שושנה סגולה
שושנה סגולה. צילום: הנדל.

 >  >  > 

בלי סודות - פרק יד'

חלקת אלוהים הקטנה

"קיבלנו אישור." התנשף שלומי ופרס לפני את השרטוטים שבזמנו ראיתי אותו מעיין בהם. "היית מאמין? אישרו לנו הכול כמו כלום, רק את המרפסת הם לא הסכימו לכלול, אבל לא נורא, העיקר שבמנהל ההנדסי הסכימו שנוסיף את הדירה של אימא לסופר, ותשמע איזה רעיון נהדר עלה לי לפני כמה ימים!"
"חכה רגע עם הרעיונות שלך שלומי, הדירה של אימא היא הדירה שלי עכשיו, שכחת?"
שלומי לא אוהב שמפריעים לו לשטוח את חזונו ומקלקלים לו את השמחה.
"הדירה של אימא היא חלק מהסופר." העיר ביובש ופרש לפני את הדפים הענקים המשורטטים קווים שחורים חסרי פשר.
"שלומי, בשביל מה אתה צריך להגדיל את השטח של הסופר? הרי גם ככה אתה תמיד מתלונן שבכל שנה יש פחות קליינטים כי כולם רצים לקנות בקניונים וברשתות הגדולות."
"זהו, בדיוק." התלהב שלומי שוב, "בגלל זה בדיוק אנחנו צריכים להתאמץ יותר ולגרום להם להישאר אצלנו, ודווקא אתה נתת לי רעיון איך לעשות את זה."
קשה להגיד שאני מרוצה לשמוע שנתתי לו, בבלי דעת, רעיונות איך לגרש אותי מהדירה שלי, אבל קל יותר לעצור מכבש דרכים נטול ברקסים מאשר את שלומי כשהוא מתלהב.
"נו, נשמע." אני מפטיר, ומודה לאל שמנדי לא בבית כי כמו שאני מכיר אותו הוא היה מתחרפן מהרעיון שיזרקו אותנו מהדירה החביבה עליו, בעיקר הוא אוהב את מרפסת הכביסה שהוא ניכס לעצמו והפך אותה לסטודיו לציור.
"תראה." מתחיל שלומי להסביר איך נהרוס את הקיר הזה וההוא, ונפתח פה, ונסגור שם, ובעצם, הוא מסביר לי, הדירה היא חלק מהסופר וככה יהיה לנו סוף סוף שירותים נפרדים לצוות וגם מקלחת.
"אבל זאת המקלחת שלי." התמרמרתי, "ואיפה אני ומנדי נתקלח?"
שלומי נועץ בי את אחד ממבטי האח הבכור המפורסמים שלו, מבטים שאומרים - אני יודע טוב יותר ממך מה טוב לך אז תשתוק ותעשה מה שאומרים לך!
"רוב האנשים משלמים שכירות או משכנתא עבור הדירות שלהם." הזכיר לי, "וזה שגרת בדירה הזו חינם כמה חודשים לא אומר שתוכל להמשיך לגור בה ככה כל החיים."
"אתה רוצה שאני אשלם לך שכר דירה?" התלהטתי בזעם.
שלומי הסמיק, קצת נבוך. "לא," אמר, "אבל אני רוצה שתפסיק להיות ילד ותבין שפרנסה חשובה יותר ממגורים. אם יש פרנסה כל השאר מסתדר, ואני מבקש שתפסיק להפריע ותן לי להסביר."
"להסביר מה?"
"את הרעיונות שלי." הוא קיפל את הדפים המרשרשים, מקפיד לחזור בדיוק על הקיפולים המקוריים, ואז נשא אלי מבט מפציר. "אימא לא כתבה צוואה, וכיום כבר אין סיכוי שהיא תכתוב אחת כזו. לפי החוק הסופר והדירה שייכים לשנינו במשותף. אם נתעקש לפצל את הרכוש לשניים שנינו נשאר בלי כלום חוץ מקצת מזומן, אבל אם נפעל יחד, אם נאחד כוחות..."
פתאום קלטתי שהוא מתחנן לפני, אמנם בסגנון המאוד מאופק שלו, אבל מתחנן שלא אהרוס את המקום שהוא השקיע בו מרץ וזמן במשך עשר שנים.
אולי זה פתטי, אבל הסופר חשוב לו מאוד. הוא רואה בו יותר ממקור פרנסה, זו המקום הפרטי שלו, חלקת אלוהים הקטנה שלו. המקום הזה מהווה חלק מזהותו. ככה הוא רואה את עצמו - שלומי גורן מנהל הסופר השכונתי - ואם אקח אותו ממנו... שטויות! כמובן שלא אעשה את זה.
"שלומי, אל תלך. תסביר לי מה הרעיון שלך." הנחתי יד על זרועו.
הוא העווה את פניו במיאון, "אין טעם. אתה לא תסכים."
"בטח שכן, רק תסביר. אל תהיה כזה. נו, שלומי, שב ותסביר."
הוא התיישב שוב וחזר לדבר, פניו מאירות בהתלהבות ככל שהוא הולך ופורש לפני את רעיונותיו שהאמת, הם לא רעים כלל.
"שמתי לב איך כולם התלהבו מהפיצה והבורקס והעוגיות שעשית, ואיך הריח של האפייה עשה לכל הקליינטים תיאבון וחשק לקנות, וחשבתי, למה שלא נקים עמדת אפייה ובישול בפינת הסופר? נוכל למכור לאנשים כל מיני סוגי מאפה ואולי גם אוכל ביתי מבושל במקום הזוועה הקפואה הזו שמוכרים כיום?"
לאט לאט גם אני מתחיל להתלהב. "כן, נצטרך להפריד בין שני החלקים שלומי. את האוכל צריך לשים בצד השני, איפה שהסלון נמצא עכשיו ולדאוג לאוורור טוב במטבח, ומקדימה נוכל לעשות מין דלפק מרכזי כזה עם מגשים מחוממים שאפשר יהיה ללכת סביבו ולבחור. כל אחד ישים בקופסאות פלסטיק קטנות מה שמתחשק לו לאכול ונצטרך גם קופאית נפרדת שתשקול לכל אחד מה שהוא קנה."
"אולי כדאי אפילו לסדר כניסה נפרדת." הרהר שלומי בקול, "נראה אם נקבל לזה אישור, ואתה תבשל ותאפה כמובן." הוסיף, "כי אתה טבח עמית, אתה שף מצוין וככה תוכל להמשיך לבשל ולא יהיה לך בעל בית על הראש. תהיה עצמאי."
"אתה לא תהיה הבעל בית שלי?"
"בטח שלא, נהיה שותפים. נראה לך?"
הנהנתי במרץ, "כן, מאוד. אתה גאון שלומי."
"הכול בזכותך אחי." ענה לי שלומי בקול חמים ושמח ולחץ בכוח את ידי בין שתי כפותיו הגדולות והמחוספסות.

בעוד אני ושלומי מפתחים את רעיון הגדלת ושכלול הסופר חזר מנדי מהמכללה כשהוא עייף ומרוט, גורר את תיק העבודות שלו אחריו.
הוא מקשיב לדברינו, מעיין בשרטוטים, מביט בפנינו הנלהבות ופניו נעשו עוד יותר חיוורים וסחופים מהרגיל. "הכול טוב ויפה, ואני מקווה שיבואו לקנות אצלכם אוכל מכל רחבי הארץ, אבל איפה אנחנו נגור, ומה יהיה עם הסטודיו שלי?"
"איזה סטודיו?" התפלא שלומי.
"הוא מתכוון למרפסת הכביסה." הבהרתי.
"מה הבעיה? תשכירו דירה עם מרפסת." הציע שלומי כלאחר יד וקם, "טוב, אני רץ הביתה. שרית כבר בטח מתפלאת לאן נעלמתי."
"היא יודעת על התכניות שלך?"
"בטח. אתה לא יודע שאנשים נשואים מספרים זה לזה הכול?"
"הכול?" עקץ מנדי, "באמת? גם על הזיונים מהצד?"
שלומי הרים את ידו הימנית והראה לנו את טבעת הזהב הרחבה המעטרת אותה.
"אני בן אדם נשוי." הצהיר בפשטות, "יש לי אישה טובה, ילדים נהדרים ותינוק חדש בדרך. זה כל מה שאני צריך, בשביל מה לי להסתבך עם זיונים מהצד?"

שעה אחר כך היינו נתונים באמצע ויכוח סוער ורגשני מאוד, מצידו לפחות. הוא כבר עישן ג'וינט אחד וטרח עכשיו להכין את השני תוך שהוא שב ומתרעם עלי שהסכמתי לוותר בקלות כזו על הדירה שלנו - המקום המיוחד שלנו שרק בו הוא מסוגל להירגע ולישון כהלכה, לטענתו, ופתאום טלפון משרית.
"יש לי דירה בשבילכם." בישרה לי באושר, "אימא הסכימה סוף סוף לנסוע לביקור ארוך אצל רונית והיא רוצה שאתם תגורו אצלה בדירה כשהיא לא תהיה בארץ. היא לא רוצה שכר דירה רק שתשמרו על הדירה מפורצים."
"כמה ארוך יהיה הביקור שלה?" שאלתי בחשדנות.
"לפחות חצי שנה, אם לא יותר. זו דירה גדולה עם מרפסת והיא מרוהטת, אתה לא חושב שזה הפתרון המושלם בשבילכם?"
"נכון." אישרתי, "וזה שאימא שלך תהיה באוסטרליה חצי שנה, זו החדשה הכי טובה ששמעתי מאז שטל ברודי שם אותנו על המפה."
"אוף, אתה!" צחקה שרית, "אתה גרוע עוד יותר מאחיך. אני רוצה להגיד לך תודה שהסכמת עם הרעיונות של שלומי, הוא כל כך פחד שתתנגד. אמרתי לו שאין סיכוי כי הרעיון שלו מצוין ואתה רק תרוויח ממנו, אבל אתה מכיר אותו, הוא כזה דאגן."
"כן, אני מכיר אותו." חייכתי. ההתלהבות שלה השכיחה ממני את המריבה עם מנדי. שרית הייתה כל כך נמרצת ואופטימית עד שעצם השיחה איתה גרמה לי לחוש טוב יותר.
"ואני דורשת בתור גיסתך היחידה שתמיד תשאיר לי בצד כמה מנות טעימות ככה שאני לא אצטרך לבשל יותר לעולם." צחקה שרית.
"ואנחנו לא נצטרך לאכול יותר את הבישולים שלך." הוסיף שלומי שעמד לידה וכולנו צחקנו יחד, כי הסלידה של שרית מבישול הפכה זה מכבר לבדיחה משפחתית, וזה לא שהיא טבחית רעה כל כך, אבל לא הייתה לה סבלנות לבשל.
"אולי כי לא משלמים לי על בישול כמו שמשלמים לשפים." העירה לפעמים בעוקצנות.
לא היה לי אכפת, תמיד שמחתי לבשל בשבילה ולהפתיע אותה ואת הילדים באוכל חדש ולא מוכר.
הייתי שמח לבשל גם למנדי, אבל מאז שהוא התחיל ללמוד במכללה הוא איבד את מעט התיאבון שעוד היה לו. הלימודים והמסגרת המחייבת מלחיצים אותו מאוד, קשה לו להסתגל למכללה, נדמה לו שהמורה שלו לרישום שונא אותו, ושהתלמידים חושבים שהוא מכוער ושחצן.
כרגיל אצלו כשהוא בלחץ הוא מעשן יותר מידי ומסרב לחזור להיפגש עם הפסיכולוגית שלו. הידיעה שעלינו לעבור דירה מערערת את שאריות ביטחונו העצמי.
מה ששבר את גב הגמל הייתה ההעלמות של טיטה החתולה. כמובן שתכננו לקחת אותה לדירה החדשה שלנו, דירה באמת גדולה יותר ושווה יותר, וגם לא רחוקה מידי מהסופר, אבל מרוהטת ברהיטים מכוערים להחריד בסגנון צרפתי כאילו עתיק ומעוטרת טפטים איומים ונוראים בדוגמת גובלן מזעזעת.
עברנו בסוף השבוע וביום ראשון בבוקר, אחרי ששוטט כל הלילה בחוץ וחיפש את החתולה, מנדי נרדם סוף סוף על הספה המכוערת שרק אישה סרת טעם כמו אימא של שרית הייתה יכולה לחשוב שהיא אלגנטית.
השארתי אותו ישן ורצתי לסופר לראות איך הפועלים ששכר שלומי מתחילים לשבור את הקירות של חדר השינה שלנו וחזרתי רק בערב, עייף ומאובק, כדי לגלות שמנדי על כל חפציו נעלמו לבלי שוב.
הוא השאיר לי פתק קטן – אני שונא את הדירה הזאת ואני לא יכול לראות יותר את הסגנון לואי דה לה שמטה הזה. החלטתי להסתלק. תשכח ממני.

מיד התקשרתי לדני - אביו של מנדי - שנאנח ואמר שכן, הילד אצלו, יושב בחדר הישן שלו שארוסתו הפכה לחדר עבודה. "הוא חטף קריזה מרוב כעס על הפלישה שלה לחדר שלו." גילה לי באנחה, "ואל תשאל מה הוא שותה."
"מה הוא שותה?" צעקתי, מודאג.
"אבסינת." אמר דני, ושוב נאנח.
"מה? המשקה הירוק המגעיל הזה? הוא חוקי בכלל?"
"כן, תתפלא, אבל יש כמה מקומות בכדור הארץ שעדיין לא הוציאו אותו מחוץ לחוק. סיטאר עצבנית נורא ומשגעת אותי בגלל מנדי. הוא לפחות מתעלם ממנה. זה מצב נוראי, אני לא יודע מה לעשות."
"מי זו סיטאר?" התפלאתי
"ליאת החליפה את השם שלה לסיטאר. לא סיפרתי לך? טוב, לא חשוב, העיקר שאנחנו מתכננים להתחתן בחודש הבא והיא באטרף של הכנות ושיפוצים ופתאום נוני מופיע פה וזורק לה את כל הכריות והפופים מחדר העבודה... אל תשאל."
"אני לא שואל."
"אולי אתה יודע מי זאת טיטה ולאן היא נעלמה לעזאזל?"
"טיטה היא החתולה שלנו, ואני חושש שהיא מרוחה אי שם על איזה כביש. היא ברחה כשעברנו דירה ומנדי ירד מהפסים."
"הוא אמר לי שזרקת אותו."
"נו, באמת! הוא זה שזרק אותי, ועוד בפתק. תגיד לו שאני מסרב להיזרק ואני רוצה שהוא יחזור הביתה."
"טוב, חכה רגע." מבקש דני ושמץ של תקווה חוזר לקולו. דקה אחר כך הוא חוזר ונשמע שוב מיואש. "נוני אומר שבגללך הוא לא יכול לחזור, שאין לו יותר בית. למה הוא מתכוון עמית?"
הסברתי לו את הנסיבות על הדירה שלנו שעומדת להפוך לחלק מהסופר והוא גנח. "נוני לא אוהב שינויים. כשהוא היה בן חמש החלפנו לו את המיטה כהפתעה ליום הולדת. הוא כעס כל כך עד שבתור מחאה הוא ישן חודשים בשק שינה על הרצפה."
"בסדר דני, הבנתי. אל תדאג, הוא כבר לא בן חמש, בסוף הוא יירגע ויחזור, תגיד לו שאני אוהב אותו ומחכה לו."
"אני בטוח שגם הוא אוהב אותך, אבל הוא... טוב, אתה כבר יודע איך הוא."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...