קשת
קשת. צילום: הנדל.

 >  >  > 

הבלש זהבי - פרק לד'

איזה עולם

החזאי אמר שמחר יהיה יום חורפי, קר אך בהיר, יום מושלם לטיולים, ופתאום התחשק לי לצאת מהמשרד ולטייל קצת. "מה דעתך שמחר ניקח יום חופש וניסע צפונה?" שאלתי את סשה שישב במיטה, השמיכה משוכה עד לסנטרו וזיפזפ בעצלתיים בין ערוצי ספורט ברוסית.
"סתם ככה, באמצע השבוע? מה פתאום?"
"לא ממש סתם, יש משהו שאני צריך לברר. אולי לא יצא מזה כלום, אבל לפחות נטייל קצת. מה דעתך?"
"לא יודע, אולי." סירב סשה להתחייב, "נדמה לי שמתחילה אצלי איזה שפעת או משהו." ניסה להשתמט, אבל בוקר המחרת קיים את הבטחת החזאי והיה שמשי ובהיר ואפילו חמים אם הקפדת לסגור היטב את החלון, וסשה נכנע והסכים לצאת איתי לטיול, ואפילו ארז כריכים והכין תרמוס תה בדבש.
"מזמן לא היינו יחד בטיול, רק אני והוא, יושבים זה לצד זה במכונית, הרדיו משמיע לנו שירים יפים בעברית ונופי הארץ חולפים על פנינו - רחוצים, ירוקים ורעננים.
"אנחנו צריכים לצאת יותר." אמר סשה, "לבלות קצת, הזמן עובר כל כך מהר ואף אחד לא נעשה צעיר יותר. למה אנחנו לא עושים קצת יותר חיים, רק אני ואתה?"
"לא יודע." חייכתי אליו, "באמת למה?"
"כי אנחנו טיפשים." הצהיר סשה בעליזות.
לפי הוראת המתדלק בתחנת הדלק נסענו בכביש צר ומתפתל בתוך יער אלונים שכלניות ורקפות פרחו בו בשפע הגענו לאלוני אבא.
נסענו לאט ברחוב הראשי הצר עד שהגענו לכנסיה עתיקה שלמרבה הצער הייתה סגורה. לא היה לי מושג איך להגיע לבית שבו גר פעם עילאי ולכן שאלתי גברת קשישה ומסבירת פנים אם היא יודעת איפה גרה פעם משפחת שניר.
"למה פעם?" התפלאה הקשישה בחביבות, "הם עדיין גרים שם."
"באמת? אבל בספר טלפונים לא מצאתי אף עוזי ושרי שניר."
"אהה! מה הם יודעים שם בבזק." הניפה הקשישה את ידה בביטול, "מאין להם לדעת שעוזי והילד שלו עזבו לתמיד לגרמניה, וששרי נתנה את הבית לבת שלה ולבעלה."
"אז איפה שרי גרה?"
"גרה אתם כמובן. זה בית גדול, הילדה שלה עובדת בחיפה והבעל בטבעון ושרי מטפלת להם בקטנים. אולי זה נראה לכם מוזר שלחתן לא אכפת לגור עם החותנת, אבל זה סידור טוב, ואחרי האסון שקרה להם... ככה זה, לפעמים מוות מקרב אנשים ולפעמים מרחיק."
"את מתכוונת למוות של האח הגדול?"
"לא, אתה מתבלבל, על איזה אח גדול אתה מדבר? אני מתכוונת לאח הצעיר של עידו, לרוני המסכן. עבר את השירות הצבאי שלו בלי שריטה ובסוף נהרג במלחמת לבנון השנייה, והוא הרי היה רק מילואימניק... איזה עולם." נאנחה הקשישה.
"רוני נהרג?" נדהמתי, "לא ידעתי, חשבתי שאת מתכוונת לעילאי, האח הגדול של התאומים."
"אהה, כן. נכון. שמעתי שעילאי נהרג בתאונת דרכים לפני חודשיים אבל לא הלכתי ללוויה, קברו אותו רחוק, בתל רגב, ובגילי... אתה יודע איך זה, תראה מה זה, יש משפחות בלי מזל. רוני ועילאי היו ילדים כל כך חמודים וחברים כל כך טובים והנה, שניהם מתים. מזל שלפחות עירית בסדר ויש נכדים, זו נחמה גדולה לשרי המסכנה לא מספיק שהוא איבדה ילד אחד בעלה עזב אותה ולקח אליו את הילד השני."
"הוא כבר די גדול הילד הזה, לא ממש ילד." הערתי.
"בשביל אימא ילד תמיד נשאר ילד." התעקשה הקשישה, והתחילה לספר איך הבן שלה שכבר עבר את הארבעים מתעקש לאכול רק את המרק עוף של אימא שלו אפילו שאשתו טבחית לא רעה בכלל, חלשה קצת באפייה, אבל מה הפלא, הרי היום אפשר לקנות הכול מוכן ולמי יש זמן לאפות? רק לסבתות כמוה."
נאלצנו להקשיב בסבלנות לדעות שלה על הדור הצעיר ומנהגי האכילה שלו לפני שהואילה לתת לנו הוראות איך להגיע לבית משפחת שניר.

הבית היה וילה נאה מתקופת הטמפלרים. ניכר היה שמישהו השקיע כסף רב כדי לשמר את המבנה העתיק במצב טוב האנשים שבנו אותו היו בטח שבעי רצון אם היו רואים אותו כעת - תריסי העץ הירוקים היו צבועים בצבע טרי, גג הרעפים חודש בטוב טעם ברעפים איטלקיים בצבע אדמדם, הגן היה מטופח וירוק, מוקף גדר חיה גזומה היטב, דלת הכניסה העשויה מהגוני בצבע חום עשיר בהקה, ומקוש הנחושת שהתנוסס עליה הבריק מצחצוח.
מעל המקוש היה תלוי שלט קרמיקה צבעוני שעליו היה כתוב באותיות גדולות - משפחת וייס.
בקצה המדשאה שבחזית הבית עמדו שני זוגות אופניים קטנים, זוג אחד היה וורוד עם גלגלי עזר והשני, הקטן ממנו, היה אדום וגם לו היו גלגלי עזר.
"גרות פה שתי בנות קטנות, הגדולה בת חמש שש, והשנייה בת שלוש ארבע." הפגין סשה כישורי בלשות.
גברת אחת כבת חמישים ומשהו לבושה בג'ינס ובסוודר ססגוני פתחה את דלת הכניסה והופתעה לראות שני גברים זרים עומדים ומציצים לחצר שלה.
"כן, מה אפשר לעזור לכם?" פנתה אלינו בנימוס זהיר.
כשאתה מופתע בלי סיפור כיסוי מוכן מראש מה שנשאר לך זה להגיד את האמת. "אהה... אני... אנחנו מחפשים את עידו וייס."
"עידו לא בבית עכשיו. הוא בעבודה, בברכה, ואם זה בקשר לשיעורי שחייה פרטיים אז מצטערת, הוא הפסיק עם זה, מעכשיו הוא שכיר והוא מאמן רק את נבחרת כדור המים של הפועל."
"באמת?" שאל סשה בעניין, "הוא מאמן את נבחרת הנוער או הילדים?"
"הילדים." אמרה האישה בחוסר רצון, "דווקא הציעו לו לעבוד עם הבוגרים, אבל הוא מעדיף לאמן ילדים."
"אני מבין." הנהן סשה, "תודה לך."
"על לא דבר." אמרה האישה ופסעה לעבר שער הכניסה, "תסלחו לי בבקשה, אבל אני חייבת ללכת לקחת את הנכדות שלי מהגן, שלום."
"שלום גברת שניר ותנחומי על המוות הטראגי של עילאי, שלא תדעי עוד צער."
היא הביטה בי מבולבלת, "עילאי, אבל... איך... אתה הכרת אותו?"
"כן, קצת. רק בצורה שטחית. הוא היה בחור מקסים, לצערי שמעתי שהוא נהרג רק לפני שבוע."
"כן, תודה." התמלאו עיניה דמעות, אבל היא התעשתה מיד, נפרדה מאיתנו והסתלקה.
"היא דווקא נראית גברת נחמדה מאוד." העיר סשה.
"כן, נכון והיא בטח סבתא טובה, אבל כשהבן שלה חלה באיידס היא לא הסכימה להכניס אותו הביתה, אז לך תדע."
"כן לך תדע. לאן אנחנו נוסעים גולדי?"
"לבריכה, לראות את המאמן חובב הילדים בפעולה."
די מהר התברר לנו שיש שתי בריכות - אחת סתם ברכת שחייה שהייתה סגורה בחורף והשנייה בריכת שחייה מקורה שבה התקיימו אימוני נבחרת כדור המים.
להפתעתנו איש לא שאל מה אנחנו עושים שם ונכנסנו פנימה בלי בעיות. הבריכה הייתה מקורה בגג פיברגלס מעוגל והאוויר בפנים היה מחומם. ההרגשה הייתה שאנחנו נמצאים בתוך חממה ענקית מדיפה ריח כלור.
הגענו בסוף האימון כשכל הילדים – הערכתי את גילם בשתים עשרה עד חמש עשרה בערך - כבר היו מחוץ למים, מקשיבים לדברי הסיכום של עידו המאמן שנזף בכמה ושיבח אחרים. בסופו של דבר פקד עליהם לאסוף את הכדורים והמצופים ולהתלבש היטב לפני שהם יוצאים החוצה כדי שלא יתקררו.
הוא נראה בחור נחמד, צעיר בסוף שנות העשרים שלו, קצת שמנמן, עם תלתלים פרועים ועיניים בהירות. קל היה להאמין שהוא איש משפחה למופת שנשוי לבת השכנים ממול, אבא מסור לשתי ילדות קטנות, קשה היה לראות בו פדופיל מסוכן.
"כן?" פנה אלינו בחיוך נעים שרק אני, כשוטר לשעבר, ראיתי בו אבק של חשש מוסתר היטב. "מה אפשר לעשות למענכם?"
"באנו למסור לך דרישת שלום מעילאי שניר, זוכר אותו?"
פניו האפירו והוא נרתע קצת וסקר את סביבתו כדי להיות בטוח שאיש לא שמע אותי. "יש לך טעות, עילאי מת לפני חודשיים ומשהו, הייתי בלוויה." אמר בקול חרישי.
"כן, שמעתי, אבל לפני שהוא מת הוא הספיק לספר איך האח הגדול של רוני, החבר הכי טוב שלו, לימד אותו לרכב על אופניים."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר?" אמר עידו בעצבנות, "איזה אופניים? מה אופניים? אף פעם לא לימדתי אף אחד לרכב על אופניים, אפילו את אחי לא לימדתי."
"אני מאוד מקווה שלא, שלפחות על אחיך ריחמת." אמר סשה בבס רוסי מהדהד. הוא נראה מרשים ואפילו טיפה מפחיד כשהביט בעידו בעיני כפור כחולות, משלב זרועות שריריות מעל כרס מוצקה.
"אין לי מושג על מה אתם מדברים." חזר עידו ואמר, נסוג תוך כדי כך לפינה, "מי שלח אתכם?" שאל בטון תוקפני שלא נשמע משכנע כל כך בהתחשב בכך שפניו היו מתוחות מפחד וידיו רעדו. "ההורים של שלומי קפח? הם משוגעים והילד שלהם שקרן, וחוץ מזה הפסקתי כבר לתת שיעורי שחייה פרטיים, אני מאמן רק קבוצות."
"כן, שרי ספרה לנו שאתה מעדיף לעבוד עם ילדים למרות שהציעו לך לאמן את הבוגרים. לדעתי טעית עידו, היית צריך ללכת על הבוגרים."
"למה טעיתי?" המשיך עידו ללכת אחורה עד שגבו נתקע בקיר הפיברגלס, "אני אוהב ילדים."
"כן, עילאי סיפר עד כמה אתה אוהב ילדים, ואיך אתה מראה להם את זה."
"אתה לא מבין אותי." ניגב עידו אגלי זיעה ממצחו וקולו רעד, "זה בכלל לא ככה, אני באמת... אני לא מכריח אותם לעשות כלום, זה הכול הם... עילאי לא באמת רצה ללמוד לרכב על אופניים. אני... אני לא אשם בעסק הזה של שלומי, זה היה רעיון שלו, וגם את המקרה של יורי אני יכול להסביר, הוא אמר לי שהוא בן שבע עשרה וחוץ מזה הוא נכנס למקלחת ותפס אותי ו..."
פתאום הוא קלט שאמר יותר ממה שהתכוון והשתתק, מעביר מבט מבוהל ממני אל סשה, "אתם הולכים להרביץ לי?" שאל בלחש, עיניו מתרוצצות בחוריהן בפחד.
"אתה יודע, זה רעיון בכלל לא רע." אמר סשה ופסע פסיעה אחת קדימה.
"לא!" צעק עידו, "תעזבו אותי, די!" הסתער קדימה, זינק למים, שחה במהירות עד לקצה השני של הברכה, טיפס בזריזות בסולם המתכת שהיה צמוד לדופן וכמו שהוא - רטוב ויחף, לבוש רק בחולצת טריקו ובבגד ים - דהר החוצה ונעלם.

חזרנו הביתה מהורהרים. עוד מהדרך התקשרתי לפוקסי ודיווחתי לו על הקורות אותנו ושאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות עכשיו.
"אני לא יודע." הודה פוקסי, "אני צריך לחשוב על זה. תן לי כמה ימים, ותודה מר זהבי, היית יעיל מאוד, אני אחזור אליך אחר כך."
"אולי לא היינו צריכים לדבר איתו ולהבריח אותו ככה." גיליתי באוזני סשה את היסוסי, "אבל רציתי לדעת אם יש בסיס להאשמות נגדו ואני חייב להגיד לך כשוטר לשעבר שכבר מזמן לא ראיתי בן אדם מתנהג בצורה כל כך חשודה רק בגלל שיחה תמימה."
"תמימה?" זקף לעברי סשה את גבותיו.
"אם הוא באמת לא היה אשם בכלום השיחה הזו לא הייתה גורמת לו להתרגש כל כך."
"כן, ברור היה שהוא מתעסק עם ילדים, הוא פחות או יותר הודה בזה למרות שניסה להאשים אותם בהכל, אבל מצד שני היה די ברור שהוא פוחד ומרגיש לא נוח, אולי אפילו מרגיש נקיפות מצפון. אני לא מבין למה הוא ממשיך לעשות את זה, למה הוא עובד עם ילדים? למה הוא לא מתרחק מהם כדי לא להתפתות, ואיך הוא יכול מצד אחד להתנהג ככה ומצד שני להיות נשוי ואב לבנות?"
"כן, זה מוזר, ועוד יותר מוזר זה שהוא התחתן דווקא עם אחותו של עילאי."
"יכול להיות שדווקא בגלל שהיא אחותו... היא דומה לו?"
"לא יודע. צריך לשאול את פוקסי. תגיד, נשאר עוד משהו לאכול? אני מת מרעב."

פוקסי התקשר אלי כמה ימים אחר כך וסיפר לי שהוא החליט דבר ראשון להתקשר לאימא של עילאי ולהביע תנחומים וצער על מותו ועל שלא פגש בה בלוויה, ודרך אגב לגשש מה קורה שם עם עידו ועם אחותו של עילאי.
"רציתי לדעת אם עירית דומה לעילאי?" שאלתי.
"כן, מאוד. היא ממש הגרסא הנשית שלו. ענר דומה יותר לשרי, אבל עילאי ועירית דומים מאוד לאבא. אתה חושב שבגלל זה עידו התחתן איתה?"
"לא יודע, אולי."
"טוב, עכשיו, אחרי התאונה, זה כבר לא משנה."
"איזה תאונה? למי קרתה תאונה?" נבהלתי.
"לעידו. יום אחרי הביקור שלכם באו כמה הורים לדבר איתו ואחרי שהם הלכו הוא כנראה התכופף מהמרפסת בקומה השנייה לנופף להם לשלום ונפל למטה. היה כתוב על זה בעיתון מה לא ראית?"
"לא, החמצתי את זה כנראה. הוא מת?"
"לא, למזלו הוא נפל על איזה שיח וחייו ניצלו, אבל כנראה שהוא יהיה משותק לכל ימי חייו. ההורים ממש מזועזעים, הם סך הכול באו להביע לפניו הוקרה על המאמצים שהוא עשה לקידום נבחרת הילדים בכדור מים ופתאום קרה כזה אסון. בעיתון כתוב שאחד האבות, מישהו בשם מ. קפח שבנו שלומי התאמן אצל עידו היה זה שיזם את הפגישה. מ. קפח אמר לכתב שהבן שלו אף פעם לא ישכח את עידו ואת מה שהוא עשה איתו, וכמה נורא שעידו המאמן שכל כך אהב ילדים יצטרך לבלות מעכשיו את כל חייו בכיסא גלגלים ולעולם לא יוכל יותר לעבוד איתם."
"כן, באמת נורא. איזה עולם."

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...