גבר עם כיפה (אילוסטרציה)
אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה. צילום: LWYang, flickr.

 >  >  > 

יהודי גאה - פרק א'

כבשה אילמת

ראיתי את אלחנן לראשונה כשהלכתי עם אבא לבית הכנסת. בילדותי הייתי הולך איתו להתפלל בבית הכנסת בכל שבת, ולפעמים גם בימי שישי, אבל כבר מזמן לא הייתי ילד, ועם הזמן התרחקתי מאבא, מהדת וגם מבתי כנסת. הורדתי את הכיפה בזמן שירותי הצבאי, ומיד אחרי השחרור ברחתי מהבית המסורתי הסובלני של הורי, קודם לאוניברסיטה בבאר שבע, ואחר כך לחיפה שהייתה קצת יותר קרובה למושב הנידח בו נולדתי, אבל עדיין רחוקה מספיק. ידעתי שהם כואבים את התרחקותי מהדת ומהם, אבל הם מעולם לא אמרו דבר וקיבלו אותי תמיד בשמחה ובמאור פנים, מתעלמים מהסימנים הברורים לחילוניות שלי. למרות הסובלנות שגילו כלפי חזרתי הביתה לעיתים רחוקות ככל האפשר, וגם אז התעקשתי ללכת גלוי ראש, וסירבתי בכל תוקף ללכת עם אבא לבית הכנסת. רק אחרי שאבא חלה ואימא הפצירה בי בדמעות לבוא לבקר בסוכות וללוות אותו להקפות בבית הכנסת כי רוב הסיכויים שזו הפעם האחרונה שהוא יזכה לשמוח בשמחת תורה, הנחתי שוב כיפה על ראשי וחזרתי לבית הכנסת. המקום נשאר כשהיה - קטן, צפוף ומשפחתי. הזמן כאילו עמד מלכת במושב הקטן שבו גדלתי, כולם הכירו אותי ואני הכרתי כמעט את כולם חוץ מבחור אחד גבוה ומתולתל, עורו שחום קטיפתי, ועיניו כהות וגדולות.

הוא לחץ בחמימות את ידו של אבא והתעניין בבריאותו, ואחר כך חייך אלי בחביבות, "מה שלומך אבישי? טוב לראות אותך בבית הכנסת, עד מתי אתה נשאר אצל ההורים?" חקר, מביט בי כאילו אנחנו מכרים ותיקים.

"עד סוף החג." עניתי בנוקשות, מודע לכך שאני עונה לו בקרירות שעלולה להתפרש כגסות רוח אילצתי את עצמי להתגבר על התקף הביישנות המוזר שאחז בי, והוספתי, "תסלח לי אבל אני לא חושב שנפגשנו אי פעם, תזכיר לי בבקשה מי אתה?"

"אני אלחנן." חייך הבחור חיוך יפה, תחום בגומות נחמדות, "ובפעם האחרונה שנפגשנו הייתי נמוך הרבה יותר, ובחיתולים." גיחך.

"אלחנן הוא האחיין של שלומי של נורית." הסביר אבא, ומחשש שאני עדיין לא מזהה  הוסיף וביאר, "אחיו הגדול? זה שנסע להודו? אבא שלו." החווה בידו אל אלחנן והוסיף חיוך מתנצל, "אל תשכח שגם אבישי היה אז ילד קטן, לא פלא שהוא לא זוכר אותך, ומה שלום אבא שלך, הוא עדיין באמריקה?"

"עד כמה שאני יודע כן, אבל עם אחד כמוהו..." משך אלחנן בכתפיו, "קשה לדעת, כל פעם יש לו שיגעון חדש."

"מזכיר קצת את אריאל שלנו." נאנח אבא, "כל שנה הוא עובר למקום אחר, וגורר אחריו את יפה המסכנה ואת הילדים."

"ככה זה חבדניקי"ם, מה שהרבי אומר זה קדוש, אפילו שהרב מת כבר מזמן." לגלגתי.

"אבל אחיך הבכור לפחות נשאר יהודי, ואבא שלי..." הוא נאנח, "בפעם האחרונה שדיברתי איתו הוא היה בודהיסט, אבל אני לא אתפלא אם הוא יתאסלם פתאום, או חס וחלילה יתנצר."

"חס ושלום יתנצר, אבא שלך נולד יהודי ולא משנה מה הוא יעשה הוא יישאר תמיד יהודי." הבטיח לו אבא בחביבות, והוסיף וציטט שישראל, אף שחטא ישראל הוא, ויהודי מעולם לא מאבד את הניצוץ האלוהי הגנוז בו.

הבטתי באבא בפליאה, אף פעם לא שמעתי אותו מתפלסף ככה, ובטח שלא מדבר על עניינים רוחניים. אבא היה אדם מעשי וחרוץ, אבל שתקן מופלג, ואולי אפילו ביישן מעט. מי שדיבר, נאם, ציטט והתווכח אצלנו בבית היו אחי הגדולים, אריאל שנעשה חסיד חב"ד וחי במזרח הרחוק עם בני משפחתו, ודויד שהתחרד ועקר לבני ברק, התחתן שם עם חוזרת בתשובה אחת, וגידל איתה גדוד של צדיקים ארוכי פאות.

רק נורית, אחותי היחידה נשארה לגור ליד ההורים, ודבקה במסורתיות המזרחית הנינוחה שלהם. היא התחתנה עם שלומי, חבר ילדות שלה שפגשה בבית הספר היסודי, וחיה איתו בשקט ובשלווה, מגדלת שלושה ילדים חמודים.

אלחנן לכד את תשומת ליבי ומצא חן בעיני ממבט ראשון, אבל הוא כמובן לא היה היחיד, כבר מאז הבר-מצווה שלי התחלתי לשים לב לבנים, ואחר כך לגברים, וככל שהתבגרתי תשומת הלב שלי נעשתה מובהקת ומדויקת יותר, עד שקצת לפני הגיוס קלטתי שזה לא סתם, שאני הומו. התלבטתי והתייסרתי עם הידיעה הזו במשך כמה חודשים עד שלבסוף השלמתי איתה, הסרתי את הכיפה, טמנתי את התפילין והטלית שלי בירכתי ארון הבגדים, והתחלתי לחקור את עולם הגברים.

בצבא הייתי חלקית בארון, גיליתי את סודי רק למעטים, ופחדתי כל הזמן שיגלו, שיציקו ויבוזו לי. באוניברסיטה כבר הייתי נועז ובטוח בעצמי יותר, וכמעט שלא פחדתי לספר לכל מי שרק שאל. למדתי הנדסת מחשבים ותוך כדי כך פגשתי עוד הומואים, התאהבתי מספר פעמים, דיברתי עם אנשים, שמעתי דעות שונות ומשונות, ועם הזמן השתחררתי מהפחדים ומהחששות, אמרתי לגבר - ששבר אחר כך את ליבי - שאני אוהב אותו, הלכתי איתו למצעד הגאווה בתל אביב, ובסיום הלימודים, כשהגעתי לחיפה לראיון עבודה כבר העזתי להצהיר בגלוי שאני הומו, ונעצתי מבט מתריס במראיין שהשיב לי במבט שווה נפש, ובלי להתרגש במיוחד מאומץ ליבי קיבל אותי, לשמחתי הרבה, לעבודה. רק במקום בו גדלתי נשארתי ילד מפוחד בארון. הייתי כבר בן עשרים ושמונה, מסודר ועצמאי כלכלית, ובכל זאת לא היה לי אומץ לספר להורי למה אני לא מתחתן. במקום להתמודד עם שאלותיהם ועם מפח הנפש שלהם העדפתי להתרחק מהם, ולבנות לי חיים משלי, רחוק מעיניהם האוהבות.

בזמן התפילה נמשכו עיני אחרי אלחנן שעמד לא רחוק ממני ומאבא, עטוף בטלית שלו, שקוע בתפילה. בניגוד לשאר המתפללים שדיברו זה עם זה תוך כדי התפילה, ממלמלים אותה דרך שגרה, הוא התפלל בדבקות, במסירות נפש ממש, והפרופיל הנהדר שלו שהתבלט על רקע הטליתות הלבנות נראה יפה וחמור כמו של פסל שיש עתיק. "כמה שהוא רציני, האלחנן הזה." לחשתי לאבא כשסיימנו להתפלל ונדחקנו עם שאר הקהל לצאת החוצה, "מאיפה הוא צץ פתאום?"

"אחרי שהוריו התגרשו הוא גדל עם אימא שלו ובעלה החדש באיזה קיבוץ חילוני, ולפני כמה חודשים הוא הגיע לפה, שכר מלייזר את הקרוון שזרוק אצלו בחצר, והתחיל לעבוד אצל שלומי בחממות. שלומי אומר שהוא חרוץ מאוד, ושיש לו ידי זהב."

"יופי, אבל מה הוא עושה בבית כנסת אם הוא גדל בקיבוץ חילוני?"

"מה שכל יהודי עושה בבית כנסת, מתפלל ולומד. שלומי הכניס אותו לחברותא שלו והוא אומר שהוא מתקדם יפה מאוד."

"אז הוא חוזר בתשובה?"

"יותר נכון חוזר למקורות." תיקן אותי אבא בנחת, "הרי גם הסבא שלו וגם אחיו היו שניהם תלמידי חכמים, ורק הבנים שלהם... אפשר להגיד שאלחנן משיב עטרה ליושנה."

"כן, אבל למה דווקא פה, במושב שלנו?"

"למה לא? מה רע במקום הזה?" הביט אבא סביבו, סוקר בקורת רוח את הרחוב המאובק שלאורכו ניצבו בתים לבנים עם גגות רעפים אדומים, ואת השדות והחממות והרפתות שהשתרעו סביבם, "לא כולם כמוך, יש אנשים שאוהבים לגור במקומות שקטים, קרוב לטבע ובלי הרעש והמהומה של העיר."

"גם אני אוהב שקט ונוף." התגוננתי, "אבל אני מהנדס מחשבים, ופה אין לי פרנסה."

"אני יודע." הניח אבא יד מרגיעה על שכמי, "וגם אלחנן יעזוב בקרוב, הוא רוצה ללכת ללמוד, שכחתי כבר מה, תשאל אותו הערב, אימא הזמינה אותו לאכול אצלנו בסוכה."

"אני צריך ללמוד קודם במכינה, לשפר בגרויות ולעשות פסיכומטרי, ורק אז אני אוכל להתחיל ללמוד." הסביר אלחנן כששאלתי אותו מה התוכניות שלו לעתיד.

"באיזה אוניברסיטה?" התעניינתי.

"בטכניון, קיבלתי מלגת לימודים להנדסה חקלאית, והגשתי בקשה למגורים במעונות, אבל עוד לא ענו לי."

"אם הם לא ענו לך עד עכשיו אז כנראה שלא התקבלת, בטכניון הם נותנים את הדירות קודם כל לזוגות נשואים, לעולים חדשים, לנכים ולכל מיני מקרי סעד, כדאי שתנסה להשכיר דירה בזיו או בנווה שאנן, אם תגור עם שותפים זה לא יצא לך יקר מידי, ובטח שנעים יותר מאשר לגור בדירות העלובות של הטכניון."

"איך אתה יודע שהדירות בטכניון עלובות?" השתוממה נורית,

"יצא לי לבקר שם מישהו." עניתי תשובה מתחמקת שלא הייתה ממש שקר, אבל רחוקה מאוד מהאמת, והסמקתי.

"אהה... מישהו או מישהי?" הצטחקה נורית שמבוכתי לא חמקה מעיניה הבוחנות.

"מישהו." השבתי בתוקף שהצחיק אותה עוד יותר, "לא רק שהדירות שם קטנות ומוזנחות, תמיד נורא רועש שם, והן גם לא זולות בכלל."

"אבל הלימודים בעוד פחות מחודש." התמלא אלחנן דאגה, ופניו קדרו, "ומה אם אני לא אספיק למצוא דירה? אני לא יכול ללמוד בטכניון ולהמשיך לגור פה."

"מיד אחרי החג תתחיל לחפש דירה, ואם לא תמצא עד תחילת הלימודים תגור זמנית אצל אבישי." פתרה נורית את הבעיה בפשטות, "ובחופשים תבוא אלינו." חייכה אליו בחיבה.

"כן, אבל..." אלחנן הפנה אלי מבט מפציר, "זה בסדר מבחינתך אבישי? אני ממש לא רוצה ליפול עליך ככה..."

אילצתי את עצמי לחייך חיוך מזמין למרות שהדבר האחרון שהייתי צריך בחיים זה שותף לדירה שלא יודע עלי, אבל הייתה לי הרגשה שכול בני משפחתי הפסיקו לאכול ולשוחח והם מביטים בי בנשימה עצורה, מצפים לתשובתי, "זה בסדר, יש לי שלושה חדרי שינה בדירה, אני אשמח לארח אותך עד שתתארגן." אמרתי את הדבר הנכון, וחשתי איך הם נושמים לרווחה, מהנהנים אלי באישור כאומרים - יפה עשית - וממשיכים לאכול מהמטעמים שאימא ונורית בישלו לכבוד החג. על פי המסורת המשפחתית שלנו בסופה של כל ארוחת חג שבישלו הנשים הגברים הם אלה שמפנים את השולחן, וכך היה גם הפעם. שלומי שנשא ערמות של צלחות וקערות למטבח לקח מאבא את קנקן המיץ הכבד שרעד בידיו, והוביל אותו חזרה לשולחן, מסיח את דעתו בקושיות על הלכות סוכה, אתרוגים ולולבים, משאיר אותי ואת אלחנן להתמודד עם מגשי כוסות וצרורות של סכו"ם.

"קדימה לפני שאבא שלך יתעקש לבוא לעזור, אני אסבן ואתה תשטוף." האיץ בי אלחנן שנהג כבן בית במטבחה של אימא.

"ראית איך היה לו קשה להביא את הקנקן?" נרעשתי, "קשה להאמין שאבא היה פעם אלוף שטיפת הכלים." סחתי לו בעצב, ושיקעתי את ידי בכיור גדוש הכלים.

"כן, אני יודע, נורית סיפרה לי, יפה מצידך שבאת להיות עם ההורים בחג, זה מאוד חשוב להם." שיבח אותי אלחנן בעוד הוא מסבן בזריזות כוסות וצלחות. נהניתי לעבוד איתו, תנועותיו היו חינניות ומדויקות, ונעים היה לפטפט איתו, לשמוע אותו צוחק, ולראות איך הוא מטלטל את ראשו כדי לנער מעל עיניו קווצת שער מתולתלת.

"אני צריך להסתפר." העיר, "אבל הספר היחיד שאני מעז ללכת אליו נסע לחופש ביון, אני מחכה שהוא יחזור."

"מה, אין עוד ספרים? רק אצלו אתה יכול להסתפר?" השתוממתי.

"כן, רק הוא מבין את השערות שלי, הוא היחיד שמספר אותי יפה ולא גוזז אותי כמו כבשה אילמת." צחק אלחנן, והסיט את תלתליו ממצחו בתנועה מעודנת. הבטתי מוקסם באצבעותיו הארוכות שהסתיימו בציפורניים מטופחות, ואז, במין הבזק של הבנה אינטואיטיבית, ידעתי!

ולא רק שידעתי לבטח, אלא גם הבנתי שבעצם, בלי לדעת שאני יודע, ידעתי עוד בבית הכנסת, כשהבחנתי איך הוא מסיר מעליו את הטלית ומקפל אותה בתנועות רכות ומיומנות לתוך נרתיק קטיפה כחול, רקום כסף.

"מה?" שאל אלחנן, חש אי נוחות נוכח מבטי הלטוש בו.

"כלום." השבתי, ושוב הסמקתי, "שום דבר, בוא נשאיר את הכלים להתייבש ונלך לשבת עם כולם בסוכה."

לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...