אילוסטרציה. צילום: Bert Kaufmann, Flickr.

 >  >  > 

השמים נופלים - פרק ד'

אני שולח אותך מחרתיים

בשבועות הבאים עשיתי כמה דברים.
פתחתי פרופיל באטרף. אבל מהר מאד נגעלתי ממנו והקפאתי אותו כעבור כמה ניסיונות להיפגש עם גברים. מבין שאני כנראה לא מחפש רק פורקן אלא מנסה למצוא מישהו שאוכל למצוא בו גם חבר לשיחה ואולי למשהו יותר... לא יודע... אולי אני מחפש תחליף ליניב. הבדידות קשה ואני מרגיש שאני מתחיל להיות בשל להמשיך הלאה. לא יודע בדיוק לאיזה הלאה, אבל באטרף אני מרגיש שלמרות שיש מגוון עצום של אנשים, ביניהם גם אנשים מעניינים, אבל המעניינים ביותר גרים רחוק, או שיש אנשים שכן מוצאים חן בעיני, אבל בגיל עשרים ושבע אני כבר נחשב זקן בשבילם, ושיש כאלה שאני שעיר בשבילם, או בהיר מידי בשבילם, או לא ערל בשבילם, או כל דבר ותנאי אחר... ניסיתי פה ושם להיפגש, אבל כנראה שאני לא ממש בנוי לסקס קר ומנוכר. כנראה זו הסיבה שהתחלתי לעבוד כמו מטורף בעבודה. הקולגות בחברה כבר התחילו להרים גבה, והבוס שלי החליט לתפוש אותי לשיחה.
"תגיד, גל, הכול בסדר?"
"כן, בטח... קרה משהו?"
לא יודע, אולי תגיד לי אתה?"
הבטתי בו במבט משתומם. "עשיתי משהו?"
הוא פרץ בצחוק. "יותר מדי... זאת אומרת... אתה עובד כמו משוגע. או כמו שניים שלושה משוגעים... זה נכון שסגרת פה המון קצוות וכל הפרויקטים רצים יפה מאד... אבל... לא יודע. אתה לא מחייך, לא... לא כמו שהיית פעם... הכל בסדר איתך?"
השפלתי מבטי. כולם יודעים שאני גיי. אני לא בארון. לא מגיע לעבודה עם דגל גאווה, אבל כולם, כולל הבוס, יודעים שהיה לי בן זוג... אני אמנם מפריד בין עבודה וחיי הפרטיים, אבל מידי פעם יניב הגיע לאסוף אותי מהעבודה, והכיר פחות או יותר את כל העובדים במחלקה שלי. זה לא היה סוד. אבל בכל זאת, לא מרגיש שאני צריך לשתף בזה את הבוס... אז שתקתי.
"גל..." הוא שאל ברוך עיניו תרות אחר עיני, מאלץ אותי להביט בעיניו. "אתה... אתה בסדר?"
הנהנתי ושבתי להשפיל מבטי.
"תקשיב. אני שולח אותך מחרתיים לטפל בפרויקט ההולנדי. אני מעריך יומיים עבודה. קח לך עוד שלושה ימים על חשבוני ותטייל. אה... אתה יכול לצרף את... את הבן זוג הנחמד שלך. עלי!"
"לא... הוא כבר לא..."
"מה, הוא כבר לא נחמד?" חייך הבוס.
"לא, אנחנו לא... כבר לא..." גמגמתי.
"אההה... נו... טוב... אהההה... אז עכשיו אני מבין..."
השתררה שתיקה ואז הוא שבר אותה ואמר, "גל, אז בכל זאת, תארוז את עצמך ותנוח קצת או תטייל. אני לא חוזר בי. שלושה ימים עלי. הולנד תעשה לך טוב. אני בטוח. מגיע לך. עבדת קשה בתקופה האחרונה. דבר עם יפה המזכירה. היא תארגן לך את הטיסות, רכב שכור כדי שתוכל לנסוע צפונה, לינות וכו'. תתאם איתה הכל ו... גל... בבקשה... שנראה כבר שוב את החיוך שלך... סגור?"
הנהנתי, שמח שלבוס שלי אכפת ממני, שמח לצאת קצת לחופשי.
למחרת יצאתי מאוחר יחסית מהעבודה, רציתי לנקות את השולחן מכל העבודות שהצטברו כדי שאוכל לצאת בראש שקט עד כמה שאפשר להולנד. יפה המדהימה והיעילה סידרה הכול. עליתי על האופניים ורכבתי ברחובות העיר המחשיכים הביתה.
העליתי את האופניים במדרגות, מטפס לקומה השלישית. האור נכבה בקומה השנייה, ולפני שהספקתי להדליק, מישהו כבר לחץ על המתג והאור נדלק. המשכתי לעלות וכשהגעתי למעלה הרמתי את הראש ומולי, על יד הדלת, עמד יניב. כמעט ומעדתי עם האופנים כשפספסתי מדרגה.
"הי גל..." אמר במבט מבויש.
"הי." עניתי, עולה במדרגות האחרונות. ליבי דופק בחוזקה, אבל לא בגלל הרכיבה והטיפוס במדרגות עם האופניים. לרגע שמחתי לראות את החבר שהיה פעם החבר הכי טוב שלי.
"צריך עזרה?"
"מסתדר לבד."
"גל, אני..."
"בבקשה לך מפה. כבר רוקנת מהדירה את הדברים שלך, השארת את המכתב ההוא ורוקנת לי את הלב. לא מתאים לי שבאת. לך מפה."
השענתי את האופניים על המעקה ונעלתי את המנעול שעל השרשרת. עקפתי אותו, שלפתי בידיים רועדות את המפתח והתחלתי לפתוח את מנעול הדלת.
"גל בבקשה... לפחות תקשיב." הוא הניח את ידו על כתפי.
"תגיד, אתה רציני? להקשיב?!" ניערתי והעפתי מכתפי את ידו, מתפלא שכעת היד הזו שפעם כל כך התגעגעתי למגעה ועכשיו לא יכולתי לסבול אותה נוגעת בי.
עכשיו כבר רעדתי בכל גופי.
"פחדני ועלוב – אלה המלים שלך במכתב שהשארת, לא המלים שלי. עשה טובה, לך מפה!"
פתחתי את הדלת והתחלתי להיכנס, אבל הוא נדחף ונכנס גם כן.
נשמתי עמוק והבטתי לו בעיניים ישר ועמוק.
"לך. עכשיו. אני כבר לא כועס וכבר לא מאוכזב שהסתלקת. אבל הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לראות אותך. לא יודע מה אתה רוצה להגיד אבל ממש לא מעניין אותי לשמוע. הסתלקת בלי לדבר, ואתה בא עכשיו בלי להודיע, יניב, לך עכשיו. אם לא היה לך מה להגיד לי אז פנים אל פנים כמו חבר, כמו גבר, כמו... אז לא מעניין אותי מה יש לך להגיד כי זה כבר באמת לא חשוב. עוף מפה. עכשיו."
עיניו התמלאו דמעות. פעם זה היה ממיס אותי, אבל עכשיו הלב שלי היה קפוא כמו קרח.
"אני לא הולך מפה עד שתקשיב." אמר בקול רועד.
"טוב. אז אני הולך! תטרוק את הדלת כשאתה יוצא." דחפתי אותו הצידה, הסתובבתי וירדתי בריצה במדרגות.
הלכתי לכיוון הים, מרגיש מערבולת של תחושות. תערובת של כעס, של געגועים לחברות שהייתה, ושהיא כל כך חסרה לי, אבל גם תסכול וזעם על הדרך שבה הוא בחר להיפרד ועוד יותר, על החוצפה שלו לבוא ולהפיל את עצמו עלי פתאום.
התיישבתי על החול, מביט באורות ספינה מרוחקת, בפנסי המטוסים המתקרבים ומנמיכים לנחיתה, באורות של יפו העתיקה, מקשיב לרחש הגלים ולהמיית הים ופשוט ניסיתי להתרוקן. בשביל מה הוא בא עכשיו? למה הוא לא יכול לשלוח לי אימייל? אם לא היה לו אומץ לדבר איתי פנים אל פנים אז, מה קרה שפתאום עכשיו חשוב לו כל כך לדבר איתי? שילך לעזאזל.
אחרי שעה קמתי, ניערתי את החול והתחלתי לחזור הביתה.
אור דלק בדירה.
הוא פסיכי לגמרי. אני הולך לפרק אותו!

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...