אילוסטרציה. צילום: Brocco, flickr.

 >  >  > 

האקס מהגיהינום - פרק א'

יהיה בסדר

חזרתי הביתה מהמילואים שמח וטוב לב וברגע הראשון חשבתי שפרצו לנו הביתה והתפלאתי איזה גנבים מטומטמים גונבים וידאו עתיק ומשאירים את הטלוויזיה המשוכללת עם המסך השטוח ואז ראיתי את המכתב והבנתי.
הבן זונה הזה, ואני חשבתי שהוא יושב בבית ומתגעגע אלי בזמן שאני טוחן שמירות אי שם במוצב נידח ברמת הגולן.
הוא הסביר הכל יפה מאוד - פירט אחת לאחת את הסיבות לבריחה שלו - הבושות שהוא עשה למשפחה שלו, המבוכה שנגרמה לאחותו שחזרה בתשובה ולאבא שלו, המאצ'ו שמתבייש לצאת מהבית כי הבן שלו חי עם גבר, והכי חשוב - כאב הלב שעשה לאימא שלו העיראקית ההיפוכונדרית הכי פולניה במזרח התיכון שסובלת בגללו מאסטמה, צרבת, עקמת, שעלת ועוד ועוד, מבחר של מחלות שאני בוחר לחסוך מקוראי המסורים.
"ואל תשכח שאני בעצם דו מיני." הוסיף לסיכום, "ואני חושב שאני חייב לעצמי לבדוק את האופציה הנשית, ולכן, למרות שאני תמיד אוהב אותך בני, ותמיד אהיה אסיר תודה לך על האהבה שנתת לי, אני מעדיף לשחרר אותך וללכת לדרכי."
"לשחרר אותך וללכת לדרכי." איזה פלצן עלוב, מאיפה הוא הביא את הביטויים המופלצים הללו? רתחתי מכעס כשקרעתי לגזרים את המכתב הדפוק שלו, והדחתי אותם אחר כבוד באסלת בית השימוש.
הימים שבאו עלי אחר-כך היו מדכאים במיוחד. הדירה הקטנה והיפה שבחרנו ועיצבנו יחד, המפלט הקטן והחביב שלנו מהעולם הקר שבחוץ, סגרה עלי כמו כלא. כל קיר, כל בלטה, כל אריח מצויר בטוב טעם הזכירו לי אותו, את נתי, אהבת חיי.
איך נפלתי בפח? איך הוטעיתי לחשוב שאיתו הגעתי אל המנוחה והנחלה וסוף סוף יצאתי מהמעגל השטני הזה של זיונים, דייטים, רגשות פגועים, לבבות שבורים, סטוצים מתסכלים, מסיבות ובילויים מגניבים לכאורה שתמיד נגמרים באותה דרך מדכאת – אתה מתעורר לבד, או גרוע מכך, על יד איזה גבר מזיע ונבוך לא פחות ממך, גרונך יבש, ראשך הולם, זיכרונך מטושטש, וכל מה שנשאר לך מכל התענוג היקר הזה זה הפחד שהפעם שכחת לשים את הגומי המושיע, ולפעמים גם כיני ערווה - עוד סיבה להרגיש נבוך בבית המרקחת.
כשפגשתי אותו חשבתי שהנה, צדקו מי שטענו שצריך להמתין בסבלנות ולא להתפשר - יגעת ומצאת תאמין - סוף סוף הגיע תורי להיות מאושר.
כשנפגשנו הייתי קרוב לגיל שלושים - קשיש במונחים של הקהילה ולמרות שלא ראו עלי ויכולתי לעבור בקלות כבן עשרים ומשהו מבפנים הרגשתי שחוק ומותש.
נתי (שמו נתנאל, אבל הוא שונא את השם הזה ומעדיף להיקרא נתי) העיר אצלי רגשות שחשבתי שאפשר להרגיש רק בגיל שש עשרה המתוק.
הוא צעיר ממני בחמש שנים, מתולתל, שחום ודק, מקסים וחינני אפילו כשהוא חוטף התקפות כעס שגורמות לו לנפץ כוסות על הרצפה, ולהתנפל עלי באגרופים קטנים וקשים.
התאהבתי בו עד מעל לראשי. כשהיינו יחד הרגשתי סבלני עד בלי די, בוגר, חכם, מנוסה, וחזק יותר.
לצידו נדמה היה לי שנעשיתי אפילו יפה יותר.
אחרי פגישה מקרית בבית של ידידים (אחר-כך התברר שהפגישה לא הייתה מקרית כפי שהניחו לי לחשוב אלא תוכננה בקפידה אחרי שהוא התלהב מתמונה שלי שראה במקרה), בא לילה קסום של אהבה, ופתאום, כמעט מבלי משים, נעשינו זוג.
הוא היה בן זוג נלהב, לוהט ומלא רגש, קנאי בצורה מחמיאה, רגיש בצורה מדהימה לכל מצבי רוחי, תמיד הצליח להצחיק אותי כשהייתי עצוב ולהרגיע אותי כשכעסתי.
הוא טיפל בי, בישל למעני, קנה לי בגדים יפים, החמיא לי ללא הרף על הופעתי ודאג לי כפי שאיש לא עשה מעולם.
למעני הוא התעמת עם משפחתו השמרנית, ורב אפילו עם אימו - אישה חולנית וקפריזית שנתי היה בן הזקונים האהוב שלה ושלמרות רודנותה הוא היה קשור אליה מאוד.
כדי להיות איתי הוא עזב את בית הוריו המפנקים והאוהבים ובא לגור איתי בדירה השכורה והמתפוררת שלי, וכשהיה עלי לעזוב את המקום העלוב ההוא אחרי שהוצא עליו צו הריסה, הוא שכנע אותי שכדאי שתהיה לנו דירה משלנו כדי שנפסיק לנדוד בין דירות שכורות.
כדי לרצות אותו פעלתי בניגוד לשיקול דעתי וקניתי דירה שהוא התלהב ממנה. המשכורת שלי לא הייתה גדולה דייה, אבל בכל זאת הלכתי והשתעבדתי למשכנתא כי הוא הבטיח שיעזור לי לשלם אותה ממשכורתו למרות שהדירה הייתה רשומה רק על שמי.
כשהוא היה איתי לא יכולתי לדאוג בגלל תשלום חשבונות, הרגשתי בטוח ומאושר מדי. מהרגע הראשון הייתה לנו קופה משותפת ולא עשינו חשבון מי משלם מה. מהר מאוד נעשינו צוות מגובש של שניים נגד כל העולם.
לפני שהכרתי אותו לא היה אכפת לי איפה אני גר ואיך נראים החפצים המקיפים אותי. הייתי חסר כל חוש עיצובי והאסתטיקה הייתה ממני והלאה, אבל הוא שינה אותי. בזכותו גיליתי שיש דבר כזה - התאמת צבעים, סגנונות לבוש, וסוגים שונים של ריהוט.
בעידודו שקעתי בעיצוב קן קטן וחמים למען שנינו, והתחלתי לחשוב ברבים במקום ביחיד כפי שהייתי רגיל לעשות מאז שעמדתי על דעתי.
אחרי זמן מה אפילו העזתי וסיפרתי לו את הסוד הכמוס ביותר שלי – מה בדיוק עשיתי אחרי שעזבתי את בית הורי.
בחופשת השחרור שלי הם תפסו אותי במיטה עם רני והעיפו אותי מהבית. כדי לשרוד עבדתי כנער ליווי, קריירה קצרה ומבישה שהסתיימה באחת אחרי שהותקפתי באכזריות.
סיפרתי לו את המעט שזכרתי מאותה תקופה - איך עבדתי בגן, מרוויח כסף מקיום יחסי מין עם זרים, ואיך נאנסתי הוכיתי ואושפזתי בבית חולים עם זעזוע מוח.
שנים נשאתי את הסוד האפל הזה והתביישתי לספר, מרוב פחד לא העזתי להסתובב בתל-אביב או במסיבות של הומואים, חושש שמישהו יזהה אותי ויצעק את שמי.
כמה שבועות אחרי שהתחלנו לגור יחד, הוריו באו לדירה שלי ועשו מהומה ענקית ואז אבא שלו, שהכיר מישהי שעבדה בארכיון בית החולים בו אושפזתי, פלט שאני זונה של הומואים ובטח נשא איידס.
נתי לא התרגש מההשמצות המכוערות של אביו, אבל לי נמאס להתבייש ולפחד מהעבר שלי ואחרי שהם הלכו סוף סוף סיפרתי לו את האמת למרות שפחדתי מתגובתו.
הייתי בטוח שהוא יתמלא סלידה וגועל מהסיפור שלי, אבל הוא היה נהדר. הוא חיבק אותי ונישק את הצלקת שנותרה בעורפי כמזכרת עוון, וריפא באהבה שלו את הזיכרונות והעלבונות שנשאתי כל השנים הללו חבויים בתוכי.
אחרי שעברנו את המבחן הקשה הזה חשבתי שנשאר יחד תמיד, שהאהבה הזו היא לנצח. נכון שרבנו והתווכחנו לפעמים, בעיקר בגלל חברים שניסו לסכסך (דווקא אותם חברים שארגנו את הפגישה ביני לבינו), והדליפו לי שמועות שהוא מפלרטט עם נשים במקום העבודה שלו.
כן, הוא תמיד טען שהוא דו מיני, אבל אני אף פעם לא התרגשתי מכך. האהבה שלנו הייתה כל-כך חזקה, הסקס כל-כך מענג וכובש. הקשר שלנו היה כל-כך חזק. איך יכול להיות שהוא נמשך גם לנשים?
גם כשהודה שבעבודה הוא בארון והוא לא מעוניין לגלות לאיש על נטיותיו הבנתי אותו, גם אני הייתי בארון במקום העבודה שלי. עבדתי במפעל ורוב הקולגות שלי היו גברים. אף אחד מהם לא התעניין בחיי הפרטיים ואני לא נידבתי פרטים. חיי בבית היו נפרדים לגמרי מחיי המקצועיים. אני חושב שהבוס שלי חשד במשהו, אבל כל עוד הוא היה מרוצה מהיכולת שלי כעובד, לא היה אכפת לו מה מעשי אחרי שחתמתי את השעון והלכתי הביתה.
נתי עבד במקום שהיו בו יותר נשים והמעורבות של מקום העבודה בחייהם הפרטיים של העובדים הייתה גדולה יותר. הוא היה חייב להעמיד פנים שהוא מתעניין בנשים, ובין כה וכה הוא חיבב נשים ואהב את חברתן, והן אהבו להיות איתו, ולמה שלא יאהבו? הוא היה מקסים, בעל טעם טוב, שופע קסם אישי וחביבות. בניגוד אלי היו לו שפע של חברים וחברות. לקנא בגללן היה חסר טעם. בטחתי בו בכל לבי, אהבתי אותו וידעתי שהוא אוהב אותי. הייתי מאושר מכדי להקשיב לשמועות של כל מיני רכלנים קנאים.
כשהלכתי למילואים כדי שחיילי הגדוד שאיישו בדרך כלל את המוצב הנידח ההוא יוכלו להתעסק בשמירה על מתנחלים עיקשים מרצועת עזה הוא בכה ונצמד אלי באומללות, משביע אותי לשמור על עצמי גם בשבילו.
הרגעתי אותו בנימה גברית בוטחת והבטחתי לו שאין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר, אני אחזור בשלום.
קיימתי את הבטחתי בנאמנות רק כדי לגלות שבזמן שאני שמרתי על עצמי ועל המולדת הוא החליט לממש את הצד הסטרייטי שלו ולעזוב אותי כדי לנסות את האופציה הנשית.
הרגעים הכי קשים היו בבקרים הייתי מתעורר לאט, אפוף בחלום, מגשש אחריו במיטה. היד הייתה נתקלת בחלל ריק וקר במקום בגופו החמים, ואז הזיכרון של עזיבתו היה מכה בי בכל הכוח.
אין לי מושג איך עמדתי בעינוי הזה - לא בכיתי לחברים, לא ניהלתי שיחות נפש, לא גיליתי לאיש מה עובר עלי. שמרתי על חזות רגועה, חייכתי חיוכים מזויפים, סחבתי הלאה עוד שעה ועוד שעה, עוד יום ועוד יום, מקווה שאולי מחר יהיה לי קל יותר.
עברו כמה שבועות והכאב לא פחת, מוכה חבול ואומלל הייתי קם כל בוקר מחדש לעוד יום של בדידות, משתרך לעבודה, ממלא באיטיות את שעות היום במטלות שונות ומשונות עד שהייתי מתמוטט עייף לתוך המיטה שפעם ישנו עליה חבוקים, מתעטף בשמיכה שקנינו יחד ביום חורפי אחד בהיר וקר, בוכה חרש לתוך הכרית שלו עד שהשינה הייתה נופלת עלי, כבדה ורחמנית.
למחרת הייתי קם לעוד יום דומה וחוזר חלילה.
באותם שבועות איומים שבאו אחרי עזיבתו חשבתי הרבה על חיי, שואל את עצמי איפה טעיתי ולמה זה קרה.
האשמתי את עצמי שהייתי כבד מדי, לא כייפי, לא שמח, רציני מדי. לא הלכתי איתו למספיק בילויים, לא אמרתי לו מספיק פעמים שאני אוהב אותו, לא הייתי רומנטי, לא ספונטני ובטח שלא רגיש.
פינקתי את החתול שלי יותר מאשר אותו, צחקתי ממנו כשניסה להרכיב לי דיאטה מאוזנת יותר ודאג לבריאותי. לא החמאתי לו די על יופיו וכישוריו במיטה ובמטבח, ככל שחשבתי יותר מצאתי בעצמי יותר מגרעות ונעשיתי מדוכא יותר.
אף פעם לא קרה שמישהו זרק אותי ככה, אפילו רני שהתעללתי קשות ברגשותיו, ונעלמתי לו אחרי הפדיחה שעשו לנו הורי – כיום אני חושב שבתת ההכרה רציתי שיתפסו אותי ויאלצו אותי לצאת מהארון – לא עזב אותי בצורה כזו.
הרביתי לחשוב על הקשרים שהיו לי לפני נתי והגעתי למסקנה שרק רני שהיה הראשון שלי הצליח לגעת בי באותה עוצמה כמו נתי.
אולי, אם לא הייתי צעיר טיפש שכזה, הייתי עדיין חבר של רני, חשבתי לעצמי בוקר אחד, אחרי שהתעוררתי מחלום ארוטי מטריד שרני ונתי שמשו בו בערבוביה עם עוד כמה גברים שאת חלקם אפילו לא זיהיתי.
במשך היום עלו במוחי עוד ועוד פרטים על התקופה שלי עם רני. נפגשנו בקורס חובשים, שני חיילים צעירים ומבוהלים, ומיד התלהבנו זה מזה.
בזבזנו כמה ימים בגישושים הדדיים עד שהיינו בטוחים שכן, ההצצות ההדדיות אחד אל מערומי השני במקלחות הצבאית הן לא מקריות, ואז נפגשנו בחורשת האיקליפטוסים העבותה מאחורי הצריפים העתיקים ששימשו אותו למגורים, והתחלנו ללמוד לאט ובזהירות איך יכול גבר אחד לגרום עונג לגבר אחר.
שנינו היינו חסרי ניסיון בצורה שכיום אי אפשר להעלות על הדעת. אז לא היה אינטרנט, ובעצם לא ידענו כלום. היה לנו רק הדמיון הלוהט שלנו וחבילת קונדומים מיותרת לחלוטין כי מעולם לא עשינו שום דבר עם אף אחד אחר.
אולי היה עדיף שהיינו מתחילים את חיי המין שלנו בצורה אחרת, עם גבר מנוסה יותר שידע מה ואיך, אבל ככל הידוע לנו היינו שני ההומואים היחידים בבסיס, ואחרי כמה ימים רני כבר הודיע לי שהוא מאוהב בי נורא, וגם אם הייתי פוגש מישהו אחר לא היה לו סיכוי לגשת אלי כי רני פשוט נדבק אלי והלך אחרי לכל מקום.
יכול להיות שאם הוא היה פחות נכנע ולהוט להשביע את רצוני הייתי אוהב אותו יותר, מעריך אותו יותר, או לפחות מכבד אותו יותר.
לתומי חשבתי שככה זה אצל כולם, ושתמיד כל אחד יסכים שאני אהיה האקטיבי (אני לא חושב שאפילו הבנתי אז את פירוש המונח הזה) ויניח לי לחדור לגופו ומעולם לא ידרוש ממני שגם אני אקריב את ישבני למענו.
התענגתי על גופו הארוך הבהיר והדק של רני, מקבל כמובנות מאליהן את נשיקותיו הלוהטות על גופי, מתעלם מדמעותיו כשסירבתי לנשק אותו על פיו, חודר באנוכיות לגופו, מסביר לו תוך כדי כך שאני בעצם לא הומו, רק נורא חרמן, ושהדברים הללו שאנחנו עושים יחד לא נחשבים לאהבה, זה רק סקס.
אהבה זה רק בין נשים לגברים הצהרתי בטיפשות של צעיר בור וחסר רגישות, וכל הרגשות שהוא מבזבז עלי הם סתם סטייה מגעילה כי גברים אולי יכולים לעשות סקס, אבל לא להתחתן, ואפילו לא לחיות יחד, רק להזדיין ולפנות איש לדרכו.
רני היה מנסה למחות ולהתווכח, אבל הייתי סותם את פיו עם הזין שלי שהוא העריץ, כורע בלי בושה על ברכיו לפני, מלטף את ישבני בידיו העדינות ומציית לי בעונג כשהייתי מעמיד אותו על ארבע וחודר לתוכו, ידי מועכות את מותניו בעודי נושך את עורפו וכתפיו, מתעלם מהסימנים שהיו שיני מותירות על עורו הבהיר.
התנהגתי כלפיו כמו חזיר חסר לב, התעללתי בו ובגדתי בו עם זרים בגן, ואפילו לא טרחתי לשקר בקשר לכך, גורם לו לבכות ולהיפרד ממני, מניח לו לחזור אלי שוב, מקבל באדישות את ההתנצלויות שלו למרות שאני זה שהיה צריך להתנצל בפניו.
לקראת סוף השירות שלי נפרדנו לכמה חודשים, ואני מודה שכלל לא התגעגעתי אליו. היו רבים אחרים ששמחו להעריץ את הזין שלי ולחוש את ידי על גופם.
עם הזמן למדתי דברים רבים שרני הביישן לא יכול היה ללמד אותי. חלק גדול משחצנותי ומאטימותי נשחקו במהלך אותם ניסיונות. מצאתי את עצמי לא פעם מוטל על בטני, או עומד על ברכי, ידיים חזקות משלי אוחזות בי בכוח, וגיליתי שנעים לתת, אבל נעים גם לקבל, ושתמיד יהיה מישהו חזק ותקיף ממני, או בעל זין גדול משלי, ושגם לפאסיביות יש את היתרונות שלה.
רני לא שכח אותי והמשיך לדרוש בשלומי למרות ששירת רחוק ממני. למרבה שמחתו חופשת השחרור שלי נפלה בדיוק על הרגילה האחרונה שלו, והוא נחפז לבקר אותי בביתי.
שמחנו מאוד זה בזה למרות שרשמית נפרדנו וכבר לא היינו זוג.
הפרידה שלנו הייתה כועסת ורצופה שתיקות זועמות מצידי, ובכי מצידו, אבל החודשים שעברו מאז עשו את שלהם. התחבקנו והתנשקנו ודבר הוביל לדבר, הדלת הפתוחה נשכחה מליבנו וכשהורי שבו במפתיע הביתה וגילו אותנו ערומים על המיטה התחוללה מהומה ענקית.
רני רצה להישאר לצידי, אבל לא הרשיתי לו, כמעט בכוח דחפתי את בגדיו לתוך ידיו והדפתי אותו החוצה, ערום למחצה, ואז פניתי להורי וסגרתי אתם את כל החשבונות שצברתי במשך שנים של חיים במחיצתם.
באתי אתם חשבון על הבית הקר והקמצני שגדלתי בו, על חוסר היחס, האדישות, ההזנחה שנהגו בי, על הדתיות המזויפת שלהם, על החשבונות הקטנוניים שלהם, מתחתי ביקורת אכזרית על כל אורח חייהם הצבוע וחסר הערך, ואז אספתי את בגדי המועטים והלכתי.
רני המתין לי במורד הרחוב. הוא רעד כולו מחמת ההלם והבושה, פניו היו לבנים כסיד ורטובים מדמעות, אבל הוא עמד וחיכה לי בנאמנות ועזר לי לשאת את המטען שלי לבית אימו הגרושה שקיבלה אותי בסבר פנים יפות ובלי לשאול שום שאלות.
נכון, לא בכיתי, לא רעדתי, לא הראיתי שום רגשות, אבל בתוכי פנימה הייתי גם אני המום ואומלל. ציפיתי שהם יבואו לקחת אותי חזרה, או לכל הפחות יבואו לדרוש בשלומי.
אם אחי הגדול היה בבית הוא בטח היה בא לברר מה איתי, אבל הוא היה בטיול המסורתי למזרח הרחוק ולהורי לא היה אכפת, ופתאום הבנתי שאני לבד.
נוכחותם של רני ושל אימו פזורת הדעת לא הקלו עלי לאורך זמן. יומיים אחר-כך רני נאלץ לחזור לצבא. כאילו אמר לו ליבו שזה עומדת להיות פרידה ארוכה מאוד, הוא חיבק ונישק אותי שוב ושוב, מתקשה להיפרד ממני, ולפני שהלך סוף סוף אסף את פני בכפות ידיו הדקות והרכות ואמר לי, "הכל יהיה בסדר איתך בנימין, אל תדאג, בסוף הכל יסתדר."
חיבקתי אותו חזרה, אבל לא נישקתי אותו על פיו אלא רק על לחיו, וכמה שעות אחרי שהוא הלך העמסתי את התרמיל שלי על כתפי, נפרדתי לשלום מאימו והלכתי גם כן.
שנים עברו מאז, ובסופו של דבר התקיימה נבואתו של רני ובאמת הכל הסתדר. אחרי כמה חודשים קשים מצאתי עבודה ודירה, למדתי מקצוע ואחרי כמה שנים גם היה לי בן זוג אוהב שאהבתי בכל לבי וכשהוא נישק אותי על פי החזרתי לו נשיקות בתענוג גדול.
הייתי בסדר גמור, ואז הוא עזב פתאום והכל התמוטט, ובליבי ניקרה השאלה – האם זה עונש על היחס הרע שלי כלפי רני שלא זכה לקבל ממני אפילו נשיקה אחת?

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...