שחר לא היה בבית למרות שהיום לא היו לו אימונים ולא הייתה לו תורנות בבית הקפה. התקשרתי והוא ענה מיד, נשמע לחוץ וקצר רוח, "אני מיד מגיע, חכה לי." פקד עלי בסמכותיות מפתיעה, וניתק.
הסתובבתי חסר מנוחה בדירה הקטנה שלי. כל פעם הייתי נדהם מחדש עד כמה היא קטנה, אחרי שחייתי שנים בבית גדול עם שתי קומות וגינה התקשיתי להסתגל לדירונת הקטנה והדחוסה הזו. ניסיתי לסדר קצת וגיליתי שתי מזוודות לא מוכרות מונחות מתחת למיטה. יכול להיות שהן של צורי? מאין לי לדעת? נתקפתי קוצר רוח כשנדרשתי לסוגיה הזו, טיפול בחפצים, סידור וארגון הבית היו תמיד תחום האחריות של רותי. מה אני מבין בזה לכל הרוחות? ולמה אני צריך להתעסק עם כל הדברים האלה? עזבתי את המזוודות המסתוריות והלכתי לרחוץ כלים. את זה דווקא כן ידעתי לעשות, אימא ורותי דאגו שלא אשכח. אחר כך שטפתי את רצפת המטבח, וניקיתי קצת את המקרר, ואז הגיע שחר.
הושבתי אותו מולי והודעתי לו בתקיפות שאנחנו צריכים לדבר, "הגיע הזמן שנעשה שיחת יחסינו לאן." הכרזתי, גאה במונח החדש שלמדתי.
"שיחת יחסינו לאן? מה אנחנו, לסביות?" התנער שחר בעצבנות, "על מה יש לדבר, אתה בארון עופר, ואני מיציתי. אני הולך." הוא קם והלך לחדר השינה, ואני בעקבותיו, מביט חסר אונים איך הוא דוחס בזריזות את בגדיו למזוודות ששלף ממקום מחבואן, מקפל ומסדר הכל בזריזות, ומסביר לי תוך כדי כך שלא מתאים לו יותר לחיות ככה, שנמאס לו להיות הסוד הקטן בארון שלי, הוא עייף מלפחד כל הזמן שמישהו מהילדים שלי יגלה עליו וחוץ מזה נמאס לו לחיות במקום המפגר הזה שאין בו תרבות, ואין עבודה ואין חיים. הוא רוצה לעבור לתל אביב ולהתחיל לחיות כמו בן אדם.
"אבל מה תעשה לבד בתל אביב? נורא יקר שם, איפה תגור, במה תעבוד? אתה לא יכול לקום וללכת פתאום."
"אל תדאג, טיפלתי בזה, הכל מסודר." אמר שחר בקוצר רוח, "אני מצטער שאני עוזב ככה." ניסה לרכך מעט את הטון הזועף שלו, "אבל ככה זה בחיים, תודה על הכל חמוד, ותשמור על עצמך." חייך אלי את חיוכו היפה, ונשא את מזוודותיו אל הפתח. קול צפירה של מונית נשמע מבחוץ, שחר פתח את הדלת והוציא את המזוודות למסדרון, ואחר כך חזר אלי, עמד על סף הדלת, הניח את ידיו על כתפי והביט בפני במבט שהיה בו שמץ של חיבה, אבל בעיקר רחמים, "אני מציע לך להחליט עופר, או לצאת לגמרי, או לחזור לארון ולסגור אותו טוב, אבל תפסיק לחיות ככה, רגל פה ורגל שם, ותעשה לעצמך טובה, תפסיק להתעסק עם צעירים, אל תשכח שאתה עוד מעט סבא, תעבור לקבוצת הגיל שלך, זה יעשה לך רק טוב." לא הספקתי לענות לו כי שוב נשמעה הצפירה הארורה הזו, קצרת רוח וצרודה, והוא נישק על מצחי, צבט את ישבני, הפטיר ביי חפוז, ופרח לדרכו.

דבר טוב אחד יצא מהדרך המכוערת בה נפרד ממני שחר הצעיר. הגעתי לשיעור הניסיון שהיה עלי להעביר תחת עינו הפקוחה של המפקח במצב רוח של לא שם זין על אף אחד, ומצידי שימות העולם.
מאז גיל ההתבגרות שלי, שהתרחש עוד במאה שעברה, לא הייתי במצב רוח מוזר וכל כך לא אופייני לי, וכתוצאה ממנו שכחתי את פחד הקהל שלי, נכנסתי לכיתה מלא ביטחון ונחלתי הצלחה מדהימה שהשאירה את כל מיודעי פעורי פה.
מוזר שדווקא בגלל שלא היה לי אכפת מה יחשבו עלי עשיתי רושם של מורה מנוסה ובטוח בעצמי, התלמידים קלטו אותי וישבו בשקט, הקשיבו בתשומת לב לדברי ולא ניסו כמעט להציק ולהפריע למהלך השיעור. היה רק חוצפן צעיר אחד שניסה להתחכם מעט, ואני, בלי להתבלבל, קראתי לו ללוח, רשמתי עליו משוואה ריבועית ודרשתי ממנו להתמודד איתה.
למרבה הנאתי הבריון הצעיר נאלם דום ובהה בי בטיפשות, ורק אחרי שהסברתי לו בשלווה איך להתמודד עם הבעיה הוא הגיע בשלום לפתרון הנכון. הוא חזר לשולחנו כנוע כטלה רך, ועד סוף השיעור ישב בשקט, מחייך אלי בהערצה. כמו מורה ותיק ומנוסה ניצלתי את סוף השיעור כדי להטיל על התלמידים שעורי בית, והגעתי לחדר המורים ראשי זקוף בגאווה, מרגיש שסוף סוף מצאתי את יעודי בחיים.

"שמעתי שהיית תותח בשיעור הניסיון." טפח אבישי על שכמי למחרת כשנפגשנו שוב בכיתה. השמועות על הצלחתי עשו כנפיים, כולם בירכו אותי והבנות נישקו את לחיי. סימה הגדילה לעשות והצמידה אל גופי את שדיה הרכים באופן שרימז לי שאם רק ארצה...
"היא נדלקה עליך עוד בהתחלת הקורס." אישר אבישי את חשדותיי כשהיינו לבד, "איך זה שרק עכשיו שמת לב?"
"כי קודם הייתי בעניין של שחר ועכשיו אני כבר לא." הסברתי, שואל את עצמי אם לא כדאי להתקשר אל סימה בערב, להזמין אותה לבית קפה ואולי לסרט, ו... ומה? מה אתה חושב שיקרה עופר? אתה באמת רוצה לחזור למערכת יחסים עם אישה? היא לא רותי, זה ברור, אבל היא אישה, ואין ספק שאיתה הכל יהיה קל ונוח יותר מאשר עם שחר, או עם כל גבר אחר. תוכל להביא אותה למפגשים משפחתיים, תוכל ללכת איתה ברחוב יד ביד, תוכלו, אם הכל יעלה יפה, לשקול זוגיות, ואפילו מגורים יחד, למה לא? אף אחד מכם כבר לא צעיר, אתה אלמן כבר מעל שנה, עוד מעט שנתיים, והיא בערך בגילך, אישה נאה למדי, לא טיפשה כלל, גרושה עם ילדים בוגרים, בשלה לפרק ב' בחיים, בדיוק כמוך. ברור לך שעם גברים מהסוג שמושך אותך זה לא ילך, וככל שתתבגר זה יהיה גרוע יותר, לא עדיף לקחת צעד חזרה וללכת על בטוח?
הרעיון הזה העסיק את מוחי ללא הרף, ועוד באותו ערב הנחתי את ידי על שפופרת הטלפון וכמעט שחייגתי את המספר של סימה, אבל המכשיר הערמומי כאילו ניחש אותי וצלצל קודם. על הקו היה אבישי שסיפר לי בשמחה על השיעור שהוא העביר בצהרים, וכמה הוא נהנה לראות איך התלמידים שבהו בו בתחילת השיעור במבטים אטומים מתחילים להבין ולקלוט על מה הוא מדבר.
"ולא ניסו להפריע לך? אצלי היה פרחח אחד ש..."
"שום דבר, ישבו בשקט כמו ילדים טובים, פשוט תענוג. אני מקווה שאני אמצא בית ספר בתל אביב, ירון עשה אתמול ראיון עבודה מאוד מוצלח בחברת הייטק בתל אביב, אם זה ילך אנחנו עוזבים את הצפון ועוברים למרכז." התרונן אבישי, ושאל אם בא לי ללכת לחדר כושר לפרוק קצת עודפי מרץ.
"אני בא." אמרתי בתחושת הקלה, ושמתי את פעמי אל חדר הכושר, זונח בשמחה את הרעיון להתקשר לסימה.
נרשמתי לחדר כושר כמה ימים אחרי שפתחתי פרופיל באטרף, בהתחלה זה היה משעמם וקשה, אבל הבנתי שאין ברירה. גברים שטחיים יותר מנשים ומסתכלים קודם כל על הגוף שלך, ואם אני רוצה לעבור לצד השני בהצלחה עלי לעבוד על גזרתי, לשמור על כרס שטוחה ועל כושר גופני סביר. לאט לאט התמכרתי, למדתי מה מתאים לי, ואחרי שגיליתי את נפלאות הפילאטיס אפילו נהניתי. נכון, זו לא הייתה הנאה ברמה של ארוחה טובה או סקס, אבל היה טוב להפעיל את הגוף, למתוח שרירים, להתאמץ קצת ולהיווכח שלמרות שאני כבר לא ילד אני מסוגל להתעמל במשך שעה שלמה ועדיין לנשום.
בהתחלה אבישי נחר בבוז כשסיפרתי לו על פילאטיס, אמר שזה שטויות ורק נשים בגיל הבלות מבזבזות את זמנן וכספן על ההתעמלות הזו, אבל אחרי ששכנעתי אותו לקחת שיעור ניסיון הוא שינה את טעמו, והבין שאפשר להתאמץ ולהזיע גם כששוכבים על מזרן ולמראית עין לא זזים לשום מקום.
הספקנו לשיעור אצל סיוון החמודה, המורה החביבה עלינו, ואחר כך ישבנו בלובי, שתינו מים קרים ושוחחנו. סיפרתי לו שכמעט התקשרתי לסימה, והוא נאנח ואמר שאולי זה לא רעיון כל כך רע.
"זה רעיון נורא ואיום, מזל שהצלת אותי."
"אבל אולי... אני אגיד לך את האמת עופר, אם הייתי יכול עם נשים הייתי הולך על זה בלי היסוס. נכון, כשהייתי צעיר יותר זה לא היה עולה בדעתי, אבל לאחרונה אני מתחיל לפנטז על חיים קצת יותר רגועים, ולפעמים ירון הוא די..." הוא הבין שהוא מתחיל ללכלך על בן זוגו, נעצר באמצע המשפט, חשב קצת וסיכם, "אני אוהב אותו מאוד, ומאוד חשוב לי שהוא יהיה מאושר, אבל הייתי יכול להסתדר עם קצת פחות הפתעות בחיים ונשים הן הרבה פחות... אה..." הוא השתתק, נבוך קצת, מרט בעצבנות את שולי המגבת שלו ונדם, מניח לי להבין בכוחות עצמי על מה הוא מדבר.
"אולי אתה צודק אבישי," נעניתי לו באהדה, מצטער על מצוקתו למרות שלא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, "ויש לחיים עם אישה המון יתרונות, מי כמוני יודע, אבל אין טעם להתחיל קשר עם מישהי בידיעה שבסופו של דבר תבגוד בה. סימה אישה מקסימה, ואני מאחל לה וגם לרוחיק ולכל שאר הגרושות הבודדות כל טוב ואושר, אבל זה לא יהיה איתי, אני גמרתי עם השלב הנשי בחיים שלי. למען האמת אני די בטוח שאם רותי לא הייתה הולכת לעולמה הייתי בוגד גם בה, למעשה התחלתי לחשוב על זה עוד לפני שהיא חלתה ו... טוב, אני מתחיל להגעיל אפילו את עצמי... יותר טוב שאני אשתוק."
הצצנו זה בזה וכל אחד חשב על עוד דברים שהיה יכול להגיד על חייו, ועל ההחלטות שעשה ושהובילו אותו עד הלום, אבל בסופו של דבר גבר עלינו ההרגל הגברי הלא כל כך חכם להדחיק ולשמור את מחשבותינו לעצמנו, וכמו מתוך הסכמה אילמת החלפנו נושא ועברנו לדבר על נושאים אחרים, פחות אישיים.

בתום הלימודים פנו אלי מספר בתי ספר שנזקקו למורים למתמטיקה ואחרי התלבטות קלה החלטתי ללמד בבית ספר תיכון מקצועי שהיה ממוקם לא רחוק מדירתי. השיקול העיקרי שלי היה שלא אצטרך לקום מוקדם ולהסתכן שאתקע בפקקים, ואם ארצה אוכל אפילו להגיע לעבודה באופניים. מה רב היה כעסי כשמיד אחרי שחתמתי על החוזה עם בית הספר הודיע לי בעל הבית שלי שהוא עומד להעלות לי את שכר הדירה.
גם ככה הרגשתי שאני משלם יותר מידי ומקבל מעט מידי. לא רק שהוא סירב בתוקף להחליף את דוד השמש הדולף, הוא גם התעקש שאני אשלם מכיסי לצבעי החובבן שהוא כפה עלי ועכשיו הוא רוצה להעלות לי את שכר הדירה?
התקשרתי ממורמר אל אבישי לשפוך בפניו את ליבי, אבל עוד מהמשפט הראשון שלו הרגשתי שהוא לא מרוכז בדברי, תשובותיו היו קצרות וקולו נשמע חנוק משהו.
"מה קרה לך? אתה חולה? אתה לא נשמע טוב אבישי, מתי אתה עובר לתל אביב? יש מצב שאני אוכל לשכור את הדירה שלכם? היא מוצלחת יותר משלי, כמה אתם משלמים עליה?"
"די הרבה, אבל אולי תוכל להרשות אותה לעצמך עם שותף?" שאל אבישי באותו קול מוזר, צחקק בצורה מטופשת ומיד אחר כך החל להשתעל ולהשתנק באופן שהדאיג אותי מאוד.
"אבישי, מה קרה לך?" נבהלתי, "מה עובר עליך?"
"זה לא לטלפון, אולי אתה יכול להגיע אלי?"
"בטח, אני כבר בא." הבטחתי וחשתי לדירתו, ליבי מנבא לי רעות.
מצאתי אותו יושב יחף ואובד עצות בדירתו שהייתה הפוכה וריקה למחצה, מחזיק בקבוק בירה בידו, עיניו אדומות כאילו בכה זה עתה.
"מה קרה? פרצו אליכם? גנבו משהו?"
"כן, אפשר להגיד שכן, בהחלט כן." ענה אבישי לאיטו, ורק אז הבחנתי שהוא שתוי כלוט.
"אבישי." התיישבתי לצידו ולקחתי ממנו את הבקבוק הריק, "איפה ירון?"
"הלך, לקח את הלב שלי וחצי מהחיים שלי והלך."
"אבל... אני לא מבין."
"מה יש פה להבין? הוא קיבל את העבודה והחליט לעבור, אבל בלעדי. הוא רוצה להתחיל דף חדש ואני שייך לדף הישן, לקח את הדברים שלו והסתלק, הניחוש שלי שהוא הולך לגור עם שחר, או אולי עם מודל צעיר אחר, מוצלח יותר ממני."
שוטטתי בדירה שהייתה גדולה ויפה יותר מדירתי, ממוקמת במקום טוב יותר, ובעלת נוף מוצלח הרבה יותר, הבטתי סביבי ותהיתי איך יכול להיות שאחרי עשר שנים יחד כל מה שנשאר לאבישי זו מיטה זוגית, שידה, מחשב, טלוויזיה ישנה, מקרר חלוד, ושולחן מטבח רעוע. הטלוויזיה הגדולה ורהיטי הסלון המפוארים נעלמו, נעלם המקפיא היוקרתי ומדיח הכלים הכסוף ושרפרפי הבר התואמים שעליהם נהגו השניים לאכול ארוחות בוקר. לפחות הוא השאיר לאבישי את כסאות הפלסטיק.
"מה? כל הרהיטים הטובים שלכם היו שלו?" התפלאתי.
אבישי משך בכתפיו, "כנראה, עובדה שהוא לקח אותם."
"אבל..."
"עזוב, למי אכפת? מה יעזרו לי הרהיטים אם הוא איננו. לקח, שיהיה לו לבריאות." אמר אבישי באדישות ושלף בקבוק וודקה מהמקרר הישן שנותר בדירה ומזג ממנו לשתי כוסות עבות וצרות.
"לא, תודה, אני לא אוהב וודקה."
"גם אני לא." אמר אבישי, מה שלא מנע ממנו לשתות קודם כוס אחת, ומיד אחר כך את השנייה.
תפסתי את פרק ידו רגע לפני שהוא מזג עוד כוס, ושאלתי אותו אם הוא לא חושב ששתה מספיק.
"לא." אמר בפשטות, "זו תרופה." הסביר, ולגם ישירות מהבקבוק.
"אבישי די, אתה תחלה מהתרופה הזו, נו, די, מספיק." למרות התנגדותו הצלחתי להשתלט על הבקבוק ולרוקן את תוכנו לכיור. אחר כך לקחתי אותו למיטה, וכדי שלא יברח לי נשכבתי לצידו והחזקתי אותו. הוא נאבק קצת, קילל, ובסוף נשבר ובכה עד שנרדם.
הרמתי טלפון לבעל הבית שלי הודעתי לו שאני עוזב בסוף השבוע, ואחר כך חלצתי את נעליו של אבישי, משכתי מעליו את מכנסיו, התפשטתי עד תחתוני, נשכבתי לצידו, משכתי שמיכה על שנינו ונרדמתי גם כן.

בחופשת החנוכה העברתי את חפצי לדירה של אבישי וארגנתי אותה מחדש. אני ישנתי בחדר שינה אחד, ואבישי שסירב לישון בחדר הישן שלו ושל ירון - חדר גדול ומרווח עם שירותים נפרדים וחדר ארונות - עבר להתגורר בחדר השני, וישן על ספה נפתחת. הבאתי מהדירה הישנה שלי כמה רהיטים אבל השארתי בה את המיטה שחלקתי עם שחר וקניתי גם לעצמי ספה נפתחת, נוחה למדי.
סידרתי את חדר השינה הגדול כדי שישמש לנו כמעין חדר עבודה ואפילו צבעתי אותו מחדש בלבן. לא אכפת היה לי שאבישי יושב ובוהה בי בלי לנסות לעזור, ומגלה מעט מאוד עניין בסידור הדירה, אפשר לסלוח למי שליבו שבור אם הוא לא מגלה עניין בעיצוב פנים, אבל לא הבנתי למה הוא מסרב לחפש עבודה.
זה קצת הרגיז אותי, אבל במקום להתווכח איתו החלטתי להניח לו להתאושש בקצב שלו, ולשמחתי הוא הסכים, אחרי כמה ימים, להתגלח סוף סוף, אכל ארוחת בוקר סבירה, לבש חולצה מגוהצת וחזר לאט לאט לתפקד.
לקח לו קצת זמן להתאפס על עצמו, אבל בסופו של דבר הוא מצא לעצמו משרת מורה לכימיה ופיזיקה במכללת ערב למבוגרים, חזר לחדר כושר, יצא איתי בערבים להליכה כדי לחלץ עצמות, ועד פסח הוא כבר הפסיק לבכות בלילות ולהשתכר בסופי שבוע, ואפילו חזר לשיעורי הפילאטיס.
במשכורת הראשונה שלי רכשתי לעצמי מחשב נייד משוכלל והשארתי את המחשב הישן והאיטי שלי בחדר העבודה. השתמשנו בו כדי לקבל מיילים מתלמידים ושמרנו עליו חומר שהיה שייך לבית הספר ולמכללה, אבל את המחשב הנייד המשוכלל שלי החזקתי בחדר השינה, שמרתי עליו את אוסף הפורנו שלי וגלשתי בו לאטרף.
חידשתי את הפרופיל הישן שלי שסגרתי אחרי שפגשתי את שחר וניסיתי למצוא לי סידור אחר, לצערי לא ממש בהצלחה, גם כי הייתי עסוק בעבודתי ולא היה לי עודף זמן פנוי, וגם כי אין קופצים רבים על גברים בני חמישים פלוס עם משכורת של מורה וסלידה מסטוצים.
חוץ מעניין האין סקס היה לי נוח מאוד לגור עם אבישי, כל אחד מאיתנו התמקם בחלק אחר של הדירה והתעסק בענייניו. אני עבדתי בבקרים והוא בערבים וכמעט לא ראינו זה את זה. עשינו תורנות בישול, קניות וניקיון והסתדרנו יחד בצורה מוצלחת מאוד.