אילוסטרציה. צילום: State Farm, Flickr.

 >  >  > 

בקרוב אצלך - פרק ב'

חד גדיא

יש תקופות בחיים שבהן העבר שהשלכת מעליך כמו בגד שיצא מהאופנה מתעקש - כמו אופנת המכנסים המתרחבים שעדיף היה שתישאר בארון - לחזור ולצחוק לך בפרצוף.
שבוע הפסח הזה היה אחד מאותן תקופות. כמה דקות אחרי שהתוודעתי לארוסה של אחותי התחלנו בשיחה הכול כך ישראלית של איפה למדת? ואיפה עשית צבא? איפה אתה עושה מילואים ומאיפה אתה במקור? ועם מי ישבת על הסיר בגן יוכבד?
כל מי שעבר את הטקס הזה יודע שאין מצב שלא תאתרו מיד כמה מכרים משותפים, די מהר התברר לי לזוועתי שנתנאל - דווקא גבר חביב ודי נאה, אם כי חסר טעם כמו כל סטרייט ממוצע (עובדה שהוא רוצה להתחתן עם אחותי) - הוא בן דוד מדרגה שנייה של יוני ואם זה לא רע מספיק הם גם ידידי נפש ולכן ניפגש כנראה כולנו בחינה של אחותי, (מעניין מה אימא תעשה בחינה מרוקאית?) ובמסיבת הרווקים (למה כל שטות שנולדת באמריקה חייבים לייבא לארץ?) של נתנאל, ובסופו של דבר נחגוג יחד בחתונתם ואחר כך תהיה גם חנוכת הבית שלהם, הברית או הבריתה לילד שעוד לא התחיל להתהוות אבל בטח יגיח לאוויר העולם בעוד שנה שנתיים ועוד לפני שאספיק להתאושש כבר יחגוג את בר או בת המצווה שלו...
אחרי שהבנתי שאין קץ לזוועות המזומנות לי בעתיד הייתי צריך לשבת ולהירגע קצת עם כמה כוסות טרום ארבע כוסות כדי לעכל שבמשך כמה שנים בהן הצלחתי להתנתק לגמרי ולחלוטין מיוני, ואפילו להפסיק לחלום עליו, להזות אותו בהקיץ (בעיקר כשעשיתי ביד) וכמעט לא להתגעגע אליו יותר, פתאום נהפוך לסוג של קרובי משפחה ויהיה עלי להיפגש איתו שוב ושוב...
איך אני אעמוד בזה?
"מה קרה אלעדי?" לחשה לי אחותי כשהורדנו יחד את הכלים מהשולחן, "למה הפרצוף הזה? אתה לא חושב שנתנאל חמוד?"
"הוא מקסים." אמרתי בפיזור נפש, ממשיך לחשוב על יוני.
נעמה פירשה אחרת את ההבעה המנותקת שלי ונבהלה, "רק אל תגיד לי שהוא הומו?" לחשה.
"מה פתאום? מאיפה בא לך הרעיון הזה?"
"לא כי... האמת שיש לו הרבה חברים הומואים, גם היוני הזה, הבן דוד שלו הומו ו... אתה חושב שהוא הומו?"
"לא. אני בטוח שלא." אמרתי, "שקוף שהוא חולה עליך נעמה."
"אם אתה אומר אני רגועה." חייכה נעמה, "אני סומכת על הגיי דאר שלך."
כמעט הפלתי מידי את הכוס שאחזתי. "על המה שלי?"
"נו, אתה יודע, החוש הזה שבעזרתו אתם מזהים זה את זה."
"אתם?" רחשתי, חנוק מבהלה וממבוכה.
"בחייך אלעד." חייכה נעמה בקלות דעת, "כבר שנים שאני יודעת, ידעתי עוד כשהיית חייל וראיתי אותך מתנשק עם בועז, באמת חשבת שאף אחד לא יודע?"
"כל זמן שרק את יודעת זה בסדר, אבל אם אימא תדע..."
"נו, אז מה אם היא תדע? מה אתה חושב שיקרה?"
"לא יודע. העולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייחרב?"
"שטויות, אל תחשוב שאימא כל כך טיפשה. כבר לפני שנתיים היא שאלה אותי אם יש מצב שאתה מעדיף בנים."
"ומה אמרת לה?" נחרדתי.
"לא הספקתי להגיד כלום כי אבא ישר התערב ואמר שזה לא העסק שלנו ושאם תרצה תספר לנו לבד."
"מה, גם אבא היה שם?"
"כן."
"ואבא אמר את זה? אבא?"
"נו, באמת. הם לא כאלה איומים אלעד, סך הכול ההורים שלנו אנשים די מודרניים. אימא אפילו לא מצמצה כשסיפרתי לה שנתנאל טוניסאי. למה אתה מתנהג כאילו שהם יתמוטטו אם תספר להם שאתה מעדיף גברים?"
"לא יודע." הודיתי, ובדרך חזרה הביתה, נושא מגדל של קופסאות מלאות שאריות אוכל, המשכתי לחשוב על השאלה של אחותי - למה אני מתעקש כל כך, גם בגיל שלושים ושלוש, להתנהג כאילו יקרה אסון אם הורי ידעו שאני הומו?
אולי כי ככה יש לי תירוץ לא לבטא בקול את המילים - אני הומו? יכול להיות שאני מנסה להגן על עצמי ולא עליהם?

ישנתי רע באותו לילה, הגפילטע פיש והחריימה של אימא ניהלו קרבות בבטני, ואם לא די בכך כפות ידי, בעיקר כף היד הימנית, כאבו מאוד. גם הגב הציק, אם כי לכך כבר התרגלתי, אבל הכאב בכף היד ובאצבעות היה חדש ומציק.
אני חייב להפסיק לשבת כל כך הרבה שעות מול המחשב, הרהרתי לעצמי, בטח חטפתי דלקת בגידים של שורש כף היד או משהו, ומה הפלא? זה מה שקורה אחרי שמבלים שעות רבות כל כך עם עכבר ביד.
בסוף לקחתי כדור אקמול ונרדמתי, חולם חלום מוזר שבו רצתי אחרי יוני שברח ממני. בעודי רץ אחריו גיליתי שתוך כדי כך גם אני נמלט מפני שיירה של גברים שעם כולם נכנסתי למיטה ואחר כך ברחתי מהם. למה הם רצים אחרי ולמה הם נראים זועמים כל כך? חבל שדולב החמוד לא רץ אחרי גם כן, הרהרתי תוך כדי חלום, אם הוא היה שם בטח הייתי מפסיק לרוץ אחרי יוני שבעצם – איך לא הבנתי את זה קודם - לא ברח ממני אלא רץ אחרי מישהו... מי זה?
התעוררתי מזיע, עדיין מאוכזב מזה שלא ראיתי את דולב בחלומי, אם כי מצד שני דולב שהיה קצת שמנמן לא היה הטיפוס שירוץ אחרי מישהו, בטח לא אחר אחד כמוני שעדיין נמצא עם רגל בארון... ושוב כואבת לי היד... והיא גם נפוחה... החלטתי, מהיום אני נותן ליד שלי מנוחה ולא נוגע במחשב לפחות שבוע. אטרף יסתדר בחול המועד פסח בלעדי, במקום מוטב שאלך לחדר הכושר שקצת הזנחתי לאחרונה.
הלכתי ברגל לחדר הכושר כי אם כבר אז כבר, וחוץ מזה האביב פרץ במלוא עוזו והיה ממש נחמד בחוץ, ואת מי אני רואה, יושבים להם יד ביד בבית קפה, מאוהבים וטובי לבב, אם לא את דרור ועמית שהתעקשו שאשב איתם על כוס קפה ואשמע למה הם לא יכירו לי בחור נחמד אחד שיצא לא מזמן מהארון ונורא רוצה זוגיות.
"למה לא?" נפגעתי, שוכח שאני בעצם נגד זוגיות.
הם החליפו מבטים. "כי הוא נחמד מידי בשבילך." אמר עמית ישירות, "אתה תקלקל אותו."
"רק אם הוא יבקש ממש יפה." צחקתי.
"הוא יבקש, אתה ממש הטעם שלו, אבל אחרי שתסמן עוד איקס על החגורה תלך ותשאיר אותו עם לב שבור. אני לא רוצה שזה יקרה לו."
"אבל זה יקרה, אם לא איתי אז עם מישהו אחר."
"למה?" התרגז דרור, "למה זה חייב להיות ככה? מדובר בבחור ממש מתוק שלקח לו עשר שנים לצאת מהארון ולקבל את עצמו, למה הוא צריך, דבר ראשון, לקבל את אטרף על הראש?"
"אז שלא ירשם לאטרף."
"הוא באמת לא נרשם. הוא בכלל מן טכנופוב כזה ששונא מחשבים, אבל מה זה עוזר כשטיפוסים כמוך מסתובבים בשטח... "
צחקתי והעמדתי פנים שלא אכפת לי, שזה משעשע אותי, אבל האמת, כאב לי, בעיקר כי ידעתי שהם צודקים. נפגעתי מיוני שנפגע מאיזה אחד שהוא לא הצליח להגיד את השם שלו מרוב שזה כאב, ואחר כך רצתי ועשיתי אותו דבר לאחרים. מילא אם הייתי פוגע רק בדולב החמוד, זה מה שקורה לך כשאתה מתנדב להיות ריבאונד, או כמו שאומרת אחותי, מי שדוחף מסרגה לשקע שלא יבוא בטענות לחברת חשמל. (היא התכוונה למשהו אחר, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון). אני פשוט התמכרתי לסיפור הזה של לזיין וללכת, לחבק, לנשק לענג ואחר כך לרמוס ולדרוס.
כמה שנים אני כבר עושה את זה? יותר מידי, ללא ספק, ולמה אני כזה? הרי אני לא באמת איזה רשע חסר לב, למה אני מתנהג ככה? אולי בגלל שבלי חבר קבוע, מישהו שישנים איתו וקמים איתו ומוחקים בגללו את הכרטיס באטרף, אני לא צריך להודות שאני באמת הומו? לא סתם גבר שנהנה לעשות סקס עם גברים אלא ממש ממש הומו?
הלכתי נסער על ההליכון, טוחן את המחשבות הללו במוחי, סוקר את חיי לאחור ולא אוהב את מה שאני רואה, ממש לא, אפילו מתבייש.
צריך להפסיק את החד גדיא הזה החלטתי, אני חייב לחפש את דולב, להתנצל בפניו ולבקש ממנו להמשיך במקום בו הפסקנו, אולי עוד יש לי תקווה? אולי עוד אצליח, בתמיכה של גבר שיאהב אותי, להשלים עם עצמי ועם ההומואיות שלי? ואולי, אולי, גם לצאת מהארון? לא רק באופן וירטואלי, דרך אטרף, אלא באמת, מול ההורים?
חזרתי הביתה, התקלחתי, עשיתי כמה טלפונים, ביררתי כמה בירורים וגיליתי שדולב הפך להיות ברמן ושותף בפאב הומואי מצליח מאוד. המקור שלי שהיה פטפטן ושופע מידע סיפר לי בעליזות שדולב השתנה מאוד, נעשה חטוב ושרירי למהדרין, והוא מפורסם בתדירות בה הוא מחליף בני זוג למיטה.
"הוא נעשה ממש כמוך." התפעל בן שיחי שפיצה על טיפשותו חסרת הטקט בטורסו מגולף לתפארת.
די התבאסתי לשמוע את דבריו, אבל בכל זאת החלטתי לנסות להיפגש עם דולב. עוד באותו ערב לבשתי את מיטב מחלצותיי, מה שנקרא - דפקתי הופעה מרשימה - ושמתי פעמי אל הפאב של דולב.
בקושי זיהיתי אותו, כמה הוא השתנה מאז היה צעיר שמנמן, ממושקף וביישן... הוא דווקא זיהה אותי מיד, שמח לקראתי, עשה לי כבוד, הפקיד את הבר בידי שותפו וישב איתי בצד לשיחה.
ניסיתי, נשבע לכם שניסיתי להסביר לו למה אני מבקש ממנו סליחה, אבל איך נאמר במקורותינו - אוזניים להם ולא ישמעו. הוא הקשיב בחיוך לנאום הרגשני שלי על הסיבות לכך שנהגתי בו באכזריות ובקשי לב ואז, ממש כשהגעתי לשיא ופצחתי בהתנצלות נרגשת הניח יד על ברכי והפסיק אותי. "אח שלי, באימאש'ך, תעזוב אותי מזה. סך הכול עשית לי טובה. נכון, כמה ימים בכיתי ולא יצאתי מהבית, אבל אחר כך עבר לי. הלכתי למכון כושר, עבדתי על עצמי, לקחתי את עצמי בידיים והיום אני מרוצה, מזיין כל יום כוסון אחר, מאושר עד הגג. תודה שעשית לי בית ספר אלעד."
"על לא דבר." אמרתי ונאנחתי.
דולב חייך, נופף לכמה מחבריו שנכנסו זה עתה, ושאל אם בא לי ללכת להזדיין בשירותים או שאני רוצה לחכות ולקפוץ אליו לדירה כשהוא יסיים את המשמרת?
"לא, תודה." אמרתי, מרגיש כאילו בלעתי זה עתה כף גדושה מרור, "יש לי חבר קבוע, הפסקתי לזיין מהצד." וברחתי הביתה.
מחקתי את הכרטיס שלי באטרף, החלטתי שמעכשיו אני מחפש זוגיות והלכתי לישון.

את שבוע חול המועד ביליתי בגמילה מגלישה באתרי היכרות. היה קשה. כפיצוי אכלתי יותר מידי מצות בממרח שוקולד, (עדיף על עישון), אבל לפחות היד שלי החלימה ולא כאבה יותר.
כשהגעתי לחגיגת המימונה שארגן וועד הקהילה הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי שהתגברתי על שלב רע בחיי ואני בשל לחיים חדשים.
כמה דקות אחרי שמצאתי מקום לשבת ראיתי אותו ונדלקתי, איזה מתוק! לא צעיר מידי, לא חטוב מידי, לא גבוה ולא נמוך, בדיוק הטעם שלי.
חייכתי אליו, הוא אלי. ניגשתי, הצגתי את עצמי, הוא לחץ לי את היד ואמר ששמו רונן וש... פתאום הופיעו משני צידיו דרור ועמית, רציניים ועצבניים כמו מאבטחים רוסיים שקיצצו להם את אספקת הוודקה, "בוא רונן, אני רוצה שתכיר מישהו." משך משם דרור את רונן משאיר אותי עם עמית שנתקע מולי, זועם. "אמרתי לך לא להתקרב אליו."
"אל מי, אל רונן? לא ידעתי בכלל שאתה מכיר אותו. מה, זה הוא הבחור שדיברתם עליו כשנפגשנו בקפה?"
"כן, זה הוא, והוא חמוד ותמים ורוצה בן אדם שיאהב אותו, לא ישבור לו את הלב, מישהו כמו הבחור שדרור מצא לו." ואכן, מעבר לכתפו של עמית ראיתי את רונן משוחח בהתלהבות עם צעיר יפה בעל חיוך נלהב ובלורית שופעת ג'ל.
"אני מבין עמית ואתם צודקים, אבל אני כבר לא הבן אדם שהייתי, השתניתי, מחקתי את הכרטיס באטרף, נמאס לי מסקס חסר משמעות, החלטתי שגם אני רוצה זוגיות."
"יאללה, יאללה, שמענו עליך." הפטיר עמית בחיוך מזלזל, "אתה הרי תגיד הכול בשביל זיון ואחר כך תגיד לו שזה לא הוא, זה אתה, ותלך לחפש זיון חדש. מכירים אותך. טוב, אני צריך לזוז, דרור קורא לי, יאללה ביי."
הוא הסתלק, הלך אל דרור, נתן לו יד ויחד הם הצטרפו למקהלת גברים, קצת שיכורים אבל מאוד נלהבים, ששרו בשתי קולות את חד גדיא בגרסא המודרנית של חווה אלברשטיין המלכה, אבל בלשון זכר.

ומה פתאום אתה שר חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתנתי לי השנה
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודע מי אני.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...