אילוסטרציה. צילום: Parker Knight, Flickr.

 >  >  > 

בלתי מושגת

והנה היא כאן, אלמונית אחת שדפקה לי ברקס בגלגלי השגרה, נוגעת לא נוגעת, נעלמת ומופיעה.

טריקת הדלת הקפיצה אותי, מפריעה לי להתרכז במייל אותו קיבלתי ממאיה לפני מספר דקות.
"בוקר טוב." פתחה דורית, מנהלת האגף את דבריה והתיישבה בראש שולחן הישיבות הענק, היא התנשפה מעט וניכר עליה שמיהרה להגיע לכאן, והסירה לרגע את משקפיה, מנסה לאמוד את הלכלוך הקל בעדשה הימנית. כולנו הסתכלנו עליה ממתינים למוצא פיה. בדרך כלל האגף שלנו מתכנס בחדר ישיבות כשמשהו חשוב קורה בחברה, או שיש הרמת כוסית לחג, וכרגע אין שום חג בפתח.
"חברים, כינסתי אתכם היום כדי לקבל מכם רעיונות לקידום מכירת המוצרים שלנו, אני לא צריכה לספר לכם מה היה דו"ח הרווחיות של החברה ברבעון האחרון, כולכם קיבלתם את המייל מהמנכ"ל."
כל אחד מאיתנו הסיר מבט וניסה לחשוב על רעיונות מקוריים. עיניי נדדו לסלולארי שלי, גונבות את השורות שעדיין לא קראתי... מנסה לנתח את המחשבות שלה, את הסיפורים מעברה, את מהותה. כבר שבועות ארוכים מנסה להבין את פשר הקשר הזה שלעולם לא היה שורד את סבלנותי בתקופה אחרת בחיי. הרכבת שלי מהירה, לפעמים מהירה מידי, לא מותירה לי זמן מחשבה, זמן סקרנות, זמן ורצון להיכרות חדשה. לפעמים נידמה שיכולת ההכלה שלי לאנשים חדשים מיצתה את עצמה. כבר לא מאמינה להם, לא רוצה להתקרב ולהתמסר, מנטרלת את הרוב שמנסה, והנה היא כאן, אלמונית אחת שדפקה לי ברקס בגלגלי השגרה, נוגעת לא נוגעת, נעלמת ומופיעה. בהיותי בלוגרית מוכרת שצברה לא מעט עוקבים ועוקבות באתר חדשות מוכר שמשמש לי הכנסה נוספת, למדתי להעריך את אלו שהתאמצו וכתבו לי פרטנית ופחות טיקבקו לי. היא הייתה אחת מאלו שהתחילה להגיב לבלוגים שלי  באדיקות. בתחילה בקצרה, עם פידבקים מנומסים, ומשם למכתבי עומק לא מוסברים. היה משהו באלמוניות שלה שנחשפה לאט לאט כמו פאזל. ככל שהימים חלפו היא הרגישה בטוחה יותר להיחשף וגילתה לי פרט ועוד פרט על חייה, אך אישיותה מעולם לא הייתה לי שלמה ממש. היא אהבה לשמור על פרטיותה והאינפורמציה זרמה טיפין טיפין.
מאיה הייתה צעירה ממני, בשנות העשרים המאוחרות, היא הייתה בשלב בחיים בו סיימה את לימודיה, חוותה כמה מערכות זוגיות, חלקן מוצלחות, חלקן מוצלחות פחות עם גברים ונשים שחלפו בחייה בצורה רנדומלית. לא היה שם משהו יוצא דופן שגרם לי להיגרר לתכתובות העקביות אתה, תיארתי לעצמי שאולי חיי היוו עניין עבורה בגלל הדעות הנוקבות שהבעתי בבלוגים הרבים. לא פעם רציתי לשאול אותה מה גרם לה לכתוב לי כל הזמן, אבל כמו שלא הצלחתי לענות בעצמי על השאלה - מדוע המשכתי לענות לה בעקביות, לא יכולתי להפנות אליה את הסוגיה הזו. לעיתים חשבתי שיש משהו קסום  בקבלת מיילים ממישהו שאתה לא מכיר ופשוט לתת לזה לזרום בלי צורך מידי לחשוף את אישיותו. ידעתי שבסוף עוד אדבר איתה, ידעתי שאפגוש אותה אך לא ידעתי מתי.
החודשים חלפו והקשר ביני לבינה קיבל מסגרת שונה, היא כבר הפכה לחלק מהותי יותר בעיניי, לא שהתכוונתי שזה יקרה, לא שכיוונתי לשם, אבל כך זה התגבש. היא ידעה מה סדר יומי, מה אני עושה, מתי אני עם משפחתי, מתי אני עם הילדים שלי ומתי אני עם בעלי, היא ידעה מה אני אוהבת, היא ידעה מה אני שונאת, היא ידעה מה מצחיק אותי, מה מכעיס אותי, וממש בלי שאשים לב היא גרמה לי להתאהב   באישיותה. היא הייתה בעיניי סוג של  מסתורית, היא לא ממש עשתה משהו מכוון אבל כנראה זה מה שמשך אותי אליה וגרם לי לדגדוגים בבטן. היו ימים שהדפתי את המחשבות עליה והתרכזתי בעשיה הרגילה שלי, אך תמיד הייתה נקודה אחת במהלך היום שהיא עברה במוחי, פחדתי שאני מתחילה לפתח כלפיה משהו מעבר לידידות אפלטונית אך הדפתי כל מחשבה בנושא במהירות. הרי ידעתי שאני לא טיפוס שמסוגל לאהוב ולהתאהב רק מהתכתבות נטו, אני צריכה להרגיש את הבן אדם.
לאחר שעברה מהצפון למרכז הארץ והחלה לעבוד בעבודה חדשה החלטנו, אחרי תכתובות ארוכות ושיחות טלפון, להיפגש. קבענו בבית קפה שקט בנמל תל אביב. יחסית לנטייה שלי לאחר לפגישות הפעם הגעתי לפניה. נעמדתי צמוד לבית הקפה והבטתי בגלים שהתנפצו על רצפתו הגסה של הדק. אלו היו ימי סתיו מעט קרירים, טמנתי ידיי בכיסי מכנסיי, השעה הייתה שעת שקיעה, השמים היו אדומים צהובים עם שובל ענני גשם אפורים שהשתלבו כמו ציור שמן מהפנט. "דפנה?" מולי עצרה בחורה די גבוהה, מחויכת, טיפה מובכת. הרמתי את עיניי והרגשתי אך הדופק שלי מעביר הילוך. באותם רגעים ניסיתי לדבר אל עצמי, להשתכנע שאין כאן ממה להתרגש, זו סתם פגישת נימוסין ולא איזה דייט אבל משהו הפך לי את הבטן. כשהתכתבנו ראיתי פה ושם תמונות שלה, אבל הן לא הכינו אותי מספיק לדבר האמתי.
"מודה באשמה, זו אני." חייכתי.
היא התקרבה אליי וידיה נכרכו סביבי בטבעיות, "כיף לראות אותך סוף סוף." אמרתי לתוך צווארה, ואימצתי אותה אליי, נושמת אותה. כמה מוזר להרגיש כל כך קרוב פיזית לאדם שעד עכשיו כל הקשר איתו נסוב סביב מכתבים ושיחות טלפון מרחוק, כמה מוזר לחבק להרגיש אותה בתוך ידיי.
"זה הדדי." ענתה והתנתקה ממני אחרי מספר שניות. מבטנו הצטלבו שוב בחיוך,
"חוץ מזה, זה שוס לראות את הפרסונה מאחורי הקול הרדיופוני." הוסיפה וצחקה.
לא פעם היא התוודה בפני שהיא התמכרה לקול שלי, שהרגשתי לה חדה, מלאת ביטחון, ומישהי שכיף להקשיב לה. דבר שכשלעצמו דיי שעשע אותי מאחר ואף אחד מהאנשים שסבבו אותי לא ייחס חשיבות לעניין הזה.
"שניכנס?" הצעתי והובלתי אותה לפתחו של בית הקפה.
"למה באנו אם לא לשתות קפה."  הוסיפה וקרצה לי.
אחרי שהתיישבנו השיחה זרמה וקלחה. סוף סוף יכולתי לעשות את החיבור בין הדמות שבניתי בראשי לבין אישיותה האמתית. היא הייתה נטולת מניירות, לא התאמצה למכור לי משהו חדש, היו רגעים שהתנתקתי מהדו-שיח ורק הבטתי עליה, תוהה מה היה אם דרכנו היו מצטלבות שנים קודם. מצד שני הסיכוי שהייתי מתחברת אליה סתם כך מפגישה אקראית בסיטואציה אחרת בחיים היה קלוש ביותר, היא לא הייתה הטיפוס שלי בשום צורה, הפערים בגיל, תפיסת העולם, האופי הקשוח שלה, אפילו ההומור שלה שלפעמים היה לי קשה להבין. "זה לא יפה, מה שאת עושה." הרימה מבט לעיניי ונגעה קלות בידי שנחה על השולחן.
"מה זאת אומרת?" התיישרתי.
"על מה את חולמת במקום להקשיב לי?" חייכה, מרוצה מעצמה על שתפסה אותי לא מוכנה.
"חחחחחח..." צחקתי, מובכת, "את לא רוצה לדעת." רציתי להקשות.
"אני דווקא כן רוצה, מה לוקח לך את המחשבות, אה?"
"לא משהו שיעניין אותך, נשבעת." הרמתי מבט לתוך עיניה, מבט שהסגיר את המבוכה שלי, מבט שהיא זיהתה בתוכו את מחשבותיי.

"את בטוחה?" התעקשה וחיכתה שאפרוץ בווידוי חושפני.

"זה באמת סתם." הרמתי מבט חודר "באמת!"

לא פעם היה רובד ניסתר להתכתבויות ולשיחות איתה, רובד שלא נאמר בצורה מפורשת, תמיד היה מתח לא מוסבר ביני ובינה, משהו במילותיה גרם לי להבין שהיא חולמת כמוני לחטוא, שהיא רוצה להניח את המוסכמות בצד ולטעות. היא תמיד משכה אותי לקצה אך הנחיתה בסופו את האמת שלה - היא לעולם לא תוכל להיות עם אישה נשואה, זה הגבול שלה, הקו האדום. תמיד חיזקתי את תחושותיה והבטחתי לה מעל המילים והכוונות הנסתרות שאעשה שהכל יישאר אפלטוני, ובאמת רציתי שזה יישאר כך, בלי להסתבך איתה, בלי לגרום לכאבי לב מיותרים.
השעות זלגו במהירות שיא, המלצרים בקפה עברו דרכנו לרמוז ששעת הסגירה כבר כאן, הכיסאות הורמו על השולחנות והמטבח ניסגר להזמנות.
"ניראה לי שהם מסמנים לנו שכדאי שנלך." אמרה.
"את האמת, הגזמנו." צחקתי.
לאחר שהסדרנו את התשלום יצאנו מהקפה והתהלכנו באיטיות לאורך מתחמי הקניות שכבר היו שוממים וסגורים. לא כל כך דיברנו, רק הלכנו יחד בקצב מתואם, בשתיקה, כאילו הכל כבר נאמר. 

"את צריכה טרמפ הביתה?" שאלתי כשהתקרבנו לאזור החניונים.

"יש לי מכאן אוטובוס, זה בסדר." חייכה.

"אוקי, הבנתי שהספיק לך ממני."  אמרתי בעליצות.

"ממש לא! אני לא רוצה להטריח אותך." עצרה לרגע.

"אני לא אשאיר אותך כאן לבד, נורא מאוחר ואל תתווכחי."

"דפנה זה באמת בסדר." התעקשה כהרגלה.

"מאיה פעם אחת פשוט תיתני לי, את כל הזמן הודפת אותי, ממה את חוששת?"

היא הורידה מבט והכניסה את ידיה לכיסים האחוריים של מכנסיה, "מכלום, מה יש לי לחשוש, אמרתי לך, לא רוצה להטריח אותך."

"זה לא נתון לוויכוח, את נוסעת איתי וזהו." החלטתי, הוצאתי את המפתחות ופתחתי עבורה את הדלת.

"בבקשה, את מוזמנת להיכנס." סימנתי לה.

"איזו מחווה, אני לא רגילה לזה." אמרה, מובכת.

"ככה אני אוודא שלא תברחי." צחקתי.

"כן ממש, רק ממך אני רוצה לברוח." זרקה, מחויכת.

הדלקתי את הרדיו וכיוונתי לגלגל"צ, ברקע התנגן שיר ישן של שלום חנוך. "אז אך את מסכמת את הפגישה?" שאלתי בחיוך, "בכל זאת חצי שנה של קשר כזה לא היה מחזיק מעמד בסיטואציה אחרת, את יודעת."

"היה בסדר." ענתה בקצרה, "לא?"

"כן. צודקת, היה בסדר." חזרתי על דבריה, "אוהבת את התשובות שלך, מאוד מפורטות." הוספתי.

היא הביטה עלי וצחקה, "אני פשוט עייפה, אל תכעסי, יש לי משמרת ארוכה מחר ורק המחשבה על זה מעייפת אותי." אמרה.

"זה בסדר. אני רק צוחקת." הסבתי את מבטי אליה, "יחסית לזה שאת מכירה אותי קצת, את צריכה לדעת שאני מתבדחת."

"אז מתי אראה אותך שוב?" החזירה את הכדור אלי.

"מתישהו." נאנחתי, "מקווה שלא ייקח הרבה זמן, את מודעת לזה שאני בחורה עסוקה מ א ו ד." חייכתי, וחשבתי לעצמי שהייתי נותנת לא מעט כדי לחוות קצת ימי רווקות נטולים אחריות ושליטה תמידית. ככל שהתקרבנו למקום מגוריה לא רציתי  שהנסיעה הזו תסתיים, רציתי שהיא תישאר איתי עוד קצת, עוד טיפה לפני שאחזור למציאות שלי.

עצרתי את הרכב באיטיות, "זהו, הגענו." אמרתי והורדתי את ידיי מההגה, הרחוב היה חשוך יחסית ופנס לבן חיוור האיר מעט את פניה. ברדיו התנגנו פלי ליסטים שקטים של שעת לילה מאוחרת, הסרתי את החגורה ודוממתי מנוע.

"היה לי כיף לפגוש אותך." הרימה מבט אלי.

"גם לי." אמרתי והרגשתי שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לנשק אותה, להרגיש אותה על שפתיי. הדבר ממנו ניסיתי להתעלם עמד שם מולי, מתריס כלפי.

"שיהיה לילה טוב." אמרה ועמדה לפתוח את הדלת.

"חכי." אחזתי בידה.

"מה, שכחתי משהו?" ניסתה להבין מדוע עצרתי אותה. קרבתי אליה אך ידה הדפה אותי בעדינות. "זה לא רעיון טוב." לחשה לי. "הבטחת לי שתעשי הכל שלא נצטער על  זה."

"אני יודעת." נאנחתי, "את צודקת, יאללה, טוסי לי מהאוטו לפני שאתחרט." חייכתי  בהבנה. היא נאנחה ללא מילים וירדה מהאוטו. הבטתי עליה פוסעת בצעדים מהירים  לכיוון  הבניין, נשענתי אחורנית וליבי הלם בחוזקה, משהו בי רצה להיכנע לדמעות שעמדו בעיניי אך הדפתי אותן במחי יד, התנעתי את הרכב שוב ונסעתי משם.

בימים שלאחר הפגישה התקשיתי מעט לתקשר איתה, משהו בי נחסם כלפיה, אולי הניסיון לגונן על עצמי מפני דחייה, לגונן מפני הרגשות החזקים שפיתחתי כלפיה. לא פעם היא סימסה לי מדוע אני נעלמת לה, מדוע משהו הפך למוזר ולא טבעי בקשר שלנו. התחמקתי ועניתי שאני עסוקה, שהמשפחה והילדים לוקחים ממני את רוב האנרגיה, שנכנסה לי עבודה רבה מידי, שפשוט אין לי זמן. עשיתי הכל כדי לא לתת לה פתח נוסף להיכנס לי ללב שכבר החל לכאוב מעט.

אחרי מספר שבועות בהם הצלחתי לגבש לעצמי חשיבה שונה כלפיה, בהם שיננתי לעצמי שאני לא ילדה, שאני נשואה באושר, שיש לי משפחה ואחריות ואני חייבת להתאפס, הצלחתי לחזור לשיחות השגרה איתה. היא שמחה שחזרתי להיות הדפנה שהכירה, לא ממש דיברנו על אותו ניסיון שלי לנשק אותה, אולי היא העדיפה כמוני להדחיק. לא באמת הצלחתי לקרוא אותה ולדעת אם היא מרגישה אלי משהו, היו פעמים שנשבעתי שהיא לא מרגישה אלי כלום, והיו פעמים שהיא בלבלה אותי,  דבריה נאמרו ספק בצחוק ספק ברצינות, אהבתי לשמוע את קולה, את צחוקה,  להתפקע איתה מצחוק מבדיחה טובה. פרסתי בפניה את עצותיי לחיים, את האני מאמין שלי, את האג'נדות השונות, והפכתי לסוג של חברה קרובה אך גם דאגתי לשמור מרחק.

אחרי שהחגים עברו קיבלתי משימה, לרשום בלוג מעט ארוך ושונה ממה שהייתי רגילה בו. הייתי צריכה לשלב ראיון עם שחקנית מוכרת בביצה, הרגשתי שאני חייבת לצאת מהעיר, לקחת פסק זמן ולהתרכז בכתיבה. מאיה הציעה שאגיע באחד מסופי השבוע ליחידת הצימר של משפחתה במושב בגליל כדי שאוכל באמת לתת לעצמי זמן איכות, והבטיחה שתהיה באזור להשגיח ששום דבר לא יפריע לי. הערכתי אותה מאוד על כך שנתנה לי להיכנס למקום שלה, לאזור המוכר שלה, למקום בו גדלה וחיה, אליו הייתה מגיעה אחת לכמה שבועות לביקורים משפחתיים והשלמת פערים.

הכנתי את כל הציוד הדרוש לי - מחשב, מוסיקה טובה, בקבוק יין בשביל הפאן, בגדים בודדים להחלפה ואת המצלמה שלי, אולי יהיה שווה לעצור בדרך ולצלם משהו. נפרדתי מהקטנים ומהאיש שלי ויצאתי לדרך. 

השעה הייתה כבר שעת ערביים, השבת אוטוטו כבר נכנסה, הנסיעה עברה בצורה חלקה, ריח האוויר של הצפון חדר לאפי והרגיש לי שאני נכנסת לאנרגיה שונה, לאווירה אחרת, צלולה יותר, נקייה יותר, שקטה יותר. שדות העמק כבר היו חרושים  ומוכנים להצמיח גידולים חדשים, כלי החרישה והטרקטורים עמדו  מלכת כאילו גם הם מוכנים לקבל את השבת.

בכניסה למושב חייגתי למאיה שתכוון אותי. הכל היה שלו ושקט, כאילו מוכן לקראתי, מאיה הכווינה אותי כל העת עד שעצרתי בפתח מתחם הצימרים.

היא עמדה בחוץ עם קפוצ'ון אפור, מזג האוויר כבר היה קריר מידי בשביל חולצה קצרה, לאחר שדוממתי מנוע יצאתי מהרכב והתקדמתי אליה. "טוב לראות אותך."  חיבקתי אותה אלי. היא לא הוסיפה דבר, רק נתנה לי להרגיש אותה מעט ואז  השתחררנו אחת מהשנייה.

"בואי, אני אראה לך את החדר שלך." אמרה והתחילה לצעוד לכיוון המתחם. הלכתי אחריה, בוחנת את צעדיה, תוהה ביני לבין עצמי כמה התגעגעתי אליה. עד כמה החומות שבניתי החזיקו עד שהיא שוב עמדה מולי. דפנה, די, תניחי לזה, את כבר לא שם, אמרתי לעצמי, אל תעשי שוב את אותה הטעות. היא פתחה את הדלת וסימנה לי להיכנס. "וואו מהמם!" סקרתי את החדר. "ממש תודה, את לא מבינה כמה אני מעריכה את מה שאת עושה בשבילי, זה לא מובן מאליו." הבטתי עליה בחיוך נבוך מעט.

"בכיף, אני יודעת כמה העבודה חשובה לך." ענתה, "המקלחת כאן." הצביעה, "יש לך מגבת, חלוק רחצה אם תרצי, השלט של הטלוויזיה פה, למרות שאני לא יודעת אם יהיה לך זמן לזה, יש לך חיבור אינטרנט חופשי. בקיצור, יש כאן הכל, ואם חסר לך משהו אז אל תתביישי."

"אני לא אתבייש, תהיי בטוחה." עניתי והתיישבתי על המיטה המתוחה. "תודה שוב." אמרתי, "אני אלך להביא את הציוד מהאוטו ואתחיל קצת לכתוב." הוספתי והתקדמתי לכיוון הדלת.

"אני חייבת לחזור הביתה, צריכה לעזור לאימא שלי במשהו, נדבר מאוחר יותר?"

אמרה והתקדמה אף היא לכיוון היציאה.

"אין בעיה, נדבר." עניתי והבטתי על דמותה שהתרחקה. אחרי שפרקתי את המעט שהבאתי, וסידרתי הכל נכנסתי להתקלח ולהתרענן מעט. מחשבותיי נדדו אליה, המים הרותחים זרמו על גופי, מוחי בגד בי ולא חדל לרצות בה, אני חייבת להניח, אני פשוט חייבת... חזרתי על המנטרה מספר פעמים בראשי.

אחרי דקות ארוכות נרגעתי, יצאתי מהמקלחת ולבשתי משהו נוח, הבטתי על בקבוק היין שעמד על השולחן ותהיתי אם עכשיו זו השעה ללגום מעט או שכדאי שאתחיל בכתיבה. פתחתי את המחשב, חומר הגלם מהריאיון עם הכוכבת כבר היה מוכן והייתי צריכה לתמלל אותו, פתחתי מסמך חדש והתחלתי לכתוב, אחרי ארבע שורות בהן הצלחתי להביע משהו עצרתי. קמתי ממקומי וניגשתי לפתוח את בקבוק היין, מזגתי כוס כמעט מלאה ולגמתי באיטיות, צעדתי לחלון והסטתי מעט את הוילון, הרוח נשבה לאיטה לתוך העצים, חשכה ירדה על המושב, קולות רחוקים של נביחת כלבים נשמעו לרגע והפריעו לשקט. התיישבתי על המיטה וחשבתי עליה שוב, לגמתי מכוס היין עד שראשי הסתחרר מעט. לא באמת תכננתי ללגום את הכוס במלואה, הבטתי בלפטופ, מנסה לקרוא את השורות אך המסך הרגיש לי מטושטש פתאום. הסרתי את המשקפים ועצמתי עיניים לרגע, אני חייבת מנוחה, הראש הרגיש כבר כבד מידי למחשבות מורכבות. נעמדתי על רגליי והתהלכתי למקלחת לשטוף פנים, הכל היה מסודר כאן להפליא. המגבות והסבונים עמדו כמו חיילים במסדר, הכל היה מצוחצח ומוכן לזוג שיבוא לנצל את השהות פה, רק שאני לבד כאן, החלטתי לבוא לבדי כי  הייתי צריכה שקט מהכל, שקט לעצמי בעיקר, ואולי בכלל רציתי להיות איתה.

הרמתי את ראשי והבטתי בפניי שנשקפו במראה, הן היו מותשות, מותשות מידי מאורח חיי הלחוץ, המלא והבלתי ניגמר. הטלפון שלי זמזם לפתע... ניגבתי את פני ויצאתי, התהלכתי מעט באופסייד, תופסת בכורסה, מנסה לייצב את עצמי. בטלפון התנוססה הודעה ממאיה, "את מסתדרת, להביא לך משהו לאכול?"

חייכתי לעצמי, "אני מסודרת, תודה, אשמח אם תקפצי, מרגיש קצת לבד פה." עניתי.

"עוד עשר דקות אצלך, לפחות לארגן לך קפה?"

"יהיה מעולה, הראש שלי מסתובב." סימסתי.

"מסתובב? דפנה, מה עשית?"

"כמה שאלות יש לך, תבואי וזהו." אצבעותיי מתקתקות בזריזות את ההודעה תוך כדי זה שאני נוחתת שוב על המיטה. דפיקה בדלת העירה אותי משקיעה מתוקה לשינה ערבה. "שניה." אמרתי ונעזרתי בכוחותיי הבודדים להרים את עצמי, השעה הייתה כבר שמונה בערב, החדר היה מעט חשוך ורק המנורה הקטנה לצד המיטה דלקה. שערי היה סתור ומבולגן, אחזתי במשקפי הראיה שלי והרכבתי אותן בעודי מדדה לכיוון הדלת. מאיה נעמדה עם קפה בכוס חד פעמית ביד אחת ושקית ניילון עם משהו שלא יכולתי לפענח בידה השנייה. היא לבשה ג'ינס צמוד, חולצת שחורה פשוטה, שערה היה רטוב ואסוף ברישול כאילו יצאה מהמקלחת.

"בואי, כנסי שלא תתקררי." פיניתי את הדרך.

"יש לי כבר אימא." צחקה ושמה את הקפה והשקית על השולחן.

"מה הבאת?" שאלתי.

"סנדוויץ' אם תהיי רעבה, עדיין לא יצא לך לאכול היום אם אני זוכרת נכון." אמרה בחצי חיוך.

"את כל פעם מפתיעה אותי." חייכתי, "תודה רבה."

"שטויות, בכיף, הוא ממש טעים אגב, את חייבת לנסות."

"מי הכין?" התעניינתי.

"אימא." ענתה והתיישבה בכורסה.

"הספקת לכתוב משהו?" חקרה והעיפה מבט בצג המחשב הנייד שלי.

"משהו." צחקתי במבוכה.

"ארבע שורות זו גם התחלה." עקצה בחיוך.

"מה אני אעשה, המוזה ברחה." צחקתי.

"זה מה שקורה ששותים יין במקום להתפקס במה שחשוב." השיבה בעודה מביטה על הכוס הריקה ובקבוק היין הפתוח.

"עד מתי תהיי ככה?" שאלתי והתיישבתי על המיטה, בוחנת את פניה באור החיוור, הרגשתי שאני רוצה למשוך אותה אליי, לשבור לה את הרצינות שכל כך אפיינה אותה. החומות הגבוהות שבנתה עם הזמן והיא כל כך צעירה אבל חוותה מספיק כדי לא להתמסר מייד, כדי להגן על עצמה.

היא קמה לפתע לכיוון השולחן והושיטה לי את הקפה, "קחי, תשתי קצת. גם ככה לא הכי מומלץ לשתות יין על בטן ריקה."

אחזתי את הקפה ושתיתי מעט, "תעני לי." התעקשתי.

"למה אני ככה?" חזרה על שאלתי ומבטה ריחף בנקודה לא ברורה בחלל.

"כן?"

"לא יודעת, ככה אני." ענתה בלי לפרט.

"מה זאת אומרת?" התעקשתי.

היא הישירה אליי מבט, "את ילדה גדולה, את מבינה לבד, מה אני צריכה ללמד אותך?"

"מהרגע שהגעתי את הכי קונקרטית, כאילו אני איזה פציינטית שבאה לקבל אצלך טיפול  במיון."

"דפנה את חשובה לי ואני לא רוצה להתבלבל אתך." ענתה ברצינות גמורה.

"א ו ק י י..." עניתי ושתיתי לגימה נוספת, לוקחת אוויר, תוהה אם לענות בכלל או להיכנע למילותיה ולסתום, קצת הזוי שבחורה שקטנה ממני בכמה שנים טובות מטיפה לי, לי שעברתי דבר או שניים בחיי.

"אז על מה את כותבת?" החליפה נושא.

"לא בא לי לדבר על זה." השבתי.

"את כועסת עלי?" שאלה בחצי חיוך.

"לא, ממש לא, אבל במחשבה שניה אני מעדיפה להישאר לבד." הישרתי לעברה מבט רציני.

"אבל ביקשת שאבוא, אז את רוצה שאלך עכשיו?"

"כן מאיה, הבנת נכון." נאנחתי, "פשוט קשה לי, פנים מול פנים משהו מרגיש לי קצת מסובך איתך."

"או קיי." אמרה והתרוממה מהכורסה, "אם תצטרכי משהו אני זמינה."

"תודה." עניתי בקצרה וליוויתי אותה לדלת.

היא הסתובבה לפתע ונעמדה מולי בהתרסה, "את מעצבנת, את יודעת?" פתחה.

"אני מעצבנת? ואת? פאק איתך מאיה, מה את רוצה ממני?" הרמתי את קולי מעט.

"שום דבר, באמת, מה את חושבת שאני רוצה?" שאלה בחוסר הבנה מוחלט.

"תגידי מאיה, זו רק אני שמתפוצצת מבפנים?"

"דפנה, תיראי," פתחה מאיה ונשענה על הדלת, "הלוואי והמצב היה אחר, הלוואי ולא היית נשואה פלוס," היא עצרה לרגע ונאנחה, "אבל אני חייבת לשמור על עצמי ועלייך."

"אני יודעת לשמור על עצמי, תודה." אמרתי והסתובבתי ממנה.

"אני פשוט לא מסוגלת יותר, הלוואי ולא היית כותבת לי, הלוואי והייתי מנפנפת אותך, היית חייבת להישאר שם? לכתוב לי כל הזמן, מה לעזאזל את רוצה ממני, איך הגעתי למצב הזה?"

 היא שתקה, מנסה למצוא תשובה לתסכול שלי. "עדיף שתלכי, נדבר בבוקר." אמרתי וסובבתי אליה את גבי.

"זאת לא הייתה הכוונה שלי, שזה מה שייצא, את יודעת, אני מפחדת בעצמי." אמרה ושלחה יד לפתוח את הדלת.

הרגשתי את מבטיה ננעצים בגבי וחיכיתי שהיא תסגור את הדלת. השקט חזר לחלל, באוויר עדיין עמד ריח הבושם העדין שלה, התיישבתי על הכורסה ובהיתי במסך המחשב, בקבוק היין עדיין עמד על השולחן. שלחתי יד ארוכה ולגמתי באיטיות מה שנותר בו. אספתי את הנייד שהיה זרוק על המיטה והפעלתי את הפלייליסט השקט והקבוע שלי, הייתי זקוקה נואשות לתרפיה רצינית לבלבול בראשי.

את בקבוק היין סיימתי תוך שעה, אני זוכרת שדמעות פושרות שטפו אל לחיי וזלגו מרצונן, לא באמת רציתי שתלך, הייתי עושה הכל רק שתבוא שוב, שאוכל רק לשהות איתה באותו חלל, להרגיש אותה לידי, לא פעם היא אמרה לי כמה קל לטעות וכמה קשה לתקן והיא צודקת, היא כל כך צודקת. הכל התחיל להתערפל ועיניי נעצמו לאיטן, הרגשתי אך גופי ניכנע לעייפות וזולג באיטיות לכיוון ריצפת הפרקט.

"דפנה, דפנה, קומי." נישמע קולה של מאיה מבעד למסכת החלומות בה הייתי שקועה, "דפנה קומי, אל תישכבי על הרצפה." נישמע קולה שוב אך הפעם חד יותר,

היא רכנה אליי מלטפת קלות את פניי ומנסה להעיר אותי.

"חזרת?" שאלתי בעודי מרגישה את הראש מסתובב לי.

"בואי אני אעזור לך " משכה אותי מהרצפה בכוחות מאומצים  והשעינה אותי עליה.

אחזתי בה שלא אמעד עד  שהגעתי למיטה ונשכבתי באפיסת כוחות לא ברורה.

"אל תלכי," אחזתי בידה, "תישארי איתי."

"אני לא הולכת, אל תדאגי, אני כאן."

"אני צריכה טיפול אישי." צחקתי, "בשביל מה שלחנו אותך ללמוד אחיות, אה?"

"דפנה... דפנה... את צריכה השגחה, זה מה שאת צריכה." היא חייכה ונשכבה לצידי,

בודקת אם כדאי להותיר אותי לבד או להעלם שוב עד שההכרה תחזור אליי.

"אני רוצה לחבק אותך." לחשתי ללא קול, מרגישה שעיניי נעצמות שוב, היא נצמדה אליי, אצבעותיה הארוכות נשאבות לתוך שערי והיא מלטפת ברכות, מקנה לי תחושה שאני במקום בטוח ומוגן.

כשפקחתי את עיניי לקח לי דקה להבין היכן אני, הראש עדיין הרגיש לי כבד, בחוץ יכולתי לשמוע טפטוף חלש של גשם, הושטתי יד לנייד לבדוק את השעה, אך הסוללה כנראה שבקה חיים, הזיכרון שלי היה מעורפל והתערבב לי עם החלומות הרבים מהם התעוררתי, הרגשתי שיש נוכחות נוספת במיטה אך לא ממש הייתי מפוקסת, אורו החיוור של  הפנס בחוץ האיר טיפה את החלל בחדר, ואז הבנתי שזו מאיה ששוכבת לידי אך לא ממש הבנתי אך היא הגיעה אליי למיטה, נשימותיה השקטות הסגירו שהיא שקועה בשינה עמוקה. היא שכבה עם הגב אליי מה שגרם לי לרצות  לעטוף אותה בתוכי, נצמדתי אליה בעדינות, כרכתי את ידי סביב מותנה, והרגשתי איך בפעם הראשונה נימתח חיוך מטופש על שפתיי.

אט אט שלחתי את כף ידי  מתחת לחולצתה, מלטפת את ביטנה החלקה באיטיות.

מאיה התחילה לזוז מעט, מרגישה שמשהו גורם לה להתעורר, החלטתי לחדול, לא רוצה להפריע למנוחתה, לפתע נישלחה ידה ואחזה בידי, אך אחיזתה הייתה כנועה כאילו ביקשה שלא אתרחק ממנה.

"איך את מרגישה?" לחשה לי תוך כדי  חזרה להכרה.

"הראש קצת מסוחרר." עניתי.

היא הסתובבה אליי ושלחה יד מלטפת אל פניי, "דפנה, את מטורפת, את יודעת את זה?"

"אני לא מטורפת, אני פשוט לא יכולה לנשום סדיר שאת איתי." לחשתי ושלחתי את ידיי שוב למותניה.

"דאגתי לך, חתיכת מפגרת." הוסיפה, "מי שותה בקבוק שלם של יין, מה ניסגר איתך?"

"נישבר לי להיות כל הזמן בשליטה." חייכתי, "וחוץ מזה את כזו רצינית לפעמים שבא לי לנער אותך." אמרתי.

"אז תנערי, מה עוצר אותך?" לחשה.

"מה עוצר אותי?" חזרתי אחריה, "הפחד עוצר אותי."

"פחד ממה?"

"שהלב שלי ישבר." הרמתי מבט.

"הוא לא ישבר, הוא יקבל קצת דפיקות פה ושם." חייכה ושלחה אצבע מלטפת לשפתיי. משהו בתוכי בער, בער המון זמן, והבערה הזו שרפה לי כל פינה אפשרית בלב, רק בעיניי רוחי העזתי לדמיין לשניות בודדות את הרגע הזה שתמיד קטעתי אותו בהנחה שדבר לא באמת יקרה, לא תכננתי לאהוב אותה ולהתאהב בה, לא רציתי לחזור לשם, לאהבות בלתי ניתנות להשגה, לאהבות לא נכונות ולא ממומשות, אהבות שבאות בזמנים לא נכונים בחיים, בזמנים לא מתוכננים.

שפתייה נצמדו לשפתיי בלי הכנה מוקדמת, טעמן המתוק והרכות שלהן סחררה אותי, היא יונקת את שפתיי, עיניה עצומות והיא מתענגת על התחושה, אני נושקת לה בהתאמה מושלמת, כאילו נועדנו אחת לשנייה, לשוני מתפתלת בלשונה, בריקוד מסחרר, ידיה משתחררות באיטיות ממני והיא מטפסת עליי בקלילות, תלתליה המשוחררים נוגעים לא נוגעים בפניי. היא רוכנת  אליי שוב, שפתיה מגששות לצווארי, היא מרפרפת, נוגעת, נושקת, נושמת אותי. "אני רוצה אותך." לחשה לי, "את לא יודעת כמה."

חיבקתי אותה אליי לוחשת לה חזרה כמה חיכיתי לה, כמה תשוקתי אליה רק גדלה ככל שהזמן עבר, כמה פחדיי נסדקו ככל שנגעה בי יותר. אצבעותיי חדרו את בד חולצתה, מתמגנטות לגופה החלק הנעים. היא נאנחת, מאפשרת לי להסיר אותה  בלי עכבות והיא מטריפה חושיי, מרגישה איך התשוקה מתעוררת בה ככל שידיי מגששות אליה. אני מרגישה את אגנה נע מעליי באיטיות, כאילו מכינה אותי לצעד הבא, היא שלחה יד מיומנת והסירה את חולצתי ואת בגדיי שתוך שניות בודדות מצאו עצמם על ריצפת החדר. היא אפשרה לי להסיר את המעט שנותר עליה כדי שאוכל להתמזג אליה, להיות חלק ממנה. ידיי מטיילות לאורך גבה, יורדות אט אט לישבנה, אני חופנת אותו ושומעת אותה נאנחת באוזניי. שפתייה נושקות לגופי, ידיה מלטפות את שדיי. היא לא מאפשרת לי לזוז והחום מתפשט בין רגליי, אני רוצה לחוש אותה שם, רוצה לעוף איתה הכי גבוה שאפשר, שפתי פוגשות שוב בשפתיה, אני מנשקת אותה, מתמכרת לרכות, לקול נשימותיה הקצובות, וצמרמורת נעימה חורשת את גבי. אני הופכת אותה ומתיישבת עליה, היא מתפתלת תחתיי כאילו  חיכתה לי, חיכתה לי  זמן רב. ירדתי בנשיקות קטנות לאורך ביטנה, גורמת לה לגירויי מתמשך, אני מפסקת את רגליה אט אט, צעד צעד, מנשקת כל סנטימטר בגופה. כפות ידיה חודרות את שערי, היא מבינה שעוד רגע אהיה עמוק בין רגליה, עוד רגע אקח אותה למסע ארוך לפסגת האושר. "אני כל כך רוצה אותך." לחשה "אל תפסיקי." התרגש קולה.

צללתי אליה, לתוכה, לשוני מלטפת את נקודות הקצה הרגישות שלה, אני נטרפת מטעמה העדין המתוק, אגנה נע בקצב מתגבר, אני אוחזת בישבנה, מאיטה אותה ומכתיבה לה את הקצב שבו אני רוצה לענג אותה, היא מתמסרת אליי לשניות בודדות ושוב נעה לפי גלי התשוקה שבערו בה. אני מתפתלת בתוכה, משגעת את עצביה, והיא חסרת מעצורים, נותנת לגופה לנוע איתי, עיניה עצומות, היא נותנת לי לעשות בה ברצוני, משוחררת, נטולת מחשבות, הקווים האדומים נפרצו, קרסו, נעלמו לתוך  אוקיאנוס סוער של מעשה אהבה אחד, מעשה אהבה פשוט ללא מחשבות, ללא רגשות אשם, ללא עתיד ברור. ראשה נמתח אחורנית, ליבה הולם בחוזקה, אני מרגישה את הדופק שלה בשפתיי, את הקצה אליו היא עוד רגע מגיעה. היא מתכווצת, אצבעותיה מתהדקות בתוך שערי, מבקשת שלא אתנתק ממנה, גל של התרגשות פורץ ממנה בעוצמה מתמשכת, נותנת לה להתפרק. הבטתי עליה בחיוך, היא הייתה הכי יפה עבורי באותם רגעים, קרניים ראשונות של בוקר ליטפו את גופה, העירום המושלם. נשכבתי לצידה וחיבקתי אותה אליי, גם אם היא לא באמת שלי, באותם רגעים היא הייתה.

היא נשקה על שפתיי ברפרוף ומבטה ריחף מעט, "אני לא רוצה שתלכי." לחשה לי לפתע.

"אני לא הולכת לאף מקום." ליטפתי את גבה.

"את יודעת למה אני מתכוונת." אמרה.

נאנחתי לתוכה, "אני אוהבת אותך מאיה, אני אוהב אותך תמיד."

אצבעותיה ליטפו את פניי ותוך פחות מדקה היא כבר הייתה מעליי כשהפעם היא לוקחת אותי למסע של עונג והתרגשות. אחרי מספר שעות בהן נרדמנו אחת בתוך השנייה היא נעלמה ממיטתי. על הכרית היא השאירה לי פתק שהיא הייתה צריכה ללכת לעזור במסעדה של המשפחה ושאנצל את השעות שנותרו לי לכתוב. על השולחן חיכה לי מגש של ארוחת בוקר אותו דאגה כנראה להקפיץ בזמן שישנתי. השעות חלפו במהרה, הספקתי לכתוב את הבלוג, לעשות הגהה ולשלוח לעורך שלי שיעבור עליו לצורך תיקונים. בשעות אחר הצהריים המוקדמות התחלתי לארוז הכל ולהכניס לתיק, ביקשתי ממאיה שתבוא שוב כדי שאוכל להיפרד ממנה לפני שאסע.

"אני עושה מקלחת זריזה ובאה, אל תלכי." פקדה עלי דרך הנייד.

"אני מחכה, אל תדאגי." אמרתי מחויכת. בינתיים המשכתי לסדר את המעט שנישאר והוצאתי את הדברים לרכב, הבטתי מסביבי וניראה שהשקט נישמר עוד מהיום הקודם.

אחרי דקות ארוכות היא הגיעה, מעט עייפה אך מחויכת. "סורי שנעלמתי לך." אמרה וחיבקה אותי " הייתי חייבת לתת יד, הייתה לנו תפוסה מלאה של אורחים "

"זה בסדר, אל תשכחי שבאתי לכתוב, זו הייתה המטרה." אמרתי ונשקתי קלות על לחיה.

"אז מה עכשיו?" שאלה במבט עמוק ומבין. השפלתי מבט, לא באמת יכולתי לתת לה תשובה מספקת. היא הריי מכירה אותי ויודעת היטב מה אוכל לתת לה ומה לא. "את שותקת." דחקה בי.

"מאיה," הרמתי אליה את עיניי ושילבתי את אצבעות ידיי בידיה, "את עולם ומלואו, את בחורה מיוחדת ו..."

"יופי." קטעה אותי, "את עושה לי שיחת סיכום עכשיו?"

"לא חשבתי שאומר לך את זה אי פעם, אבל אני אוהבת אותך ברמה שלא תביני,"  לחשתי, "באת לי פשוט בזמן הלא נכון בחיים."

"הבנתי." אמרה והשתחררה מאחיזתי.

אספתי את פנייה בשתי ידיי והבטתי לתוך עיניה שדמעות קטנות איימו להשתחרר מהן, "אני אשאר בחיים שלך עד שימאס לך ממני, אהיה שם בשבילך תמיד, הלב שלי לא יוותר עלייך כל כך מהר."

"אבל אני רוצה את הכל." היא המשיכה והקשתה, "אני יודעת שזה בלתי אפשרי, אבל אני רוצה בך הכל. לא קצת, לא חלק, לא רק חברות."

"אני סתם אשליה, אני לא באמת כזו טובה כמו שאת חושבת, ואת לא מכירה אותי עדיין." ניסיתי לרכך.

"דפנה! את נשואה, יש לך בן זוג בבית, יש לך ילדים, את בסטטוס אחר משלי, אני יודעת את זה, לא עמדתי בפיתוי, אני חלשה איתך ואני יודעת שאשלם מחיר."

"המחיר הוא הדדי! מה ניראה לך, שאצלי זה עובר כאילו כלום? אני לא רוצה לשחק ברגשות שלך, את חשובה לי מידי." עניתי.

"טוב לא נצא מהשיחה הזו, את יודעת." אמרה ושילבה את ידיה, "עדיף שתיסעי הביתה."

"ומה הלאה? את תברחי ממני?" שאלתי מעט בחשש.

"אני לא יודעת, אני צריכה לעכל את כל מה שעברתי איתך." ענתה ונאנחה, "אני באמת לא יודעת מה יהיה." ניסיתי שוב להתקרב אליה אך היא צעדה אחורנית בהתרסה, "קשה לי גם ככה, פשוט תיסעי," אמרה, "תיסעי חזרה לחיים המוכרים שלך."

"מאיה, אל תעשי לי את זה!" התקרבתי שוב ודמעות כבר עמדו בעיניי.

"אני כבר לא רוצה לעשות כלום, נישבר לי הזין מקשרים מסובכים, דיי מיציתי! אני כבר לא יכולה להכיל את זה, יש בך כל מה שאני רוצה, אבל את בלתי ניתנת להשגה, את שייכת כבר למישהו."

"אני לא מבקשת שתהיי איתי בזוגיות." אמרתי, "אני רק רוצה אותך בחיי, שתישארי שם."

"אבל קשה לי! מה את לא מבינה." הרימה מעט את הקול. עמדנו שם עוד דקות ארוכות, היא לא נתנה לי להתקרב אליה, כאילו הבינה היטב את הטעות שעשתה וביקשה להרים מחדש את חומות ההגנה הגבוהות שלה.

בנסיעה חזרה הרגשתי חלולה, ריקה, הכל ניראה לי תפל מידיי, לא ידעתי לאן אלך איתה מכאן, האם היא תישאר, תעלם לתקופה, ידעתי שיש לה לא מעט מחזרים ומחזרות ושהיא תיכנע לאחד או אחת מהן באחד הימים. ימים ארוכים לאחר מכן היא לא הגיבה להודעות שלי, למיילים הרבים ששלחתי. היא לא החזירה  צלצול, העדיפה להעלם. בהודעה האחרונה שלחתי לה כמה מילים בודדות, כתבתי שאני לא אתייאש שאחכה לה כמה שיידרש עד שתוכל לחזור לחיי. ואני מחכה, מחכה לה עד היום...

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...