צילום אילוסטרציה. צילום: Dominic Alves, flickr.

 >  >  > 

דרוש שותף - פרק ג' (ואחרון)

"אני שלך וכל מה שאתה עושה איתי זה בסדר." ענה מיקי בשלווה בוטחת,

המסיבה במועדון הייתה מסיבה רגילה לגמרי. מוזיקה רעשנית, בחורים שתויים ודלוקים מפזזים לכל עבר, מורידים חולצות, מסטולים וצרחנים. השירותים תפוסים תמיד בזוגות חרמנים, אנשים מקיאים בחוץ, כולם צורחים, קופצים ומתאמצים לשמוח. "נראה כמו גיהינום קטן, נכון?" חייכתי אל מיקי ההמום שנצמד אלי, מבוהל.
הוא הנהן בשתיקה, עיניו רחבות מפליאה וחשש. נתתי לו לשתות ושילחתי אותו לרחבת הריקודים. כל הקבועים נחפזו לבדוק את הבשר הטרי ולאט לאט הוא השתחרר, שתה עוד, התחיל לרקוד ובסוף הוריד את החולצה ואז זה קרה - הוא רקד שם, פלג גופו העליון חשוף, מניח לאחרים לגעת בו, בפטמות המתוקות שלו, בעורו החלק ואני התחרפנתי. 
"תסלח לי." הפסקתי את הלהג של חתן המסיבה שסיפר לי משהו ודהרתי לרחבת הריקודים. דחפתי הצידה את החרמנים המגעילים שניסו למזמז את הבחור שלי ומשכתי אותו החוצה. הוא היה שיכור ומבולבל, אך כשסטרתי לו על פניו ואמרתי לו בזעם לא מוצדק, אך מלא להט  שהוא מתנהג כמו שרמוטה מיוחמת ראיתי הבהוב של שמחה על פניו. בלי להיפרד מאיש דחפתי את מיקי למכונית ונסעתי הביתה. הוא שתק כל הדרך והמשיך לשתוק גם בבית כשהתנפלתי עליו, הפשטתי אותו, חבטתי בישבנו החשוף וזיינתי אותו בכוח.
אחר כך נרגעתי ואפילו התביישתי קצת. "אני לא רוצה שאף אחד אחר יגע בך." הסברתי, "אני יודע שאמרתי שגם אתה יכול, אבל אני לא רוצה לדעת מזה כלום."

"אז אתה רוצה שאני אלך לבד למסיבות?"

"לא, השתגעת? שלא תעז!"

"בסדר."

"אני יודע שזה לא הוגן, אבל מרגיז אותי נורא לדעת שגבר אחר נוגע בך. זה מעצבן אותי גם אם אני לא רואה את זה. אני רוצה שתהיה רק איתי מיקי, אני יודע שזה לא הוגן, אבל ככה אני מרגיש."

"טוב מאוד."

"מה טוב מאוד? זה לא מרגיז אותך?"

"לא, ממש לא."

"אני מצטער שהרבצתי לך."

"זה בסדר."

"אל תגיד כל הזמן שזה בסדר, זה לא, למה זה בסדר?"

"כי אני שלך וכל מה שאתה עושה איתי זה בסדר." ענה מיקי בשלווה בוטחת, לקח את כף ידי, נשק לה ונרדם, ידי על לוח ליבו.

יומני היקר המסיבה הייתה איומה אבל אחר כך... הוא אוהב אותי, הוא רוצה שאהיה רק שלו. אני מאושר.

"אני לא מבין את הילד הזה." התלוננתי לפני אלברט, ידידי הוותיק שהספיק לשכוח מה שאני עוד לא למדתי. "אני מכאיב לו והוא נהנה מזה, ראיתי אותו בודק את עצמו בראי, מלטף את הסימנים שעשיתי לו ומחייך, והוא עושה את זה כל פעם מחדש."

"עושה מה? מתגרה בך?"

"בהחלט כן. הוא בכוונה מפלרטט עם כל מיני... סתם מכוערים שאני בטוח שהם לא הטעם שלו, והוא עושה את זה מול הפרצוף שלי כדי לעצבן אותי, וכשאני כועס ומתנפל עליו... טוב, לא חשוב."

"יש סקס אדיר, אבל אלים?" ניחש אלברט.

"אלים זה קצת מוגזם, אני לא בן אדם אלים, ואני נזהר עליו, הוא רק ילד, אני שוקל יותר ממנו וחזק יותר. תראה, זה לא שתמיד אני ככה, אבל לפעמים..."

"כן, אני יודע." הנהן אלברט בנחת, לא נראה מופתע כלל. "גם אצלנו זה ככה."

"אבל אתה ועמי... אתם מזדיינים גם עם אחרים, נכון?"

"בעיקר אני." גיחך אלברט שלמרות גילו נשאר דק גזרה ומלא מרץ וחרמנות, "ולפעמים אני מצליח לגרור גם את עמי."

"ולא מפריע לך לראות אותו עם מישהו אחר?"

"כיום כבר לא, פעם זה הטריד אותי יותר."

"אולי גם אני אגיע לזה פעם, אבל היום אני מתרגז רק מהמחשבה על גבר אחר שנוגע בו והמניאק הקטן מנצל את זה. אני לא מבין את עצמי, לא הרגשתי ככה עם אף אחד אחר, רק איתו זה ככה, אני מרגיש שהוא כאילו שייך לי."

אלברט צחק. "אתה לא צריך להרגיש רע בקשר לזה, הוא נהנה מהקנאה שלך, הוא צריך להרגיש שייך למישהו, יש אנשים כאלו."

"אבל היחסים שלנו הם לא בסדר, זה נורא לא הוגן לחיות ככה."

"הגינות תחפש בעסקים ובכביש, לא במיטה. אם תנסה להיות הוגן איתו תאמלל אותו. מיקי צריך מישהו שישלוט בו ולמזלך הוא בחר בך."

"כן, למזלי, למרות ש... אני דואג לפעמים בגלל האחריות הזו."

"אתה תתרגל לזה, הוא לא היה נשאר אתך אם לא היית נותן לו בדיוק מה שהוא צריך."

"זה מה שהוא צריך? גבר שמשאיר לו לעשות את כל עבודות הבית, מצפה שישרתו אותו על ימין ועל שמאל, שוכב עם אחרים ומתרגז עליו כשהוא מסתכל על אחרים."

"כן, זה בדיוק מה שהוא צריך." הסכים אלברט, "אז תגיד תודה ותיהנה."

אחרי שחזרתי מהשיחה עם אלברט ניסיתי לדבר עם מיקי על היחסים שלנו. לא הצלחתי. הוא התחמק, העמיד פני טיפש שלא מבין מה מדברים איתו, ובסוף שפך עלי, כאילו בטעות, כוס תה רותח, מה שגרם למהומה שלמה. הוא השתפך בהתנצלויות ואני הייתי חייב כמובן להתפשט ואחר כך הגענו למיטה ולא דיברנו שוב. ואז, כמה ימים אחר כך, התקשרו אלי פתאום לעבודה מבית חולים לשאול אם אני מכיר מישהו בשם מיכאל שטרן.

לקח לי רגע להבין שמדובר במיקי. "כן." צעקתי, "הוא השותף שלי לדירה, מה קרה לו?"

הרופא נאנח ואמר בעייפות שמר שטרן הותקף וחטף מכות. יש לו זעזוע מוח קל וכדאי שאני אחזיר אותו הביתה כי הוא לא יכול לנסוע במצבו באוטובוס.

דהרתי לבית החולים ומצאתי שם את מיקי יושב על המיטה במיון, מכונס בתוך עצמו, פניו חבולים ומוכים, עיניו עצומות וידיו כרוכות סביב גופו כאילו קפא מקור. התיישבתי לצידו והנחתי יד על שכמו. "מה קרה חמוד?"

הוא כבש את פניו בחזי והתחיל להתייפח. "כל כך פחדתי, לא יכולתי לעשות כלום, הם שרפו לנו את המסעדה ו... ו..." הוא רעד ולא הצליח להמשיך לדבר.
אחות הגיע ונתנה לו כדור הרגעה וכמה דקות אחר כך הוא נרדם. הרופא קרא לי לחדרו והתחיל לחקור אותי בקשר למיקי. די מהר הודיתי שאנחנו גם בני זוג, לא רק שותפים, ושאני בעצם כל המשפחה שלו כי הוריו הדתיים זרקו אותו מהבית אחרי שהבינו למה הוא מסרב להינשא.

"הוא סובל מחבלות לא רציניות." הסביר הרופא, "גם זעזוע המוח לא מדאיג אותי, אבל בגלל האונס הוא נמצא במצב נפשי מאוד לא טוב וחייבים לתת לו תרופות בגלל שהאנסים לא השתמשו בקונדום ויש חשש לאיידס."

"אונס?" לחשתי וראשי הסתחרר, "הוא נאנס?"

"כן, אני מצטער." אמר הרופא בעדינות, "הוא לא רצה לדבר על זה וסירב למסור עדות לשוטרים, אבל ברור שהוא הותקף מינית לפחות על ידי שני גברים שלא השתמשו בקונדום. גם בעל הבית שלו חטף מכות."

"למה? מה... למה הם עשו את זה?"

"מסתבר שבעל המסעדה סירב לשלם דמי חסות ולכן שרפו לו את המסעדה והכו אותו. התקיפה של מיקי הייתה כנראה בונוס."

"המשטרה יודעת מי התוקפים?"

"כן, העדות של בעל המסעדה הייתה מפורטת מאוד. הם יתפסו ויענשו."

"ומיקי? מה יהיה איתו?"

"אנחנו לא יכולים לעשות יותר כלום בשבילו. תקפיד שהוא ייקח את התרופות עד הסוף ואם מצבו לא ישתפר כדאי שתפנו לייעוץ נפשי."

יומני היקר
קשה לי לכתוב על מה שקרה. אני לא אפרט, זה מכאיב מידי. אני מרגיש טמא, מחולל, לא ראוי. הוא כל כך טוב אלי, מטפל בי, דואג לי, מחבק אותי כל לילה, מפציר בי לא להאשים את עצמי... הוא לא מבין שאין לי יותר מקום לצידו. אני מלוכלך והרוס, שום דבר כבר לא יתקן אותי יותר... הנסיך שלי ראוי לטוב ביותר ואני כבר לא ראוי... אני הולך.

זה היה הרישום האחרון ביומן שלו. מצאתי אותו בחדרו אחרי שהוא ניסה להתאבד. למזלו חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל – דאגתי כי הוא לא ענה לטלפונים שלי - ומצאתי אותו מעולף, בקבוק כדורי שינה לצידו. הזעקתי אמבולנס שהחיש אותו למיון ובזמן ששטפו את קיבתו ישבתי בחדר ההמתנה ונשבעתי שאם הוא יישאר בחיים אני אשתנה. אני אפסיק להיות קנאי, לא אבגוד בו יותר, אעשה את חלקי בעבודות הבית ואתנהג איתו בעדינות ובהגינות, גם במיטה וגם מחוץ לה.
אחרי שהרופאים הצילו את חייו שכחתי כמובן את כל הבטחותיי ובתקופה שבה מיקי היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית זיינתי מהצד והזנחתי שוב את הבית, אבל התמדתי לבקר אותו בנאמנות, עוקב בשמחה אחרי השינויים שחלו בו. בהתחלה הוא היה מדוכא מאוד, סירב לדבר איתי או להביט בי, אבל לאט לאט השתפר מצבו. אחרי כמה שבועות הוא התחיל לחייך אלי, חזר לשוחח איתי וחיבק אותי כשהייתי מגיע לביקור. יום אחד הוא הודיע לי שמיקי זה שם ילדותי ומהיום הוא מיכאל.
"בסדר, שיהיה מיכאל." הסכמתי, "אבל למרות שאתה כבר לא מיקי אני מקווה שאני עדיין הנסיך שלך."

הוא האדים מכעס, נזף בי שקראתי ביומן שלו ואמר לי לשכוח מהשטויות הילדותיות האלו, אחרי שהוא יחזור הביתה הכול יהיה אחרת.

"למה כוונתך אחרת?" התמלאתי דאגה.

"כוונתי שיותר אני לא אשרת אותך."

"למה? אבל אהבת את זה, וגם אני."

"אז מה? אלו היו יחסים חולניים. אנשים לא אמורים להתנהג ככה בזוגיות. בבית חולים קיבלתי טיפול ועכשיו אני נורמאלי לגמרי. די עם כל השטויות האלו, אתה לא נסיך ואני לא משרת."

"הבנתי." אמרתי, אומר לעצמי שאני צריך לשמוח, אבל האמת שחשתי עצוב מאוד. "אז מי יטפל בי?" שאלתי.

"אף אחד. מהיום תטפל בעצמך." ענה לי מיקי בקוצר רוח ולרגע, רק לרגע קט, היה לי רושם שגם הוא מצטער, אבל יכול להיות שסתם היה נדמה לי. אחרי כמה חודשים הוא חזר הביתה ובאמת הכול אחר עכשיו. במקום מיקי החמוד שלי קיבלתי את מיכאל שמאמין בזוגיות מאוזנת, במונוגאמיה ובחלוקת עבודה שוויונית. מעכשיו אני עושה את חלקי בעבודות הבית, מקפיד מאוד שהוא לא יגלה שאני בוגד בו לפעמים עם איזה יזיז, ואם אני רוצה ליהנות מהבישול שלו אני צריך להבטיח שאחר כך אשטוף כלים ואעשה לו מסג'.
רק לפעמים, במיטה, אם אני מאוד מאוד נחמד ומשתדל, הוא קורא לי הנסיך שלו, ואחר כך צוחק צחוק פרוע, "היית מת." הוא מוסיף, ונרדם בזרועותיי, מחייך.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...