קשת
קשת. צילום: הנדל.

 >  >  > 

הבלש זהבי - פרק ז'

זה לא מה שאתה חושב

בבוקר השארתי אותו ישן, ילדים בגילו ישנים הרבה יותר שעות מקשישים כמונו, והלכתי למשרד מוקדם.
אצל סשה לא היה עדיין איש ויכולתי לשבת בשקט ובפרטיות מול האינטרנט ולבדוק מה התחדש בנושא האיידס בשנים האחרונות.
מתברר שזו עדיין מחלה שאף אחד לא אוהב לחשוב עליה, או לדבר עליה, אבל כבר לא פוחדים ממנה כמו פעם. כמו בתקופה שלפני האיידס שוב יש יותר מידי צעירים פזיזים, בעיקר הומואים, אבל לא רק, שמסתכנים במין לא מוגן. כמה אירוני שדווקא הקוקטייל מציל חיים שהפך את האיידס מגזר דין מוות למחלה כרונית שאפשר לחיות איתה גורם כעת לעליית מספר הנשאים.
עברתי על רשימת כל המקומות שבהם אפשר להיבדק חינם, ותמורת סכום לא גדול אפילו לקבל תשובה תוך כמה שעות, פעם הניחו לך לחכות בחרדה איומה כמה שבועות, וגיליתי שאנג'י צדק – הדברים השתנו ולטובה.
תקופת החלון של שלושת החודשים קוצרה לחודשיים, בקרוב יגיע לארץ כדור אחד שכולל את כל המרכיבים של הקוקטייל שפעם הכיל חופן שלם של כדורים, יש אתר שלם שנועד לנשאים שמחפשים זוגיות ו...
"זהו, כל כך מהר נמאס לו מקונדומים? אני מקווה שלא רק אתה הולך להיבדק אלא גם הוא." דקר אותי קולו של סשה שהתגנב מאחורי גבי, הציץ ונפגע, מאוד נפגע.
"סשה זה בכלל לא מה שאתה חושב." אמרתי וניסיתי לגעת בו.
הוא נרתע ממני וסטר קלות על כפי, מכאיב לאגודלי הנשוך.
נרתעתי מהכאב הלא צפוי והוא חש בזה מיד, אחז בפרק ידי ומשך אותה אליו, בוחן את סימני הנשיכה האדמדמים שהותירו שיניו של אנג'י בבסיס אגודלי.
"מה זה, נשיכה? התחלת לגדל כלב?"
"לא זה... זה..." משכתי את כף ידי אלי, "לא חשוב."
"אם לא אז לא." הפנה אלי סשה את עורפו והחל לצאת מהמשרד.
"ספוטניק, תפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה." רדפתי אחריו, משכתי אותו לחדר הפנימי במשרדי ואילצתי אותו לשבת מולי על הספה. הוא לא ממש התנגד, אבל המשיך לשתוק שתיקה סרבנית ונעלבת.
"אתה חושב שלאורי היה איידס סשה?"
"מאין לי לדעת."
"אל תשקר, לא היית מקפיד בכזאת היסטריה על קונדום ובדיקות אם לא היית חושש שאולי..."
"אני לא מקפיד בהיסטריה אדי. אני מתנהג כמו שצריך להתנהג אדם הגיוני שעושה סקס במאה המטורפת הזו שאנחנו חיים בה."
"ואני לא?"
"אתה הגיוני? אל תצחיק אותי."
זו הפעם השנייה תוך פחות מיממה שגבר אומר לי לא להצחיק אותו. מעניין למה?
"לפי מה שקראתי בהחלט יכול להיות שאני נשא. אורי ואני... אנחנו לא היינו חזקים כל כך בסקס מוגן והגיוני."
"סקס מוגן, יש בכלל דבר כזה?" נאנח סשה, "אם זה לא איזה ווירוס שהורס לך את הבריאות אז זה גבר ששובר לך את הלב. כך או כך סקס זה דבר שדופק לך את החיים."
"זה בגלל שאצלך סקס תמיד הולך עם אהבה."
"לא תמיד, רק מאז שפגשתי אותך"
"סוף סוף, אחרי שלושים שנה אני מקבל ממך הצהרת אהבה. מה אתה מתכנן ליום השנה השישים שלנו? זר פרחים, או אולי הגיע הזמן שאני אקבל ממך טבעת יהלום?"
"אוף! שתוק כבר, דביל אחד. מי בכלל אוהב אותך?"
"אני בטח שלא אוהב אותי."
"אני יודע אדי, אם היית אוהב את עצמך חצי ממה שאני אוהב אותך לא היית נתקע עם האורי הזה."
"חשבתי שגם אתה אהבת אותו."
"היה לי קראש אדיר עליו, למי לא? אבל האמת היא שרוב הזמן רציתי לחנוק אותו בגלל מה שהוא עשה לך."
"הוא לא עשה לי כלום. הוא פשוט היה הוא. השאר הוא מעשה ידי לא להתפאר. תגיד, בגלל זה הלכת והתחתנת עם עדה?"
"למעשה זאת היא שהתחתנה איתי, אבל כן, לא הייתי נגרר לזה לולא אתה ואורי... אחרי שנסעתם לטיול הזה מחוף לחוף שהיה אמור להימשך חודש ונמשך חצי שנה כבר לא היה לי אכפת ועדה... תגיד עליה מה שתגיד, אבל היא קודם כל חברה טובה."
"נכון, והיא גם אימא של הבנות שלך."
המחשבה על בנותיו העלתה חיוך על פניו. "כן, מי אמר שאורי לא הביא קצת תועלת בעולם? הנה, בלעדיו הן לא היו נולדות."
"אני שמח שהן נולדו, אתה אבא טוב סשה וחבר טוב. אם לא היה לי אותך הייתי מצטרף לאורי וצד גברים בשדות הציד הנצחיים של ההומואים."
"לא נכון, הוא היה משוגע אמיתי, אתה רק עושה קולות של משוגע, אבל אתה אף פעם לא מרשה לעצמך לעבור את הגבול."
"כן, אתה צודק. הגעתי קרוב מאוד, אבל אף פעם לא עברתי לצד השני ולכן ספוטניק אני נעלב ומוחה בתוקף בגלל הרמז שרמזת שאני והילד... אתה יודע."
"או. קי. אני מתנצל, אבל למה הוא נשך אותך?"
"כדי לאלץ אותי ללכת להיבדק."
"זה רעיון. למה אני לא חשבתי על זה?"
"כי אתה לא מלאך, רק רואה חשבון."
"אני אוהב להיות רואה חשבון. מה רע ברואי חשבון? העולם זקוק גם לרואי חשבון, לא רק למלאכים. אפילו אתה צריך רואה חשבון."
"אני מסכים בהחלט סשה, ואני מודה לך שאתה רואה החשבון שלי, ועכשיו," קמתי ממקומי, "כבר כמעט שמונה. אם אני אזדרז אני אהיה הראשון בתור."
"באיזה תור? לאן אתה הולך?"
"לעשות בדיקת איידס. יש מצב שאתה בא איתי להחזיק לי את היד?"
"רק תנסה לעצור אותי!" קפץ סשה מהספה, מוכן ומזומן, ואפילו התנדב להסיע אותי במכוניתו.
הודיתי לו והוספתי, קצת בעוקצנות, שאני חושד שהוא בא איתי לא רק כדי לספק לי תמיכה ועידוד אלא גם כדי להיות בטוח שאני באמת מבצע את הבדיקה.
"עלית עלי." צחק סשה, "קדימה, בוא נלך." אחז בתקיפות בזרועי ולא הרפה מאחיזתו עד שהכניס אותי לבטח למכוניתו.
הגענו בדיוק כשפתחו את דלתות המרפאה ומיד אחרי שמלאתי שאלון חטטני וחצוף להפליא ושוחחתי קצרות עם רופאה שהרימה גבה משתוממת כששמעה שכבר חמש שנים אני עם אותו בן זוג וכן, אני לגמרי בטוח שלא היו לי שום זיונים מהצד, נלקחה ממני מנה קטנה של דם ונאמר לי שאקבל תשובה בעוד שלושה ימים.
"נו, איך היה, כאב לך מאוד?"
"לא. סתם דקירה. חבל שלא הלכתי קודם."
"נכון, אבל לא נורא, מוטב מאוחר מאשר בכלל לא." אמר סשה והדהים אותי כשנישק אותי פתאום על לחיי למרות שעמדנו בחוץ, אמנם במגרש חנייה ריק למחצה, חבויים בין המכוניות, אבל בכל זאת בחוץ.

אחרי הבדיקה חזרתי הביתה, בטוח שכמו אתמול אמצא את הנער מנמנם מול הטלוויזיה, או גולש באינטרנט. החלטתי שזהו, זמן ההתאוששות שהנחתי לו לקחת אחרי ההרפתקה שלו עם היווני תם. גמרתי אומר לדבר איתו ברצינות ולהסביר לו שעליו להתמודד עם המציאות - אני חייב להודיע לקליינט שלי שמשלם לי במיטב כספו שמצאתי את האבדה, ואחר כך הוא יצטרך להחליט מה יקרה עם חייו בהמשך, בכל מקרה, למיטה שלי הוא לא חוזר יותר.
אני רק בן אדם, לא מלאך.
ברגע שנכנסתי ידעתי שהוא הסתלק – הבית הדהד מריקנות - בכל זאת עברתי בכל החדרים וקראתי לו אך לשווא, הילד נעלם.
על הכרית שלי מצאתי מכתב קצר בכתב יד עגלגל, ספק נשי ספק ילדותי.
"תודה על הכול אדי וסליחה, אבל אני חייב ללכת.
אנחליטו נגרו.
התרמיל הקטן שלו שהשוטרים הצילו מהווילה נעלם גם כן. חוץ מזה הוא לא לקח כלום, אפילו לא את חולצת הטריקו שנתתי לו, זו עם ההדפס של צ'ה גווארה שהביא לי בזמנו סשה מאיזה כנס בספרד ושמעולם לא לבשתי כי אדום זה לא הצבע שלי, וכי החולצה התהדקה בצורה לא מחמיאה על בטני.

צלצלתי לסשה שלא הופתע במיוחד לשמע החדשות שבפי. "כנראה שככה זה עם מלאכים, הם לא נשארים יותר מידי זמן בשום מקום." אמר בשלווה.
"כן, כנראה. אני צריך לדבר עם הקליינט שלי. אני לא אתפלא אם הוא יחליט לא לשלם לי בגלל התעלול שעשיתי לו."
"אבל הוא כבר שילם. הכסף בחשבון שלך. ברכותיי, סוף סוף אין לך משיכת יתר. תשתדל שזה יישאר ככה לפחות עד סוף החודש."
"אני אנסה, אבל אני לא מבטיח כלום." אמרתי והרמתי טלפון למר יורם רוזן.
ענתה לי אישה אחת שנשמעה חרישית וכבויה כאילו סיימה זה עתה התייפחות הגונה.
"לא, הוא לא כאן. כן, פעם זה היה הנייד שלו, אבל זה נגמר. הוא השאיר את הטלפון שלו והלך. לא נראה לי שהוא יחזור לכאן יותר." אמרה בקול שקט מאוד וסגרה.
בתחושת אי נוחות הולכת וגוברת התקשרתי לרודה מניה. ענתה לי ישישה אחת בעלת קול רועד שהודתה בחוסר רצון שכן, גברת שוסטר נמצאת בבית, אבל היא למעלה, על הגג, ואי אפשר להפריע לה עכשיו, וסגרה לפני שהספקתי להשאיר הודעה.
חסר מנוחה ומודאג שמתי פעמי לרחוב אנגל פינת רוטשילד, אל ביתה הלבן והיפה של רודה מניה.
את הדלת פתח פיליפיני אחד, שחום וקטן עם פנים אטומות ועברית מצומצמת מאוד.
"הגברת הצעירה למעלה." החווה באצבעו לעבר השמים, "והגברת הזקנה עסוקה." וסגר לי את הדלת בפנים.
עליתי ברגל את כל חמש הקומות עד לגג והחלטתי בדרך שאין אף גבר בעולם ששווה שאעשה למענו את המאמץ הזה - כנראה שאני באמת כבר זקן. מתנשף ומזיע פילסתי לי דרך בין השרכים והמטפסים, הגעתי עד לדלת חדרו של אנג'י ונכנסתי פנימה.
יורם ורודה מניה ישבו זה מול זה במטבחו הקטן של אגנג'י ושתו יין.
שני דפים כתובים פנים ואחור בכתב ידו המעוגל של אנג'י היו מוטלים על השולחן בין שניהם.
"אה, מר זהבי. איזה עיתוי מוצלח." חייך אלי יורם חיוך שתוי מעט והגיש לי כוס יין. "בדיוק עכשיו אנחנו שותים לחיים. תצטרף אלינו?"
"מה השמחה?" שאלתי ובחנתי את הדפים בסקרנות, זה היה זיכרון דברים בנוגע לשכירת דירת החדר של גברת שוסטר. שמו של אנג'י נמחק בקו עבה ושמו של יורם רוזן הופיע במקומו.
"איבדתי דייר אחד ומיד קיבלתי חדש." אמרה רודה מניה וחייכה אלי חיוך מרוצה של חתול שליקק את כל השמנת.
"עזבת את הבית?" שאלתי את יורם, נדהם. האמת, לא חשבתי שיש לו את זה. הייתי בטוח שהוא לא ייפרד לעולם מהכסף של אשתו ומהעמדת הפנים שהוא לא באמת מעוניין בגברים.
"כן, אנג'י בא למשרד שלי לדבר איתי ובדיוק כשהתנשקנו לפרידה אשתי נכנסה. אני חושב שהמזכירה שלי הלשינה עלי. היא הייתה בזמנו המזכירה של אבא של אשתי והיא שונאת אותי. אנג'י סיפר לי איך הצלת אותו ואיך אירחת אותו אצלך עד שהוא התאושש. זה היה מאוד אנושי מצדך, אני מודה לך גם בשמו וגם בשמי."
"טוב זה... זה... על לא דבר יורם. בעצם לא עשיתי כלום."
"התנהגת כמו בן אדם, בימינו זה לא דבר מובן מאליו." התערבה מניה בשיחה וחייכה אלי בחמימות, מועכת את כפי הפצועה בידה החזקה והחמה כאילו רומזת לי לא להרחיב יותר מידי בנושא השהות של אנג'י בדירתי. מאחר ואני כחומר ביד היוצר בידי נשים נאות שמחמיאות לי, צייתי, חייכתי אליה חזרה וביקשתי מיורם שימשיך בסיפורו.
"טוב, אין הרבה מה לספר בעצם. אשתי עשתה מהומה שלמה בגלל הנשיקה שלנו והוא הסתלק מהר. שעה אחר כך גם אני אספתי את עצמי והלכתי."
"דווקא לפה?"
"למה לא? אתה יודע כמה קשה להשיג כיום דירה בתל אביב? יש לי זיכרונות טובים מהחדר הזה ונוח לי כאן."
"חשבתי שאתה וגברת מניה לא מסתדרים ושקשה לך עם המדרגות."
"השלמנו, ובעוד כמה ימים אני אתרגל גם למדרגות. טיפוס על מדרגות מחולל פלאים לשרירי הישבן וגם בריא מאוד ללב ולריאות, אני ממליץ לך לטפס כמה קומות כל יום. זה ישפר את הכושר האירובי שלך וייחטב לך את התחת."
"בגילך אולי. בגילי כל מה שיצא לי מטיפוס במדרגות זה התקף לב, תגיד יורם, מה תעשה עם עצמך עכשיו, בלי אשתך, בלי אנג'י, בלי עבודה?"
"אני אחזור לעבודה הקודמת שלי כשיפוצניק ואמשיך לחיות."
"ומה עם המלאך שלך, אתה יודע לאן הוא הסתלק?"
"אין לי מושג. הוא לא רצה לספר לי כלום ובגלל הצעקות שהקימה אשתי לא היה לי זמן לחקור אותו, לא שאני חושב שהייתי מצליח בין כה וכה. הוא החליט לעזוב וזהו."
"אולי את יודעת לאן הוא הלך מניה?"
פניה של הגברת מניה לבשו ארשת תמימות חפה מפשע. "אין לי מושג רבותי, גם לי הוא לא אמר כלום. נתן לי נשיקה, הודה לי על הכול, אמר שהוא הולך לחפש את המזל שלו במקום אחר ושאולי הוא יחזור יום אחד, זה הכול."
היא שיקרה כמובן. אפילו יורם - שיכור, נסער ומבולבל מכל מה שעבר עליו - חש בזה, אבל מה יכולנו לעשות?
רוקנו את מה שנשאר בבקבוק. איחלנו איש לרעהו בהצלחה ונפרדנו זה מזה לשלום כדי להמשיך ולחיות את שארית חיינו כמיטב יכולתנו.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...