אילוסטרציה. צילום: *_Abhi_*, Flickr.

 >  >  > 

אנחנו כמעט כמו כולם - פרק ס' (ואחרון)

עכשיו תורי


עד עכשיו רק עמי דיבר אתכם. כמו שאני מכיר אותו הוא הסביר, ניתח, קשקש, העלה זיכרונות עתיקים, והיה פלצן מעצבן כמו שרק הוא יכול.
משתתף בצערכם, למזלכם עכשיו תורי.
עמי עסוק בניקיון אובססיבי של הבית - סימן שהוא מדוכא ורוצה שיעזבו אותו לבד ולא ידרכו לו על הרטוב - ואני מנצל את ההזדמנות ופולש למחשב שלו.
אז מה אם זה הסיפור שלו? הרי הוא מספר גם עלי, אני לא חכם כמוהו, סתם אינדיאני חרמן, אבל גם לי יש מה להגיד. וחוץ מזה הוא שלי, ולכן גם הסיפור שלו שייך, לפחות בחציו, לי.
לא ככה? (וגם אם אתם לא מסכימים, מה תעשו לי?)
לא יודע מה עובד עליו בזמן האחרון. אתמול בלילה הוא ישב ליד המחשב והיה עסוק כרגיל בלהזניח אותי ולשקוע בכתיבה של איזה סיפור, ואז הוא קיבל מכתב שהרגיז אותו כנראה ופתאום חטף קריזה והתחיל למחוק פרקים מכל הבא ליד.
בדרך כלל לא ממש איכפת לי מה הוא עושה עם האינטרנט המטופש הזה, אבל יש בי איזו חולשה מסוימת לסיפור המסוים הזה, ולא בא לי שהוא ימחק אותו.
חשבתי מהר איך להציל את המצב ומיד בא לי רעיון - צעקתי שאני רעב! שנמאס לי שהוא מזניח את הבית ואותי! וכמה הוא יכול להתעלם ממני ולשבת מול המחשב? ומה עם ארוחת ערב? ולמה הרצפה מלוכלכת והחלונות מאובקים? ומתי הוא החליף לאחרונה כלי מיטה?
אני יודע, גם אני יכול לעשות את הדברים הללו, אבל אני שונא להתעסק בעבודות של נשים למרות שעכשיו אני חושב שאולי קצת הגזמתי עם התלונות על התריסים המטונפים, ראיתי שזה ממש עצבן אותו, אבל לפחות הוא הפסיק ללחוץ על הדליט, עזב את המחשב, והלך להכין לי טוסטים.
לא שהייתי רעב באמת, אבל לפחות רוב הסיפור ניצל.
בבוקר התעוררתי מרעש איום וגיליתי שאני לבד במיטה והבן אדם באמוק של ניקיונות לפסח, ולמי שלא שם לב, עוד לא פורים!
"מה אתה עושה מפגר?" צרחתי עליו, "עוד לא שש בבוקר, תפסיק להרעיש, בוא למיטה."
"לא בא לי עכשיו." ענה לי עמי בקול קר כקרח - התחליף האשכנזי לזריקת צלחות על ראשו של בן הזוג המרגיז שלך. "וחוץ מזה רק אתמול התלוננת שהכל בבית מלוכלך."
"בסדר, אבל ..." לרגע התבלבלתי ואז נזכרתי שההגנה הכי טובה היא ההתקפה. "נכון שהבית מוזנח עמי, אבל אני חשוב יותר. בוא לפה, יש לי הפתעה בשבילך."
"אני עסוק." דחה אותי עמי בקרירות של דוכסית פולניה עם מיגרנה והמשיך לקרצף בעוד שאני וזקפת הבוקר המוזנחת שלי התקפלנו נזופים מתחת לשמיכה וניסינו להתעלם ממנו, אבל זה היה בלתי אפשרי. פישלתי קשות ושילמתי על זה ביוקר.
לא עזר שהכנתי לו ארוחת בוקר, וכריכים, וקפה חם, ורחצתי בשבילו תפוח שייקח לעבודה, ואפילו הלכתי לנקות לו את השמשות של המכונית.
הוא השיב לי במין תודה לא אישית וקרה והלך למרר את חיי המסכנים שעובדים אתו, וכשחזר המשיך לנקות במרץ, מתעלם ממני כאילו אני אוויר.
ניסיתי לעזור, נשבע לכם, אבל חטפתי על הראש שאני מורח ומזניח, וכבר בבבוקר המחרת הוא התחיל לנקות את המקרר, וצעק עלי כשניסיתי לגשת לשיש. הלכתי לעבודה בלי לשתות קפה, וידעתי שאם אני לא ארגיע אותו מהר זה ייגמר רע. כשחזרתי מהעבודה הוא עמד וצחצח את החלון הגדול בסלון, וצעק עלי שאני עושה לו סימנים על השטיח שרק עכשיו שאב. ניגשתי אליו, הוצאתי את הסמרטוט מידיו והושבתי אותו על כורסת הטלוויזיה שלי.
זו כורסא מיוחדת במינה, ואני יודע שהוא בטח סיפר לכם הכל עליה ועל ההדום שלה.
ישבתי עליה והושבתי אותו מולי על ההדום.
"עזוב את הניקיונות עמי, הרי אתה כבר יודע שהלכלוך לא יברח לשום מקום. מה עובר עליך חמוד?"
הוא עצם עיניים וניסה לא לבכות. אני מת עליו כשהוא מנסה להתאפק ככה.
"נו עמירם," אמרתי בקול קפדני של מורה, "מה כבר עוללת?"
"פלוריאן חזר." הוא אמר בקול אומלל, ופתח את העיניים הכחולות והיפות שלו והביט בי במבט מבוהל.
"פלוריאן הג'ינג'י שניסה לגנוב לי אותך?" שאלתי בחומרה. ניסיתי להראות כועס וחמור סבר, אבל זה היה קשה. הוא כל כך חמוד כשהוא מודאג בגללי.
אתם לא ראיתם אף פעם את עמירם, ובטח גם לא תראו, אבל שתדעו שהוא מהטיפוסים האלו שרואים אצלם הכול על הפנים.
כשהוא מתעצבן הוא מסמיק כמו ילדה קטנה, וכשהשם פלוריאן עלה הוא נעשה אדום לגמרי. איזה בחור מתוק הוא היה פעם, ואיזה גבר יפה הוא עכשיו!
גם כשהוא היה צעיר הוא היה יפיוף, וכיום הוא תאווה לעיניים. הוא חושב שהוא זקן כבר, אבל אני אוהב את הפנים שלו כיום עוד יותר ממה שאהבתי אותם פעם.
אם לא הייתי פוחד שהוא יתפוס עלי תחת הייתי אומר לו את זה ומנשק לו כל קמט.
"רק דיברנו בטלפון." הוא אמר והשפיל עיניים, "ואף פעם לא חשבתי ברצינות לנסוע אתו. לא הייתי עוזב את דני בשביל אף אחד. שכחת כמה הוא היה צריך אותי אז?" הוא הוסיף בקול מתגונן - כאילו שלא ידעתי.
"אז אתה מצטער שהבאתי אלינו את דני?"
"אל תהיה דביל, בטח שלא." הוא קם והתחיל ללכת הלוך ושוב, שוכח לגמרי מהשטיח. "הזמנתי אותו לביקור אבי, זה בסדר מבחינתך?"
נשענתי לאחור, שילבתי ידיים ולקחתי את הזמן שלי לפני שעניתי, וגם אז לא התחייבתי אלא הודעתי לו שאני צריך לחשוב על זה.
"בוא נלך לטיול ערב קטן. אני צריך למתוח קצת את הרגליים לפני שאני מחליט." אמרתי ויצאתי מהבית.
הוא הלך אחרי בלי להתווכח, אם כי אני יודע שעלה לו בריאות להשאיר את כל הבלגן ולצאת סתם ככה מהבית.
לא נורא, זה רק יועיל לו חשבתי ברשעות, ובדרך עלו במוחי עוד כמה רעיונות שיועילו לעמי וגם לי להחליט מה לעשות בקשר לפלורי, האדמוני הקטן והשמנמן, שהתגנב בערמומיות אל עמי שלי וניסה לחטוף לי אותו כשהייתי עסוק ולחוץ בדברים אחרים.
תראו, אני לא קטנוני, ואני יודע שמידי פעם ... אחרי הכל אנחנו גברים, אבל הג'ינג'י הזה הגזים לגמרי, ומזל שבדיוק אז דני נשאר בלי סידור ומלי פנתה אלי לעזרה.
במלחמה כמו במלחמה, לא בוררים באמצעים - ידעתי שאם הילד נכנס אלינו הביתה הוא כבר יישאר שם עד שיגמור אוניברסיטה, אבל הייתי מוכן לקחת את הסיכון הזה - העדפתי להתחלק בעמי עם הילד ולא עם גבר אחר.
הלכנו לאט בשביל שהתפתל בחורשת האורנים ופנינו משם לשביל הלבן שהוביל למערת קבורה עתיקה שפתחה נחבא מאחורי עץ תאנה עבות.
מערת הקבורה הייתה קטנה יחסית, וכמובן שלא היה בה שום ממצא ארכיאולוגי, היא נשדדה מזמן ובכל זאת החליטו הרשויות למנוע מהציבור לבקר בה והקיפו את המערה בגדר תיל שכבר החלידה.
עמי הזדעזע כשהרמתי את התיל והשתחלתי פנימה. הוא כזה שמרן, מאלו שאם כתוב 'לא לדרוך על הדשא' הוא בשום פנים ואופן לא ידרוך עליו.
"מה אתה עושה?" נבהל, "כתוב שאין כניסה."
נעצתי בו מבט מלא בוז נהנה להיווכח איך יראת הכבוד שלו בפני החוק מתמוססת נוכח מבטי. עוד אז כשהיינו חיילים צעירים והשתוללנו בדירה המהודרת של סבתא שלו ז"ל נהניתי להשחית אותו, ועדיין לא נגמלתי מזה.
הרמתי למענו את התיל וצבטתי את ישבנו כשהתכופף לעבור על פני.
"תפסיק להיות דביל." נזף בי, אבל הרי אני מכיר אותו טוב, היה מין רעד קטן של התרגשות חרמנית בקול שלו, וכמובן שהחרמנות שלו השפיעה על שלי ו... כרגיל אצלנו דבר הוביל לדבר.
עד שנדחקנו מעבר לגזע החלקלק של התאנה ונכנסנו לחלל המחניק של המערה כבר היינו נרגשים כמו ילדים בא"ש לילה הראשון שלהם.
הקירות החצובים בסלע גיר רך ולבן הדיפו ריח טחוב ועתיק והיו לחים מעט למגע. דחפתי אותו אל הקיר ונשענתי עליו, מצמיד את ידיו מעל לראשו.
"אל תזוז." פקדתי עליו.
כמו שידעתי הוא מחה כשהרמתי את חולצתו עד למעלה ממרפקיו וקשרתי את ידיו זו לזו. הצמדתי את מצחי לכתפו, יש לו עור כל כך חלק ורך וטעים. נגסתי בו קצת, מתעלם ממחאותיו שאפסיק להתנהג כמו מטורף, ושמה יהיה אם מישהו יבוא ו...
"שתוק טיפשון." לחשתי ומשכתי למטה את מכנסיו. אני ממש חולה על התחת היפה שלו, כבר הפשטתי עשרות גברים, ופה ושם גם נשים, אבל לאף אחד אין תחת יפה ומתוק כמו לחבר שלי.
אמרתי לו שאם הוא לא סותם הוא יחטוף, וכמובן שהוא לא סתם וחטף כמה פליקים קטנים שחיממו אותו כהוגן, וגם אותי.
אחר כך פישקתי את רגליו וחדרתי לתוכו לאט לאט, נהנה להרגיש איך הוא רועד ונצמד אלי, גונח, ומנסה להתאפק, ונכשל כרגיל, וגונח עוד יותר חזק, ומאבד שליטה ומתחיל להשתולל ולהתחנן שאכנס בו יותר חזק, ויותר חזק.
החזקתי אותו בכוח, מונע ממנו לגמור עד שהוא ביקש ממש יפה רשות. עד אז גם אני כבר לא יכולתי להתאפק עוד ובסוף גמרנו יחד.
לקח לנו הרבה מאוד שנים להגיע לתיאום כזה, עבדנו עליו הרבה מאוד זמן, ואני חייב לציין שנהנינו מכל רגע.
אחר כך ישבנו על סלע מתחת לתאנה, מניחים לרוח הקרירה לצנן את הזיעה. ציפור לילית צרחה מעל לראשנו והירח הקטן והלבן שט מעלינו בין העננים והכוכבים.
עמי הרגיש רומנטי, נישק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, ואפילו ניסה להתנצל על הסיפור של פלוריאן.
הוא כזה טמבל לפעמים!
אמרתי לו שיפסיק להיות דביל וישתוק כבר. צבטתי אותו קצת, וסוף סוף הוא סתם.
אחר כך הלכנו יד ביד הביתה, עוצרים כל כמה דקות להתנשק.
"אז מה החלטת?" שאל עמי כשכבר היינו במיטה, רחוצים ומוכנים לשינה.
"אני עוד חושב על זה? תגיד עמי, היית נשאר איתי גם אם דני לא היה אצלנו?"
"בטח שכן. כבר אמרתי לך שכן. פלוריאן היה מתוק, אבל אתה ...."
הוא השאיר את סוף התשובה תלוי באוויר ונדחק מתחתי, דוחף את כפות ידיו מתחת לגופי, רק ככה הוא יכול להירדם. למרבה הפלא הוא הרגיל גם אותי לישון ככה.
"מה רק אני?" התעקשתי על תשובה.
"רק אתה ודי!" התחמק עמי מתשובה ברורה, "והוא יהיה פה בעוד יומיים. אל תחזור מאוחר מהעבודה, תביא פרחים ותסתפר כבר."
"כן יקירתי." אמרתי באנחה, וחטפתי צביטה בפטמה.
"אלברט!" התרעם עמי, "שמעת מה אמרתי?"
"כן, בסדר. להסתפר, להביא פרחים, לא לאחר. עוד משהו?"
הוא גיחך ונישק את כתפי. "לא, זה מספיק. לילה טוב אבי."
"לילה טוב עמי."
בקרב צריך להפתיע את האויב בשטח שלו, לא לשבת ולהמתין עד שהוא יתקוף אלא לתקוף קודם – למדתי את הכלל הזה עוד בטירונות ויישמתי אותו בחיים האזרחיים.
לכן לא ישבתי להמתין עד שפלוריאן יטריח את עצמו אלי אלא באתי אליו יום קודם.
למצוא איפה הוא גר היה קל מאוד. עשיתי כמה טלפונים לחברים ותיקים ואיתרתי אותו מיד בדירה של חבר משותף שנסע לטיול ממושך.
אם רק הייתי מתרכז קצת הייתי מנחש בעצמי שהוא ישן שם, אבל האמת היא שהייתי נסער מידי מהבשורה על חזרתו לחיינו.
עמי לא מדבר על התקופה ההיא כשהוא פגש את פלוריאן, וגם אני מעדיף לא לזכור אותה, אבל זו הייתה תקופה לא נעימה בחיים שלנו. הילדים כבר כמעט יצאו מהבית, ואני הייתי עסוק וקצת הזנחתי אותו, וכשתפסתי יום בהיר אחד שהוא עסוק עם אחר - ולא באופן חד פעמי אלא קשר ממושך ויציב - חטפתי את שוק חיי.
זו הייתה סטירה רצינית שניערה אותי היטב ואת הלקח שלה לא שכחתי מעולם. היום בו פלוריאן הסתלק מהארץ לבד, ועמי אפילו לא ליווה אותו לשדה התעופה, היה יום מאושר בשבילי.
נכון, הוא נשאר בשביל הילד, והוא היה עסוק איתו יותר מאשר איתי, אבל הוא נשאר, וכשהילד היה נרדם סוף סוף הוא היה כולו שלי.
ניצחון מר, אבל ניצחון.
כיום הוא מכחיש שבכלל שקל לעזוב אותי, ואולי זה נכון - הוא מאמין בכך בכל ליבו - אני לא רוצה להתווכח, אבל מצד שני אני לא לוקח סיכונים.
הגעתי לדירה שבה התגורר פלוריאן מוקדם בבוקר כדי לתפוס אותו לא מוכן והצלחתי. מצאתי אותו בחלוק ובפיג'מה, שערו פרוע ונעלי בית לרגליו, שותה קפה ומפהק.
אפילו בתלבושת המרושלת הזו הוא נראה טוב. זכרתי אותו כדובון שמנמן, צעיר חמוד ואדמוני עם פרצוף תמים של תינוק.
מאז עברו שמונה שנים, הוא עדיין היה אדמוני ושמנמן, אבל כיום הפרצוף שלו הראה הרבה פחות תמים.
הוא זיהה אותי מיד, ראיתי שהוא נבהל ונרתע קצת בפחד, וזה שימח אותי מאוד. התאים לי מאוד שהוא ירגיש לא נוח.
"מצטער שבאתי מוקדם כל כך." אמרתי, מחייך בחביבות, ולחצתי את ידו הקטנה והרכה, "אבל שנינו אנשים עסוקים מאוד, נכון?"
הוא הנהן והציע לי קפה. לגמתי בנימוס, בוחן אותו גלויות מכף רגל ועד ראש, מבחין בסיפוק שהוא מסמיק בחוסר נוחות נוכח מבטי החודר.
"אז מה שלום עמי?" שאל אחרי שלא יכול היה לשאת יותר את שתיקתי.
"מצוין, ממש מצוין." עניתי, "שלום שנינו מצוין."
"יופי, אני שמח לשמוע." אמר פלוריאן והידק את קשר החגורה של החלוק שלו. "אתה יודע שאני מוזמן לבוא אליכם מחר בערב?"
"כן, בגלל זה באתי לכאן. עמי לא יודע שאני פה, רציתי לשאול מה בדיוק הכוונות שלך בקשר אליו פלורי."
הגוון הוורדרד של פניו הפך אדום. "אני מעדיף שתקרא לי יאן." אמר בקפדנות.
"ואני מעדיף שתזכור שעמי הוא שלי. תשמור מרחק ממנו פלורי." אמרתי בטון מתגרה.
"עמי הוא בן אדם חופשי ועצמאי, הוא לא שייך לאף אחד!" התעצבן הג'ינג'י.
"נכון, והוא החליט באופן חופשי ועצמאי שהוא שייך לי בלבד, רק רציתי להבהיר לך את הנקודה הזו לפני שאתה נפגש אתו שוב."
"לך תזדיין!" התפרץ פלוריאן, "אתה מאניאק אלברט! אתה מתעלל בו ואני לא מסכים ש..."
משכתי אותו אלי בחגורת החלוק שלו והצמדתי את פני לפניו הלוהטים מסנן את מילותיי הישר לפרצופו. "אני בהחלט מתכוון ללכת להזדיין פלורי, רק חכה ותראה, ואל תשכח מה אמרתי לך, הוא החליט שהוא שייך לי מרצונו החופשי. הוא לא צריך אף אחד שיבוא לשחרר אותו ממני, ברור?"
לא חיכיתי לתשובה. הדפתי אותו חזרה לכיסאו, בירכתי אותו ביום נעים והלכתי לדרכי. כמו שידעתי הוא נשאר יושב על הכסא, הביט בי במבט המום ושתק.
בערב בחנתי בעיון את עמי שהתנהג כרגיל ולא הראה שום סימן שהוא יודע על הביקור שלי אצל פלוריאן.
לא שחשבתי שיהיה לשמנמן הזה אומץ להתקשר לעמי, אבל לא יזיק לעמוד על המשמר.
למחרת פלורי הגיע בדיוק בשעה היעודה, לבוש חליפה יפה, נושא בקבוק יין בידו וחיוך מנומס על פרצופו.
הוא מצא את שנינו ממתינים לו בחיוך רחב ולא הזכיר את המפגש של אתמול אפילו ברמז.
הכל התנהל כשורה - ארוחת ערב, יין, פרחים, אפילו זכרתי להסתפר. הילד היה אתנו והתנהג יפה במשך כל הארוחה.
היינו תרבותיים עד מחנק, ואז דני הלך למסיבת פיג'מות אצל חבר והשאיר אותנו לבד.
ישבנו על הספה בסלון, כל אחד עם היין שלו, מביטים בנימוס בחדשות בטלוויזיה, משוחחים שיחה תרבותית ומנומסת על מה חדש, ומה קרה, ומה השתנה, ומה לא - השעמום הרגיל!
הגיע הזמן להכניס קצת פלפל למפגש הזה ולהזכיר לשני הבוגדים הללו מי הבוס אמרתי לעצמי והנחתי את הכוס על השולחן.
"מעניין לדעת באיזה שלב של הזיון הייתם נמצאים עכשיו אם אני לא הייתי פה?" הערתי בחביבות, ונעצתי מבט בפלורי שהסמיק וקם ממקומו במהירות, נבוך כאילו באמת תפסתי אותו על חם.
"אלברט!" שאג עמי בכעס.
מסכן, הוא רק רצה לעבור את המפגש הזה בשלום, והיה בטוח שעוד שעה שעתיים הכל יסתיים, והנה אני הורס לו הכל!
"סתום כבר את הפה הגדול שלך!" אמר בזעם, והניח את הכוס שלו בדפיקה על השולחן, שופך מעט יין על המפה ולא שם לב לזה. סימן בדוק לכך שהוא ממש רותח.
"לא, זה בסדר." מצא פלורי את קולו האבוד, מניח יד מרגיעה על זרועו של עמי, "יותר טוב שפעם אחת ולתמיד נדבר גלויות."
"בבקשה." חזרתי והתיישבתי, נשען נינוח לאחור, מותח את רגלי לפני ומשלב ידיים בשאננות מזויפת מאחורי ראשי. "תדבר גלויות, כולי אוזן."
"נו, באמת," ניסה עמי, רודף השלום הפחדן הזה, להחליק את הסכסוך, "מספיק כבר! תירגעו שניכם."
"לא מספיק! הגיע הזמן להגיד הכל!" התעקש פלורי והאדים כמו תמיד כשהיה נרגש, "לדעתי אתה רודה בעמי, אתה מתעלל בו, ואפילו מכה אותו לפעמים. משום מה הוא סובל הכל בשקט וזה לא בסדר! אני לא מוכן לסבול את זה יותר!"
"באמת?" קפצתי על רגלי, "מה אתה אומר? אתה לא מוכן לסבול יותר? ומה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה ג'ינג'י?" שאלתי בהתגרות ודחפתי אותו.
הוא לא נשאר חייב ודחף אותי בחזרה. שנייה אחר כך התנפלנו זה על זה במכות. נכון, הוא צעיר ממני, וכבד יותר, אבל גם אותי לא עשו באצבע, ומה שחסר לי בגיל ובמשקל יש לי בניסיון. הלכתי מכות כשהוא עוד היה בחיתולים, והספקתי לשכוח מה שהילד המפונק הזה עוד לא למד.
אני בטוח שהייתי קורע אותו אם עמי לא היה מתערב, אבל כמובן שהוא לא היה יכול לשבת בשקט וליהנות מזה ששני גברים רבים בגללו. הוא יותר מידי פולני בשביל ליהנות מקצת מכות. אפילו כדור רגל הוא לא סובל, ואת דעתו על הדחת האגרוף מרשימת מקצועות הספורט החוקיים אתם בטח כבר מכירים. לא מספיק שהוא הומו הוא גם שמאלן רכרוכי, ואף אחד לא ילך מכות אצלו בסלון! בטח שלא בדיוק אחרי שהוא עשה ניקיון יסודי ואפילו שפשף את הפנלים.
"תפסיקו עם זה מיד!" פקד עלינו בקול הקשוח הזה שהביא אתו מקורס המכי"ם. הקול הזה עובד על כולם, אבל אני לא כולם, ולכן המשכתי.
לעמי לא הייתה ברירה אלא להעיף אותי על הספה ולהתיישב עלי. המעמד לא היה ממש מכאיב אלא בעיקר משפיל, אבל הוא היה שווה רק כדי לראות את פרצופו הנדהם של פלוריאן.
"רק שתבין דבר אחד פלורי." אמר עמי ועיקם את ידי מאחורי גבי כדי שלא אחבוט בו, "אלברט רודה בי ומשתלט עלי כי ככה אני רוצה! ברור?"
פלורי הנהן, בוהה בנו במבט מוקסם. פיו נותר פעור בפליאה בעוד הזין שלו יוצר בליטה נאה בחזית מכנסיו.
"בוא הנה!" פקד עליו עמי, ממשיך להשתמש בקול המ"כ הקשוח שלו. פלורי התקרב אליו כמהופנט ונאנח אנחת רווחה כשעמי פתח במשיכה את הרוכסן שלו ושחרר את הזין הזקוף מכלא הבד שלו.
"ברשותך אלברט," אמר עמי בנימוס מופלג, "אני אנהל הפעם את ההצגה."
"אין בעיות." הסכמתי מיד. אחרי הכל הבן אדם ישב עלי ועיקם לי את הידיים. (הוא שוכח לפעמים כמה חזק הוא - זה מה שקורה כשעובדים כל היום בסחיבת ארגזים).
"אתה בטוח?" שאל עמי בדאגה, וסוף סוף שחרר לי את הידיים.
"בטוח לגמרי עמירם, לא יזיק לי לנוח קצת." אמרתי ושפשפתי את זרועותיי הדואבות. בטח יישארו לי סימנים שחורים.
"אני מודה לך אבי." המשיך עמי להיות מנומס, "אבל לצערי אני חושש שלא תזכה לנוח הרבה בזמן הקרוב."
נכון, הוא צדק, לא נחתי, אבל היה כייף. לעמי שלי יש את הסגנון שלו, וכמו כל פולני מחונך היטב דבר ראשון הוא דואג שהאורחים שלו ירגישו טוב.
אני חושב שהג'ינג'י יזכור עוד הרבה זמן את האירוח אצלנו. טיפלנו בו במסירות וטחנו אותו משני הצדדים. הוא גמר, וגמר וגמר, ועשה חיים משוגעים. גם אנחנו נהנינו, אבל לגמור לא גמרנו. את זה שמרנו לאחר כך.
היכולת לדחות סיפוקים - אחד היתרונות של המבוגרים על הצעירים.
אחרי שהוא נרדם הלכנו למקלחת שלנו, סיבנו זה את זה מתחת למים, התנשקנו המון ופינקנו זה את זה, ואז הוא התיישב על הכסא שאנחנו שומרים בפינת המקלחת והושיב אותי בזהירות עליו.
אנחנו עושים את זה לעיתים רחוקות, ורק בהזדמנויות מיוחדות, וזו בהחלט הייתה כזו.
"נו, עכשיו נרגעת סוף סוף?" שאל אותי כשהתכרבלנו יחד במיטה.
"כן, בערך." המהמתי, מנומנם.
"אז אין לך בעיה שהפעם אני כן אלווה אותו לשדה התעופה?" המשיך עמי ללא לאות. (למה כולם מזיינים ונרדמים מיד ורק הוא חייב לקשקש ולדון במצב כמו בחורה?)
"אה, אתה יודע מה? לא, אין לי. למעשה אני חושב שגם אני אבוא אתכם כדי לנופף לו לשלום."
עמי גיחך חרש. "אלברט, דביל אחד. מספיק כבר, תירגע, המלחמה נגמרה. מתי תבין שניצחת מזמן ואני שלך לנצח?"
"ידעתי את זה מהרגע הראשון, חכם בלילה שכמוך." התעקשתי להגיד את המילה האחרונה. הוא לא ענה לי, רק צחק בשקט לעצמו ונרדם.
או. קי. אני יודע שהוא שלי, אבל בכל זאת אני אסע יחד אתם לשדה התעופה, ולא אירגע עד שאראה את הבלורית האדמונית של פלוריאן נעלמת בתוככי מבוך הדיוטי פרי.
אולי זה טיפשי אבל כזה אני. אני כמו הלוחמים היפנים הללו שהמשיכו להלחם בג'ונגלים גם חמישים שנה אחרי שהמלחמה נגמרה.
כולם חושבים שהם המשיכו את המלחמה כי הם השתגעו, אבל לדעתי הם פשוט העדיפו להתרוצץ בג'ונגל ולשחק במלחמה מאשר לשבת בשקט בבית ולהיות מתורבתים ומאולפים. כל אחד והשריטה שלו.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...