למחרת חיכה לי אבישי ליד דלת הכיתה, אמר לי בוקר טוב חפוז, ועוד לפני שסימה ורוחיק שישבו כבר בפנים הבחינו בי אחז במרפקי וגרר אותי לשירותי הגברים.
"אני ממש כועס עליך עופר, למה לא סיפרת לי?" גער בי, "כבר התחלתי לחשוש שהגיידאר שלי החליד מחוסר פעילות." חייך כדי שאבין שהוא מתלוצץ, פתח את רוכסן מכנסיו ונעמד להשתין.
נעמדתי להשתין לצידו, מתאפק לא להביט לעבר מפתח מכנסיו, וניסיתי להסביר שלמרות שיש לי פרופיל באטרף, ואני מציג בו את עצמי כגבר שמעוניין בגברים אני עוד לא סגור לגמרי על עצמי, עוד לא בטוח שזה מי שאני באמת, מרגיש שאני נמצא רגל פה ורגל שם, ויש מצב שבסוף אחזור למקום ממנו באתי, לעולם הסטרייטי הנוח והבטוח יותר.
"מה כל כך נוח ובטוח בבגידות?" העווה אבישי את פניו, סגר את מכנסיו והלך לשטוף את ידיו.
"מה בגידות? בחיים לא בגדתי באשתי." מחיתי.
"בחייך?" הציץ בי אבישי במבט ספקני, "אפילו לא פעם אחת?"
"לא, אפילו לא פעם אחת."
"אבל היית נשוי מעל עשרים שנה." התפלא אבישי.
"נו, אז? זו סיבה לבגוד? התחתנתי איתה כי אהבתי אותה מאוד, היה לנו טוב יחד, בשנים הראשונות שכחתי בכלל שפעם התעניינתי גם בגברים, ואחר כך באו הילדים... כשיש לך ילדים קטנים אתה בדרך כלל עייף מידי בשביל סקס, ובטח שאין לך כוח ומרץ לשקר ולבגוד."
"זה לא מה שאני שמעתי על מה שקורה אצל סטרייטים." העיר אבישי בספקנות.
"אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני השקעתי הרבה זמן במשפחה שלי, יש לי שלושה ילדים ועד שהם גדלו השתדלתי להיות אתם כמה שיותר, רק אחר כך, כשהם כבר נעשו בוגרים מספיק... וגם אז רק חשבתי על זה, אף פעם לא..." התחלתי להכחיש ולא שיקרתי כי באמת לא בגדתי באשתי אף פעם, לא במעשה, אבל משום מה נזכרתי פתאום במדריך השחייה של צורי שעמד מולי, רטוב, לבוש רק ספידו זעיר, וסיפר לי בגאווה גדולה על ההתקדמות של בני הצעיר באמנות השחייה ולא העלה בדעתו מה הסיבה האמיתית לכך שאני מקשיב לו בתשומת לב כה רבה, כולי סמוק ונרגש.
כיום אני כבר לא זוכר את שמו, אבל הוא היה כל כך יפה וסקסי... מאז אותה פגישה מקרית פיתחתי עניין גדול באימוני השחייה של צורי, ובכל הזדמנות באתי לראות אותו שוחה, סוקר בהנאה מהולה באשם את גופותיהם המרהיבים של השחיינים הבוגרים יותר שנצצו, ערומים כמעט לגמרי, בתוך מי הבריכה הכחולים, עורם כל כך חלק וזוהר, כתפיהם רחבות, טיפות מים נוצצות על חזותיהם השריריים, ובגדי הים הזעירים שלהם מכסים אך בקושי על מבושיהם.
עד היום נצנוץ של מי בריכה כחולים, מדיפים ריח של כלור, מעורר בי תערובות של חרמנות ובושה.
בזכות העידוד שנתתי לו צורי בטח היה ממשיך להתאמן ולהצליח בשחייה, ואולי גם זוכה במדליות, אבל כמה שבועות אחר כך התגלה הגוש הממאיר בגופה של רותי, ואחוז אשמה ובושה הדחקתי את העניין המחודש שלי בגברים צעירים, והתמסרתי לטיפול באשתי החולה.
בחודשים האחרונים לחייה כבר לא יכולתי אפילו לחבק אותה, כל מגע קליל בעורה הכאיב לה, סבלה והפחד הנורא שלה מהמוות המתקרב כיבו אותי לגמרי, לא חשבתי יותר על סקס, אפילו לא חלמתי עליו. רק כמה חודשים אחרי מותה של רותי שבתי והתעוררתי לאט לאט לחיים, ופתאום נוכחתי להפתעתי שהחלק הסטרייטי בי, זה שהיה מסוגל להימשך לנשים מת יחד עם אשתי.
מאז מותה רציתי סקס רק עם גברים, רצוי צעירים ובהירים כמו ליאל, אם כי מידי פעם נדלקתי גם על בחורים בוגרים יותר, בתנאי ששמרו על גזרה נערית.
הלכנו לאט במסדרון שהפריד בין השירותים לכיתה ושוחחנו בלי לשים לב שהשיעור מתחיל עוד מעט. הודיתי שאני בארון ואיש מבני משפחתי לא חושד במה אני עוסק בשעות הפנאי, ושאלתי את אבישי אם לא מפריע לו שבן זוגו מחזיק פרופיל באטרף.
"לא, למה שזה יפריע לי? הוא פתח אותו עוד לפני שהוא התגרש וככה נפגשנו, אבל כיום הוא בקושי מסתכל עליו." השיב אבישי בשאננות, "רק פעם בכמה ימים הוא בודק שם הודעות מחברים ותיקים שנשארו לו מהתקופה שהוא היה בארון. רחמנות על המסכנים האלה שפוחדים שהאישה תתפוס אותם בוגדים עם גברים, מזל שירון יצא לחופשי." חייך אלי בשביעות רצון תמימה.
"כן, אבל..." גמגמתי, נבוך, תוהה על מה הוא מדבר ולמה הבגידות של בן זוגו לא מטרידות אותו. רק כשאבישי סיפר לי איך ירון סילק סוף סוף את הקובייה הצהובה מהפרופיל שלו ושם במקומה תמונה גלויה שלו ושל אבישי, שניהם חבוקים ומחייכים, הבנתי שאבישי לא מודע בכלל לפרופיל השני של ירון, זה שבו הוא מציג את עצמו כרוני_הגדול, ומתפאר לעיני כל באברו המפואר ובביצועים שלו.
למזלי הספקתי לבקש מאבישי לא להוציא אותי מהארון בפני הכיתה, ולמרות שהוא העווה את פניו בחוסר רצון הוא נענה לי, ושינה את נושא השיחה.
אחרי הלימודים הוא סירב בשמי להצעת הבנות ללכת לסרט רומנטי, הודיע להן שאנחנו יוצאים לעיסוקים של בנים, והזמין אותי לבוא לבקר אצלו בדירה, ולאכול איתו ארוחת ערב.
"אני לא רוצה להפריע לכם." ניסיתי להתחמק, אך לשווא, אבישי סיפר לי שירון יחזור מאוחר כי יש לו ישיבה חשובה בתל אביב, ואם היא תתארך מאוד הוא עשוי לישון אצל חבר ולחזור רק מחר, וביקש ממני בחיוך נחמד שאעשה איתו חסד ואעזור לו לחסל את סלט הפסטה המדהים שהוא הכין הבוקר.
אמרתי לעצמי להפסיק להיות סוציומט והסכמתי. סלט הפסטה היה באמת מדהים ונהניתי מאוד לקשקש עם אבישי שנעשה, אחרי שלגם כמה כוסות יין, משוחרר ועליז מאוד. הוא סיפר בדיחות גסות, צחק מהן צחוק לבבי, מזג לי עוד ועוד יין, טפח על שכמי בחביבות, והיה פשוט חמוד ומקסים.
היין היה באמת מעולה, ובגלל שאבישי התעקש שעלינו לחסל את כל הבקבוק גם אני התבסמתי קלות ומצאתי את עצמי מספר לו בגילוי לב דברים שלא העזתי לספר לאף אחד אחר. סיפרתי על השחיין הצעיר והסקסי, על ליאל יפה התואר, ועל מישה שהיה יפה ומוכשר כל כך במעשה האהבה עד שהצליח להשכיח ממני את העובדה המצערת שעלי לשלם בכסף תמורת ליטופיו, ומגע גופו בגופי.
"עופר, תקשיב לי, ותקשיב טוב." הצהיר אבישי, "אני אומר לך את זה רק כי אני אוהב אותך כמו האח שאין לי, אתה חייב להשתחרר כמה שיותר מהר מהפנטזיה הזו על בחורים צעירים, בן כמה אתה? בן חמישים?"
"כמעט חמישים ואחת, אבל אתה לא יודע שחמישים זה השלושים החדש?" גיחכתי בטיפשות.
"כן, שמעתי את זה. נו, מילא, אולי זה נכון לגבי בני שישים, אבל ילדים בני עשרים ומשהו רוצים צעירים בגילם, לא קשישים כמונו."
"אתה לא קשיש אבישי, אתה נראה מצוין, ואולי אתה לא יודע אבל יש באטרף הרבה בחורים צעירים שרוצים דווקא מבוגרים כמוני."
"גם אתה נראה בסדר גמור עופר, ביום טוב ובאור המתאים לא הייתי נותן לך יותר מארבעים, אבל שנינו יודעים למה הצעירים האלה אוהבים מבוגרים."
"זה לא נכון, יש כאלה שרוצים שהבן זוג שלהם יהיה דווקא בוגר ומנוסה יותר מהם, צעירים שמחפשים דמות אב."
"הם רוצים דמות אב כדי שיהיה מי שישלם עליהם את החשבונות עופר, שוגר דדי שלא ידרוש מהם שום דבר חוץ מאשר להיות יפים וצעירים, ואם אתה חושב אחרת אתה טיפש."
"כן, אבל..."
"עופר." הוא אחז את פני בכפות ידיו החמות והביט ישר בעיני, "אתה יודע שמצאת חן בעיני ממבט ראשון? ראיתי מיד שאתה נשמה וצדקתי, גם אם לא היית הומו הייתי שמח להיות חבר שלך, אתה מענטש, אתה יודע?"
"תודה." חייכתי, נבוך מגילויי החיבה הרגשניים שלו וניסיתי להתרחק ממנו, אבל הוא לא הרפה, אחז בפני, הביט ישר בעיניי ואמר לי בקול רציני שאי אפשר להחזיר את הזמן אחורה.
"אני יודע." הנהנתי, תוהה מה הוא רוצה מחיי.
אבישי לא הרפה, דרש ממני להבטיח לו שאני לא אעשה שטויות ולא אנסה להיות שוב צעיר כי זה לא יעזור ואני רק אעשה מעצמי צחוק.
"אני לא מבין על מה אתה מדבר." טלטלתי את ראשי בכוח, מנסה לחמוק ממבטו החודר, "אני מודע לגיל שלי, ואף פעם לא ניסיתי להציג את עצמי כצעיר יותר ממה שאני באמת."
"אבל בכל זאת אתה ממשיך לרצות צעירים." נאנח אבישי, והניח לי סוף סוף, "ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים, ודווקא אצל כאלה שיצאו מאוחר מידי מהארון. הם לא הספיקו ליהנות מהחיים כשהיו בני עשרים ולכן הם מנסים לחיות מחדש את הנעורים שלהם דרך בחורים צעירים, זה אף פעם לא עובד, ותמיד זה נגמר בבכי, תבטיח לי להיזהר עופר."
"אני אזהר." הבטחתי, יודע, עוד לפני שהשלמתי את המשפט, שאחרי שנים כה רבות של הדחקה ואיפוק אין להבטחה שלי שום משמעות. עוד לפני שפגשתי את שחר ידעתי שאין סיכוי שאעמוד בהבטחתי ואנהג בהתאם לגילי, הפיתוי היה גדול מידי.
כמה ימים אחרי הארוחה השתויה שלי עם אבישי בן זוגו שוב התעכב בעבודה, ואני נעתרתי להזמנתו של אבישי ויצאתי איתו לבלות יחד בבית קפה חדש אחד שהוא שמע עליו טובות.
המלצר הצעיר ויפה התואר שהזדהה כשחר חייך אלי בחביבות, ושירת אותי באדיבות מחניפה, ובגלל נוכחותו של אבישי לצידי אזרתי אומץ לחייך אליו חזרה, להחמיא לו, לחזר אחריו, ולתת לו, יחד עם הטיפ הנדיב, גם את מספר הטלפון שלי.
הוא קיבל אותו בשמחה והתקשר אלי עוד באותו לילה, ובסופו של דבר קרה בדיוק מה שאבישי ניבא שיקרה – התנהגתי כמו טיפש זקן וזה נגמר בבכי.

הקשר ביני לבין שחר שהיה צעיר ממני בעשרים ושלוש שנים נידון לכישלון עוד בטרם החל, זה היה ברור לכל אדם שעיניו בראשו. אפילו אני, מאוהב ומאושר ככל שהייתי, לא חשבתי שהעניין ימשך יותר מכמה שבועות, ובכל זאת אני לא מצטער על אף רגע שביליתי איתו, ואם הייתי יכול הייתי עושה הכל רק כדי לזכות לשכב שוב ערום לצידו, להביט בעיניו היפות, ללטף את עורו החלק החמים, ולנשק את שפתיו.
בפגישות הראשונות שלנו הייתי מאופק מאוד. הוא כל כך מצא חן בעיני עד שלא העזתי לגעת בו. גם גילו הצעיר הרתיע אותי מאוד. הוא אמנם היה כבר בן עשרים ושמונה, למרות שנראה צעיר יותר, וחזר ואמר לי שוב ושוב שהוא נמשך רק לגברים בני חמישים פלוס, ואפילו התבדח שאני קצת צעיר מידי בשבילו, אבל אני כל כך מוצא חן בעיניו עד שהוא מוכן להתגמש למעני, ובכל זאת היססתי מאוד, ודחיתי את הקשר הגופני איתו זמן רב ככל האפשר.
התברר לי ששחר הוא מלצר חובב, ועיקר עיסוקו הוא הריקוד. רוב זמנו ומרצו הוקדשו לאימוני ריקוד עם קבוצת רקדנים צעירים כמותו, שניסו לפתח קריירה בתחום התובעני הזה. הוא גר עדיין אצל הוריו שהתקשו להשלים עם הדרך בה בחר לעצמו, סבל מחסרון כיס תמידי, ומלצר כדי לממן את הוצאותיו.
בפעם הראשונה שבילינו יחד לקחתי אותו להצגה, ואחר כך לבית קפה, ומשם הסעתי אותו הביתה ונפרדתי ממנו בחיבוק קל ונשיקה על הלחי. למחרת התקשרתי אליו, אספתי אותו מהאולם בו התאמן, ויחד הלכנו לאכול במסעדה. אחר כך הלכנו לטייל על שפת הים, וכל אותו זמן רק דיברנו, סיפרנו זה לזה על עצמנו, ולמדנו להכיר איש את רעהו.
רוב הזמן הקשבתי למה שהיה לו לספר לי על עצמו, נהנה להביט בפניו היפות, לצחוק מחוש ההומור המיוחד שלו, מסיפוריו המשעשעים על הופעותיו כרקדן, ועל העבודות השונות שעסק בהן כדי להתפרנס. חוץ מעבודתו כמלצר הוא היה גם עוזר תפאורן, ועובד במה, ולפעמים אפילו עבד בחנות הרהיטים של אביו.
לבקשתו סיפרתי לו מעט על עצמי, אבל מחשש לשעמם אותו, וגם בגלל שהתביישתי שאני עדיין בארון, הסתפקתי בעובדות היבשות ולא פירטתי יותר מידי.
"ומתי תיקח אותי אליך הביתה?" שאל אחרי שהחזרתי אותו במכוניתי לבית הוריו.
"מתי שתרצה, אבל אני גר בדירה קטנה ודי מבולגנת ו..."
"אבל אתה גר לבד, נכון?"
"לא בדיוק, הבן הצעיר שלי גר איתי, אבל הוא בצבא עכשיו, עושה טירונות קרבית ונמצא מעט מאוד בבית."
"אז מתי נוכל להיות לבד בדירה שלך? אולי מחר?" חקר שחר, הסתובב וחיבק אותי, מניח את ראשו על כתפי.
"צורי חוזר הביתה רק בסוף השבוע הבא, אבל מחר יום שישי, אתה לא רוצה לצאת לבלות?"
"לא, אני מעדיף להיכנס לבלות, אתה יודע לאן?"
"לא, לאן?" שאלתי שאלת תם, מעמיד פנים שאני לא מבחין בידו המגששת מתחת לחולצתי.
"למיטה עופר, אבל לא לבד אלא אתך."
"אתה בטוח?" שאלתי, מניח לו לפתוח את מכנסי.
"לגמרי." אמר שחר, והמשיך לחקור את גופי, ללטף אותי מתחת לבגדים ולמשש את זקפתי שנמתחה לעומתו.
"תיגע בי." דרש בלי בושה, ופשט את חולצתו, חושף גוף צעיר, שרירי וחזק.
לא הייתי זקוק להזמנה נוספת, המכונית לא הייתה נוחה כל כך, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו. שנינו התלהטנו כהוגן, התנשקנו והתלטפנו, וידעתי שאם ארצה לקחת אותו כבר עכשיו לדירתי הוא לא יתנגד, ובכל זאת התאפקתי, כבשתי את יצרי, סגרתי את מכנסי וביקשתי ממנו להתלבש וללכת הביתה.
"אבל למה? הרי אתה רוצה וגם אני... אז למה שלא ניסע אליך ו..."
"כי זה מוקדם מידי, כי הכל קורה מהר מידי, אני רוצה עוד קצת זמן לחשוב על זה."
"לחשוב על מה?" סירב שחר להבין. האמת, גם אני לא ידעתי על מה בדיוק יש פה לחשוב, הייתי חרמן והוא היה לידי, צעיר ויפה ורוצה... הכל היה ברור, אבל להפתעתי הפעם לא בער לי כלום, הרגשתי צורך להיות לבד, להסדיר את נשימתי, להירגע ולחשוב אם אני באמת רוצה את האיש הצעיר והיפה הזה בחיי, במיטתי.
הוא לא היה הגבר הראשון שהייתי איתו במצב כזה ומעולם לא עצרתי והיססתי אם אני באמת רוצה - עם מישה ידעתי שזה עניין עסקי בלבד, אני משלם ומקבל, ועם האחרים זה היה רק סקס ודי, אבל עם שחר זה היה אחרת. הרקדן הצעיר הזה הצליח לגעת בי, להיכנס לליבי, פחדתי ממה שיקרה בעתיד, ובצדק.
להפתעתי דווקא האיפוק שלי גרם לו לרצות אותי יותר, ולמחרת הוא זה שהתקשר ראשון והזמין את עצמו אלי, והפעם לא אמרתי לא. הוא הגיע לדירתי עם תרמיל קטן על שכמו והסביר שהוריו חושבים שהוא נסע עם חברים לבילוי בצימר בצפון, ויחזור רק במוצאי שבת.
"אבל אל תדאג, אם תרצה להיפטר ממני בעוד כמה שעות אני אקפוץ לחבר ואשאר אצלו כל השבת."
"למה שלא תחזור הביתה?"
"כי מאז שיצאתי מהארון זה לא הבית שלי יותר, אני עוד גר שם, אבל בעיקרון זה הבית של הורי והם לא נותנים לי לשכוח את זה. הם לא מפסיקים להציק ולנדנד, בעיקר בסופי שבוע, כשיש להם זמן לשבת לי על הוריד, ולמרר לי את החיים."
"מה מפריע להם?"
"מה לא? הכל. זה שאני לא עובד בעבודה נורמאלית, שאני לא לומד, לא מתחתן, לא חושב על העתיד, לא מתעניין בבנות, רוצה להיות רקדן, לא מרוויח די כסף, לא מתלבש כמו בן אדם. לא חסרים להם נושאים." נאנח שחר, ואחר כך פשט את חולצתו, ביקש שנפסיק לדבר על דברים מציקים, ונישק אותי.
החזרתי לו נשיקה ודי מהר זרמנו למיטה ונשארנו בה עד מוצאי שבת. כשיצאנו סוף סוף והלכנו לאכול כבר הייתי מאוהב בו עד למעלה מראשי וההיגיון שלי הפסיק לעבוד. הלוואי והייתי יכול להישאר במצב הזה עד סוף ימי, מאושר, מרחף, עיוור למה שקורה סביבי, מאוהב כל כך עד שלא אחשוש להיחשף כהומו.
"אז מה אם הוא ישן אצלי לפעמים? זה לא אומר שהוא חי על חשבוני, הוא גם עובד ומרוויח, והוא לא מבקש ממני אף פעם שאני אקנה לו דברים, או אתן לו כסף. אני מוציא עליו כספים כי אני עשיר יותר ממנו, זה הכל. אני נהנה לפנק אותו וטוב לי איתו, ואני חושב שגם לו טוב איתי. ובכל מקרה אני לא מבין מה זה עסקך." הטחתי באבישי, היחיד שידע מה בדיוק טיב הקשר שלי עם שחר ולא היסס לבקר אותו ולהטיף לי מוסר.
הוריו לא ידעו כלל על קיומי, וצורי שגר איתי בא הביתה לעיתים רחוקות מאוד, ורוב הזמן ישן, או יצא לבלות עם חברים. בימים שהוא היה בבית - פעם בשבועיים ולפעמים גם פחות - שחר היה ישן אצל הוריו, או אצל חבר ללהקה, וצורי היה עייף ופזור נפש מכדי להבחין שיש בארוני בגדים רבים שלא שייכים לי.
מתן ועדי לא הגיעו אף פעם לדירתי. כל שבועיים שלושה הייתי פוגש את עדי ושלומי בהרצליה, אצל הוריו של שלומי, ובדרך נכנס לנתניה לבקר את מתן ששכר שם דירה עם מעיין - בחורה שהכיר במשרד בו החל לעבוד. נהגתי לקחת אותם למסעדה כי שניהם היו עסוקים מכדי לבשל. הייתי בטוח שאף אחד מילדי לא יטריח את עצמו לדירתי בקריות, ושמחתי על כך, דוחה את ההתנצלויות שלהם על חוסר פנאי בחביבות אבהית, אם הם רק היו יודעים מה הסיבה האמיתית לסלחנות שלי...