קשת
קשת. צילום: הנדל.

 >  >  > 

הבלש זהבי - פרק יח'

עיר הנוער

"אני צריך טובה גדולה מאוד גולדי." אמר לי סאני בטלפון, "ותאמין לי שלא הייתי מבקש אם הייתה לי ברירה אחרת."
"מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"אני יודע שאתה מתמחה במציאת אנשים אבל אני צריך שתחביא מישהו."
"להחביא? למה?"
"כי אם ימצאו אותו זה יהיה הסוף שלו."
"על מה אתה מדבר סאני?"
"זה לא לטלפון."
"אתה רוצה שאני אבוא אליך ונדבר?"
"לא, אין צורך. אני כאן."
"איפה?"
"הנה כאן." אמר סאני, ובלי לדפוק בדלת נכנס לדירה שלי עם הנייד בידו ונעצר המום בפתח. "מה קורה פה?" סקר מופתע את המהומה.
"יובל ויוני חגגו קצת הלילה עם כמה חברים." נאנחתי, "והם יתחילו לנקות ברגע שהם יצליחו להתעורר!" הוספתי בצעקה שלא עשתה שום רושם על הישנים.
"מניסיוני, אם זו הייתה מסיבה מוצלחת, זה עלול לקחת עוד די הרבה זמן." הצטחק סאני, והרים פחית בירה שהתגוללה על הרצפה.
אותו זה שעשע, אותי פחות, הבאתי שקית מהמטבח והתחלתי לאסוף את פחיות המשקה, בקבוקי הבירה ושאריות הפיצה שהתגוללו פה ושם בחדר שפעם היה הסלון המאובק והמשעמם שלי והפך לשטח כבוש על ידי המתבגרים מהגיהינום.
"אין לך מושג כמה זה מתיש סאני," התלוננתי בעודי מגרש בעזרת מטאטא גרביים מסריחות שהתחבאו מתחת לספה - לאף אחת מהן לא היה זוג תואם כמובן - זה היה כמו כישוף, מהרגע שיובל פלש למגרת הגרביים שלי כל זוגות הגרביים שלי התפרקו לגרביים בודדים שלא הצלחתי לזווג יותר לזוגות.
"אתה יכול להסביר לי בבקשה מה זה השיגעון הזה של הנוער ללכת בקיץ בנעלי התעמלות?" חקרתי בזעף את סאני שהביט בי בחיוך משועשע, "אני פשוט לא מבין את זה? מי צריך נעלי התעמלות בחום הזה? זה כל כך חם ולא נוח! מה יש להם נגד סנדלים? ולמה, במקום סנדלים הגיוניים ונוחים הם מעדיפים כפכפי גומי מגעילים או ללכת יחפים?"
"לדעתי זו אופנה שהמציאו יצרני נעלי התעמלות." אמר סאני בפייסנות, "ולמה אתה מנקה בעצמך, תן להם לנקות את הלכלוך שלהם."
"עד שהם יקומו ויעשו משהו הנמלים יחגגו פה." התרתחתי והמשכתי לטאטא, "תבדוק במקרר, הם בטח גמרו את כל החלב. נכון?"
סאני בדק. "אין חלב." נופף לעומתי במיכל שני ליטר ריק שקניתי רק אתמול, "הקורנפלקס נגמר וגם הלחם. נשאר רק קצת קוטג' פג תוקף."
"אני לא מאמין, רק אתמול קניתי חבילה חסכונית של קילו שוגי ושתי חבילות פיתות והמון גבינות, וגם גוש ענקי של גבנ"צ. אתה יודע שגבנ"צ הוא אחד מיסודות המזון הבסיסיים של הנוער? אתה יודע מה זה בכלל גבנ"צ סאני?"
סאני פרץ בצחוק, "כן, אני יודע." אמר והוציא את שקית הזבל מידי. "אתה חייב להירגע גולדי, אתה יורד מהפסים."
"גם אתה היית יוצא מדעתך אם חבורה של מתבגרים רעבים תמיד, ילדים מגודלים, בלגניסטים ורעשניים היו מתנחלים לך בבית." התרעמתי, "ואתה יודע מה הכי מעצבן אותי סאני? לא המוזיקה המרגיזה שהם שומעים בווליום בלתי אפשרי, לא שהם כל הזמן מדברים בטלפון, או תקועים שעות מול המחשב ולא קוראים בכלל ספרים, וגם לא שהם אוכלים כמויות אדירות של אוכל בכל מקום בבית חוץ מאשר במטבח ומשאירים כלים מלוכלכים במקומות משונים כמו מתחת למיטות, ובמגרות, ומפזרים גרביים מסריחים בכל הפינות, אני משלים בשקט עם זה שאין לי יותר אף זוג אחד של גרביים תואם, אני מקבל את זה בהבנה, גם אני הייתי פעם צעיר, אני לא עקרת בית פולניה לחוצה, אבל מה שבאמת משגע אותי זה ש..."
"שהם מחסלים כמויות אדירות של אוכל משמין להחריד ובכל זאת נשארים רזים ושריריים בלי להשקיע בזה שום מאמץ." צחק סאני, "אני יודע שזה מה שהכי משגע אותי אצלם, אם כי גם הקטע של צלחות דביקות מתחת למיטות מטריף אותי בערך פעמיים ביום."
"אוי, סאני, שכחתי לגמרי שאתה חי בבית מלא צעירים. איך אתה סובל את זה?"
"לא סובל. וכמה שאני מזדקן יותר ככה הם מעצבנים אותי יותר." צחק סאני, "בגלל זה אני צועק עליהם, עושה להם תורנויות ניקיון, רודף אחריהם ומציק להם, וכשהם מתעצבנים אני מסביר להם שזה לטובתם שאני מחנך אותם והם עוד יודו לי בעתיד."
"וזה עוזר?"
"לא ממש, אבל אני מקווה שיום אחד הם יהיו בגילי ויסבלו כמוני מצעירים מעצבנים, רעשניים ועצלנים, ואז הם יבינו אותי."
"כן, אבל עד שזה יקרה אנחנו כבר נריח את הפרחים מהשורש, ומה זה יעזור לנו אז?"
סאני שוב צחק ואמר לי לא לקחת כל כך ללב.
"אני מנסה סאני, אבל אני לא מסתדר עם ילדים בגיל הזה," התלוננתי. "אני בטוח שאני לא הייתי כל כך עצלן וחצוף כשהייתי בן שבע עשרה."
"אולי כדאי שתשאל את אימא שלך." חייך סאני, "ואם כבר מדברים על אמהות, אני לא מבין למה יובל עדיין פה? למה הוא לא גר עם אימא, ואיפה סשה?"
"חזר לעדה. הבנות שלו צריכות אותו איתן, והאמת סאני שאני מעדיף את זה ככה. התרגלתי לישון לבד. מספיק לי שהוא בא לישון אצלי מידי פעם."
"ואיפה יובל ישן?"
"קניתי לו מיטת שלושה רבעים והוספתי לסלון ספה חדשה ונוחה, כשנועה נשארת אצלי היא ישנה עליה."
"מי זו נועה?" התבלבל סאני.
"החברה של יובל ויוני שבעצם גר אצל הוריו, אבל כמעט תמיד נמצא פה, וכמובן שכל הזמן באים חברים שלהם לבקר... הדירה שלי הפכה לסניף של עיר הנוער. אל תבין אותי לא נכון, אני יודע שהעולם שייך לצעירים, צעירים זה כיף, אני נהנה מכל רגע, הם יפים ומלאי אנרגיות, זאת זכות ותענוג כשהם בסביבה, אבל..." צנחתי על הספה ופיהקתי - לא ישנתי מי יודע מה טוב לאחרונה – "הם פשוט יותר מידי בשבילי, ואתה צודק, באמת נורא מעצבן שהם יכולים לאכול כל היום ולא להשמין, ועוד יותר מרגיז שהם רשלנים ולכלכנים כאלו. אני בכלל לא מתפלא שאימא של יובל לא לוחצת עליו לחזור הביתה. גם ההורים של יוני לא מתרגשים מזה שהוא ישן כל כך הרבה פעמים מחוץ לבית, אבל בעצם רצית לבקש ממני להחביא מישהו, נכון?"
"כן." התיישב סאני מולי, "רק שעכשיו אני כבר לא כל כך בטוח שזה רעיון טוב גולדי, גם ככה הבית שלך מלא אנשים, אתה נראה קצת עייף מכל הבלגן, אבל מצד שני סמי בחור מאוד שקט ומחונך.. אולי זה רעיון טוב להחביא אותו דווקא פה, בתוך כל הבלגן."
"למה צריך להחביא אותו?"
"כי סמי נולד בכפר ערבי מוסלמי בגליל כעיסאם. אחרי שתפסו אותו על חם עם גבר הוא ברח מהבית כי הוא פוחד שירצחו אותו."
"מה? ירצחו אותו כי הוא הומו? זה לא מוגזם קצת?"
"המשפחה שלו שמרנית מאוד, הם בדואים והם יכולים לרצוח בחורה אם היא צוחקת קצת יותר מידי או לובשת מכנסים הדוקים."
"כן, אבל זה לא אותו דבר, או שכן?"
"מסתבר שכן. מאז מאורעות אוקטובר אבא שלו חזר בתשובה ונעשה מוסלמי מאוד אדוק. הוא השפיע גם על האחים הגדולים שלו וסמי פוחד מהם וכנראה שבצדק. כשהוא הגיע אלי הוא היה מנופח ממכות שחטף מהאחים שלו."
"למה הוא לא הרביץ להם בחזרה?"
"אם תראה אותו תבין, הוא בחור מאוד עדין, קצת נשי, מאוד ביישן ומאוד מפוחד."
"ולמה הוא לא יכול להישאר אצלך?"
"לפני שבוע הוא כל כך התגעגע לאימא שלו עד שהוא לא התאפק והתקשר אליה וכנראה שגילה לה יותר מידי, כמה ימים אחר כך באו שני בחורים ערבים עם מדים של מג"ב ונשק לחפש אותו. אמרתי להם שאין אצלנו אף עיסאם, אבל הם לא כל כך האמינו ורצו לעשות אצלנו חיפוש. מזל שהיו בבית מספיק בחורים שפשוט נעמדו בפתח ולא נתנו להם להיכנס, אחרת הם בטח היו מוצאים את סמי המסכן שהתחבא בשירותים ורעד כולו מפחד."
"הוא מכיר את הבחורים שחיפשו אותו?"
"כן. אחד הוא אחיו הגדול והשני בן דוד שלו. הוא בטוח שהם היו הורגים אותו אם הוא היה בא אתם."
נאנחתי, "אז מה עושים? הוא לא יכול להתחבא כל החיים."
"אני אארגן לו דרכון ואוציא אותו מהארץ, אבל זה לוקח זמן ועד אז חשבתי שעדיף שהוא יגור פה. אני יודע שזו בקשה גדולה מאוד גולדי, אבל זה עניין של חיים ומוות."
"בסדר," הסכמתי, "תביא אותו."
"אין בעיות." שלף סאני את הנייד שלו, שוחח קצרות עם מישהו וכמה דקות אחר כך הופיע ארי מלווה באיש צעיר עצוב עיניים ודק גזרה שהיה מתוח כמו מיתר של כינור. היו לו ידיים יפות ודקות ופה עדין ורגיש כמו של בחורה, וכשנפרד מארי ומסאני בחיבוק זלגו עיניו דמעות.
השארתי לו מאה ₪ התנצלתי שאני צריך ללכת לעבודה והבטחתי לחזור אחרי הצהרים. כשחזרתי לא הכרתי את הדירה שלי, היא הבהיקה מניקיון והדיפה ריחות של תבשילים.
יובל וסמי ישבו במטבח כתף אל כתף, אכלו במבה וחייכו זה אל זה בעודם מעמידים פנים שהם לומדים אנגלית מספר דקדוק, ויוני ישב נעלב בסלון והזעיף פנים לעבר הטלוויזיה.
הספיק לי מבט אחד כדי להבין שהדירה שלי הפכה מסניף של עיר הנוער לביצה הומואית ופתאום הבנתי שיש דברים גרועים יותר מדירה כבושה על ידי מתבגרים משועממים ולכלכנים.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...