הוא רק לוקח מכל אחד מכם מה שהוא צריך ולא נותן כלום. הוא פשוט מנצל אתכם בלי בושה." רתח יוני, "השקרן הזה. מה בכלל אתה מוצא בו?"
"הוא לא שקרן, הוא אמר לי שהוא נשוי." התגוננתי, "ידעתי בדיוק למה אני נכנס."
"שטויות." רשף יוני, "אתה רק ילד. לא ידעת כלום."
וזה דווקא היה נכון, כי איך יכולתי לדעת אז, שהגבר השחום והיפה הזה שנכנס לקנות סיגריות וחייך אלי כשאצבעותינו נפגשו, ייקח את הלב שלי וירסק אותו בקלות רבה כל-כך? למרות כל הכאב והסבל והדמעות אני לא מסוגל לשנוא אותו.
נכנסתי לרכב שלו שהמתין לי בסוף המשמרת בעיניים פתוחות והייתי מאושר להניח לו לעשות בי כרצונו. אהבתי אותו מאוד ולמרות כל מה שיוני אומר אני יודע שבדרכו שלו גם הוא אהב אותי.
אחרי הפעם הראשונה המדהימה ההיא במכונית שלו - ג'יפ ענקי ונוח עד להפתיע - חזרתי מסוחרר לדירה של יוני וסיפרתי לו על הגבר המדהים הזה שהמתין לי בסבלנות שעה שלמה עד שאסגור את הקופה ולקח אותי בצורה כל-כך... כל-כך...
"למה במכונית שלו?" פרם קולו של יוני את התעלות הנפש הרגשנית שלי, "בן כמה הוא? למה אין לו דירה?"
"יש לו, אבל הוא נשוי. יש לו משפחה, אבל..."
"אז הוא בוגד באשתו?" קולו של יוני עצבן אותי כמו חריקת ציפורן על זכוכית.
"הוא בי-סקסואל יוני, הוא אוהב את המשפחה שלו, אבל הוא צריך גם..."
"אם הוא בוגד באשתו, איזו מין אהבה זו?" התעקש יוני לנפץ את בועת הסבון שלי.
"אוף, יוני. אתה נשמע כמו איזו דודה זקנה שנותנת עצות בעיתון נשים משנות החמישים."
"למה משנות החמישים?" סירב יוני להיעלב, "אותן עצות תקבל גם היום. גבר נשוי ששוכב עם אחרים הוא בוגד. הוא ינצל אותך וירמה גם את אשתו וגם אותך, ומי יודע עוד כמה אחרים. בטח יש לו גם ילדים, לא?"
"כן, שניים. בן ובת."
"נו, בטח. איזו סיבה אחרת יש להומו להתחתן עם אישה?" סינן יוני במרירות.
"הוא לא הומו, הוא בי."
"שטויות." הטיח יוני בפסקנות שאין אחריה עוררין. "כל הומו שמצליח להכניס אישה להריון טוען שהוא בי, ואחר כך רץ לבגוד בה עם גברים. שמענו עליהם כבר."
"אתה טועה ואתה זה שמדבר שטויות." התעצבנתי, "הוא מרמה את אישתו כי אין לו ברירה, אבל הוא ואני, יש לנו משהו מיוחד. אנחנו כנים לגמרי זה עם זה."
"אם הוא משקר לאישה שהוא נשוי לה כל-כך הרבה שנים אז מה הבעיה שלו לשקר לאחד כמוך שהוא פגש רק לפני חודשיים." הקשה יוני.
מוזר שכיום, ממרחק הזמן, מה שבעיקר זכור לי מהפרשה של אריאל, אלו הויכוחים עם יוני. הם נחרטו בזיכרוני בבהירות גדולה יותר מהאושר שהסבו לי השעות הגנובות עם אריאל.
אולי בגלל שהיה כל-כך מעט אושר וכל-כך הרבה כאב לב וויכוחים?
לא שהכל היה סבל, כשכבר זכיתי להיות אתו זה היה נהדר, הבעיה הייתה המרווחים הגדולים בין הפגישות. עד שהייתי רואה את פניו רוכנים מעלי בחיוך שהיה ממיס את לבי עברו עלי אוקיינוסים של זמן מלאים בגעגועים ודמעות.
יוני לעומתי לא נמס נוכח חיוכו היפה של אריאל גם אחרי שנפגשנו אתו במקרה בשבוע הספר.
אשתו והילדים היו אתו ואני נדהמתי לראות כמה נאה היא ובאיזו טבעיות אחזה בזרועו של הגבר הזה שחשבתי תמיד שהוא שלי. הילדים היו יפי תואר, שילוב מוצלח של הגנים שלו ושלה, וביחד הם היוו משפחה משובבת נפש, יחידה סגורה ומושלמת שלי לא היה מקום להידחף אליה.
בכיתי כל הדרך הביתה ובאותו לילה נשארתי לישון על הספה של יוני. לא היה לי נעים לחזור לדירה שלי עם עיניים אדומות. לביא וכפיר לא היו מעירים כלום גם אם היו שמים לב, אבל הג'ינג'ית בטח הייתה מבחינה ושואלת למה בכיתי, ומה קרה, ואם אני רוצה לדבר על זה? אתם יודעים איך זה עם נשים, חסרות כל טקט.
היא המשיכה להסתובב בדירה שלנו פעם עם לביא ופעם עם כפיר, מתמזמזת חליפות עם שניהם ומחליפה ללא הרף שמלות.
יוני חשב שאני צוחק ממנו כשסיפרתי לו על תעלומת הג'ינג'ית המתפרפרת והיה בטוח שאני עובד עליו או שאני פשוט הוזה ואז, כמה ימים אחרי שהחלטתי לסיים את פרשת אריאל נפתרה התעלומה. נשארתי בבית בגלל הרגשה כללית מחורבנת שאני טענתי שהיא שפעת, אבל בסתר לבי ידעתי שהיא נובעת מלב שבור.
"אתה חולה?" שאלה הג'ינג'ית ונגעה ביד מטופחת במצחי.
"כן." נהמתי, מסב את עיני מהשמלה שלבשה. משהו מזוויע בוורוד וצהוב שהכאיב לעיני.
היא יצאה ודקה אחר-כך נכנסה חזרה הפעם בשמלה כחולה עם פסים לבנים ושוב שאלה אם אני חולה ונגעה במצחי, ורק אז התחלתי לקלוט... וכשהשמלה הוורודה צהובה נכנסה מחובקת עם כפיר ונעמדה לצידה של השמלה הכחולה עם הפסים הלבנים הבנתי סוף סוף שיש שתיים מהן, ושבמשך כל אותם חודשים שנסחפתי חסר שליטה בסחרחורת אהבה חסרת תוחלת, כפיר ולביא ניהלו רומן כפול עם שתי תאומות ג'ינג'יות שכמו שותפי לדירה אהבו לעשות הכל יחד, כולל להתאהב.
"זהו, זה נגמר." בישרתי ליוני אחרי שניערתי מעלי את השפעת הפסיכוסומאטית ההיא, "נרפאתי ובחיים אני לא אחלה במחלה הזו יותר."
"בחייך," גיחך יוני, "יש המון סוגי שפעות. בשנה הבאה תהיה חולה שוב, אולי לא בשפעת הזו, אבל בטח באחרת."
"אני לא מתכוון לשפעת אני מתכוון לאהבה לאריאל." הסברתי, וצחקתי ממנו בגלל הבלבול שהוא עשה בין אהבה לשפעת.
"נכון, אהבה זו מחלה." הסכים יוני בחיוך, "אבל גם תרופה, וגם טעם החיים, ואני מקווה שתספיק להתאהב עוד פעם לפני שתחלה בשפעת.
"בחיים לא." נשבעתי בלהט, "אני עם הדבר הארור הזה גמרתי לתמיד. היה לי די מזה. מי צריך את כאבי הלב והייסורים והלילות ללא שינה והקנאה וחוסר התאבון ו...
ואז פגשתי את ליאו.
נפגשנו באיזה פורום ומיד התחלנו לריב. הריב היה וירטואלי אמנם, אבל מאוד יצריי. עדיין הייתי טעון מכל הסיפור של אריאל ופרקתי את כעסי ואכזבתי על התיאוריה הקווירית שליאו הציג בפני הפורום בעברית המשובחת שלו.
לדעתו התרבות של ההומואים צריכה להיות שונה מזו של הרוב הסטרייטי וגם מערכת הערכים שלהם צריכה להיות תואמת למציאות של שני גברים שחיים יחד. במשפטים ארוכים וסדורים, משובצים בפתגמים ובאמרות שפר, הוא הציג טענות הגיוניות ומעוררות מחשבה כנגד זוגות הומואים שניסו לחיות לפי הקודים של הסטרייטים ולא הבינו למה הם נכשלים שוב ושוב.
גברים שונים מנשים, וגברים שאוהבים נשים שונים מגברים שאוהבים גברים, ואין טעם להתנהג כאילו אין הבדל בינינו לבין הסטרייטים, טען בביטחון מדהים. הם עושים סיפור גדול ממונוגמיה ומבגידות? שיהיה להם לבריאות. אבל למה אנחנו צריכים את השטויות הללו בחיים שלנו? אין לנו די בעיות?
אתם הומואים. אתם שונים. האהבה שלכם שונה, תפנימו את זה. הטיף לקוראי הפורום הנדהמים, מפריך אחת לאחת את הטענות שלנו נגד התבדלות ויצירת גטו של הומואים.
אחרי כמה ימים של חילופי מהלומות וירטואליות והאשמות בצביעות מצידו, ובהתבדלות מצידי, הוא שלח לי מייל פרטי וביקש להיפגש איתי.
רבע שעה אחרי שנפגשנו הוא הוכיח לי הלכה למעשה את נכונות טענותיו בדבר השוני שבין גברים לנשים ולקח אותי למיטה.
"אם היית אישה בחיים לא היית מסכים לקפוץ איתי למיטה כל-כך מהר." לגלג עלי אחרי ששבה אלינו הנשימה, "וזה מה שמוכיח שאני צודק."
"בגלל זה רצית להיפגש איתי?" נעלבתי, "כדי להוכיח לי את התיאוריה שלך? זו הסיבה שהזדיינו?"
"ואם כן, אז מה? זו לא סיבה טובה מספיק? אתה צריך פרחים ופרפרים ולבבות צבעוניים כדי לעשות סקס?" קנטר אותי, והסתער עלי שוב, בטוח מראש ששוב ארצה בו.
הוא צדק כמובן. רציתי אותו שוב ושוב ושוב.
ליאו היה מדהים. בחיים לא פגשתי בן אדם כזה. הוא היה כל-כך בטוח בעצמו, שלם עם עצמו, חסר כל בושה ומעצורים, אדם שחי בדיוק לפי השקפותיו ולא עשה חשבון לאף אחד. הוא היה הבן אדם הראשון שהכרתי שבאמת היה גאה להיות הומו, ואם היו מציעים לו תרופה כנגד המשיכה שלו לגברים הוא היה מסרב בתוקף, ומוסיף יריקת בוז בפניו של האדם שהיה מעז לטעון שמשיכה לגברים זו מחלה.
אפילו יוני התרשם ממנו לטובה ובילה זמן רב בשיחות איתו כשהוא לא מסכים למילה מדבריו, אבל מתענג עונג רב על הויכוח. "ליאו הוא בן אדם שתענוג לא להסכים איתו." אמר לי אחר-כך וצחק, "אני לא חושב שאתם מתאימים דניאל, אבל כל זמן שאתה איתו תעשה חיים."
כמו תמיד לא הסכמתי איתו, הייתי שוב מאוהב והחיים היו יפים. נותרה לי עוד שנת לימודים אחת, הייתה לי עבודה, היה לי מאהב מדהים, וכפיר ולביא היו עסוקים כל כך בג'ינג'יות שלהם עד שרוב הזמן לא שמו לב בכלל שאני כמעט לא נמצא בדירה.
הייתי כל כך מרוצה ומאושר עד ששכחתי לשאול את עצמי האם ליאו הוא האדם שהיה ממתין לי לילה שלם על המדרגות עד שאצא מחקירה? השאלה לא נשאלה, אבל התשובה נתנה לי בעל כורחי כשמצאתי אותו ערב סתווי אחד בקומה השנייה של פיצוציית אריה הזהב.
הוא היה בחדר של כצ'לה וגם לייבו היה שם. שלושתם היו ערומים ומיוזעים ועסוקים מאוד זה בזה. היו שם גם חגורות ואזיקים וחבלים ואולי עוד כל מיני אביזרים, אבל אני לא התעכבתי לסקור את הפרטים.
אחרי מבט אחד ברחתי משם כל עוד רוחי בי וכל התיאוריות על מיצוי החיים עד תומם, על חיים בשיא העוצמה, על התנסות בכל חוויה שהחיים מזמנים לפניך, ושאר טענות שנשמעו משכנעות כל-כך מפיו של ליאו הופרכו בבת אחת בגלל הכאב שחשתי כשראיתי אותו מזיין את ישבנו הלבן והצנום של כצל'ה בעודו מוצץ את הזין הגדול של לייבו.
כן, אני יודע שבתיאוריה הסכמתי איתו שלנאמנות מינית אין שום משמעות, שזה רעיון מתאים רק לסטרייטים שלא רוצים לגדל ילדים של גבר אחר, ושצריך לחיות בשיא העוצמה כל זמן שיכולים ולא לבזבז אנרגיות מיותרות על שטויות כמו התאפקות וצניעות, אבל הלב שלי, ליבי החבול והאומלל, לא הסכים עם מוחי, וברגע האמת הלכתי עם הלב.
אולי אני שטוף מוח מהחינוך הקלוקל שלי ואולי אני סתם ילד טיפש - ככה הוא קרא לי בשיחת הסיכום שערכנו ליחסים שלנו – אבל אני לא מסוגל לחייך בשוויון נפש כשאני רואה את הגבר שאני אוהב מזיין אחרים ואני לא מסוגל להשתנות. כמו תמיד רצתי לדירה של יוני ושם, מאחורי הדלת הכחולה המעוטרת חמסה צבעונית, שרוע על הספה הרכה שלו מצאתי נחמה ומזור מהמחלה ההיא ששוב תקפה אותי, וכפי שניבא יוני באנחה, תחלוף בסופו של דבר, בדיוק כמו שחלפה בפעם הקודמת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...