שני גברים מתנשקים (אילוסטרציה)
אילוסטרציה. צילום: Sasha Kargaltsev, Flickr.

 >  >  > 

הבנים על הבנים - פרק א'

לא שוב

ברגע שסיגי נכנסה לדירה שלי עם עוגת הקפה המפורסמת שלה, שערה קלוע בצמה צנועה וחיוך מתחנחן שפוך על שפתיה ידעתי ששוב זה קרה והרגשתי איך כאב עמום מתחיל להתגבש אי שם בקצה גבי במקום שהרופאים קוראים לו הגב התחתון שהוא כידוע מקום רגיש ומועד לפורענות, בעיקר אצלי.
"הפעם אני לא עושה את זה סיגי." הודעתי לה נחרצות.
"לא עושה מה?" היתממה סיגי וניסתה להיראות נעלבת ופגועה, ואולי באמת נפגעה? לא יודע ולא אכפת לי. עברתי את החוויה הזו יותר מידי פעמים ולא התכוונתי לעשות את זה שוב.
"אחרי הפעם השלישית אמרתי לך שאני לא מתכוון ללוות אותך שוב והתכוונתי לזה!" צעקתי עליה.
זו הייתה טעות. היא הניחה את העוגה על השולחן, כבשה את פניה בכפות ידיה ופרצה בבכי חרישי, מציצה אלי מבין אצבעותיה לראות מה ההשפעה שלה עלי.
ידעתי שהיא עושה לי תרגיל, אבל בכל זאת הושפעתי. בכי תמיד מלחיץ אותי וכשמדובר בדמעות של נשים, במיוחד כאלו שאני מכיר ומחבב, אני הולך לגמרי לאיבוד.
מפליא שלמרות כל מה שאני יודע על סיגי אני עדיין מחבב אותה, אבל עובדה, מאז שנועם הסתלק היא האדם הקרוב אלי ביותר בעולם ולמרות כל מגרעותיה אני מחבב אותה מאוד.
אנחנו מכירים זה את זה כבר למעלה מעשר שנים - לא יאומן, לאן ברח הזמן? - בכל העולם כולו אין אף אחד שמכיר אותי טוב כמוה ולהפך.
לכאורה מה משותף להומו מזדקן, שמן ומכוער ולרווקה מתבגרת שמשנה לשנה נעשית לחוצה יותר על חתונה? חוץ מהגברים שנעלמים לנו כל הזמן שום דבר ובכל זאת הנה אנחנו פה, עשר שנים אחרי שנפגשנו לראשונה, ועדיין (כאילו שלא ראיתי אותה מתייפחת כבר עשרות, אם לא מאות פעמים בעבר) אני מתמלא חרטה ובהלה כשהיא בוכה.
"נו, די סיגלית, מספיק, אני לא יכול כשאת בוכה לי ככה, תפסיקי." הפצרתי בה, וכדי להירגע לקחתי לי פרוסת עוגה. הפעם היא השקיעה ושמה בה שמנת ולא יוגורט וזה היה טעים, טעים מידי.
תכננתי ללכת ברגל בשביל לעשות קצת ספורט ובמקום זה אני יושב במטבח ואוכל עוגה, איזה לוזר.
"למה אתה לא רוצה ללכת איתי? מי יסיע אותי?" ריחמה סיגלית על עצמה ופרסה למעני עוד פרוסת עוגה.
"מספיק כבר, את הורסת לי את הדיאטה." נזפתי בה, "באיזה חודש את?"
"אני בשבוע השמיני." אמרה סיגי בעגמומיות ואפילו הסמיקה קצת, אפשר לחשוב שהיא לא עברה עד היום לפחות שלוש הפלות, אם לא יותר.
"סיגלית באמת... את כבר מעל שלושים ו... לא חשוב, את מספיק מבוגרת כדי להבין שהפלה זו לא שיטה למניעת הריון, את הורסת לעצמך את האינסטלציה ו... אל תבכי בבקשה, אני שונא את זה."
"אתה שונא? אתה רק יושב לך בחוץ וקורא עיתון מי שצריך לשנוא את זה זו אני."
"אז למה את נכנסת כל הזמן להריון?" צעקתי, "את לא יכולה לשים משהו? לקחת משהו? את לא חייבת לקפוץ למיטה עם כל אחד."
אני יודע, הגזמתי לגמרי. אני האחרון שמותר לו למתוח ביקורת על חיי המין שלה, אבל תמיד חשבתי שצריך לצפות מנשים לקצת יותר שיקול דעת, למרות שמאז שהאיידס התפרץ לחיינו גם גברים צריכים להיזהר כמו נשים, מצד שני אני די מבוגר כדי לזכור את התקופה שבה אף אחד לא חלם בכלל לשים קונדום... טוב, זה היה באמת מזמן ומאז השתנו דברים בעולם.
סיגי נעלבה עד כדי כך שהפסיקה לבכות והתחילה לאסוף את עצמה כדי לצאת. בפעם הקודמת שזה קרה לקח לי חודש לפייס אותה ולהתנצל. אז נועם עוד היה איתי ויכולתי לעמוד בברוגז שלנו בקלות, כיום לא הייתי מחזיק מעמד בזה ולכן מיהרתי לעצור אותה ולבקש סליחה בקול מתרפס.
היא חזרה והתיישבה ונאנחה מעומק לבבה, "אתה זוכר שאמרת פעם שאני מהבחורות האלו שנכנסות להריון ברגע שגבר מוריד את המכנסים ואני נורא נעלבתי?"
"אני מצטער, באמת, הייתי עצבני, אני שונא את הקטע הזה של ההפלות שלך סיגי. בתי חולים מלחיצים אותי נורא."
"אני יודעת, גם אותי, ואתה צדקת אני... אין לי מושג למה אני עושה את זה כל פעם מחדש. אולי בתת ההכרה שלי אני רוצה תינוק."
"רק בתת ההכרה." גיחכתי, "את רוצה תינוק בבטן ובידיים ובכלל. מספיק לראות אותך עם האחיינים שלך כדי לדעת שאת מתה להיות כבר אימא."
"תראה לייבו, אני בחורה פשוטה, אותי לימדו שיש סדר בעולם, קודם את כלה ורק אחר כך אימא. אני פוחדת שאם אני אדלג על החתונה וישר אהפוך לאימא אני בחיים כבר לא אתחתן."
"אז לא. מה כל כך טוב בלהיות אישה נשואה? כל הנשואות שאני מכיר אומללות ורובן מתות להיפטר מהבעל."
"יכול להיות." סקרה סיגי במחשבתה את כל הנשים הנשואות והמאוכזבות שהיא מכירה - גדודים שלמים מהן, "אבל אי אפשר לגדל ילד בלי אבא והאבא של מה שיש לי בבטן... עדיף לא להגיד עליו כלום."
"ומה איתי, מה אני, עז?"
"אתה מציע את עצמך בתור אבא?" צחקה סיגי בחוסר אמון.
"למה לא, מה רע בי?"
"כלום, אבל... זאת אומרת... אתה רציני?"
"כן." אמרתי, ורק אחרי שאמרתי כן הבנתי שאני באמת רציני, מאוד רציני.
"אבל לייבו, בחייך, זה הרי לא הילד שלך, זאת אומרת אתה באמת... לא יכול להיות, אתה עובד עלי."
"אני לא. סיגי, תראי, שנינו כבר לא ילדים. אני עברתי את הארבעים וגם את... נו, את יודעת, את כבר לא ילדה, כמה שנים את עוד חושבת שתוכלי לעשות הפלות ולהמשיך כאילו כלום?"
"לא יודעת, לא מתאים לי להיות אימא חד הורית."
"את לא תהיי חד הורית, אני אהיה פה איתך כל הזמן, נשבע לך, אני אלווה אותך כמו בעל ואעזור בהכל, כולל בכסף."
היא עצמה את עיניה וחשבה, מחבקת מבלי משים את כרסה שעדיין הייתה שטוחה למדי. השדיים שלה שמתי לב תפחו מעט, ואם היא תקבל את ההצעה שלי... אוי!
לקחתי עוד פרוסה והבטחתי לעצמי שארשם לחדר כושר בחודש הבא.
"אני אחשוב על זה לייבו, אבל רק בתנאי אחד."
"איזה תנאי?" שאלתי בחשדנות, אני לא אוהב תנאים.
"שתגיד לי למה נפרדת מנועם."
אני מודה, היא הצליחה להפתיע אותי, "נועם? מה נועם שייך לסיפור הזה? מה פתאום נזכרת בו?"
היא הניחה יד על כפי, "אל תגיד לי ששכחת אותו."
"עזבי, לא בא לי לדבר עליו. מה פתאום את שואלת עליו? מה הקשר שלו לתינוק שלך?"
"אין לו קשר לתינוק אלא לך. תראה, נועם היה הבן אדם היחיד שהצליח לגעת בך, שיצרת איתו קשר, ואם גם זה לא הצליח אז איזה סיכוי יש לתינוק?"
"סיגי, את מכירה אותי. אם אני מבטיח אני מקיים. הבטחתי לעזור לך עם הילד ואני אעשה את זה."
"אבל אני לא רוצה שתעזור כי הבטחת, אני רוצה שתאהב אותו כמו אבא ואני לא בטוחה שאתה מסוגל, יש בך משהו... אתה כאילו דוחה קשרים עם בני אדם ואני לא רוצה ש... זאת אומרת אני..." היא התחילה להתעסק עם שארית העוגה ולא סיימה את דבריה.
"את רוצה להגיד שאת לא רוצה סוציומט לא מתקשר בתור דמות אב לתינוק שלך." הבהרתי את הנקודה.
"אתה אמרת."
"את התחלת."
"נכון, אני התחלתי. תראה לייבו, אני לא חושבת שאני אהיה אימא טובה, אני לא מוצלחת במיוחד בקטע הזה של חום ואהבה, וגם אתה... שנינו די דפוקים בנושא המשפחתיות ואני פוחדת שתינוק שיתקע ביני לבינך... אתה מבין?"
"כן, אני מבין, ואם את מתעקשת לדעת נועם יזם את הפרידה. אני לא יודע למה בדיוק, יכול להיות שזו הייתה אשמתי, לא הצלחתי להבין מה בדיוק הלך שם, אני... יש לי איזה בלגן בזיכרון כל פעם שאני מנסה לשחזר למה נפרדנו, אבל אני די בטוח שזה לא היה הרעיון שלי אלא שלו. האמת שאני מתגעגע אליו עד היום."
"מה שלא מפריע לך להזדיין עם היצור."
"אשר לא יצור, תפסיקי לקרוא לו ככה."
"מילי קורא לו ככה, לא אני."
"מילי דביל."
"כאילו שאתה לא."
"שנינו דבילים, זו לא אשמתנו, אנחנו גברים."
"יופי של תירוץ. קדימה, בוא ללכת. נו, תעזוב את העוגה ותנעל נעלי התעמלות."
"אני עייף, לא בא לי ללכת היום."
"שטויות, קדימה, זוז כבר. אחרי שתתחיל ללכת כבר יבוא לך."
היא צדקה, התחלנו לצעוד וזה היה נחמד. דיברנו על התינוק שעדיין היה רק דגיג פעוט, וחשבנו על שמות ואיך נסתדר יחד ומה מילי, (ששמו האמיתי מנשה מילשטיין), יגיד כשישמע על ההיריון, ואפילו התחלנו לנסח מעין חוזה אבהות ביני לבינה, למרות ששנינו הסכמנו שאם אין רצון טוב שום חוזה לא יעזור פה.
דיברנו על הכול חוץ מאשר על נועם, האקס שלי שעזב לפני כשנה, משאיר בלב שלי חור ענקי שעדיין לא הצלחתי למלא.

חזרנו אחרי שעה ונפרדנו איש לדירתו כדי להתקלח. יצאתי מהמקלחת ופתאום הנייד שלי מצלצל.
"זה אני." אמר היצור, "אפשר לבוא?"
"בטח" אמרתי, "בכיף, מה שלומך אשר."
"חראגיל." הוא אמר, כמו שהיה אומר תמיד, "אני אצלך בעוד שעה." וסגר בלי להיפרד לשלום.
סיגי דחפה את ראשה דרך הדלת ושאלה אם בא לי לקפוץ איתה ועם מילי לסרט.
"לא יכול, היצור... זאת אומרת אשר, מגיע לביקור."
היא העוותה את פניה במיאוס. "אל תספר לו כלום, אני עוד חושבת על זה."
"אבל למילי בטח כבר סיפרת."
"עוד לא."
"אני מכיר אותך, את עוד תספרי והוא יחטוף שוק ויעשה סצנה שלמה."
היא צחקה, "אף אחד עוד לא מת מסצנות, אל תהיה כזה חיים."
"את אל תהיי כזו ויולט."
"טמבל. ביי."
"ביי חמודה, תבלי יפה."

 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...