אילוסטרציה. צילום: Brocco, flickr.

 >  >  > 

האקס מהגיהינום - פרק ב'

השותף האידיאלי

יום אחרי שחלמתי שוב על רני, שוכב ערום ולוהט על השמיכה הצבאית המגרדת, צללים של עלי אקליפטוס רוטטים על גופו הרזה, מושיט אלי את ידיו ומתחנן שאנשק אותו על פיו, נכנסתי לסופר חדש שנפתח לא רחוק ממקום העבודה שלי.
לקחתי עגלה והתחלתי לשוטט בין המדפים, מנסה להיזכר מה יש ומה אין לי בבית (משימה שעד כה הטלתי על נתי), עשיתי סיבוב כדי להגיע למדור של מוצרי החלב ואז העגלה שלי נתקעה בעגלה אחרת שעמדה במעבר.
בעל העגלה הסתובב לעברי בחטף, וזה היה רני.
לרגע בהינו מופתעים זה בזה, סוקרים את השינויים הקטנים שחלו בנו במרוצת השנים שחלפו מאז התראינו לאחרונה.
שערו התארך ונאסף בקוקו קטן על עורפו ופניו שעוטרו בזקנקן צרפתי קטן התמלאו מעט, אבל עדיין היה לו גוף ארוך וצנום ועיניים חומות, רכות וביישניות, והחיוך שלו היה חששני ומבוהל משהו בדיוק כמו אז, כשהיה חייל חרמן ומפוחד שסקר אותי במקלחת, מגניב מבטים אל ערוותי המסובנת.
"לא השתנית בכלל." אמר אחרי שסיימנו את עסקינו בסופר וישבנו בבית קפה קטן, מביטים זה בזה בפליאה. "אולי התרחבת קצת, אבל חוץ מזה נשארת אותו דבר - החייל הכי סקסי בצה"ל."
"גם אתה נשארת אותו דבר." החמאתי לו, "הכרתי אותך מיד למרות הקוקו והזקן."
"אני לא זוכר שהיו לך כתפיים כל-כך רחבות וכאלה שרירים." החזיר רני את נושא השיחה אלי, ונגע בהיסוס בשערות שעיטרו את פניו.
"כשלמדתי עבדתי עבודה פיזית קשה מאוד. הייתי סבל ופועל, גם עכשיו אני עובד די קשה, אבל לפחות מרוויח קצת יותר טוב."
עדכנו זה את זה במהירות. הוא סיפר שכעת הוא גר אצל אימו שעדיין הייתה פזורת נפש ועסקה בענייניה, מניחה לו לנפשו.
סיפרתי לו בקצרה על נתי שעזב אותי, משאיר לי חדר פנוי וחור בתקציב. על החור שנשאר לי בלב לא סיפרתי.
"תגיד, איך זה יכול להיות שאף פעם לא יצא לנו להיפגש? הקריות לא כל-כך גדולות? מוזר שנפגשנו רק היום."
"טוב," משך רני בכתפיו, "אני לא מסתובב הרבה, וחוץ מזה, עד עכשיו גרתי בתל אביב, חזרתי לגור אצל אימא רק בחודשיים האחרונים."
להוציא ממנו מידע היה קשה כמו לעקור שן, אבל בסופו של דבר הוא סיפר לי, מדבר בקיצור ובחוסר רצון, שחי כמה שנים בתל אביב, ובשנה האחרונה התגורר עם חבר, איזה תומי אחד שהוא כינה - האקס שלי מהגיהינום.
"מה הוא עשה לך?" שאלתי בסקרנות שלא יכולתי לכבוש.
רני משך בכתפיו והעווה את פניו, "הוא לא מאמין בבלעדיות ביחסים, היה לו קשה לשמור את הזין שלו בתוך המכנסיים. ניסינו יחסים פתוחים וזה היה... עזוב, זה לא התאים לי."
"אני לא מתפלא." הצטחקתי, "אני הרי מכיר אותך, אבל אני מאוכזב, חשבתי שאני האקס שלך מהגיהינום."
הוא חייך וברכו נגעה בברכי מתחת לשולחן הקטן. "אתה היית נהדר, יש לי רק זיכרונות טובים ממך בני. למה נעלמת לי ככה?"
זה שסיפרתי לו הכל, בלי היסוס, מניח את העובדות המכוערות ישר על השולחן, רק מראה באיזה מצב נפשי רעוע הייתי.
הוא לטש בי מבט המום, עיניו מתרחבות בתדהמה. "אתה בני! אתה הלכת להיות זונה?" שאל מזועזע, ומיד כיסה בכף ידו על פיו כאילו ניסה לדחוף פנימה את המילים.
זה לא היה הזעזוע שעל פניו, אלא הרחמים שראיתי בעיניו שגרמו לקיבתי להתהפך. "כן, זה מה שנהיה ממני, זונה של חמישים שקל למציצה." אמרתי בגסות וברחתי משם לשירותים.
למרבה המבוכה לא הספקתי להקיא מעל האסלה והגינה הקטנה מאחורי בית הקפה המטופח ספגה את רוב תוכן קיבתי.
כבר הרבה זמן לא חשתי נבוך ומושפל כל-כך. מתעלם מרני שניסה להתנצל ולעזור ברחתי משם מהר ככל שנשאוני רגלי, נכנסתי מהר הביתה ועוד לפני שהתקלחתי ניתקתי את הטלפון כדי שאיש לא יוכל להשיג אותי.
רני הניח לי להירגע מעט, אבל למחרת, כשחזרתי מהעבודה, הוא המתין לי על המדרגות, נושא עציץ קטן של סיגליות אפריקאיות ורודות, וחיוך ביישני.
הזמנתי אותו פנימה. הוא ניסה להתנצל, אני מחיתי שאין צורך ולקחתי ממנו את העציץ. אצבעותינו נפגשו על ניר העטיפה הכסוף שעוטר בלבבות אדומים מבריקים, ופתאום התנשקנו.
"איזה טיפש הייתי שלא נישקתי אותך אז." אמרתי, והוא חייך, הניח את העציץ על השיש וחיבק אותי, "זה בסדר, תמיד אפשר לעשות תיקון." אמר בפשטות.
בפעם הזו כבר לא מיהרנו כל-כך, עשינו הכל לאט ובזהירות, עוקפים בקפדנות צלקות ישנות ופצעים שעדיין לא הגלידו, נוהגים בסלחנות אחד בשני, מנסים לרפא זה את כאביו של רעהו.
שנינו השתנינו מאז, כיום היינו בוגרים ומנוסים יותר וכבר לא קיבלתי כמובן מאליו את הפאסיביות העדינה שלו.
אחרי שצברתי ניסיון ולמדתי על בשרי עד כמה נבזיים בני אדם יכולים להיות אחד כלפי השני חשתי אסירות תודה לנוכח התנהגותו הסבלנית והרכות שלו.
עכשיו כבר נישקתי אותו על פיו בלי הסתייגויות, ושבתי להתנצל על השטויות שאמרתי לו אז. הוא צחק וסיפר לי שמעולם לא לקח ברצינות את דברי, ותמיד ידע שאני מסתיר מאחורי השחצנות שלי רגישות ופחדים שלא היטבתי להסתיר מפניו.
"אהבתי אותך כל-כך דווקא כי הצלחתי לראות מה אתה מסתיר מאחורי הקשיחות שלך." אמר, ולא שם לב שהוא מדבר על האהבה שלנו בלשון עבר.
אני כן שמתי לב לכך, אבל לא אמרתי כלום. אמרתי לעצמי שלא יזיק לי לגלות מעט טקט ואיפוק ושתקתי.
מיד אחרי הלילה הראשון שלנו יחד נתתי לו את המפתח הרזרבי לדירה (אחרי שהסרתי מעליו את מחזיק המפתחות של נתי) והזמנתי אותו להרגיש אצלי כמו בבית.
רשמית הוא המשיך לגור אצל אימו והחזיק אצלה חלק מחפציו, אבל את רוב זמנו בילה אצלי. ישנו יחד כמעט כל לילה ושוב לא הייתי בודד. היה לי את מי לחבק חזק לפני שנרדמתי, התעוררתי בחיוך לצד גוף חמים ומוכר שהתרפק עלי בפינוק לפני שקמנו.
הוא הכין קפה בזמן שהתגלחתי והיה נפלא לאכול יחד איתו ארוחת בוקר, להיפרד בנשיקה לפני שהלכתי לעבודה ולא לחזור יותר לבית ריק אחרי יום ארוך וקשה במפעל.
רני היה כל-כך נחמד וסבלני, כל-כך נוח לבטל את רצונו בפני רצוני, עד שאפילו ביני לבין עצמי בושתי להודות שעדיין אני מתגעגע לנתי.
היה לי נוח מאוד לגור איתו - הוא היה מסודר, מתחשב, מנומס, הוגן, ממש שותף אידיאלי ובכל זאת מצאתי את עצמי חולם שוב ושוב על נתי.
חסרה לי השתלטנות שלו, הלהט שבו היה מסתער עלי, מתווכח איתי כל פעם מחדש שהפעם זה התור שלו לזיין.
כשהיינו יחד התלוננתי עליו וקיטרתי שהוא משגע אותי, אבל עכשיו התגעגעתי למרץ שלו, למהומה שהיה מטיל בכל מקום, לאנרגיות שלו. חסרו לי המריבות הלוהטות שלנו שתמיד הסתיימו בסקס פרוע.
רני היה מקסים. היחסים שלנו היו כל-כך מנומסים ושלווים ומלאי רוגע. הכל היה מאורגן, מתוכנן, מנומס ומוקפד - עשינו סקס רק במיטה, ותמיד הוא היה הפסיבי, וכמובן שהוא מעולם לא העלה בדעתו להכאיב לי חלילה.
אף פעם לא הצלחתי לריב איתו ריב רציני ורותח כמו שרבתי עם נתי. הוא היה בן אדם כל-כך תרבותי ורגוע, גם כשכעס נשאר הגיוני ושקט.
במקום לשמוח מצאתי את עצמי משתעמם ומתגעגע לנתי שלא היסס להשליך עלי ספלים ונעליים בזמן ויכוח, ולחבוט בי באגרופיו הקטנים (שדגדגו אותי יותר מאשר הכאיבו).
כשכעס מאוד היה מסוגל להתנפל עלי, לנשוך ולצבוט אותי ברוב זעמו, וכשהייתי צוחק, משועשע מעצמת הזעם שטלטל את גופו הדק, ומחזיק אותו חזק כדי לרסן אותו, הוא היה מקלל אותי קללות איומות ונוראות שהצחיקו אותי עוד יותר.
לא, לא היו לי הרבה רגעי שלווה עם האקס שלי, תמיד הייתי דרוך להפתעה הבאה שיפיל עלי, אבל מעולם לא היה לי משעמם במחיצתו.
בעיקר התגעגעתי לקטעים האלימים שהיו לנו בזמן הסקס. כן, שמעתם טוב – סקס אלים.
בהתחלה הייתי מבויש ונבוך כשהוא הצליח לגרום לי, כמעט בעל כורחי, לאלץ אותו לעשות איתי סקס, אבל בסופו של דבר הצלחתי להבין שאין לי סיבה להרגיש רע בגלל שאני כאילו מאלץ אותו לשכב בשקט - רק ככה הוא מרשה לעצמו להיות פסיבי וליהנות מחדירה בלי להרגיש רע עם עצמו, והוא זקוק לכך ונהנה עוד יותר ממני.
אני לא חושב שהיינו יכולים להרשים מישהו שבאמת היה בקטע של סאדו–מאזו, אבל בשבילי לחבוט בישבנו עד שהאדים לפני שזיינתי אותו (בפעם הראשונה הוא כל-כך התרגש עד שגמר לי על הברכיים), היה אקט נועז ואפילו מפחיד מעט.
היו לנו גבולות ברורים שלא עברנו, ומעולם לא נגרם לו נזק, תמיד הייתי מודע מאוד לכך שאני חזק וכבד ממנו והקפדתי מאוד לא להגזים. הזהירות שלי עצבנה אותו לפעמים והוא היה קורא לי - אשכנזי לפלף וחנון – דבר שהיה מעצבן אותי עד כדי כך ש... לא חשוב.
בכל מקרה, מעולם לא איבדתי שליטה, וכל הקטע הזה נשאר תמיד בגדר משחק פרטי וסודי מאוד שהייתי מסוגל לשחק בו רק איתו.
למרות החיבה העצומה שרכשתי לרני לא העזתי אפילו לדבר איתו על הדברים שהייתי עושה במיטה עם נתי, ובכלל, העדפתי להמעיט בדיבורים על נתי מחשש שאתחיל להתנהג ברגשנות מיותרת, או אפילו, חס וחלילה, יעלו דמעות בעיני.
את החלק הרך והרגשני שלי שמרתי נעול וחבוי מפני רני שמצדו גם שמר בינו לבין עצמו את רגשותיו בנוגע לאקס שלו מהגיהינום.
למרות שהוא שתק ולא סיפר לי על תום ידעתי שגם הוא מתגעגע. פעמיים או שלוש הוא אפילו טעה וקרא לי תום - תמיד אחרי ששתה מעט ולא ממש שלט בעצמו - ומיד התנצל ונראה נבוך ומבויש עד כדי כך שהרגשתי צורך לפייס אותו ולהרגיע אותו.
לא התקשיתי לעשות זאת כי לא חשתי שמץ של קנאה, מה הטעם לקנא במישהו שהוא נפרד ממנו עוד לפני שנפגשנו? אמרתי לעצמי, דוחק בכוח את הקול הקטן שלחש לי שאני לא מקנא כי פשוט לא אכפת לי.
אני לא יודע מה הייתי עושה אם נתי היה טועה וקורא לי בשם של אחר, לא חשוב עד כמה שתוי הוא היה אני בטוח שלא הייתי מלטף את ראשו ואומר לו שזה בסדר ושישכח מזה.
אני לא רוצה לרמוז בכך שהסקס עם רני היה משעמם. חלילה... הסקס היה נהדר, הוא היה מאהב עדין, מתחשב וסבלני מאוד.
הוא מעולם לא סירב לי והמאסז'ים שלו היו ראויים לפרסי נובל אבל... אבל מה? מה בעצם הבעיה שלך בני? שאלתי את עצמי בזעף אחרי ששוב עשיתי ביד במקלחת בעוד רני ישן בנחת מול הטלוויזיה הדולקת בלי קול.
אז הוא מעדיף שאתה תזיין אותו, וגם כשהוא מוותר לפעמים ומזיין אותך הוא כל-כך עדין וזהיר עד שבא לך לצרוח, אז מה?
יותר טוב שהוא יהיה כמו נתי שהיה נאבק בך, ומתווכח, ומוציא לך את המיץ, ומאלץ אותך להרוויח כל זיון בזיעת אפיך, ושאיתו לא עשית כמעט אף פעם ביד כי לא היה לך מספיק כוח ומרץ? לזה אתה מתגעגע? למשוגע הקטן והעצבני הזה?
רני הוא לא טיפוס כזה וטוב שכך.
הוא פשוט בן אדם שונה לגמרי מנתי וזהו, תשלים עם זה ודי.
במשך כחודשיים עשיתי כמיטב יכולתי להשלים עם זה ודי, ואני גאה להגיד שמעולם לא נכשלתי, אף פעם לא קראתי לרני בשמו של נתי ותמיד השבתי לו בעדינות על עדינותו ועשיתי כמיטב יכולתי להיות ראוי לו. הייתי נחמד סבלני וחביב ותרבותי ומסודר ונשארתי נאמן רק לו.
כלפי חוץ נראינו כזוג מהשמים, אף אחד לא ידע שבלילה אני חולם על סקס פרוע ומתגעגע למריבות ולסצנות הקנאה המטורפות של נתי.
הרגשתי אשם לפעמים, בעיקר כשהייתי מתעורר מגורה אחרי חלום ארוטי על נתי, אבל מה יכולתי לעשות? אני אחראי על ההתנהגות שלי רק במשך היום, אני לא יכול לקחת אחריות גם על החלומות שלי.
ואז הגיע הקיץ - נעשה חם, גם פוליטית וגם חם בפועל. היו המון דיבורים על התנתקות, ועל מה שמותר או אסור ליהודי לעשות ליהודי.
גלי חום הרתיחו את האוויר, חולקו סרטים כתומים וכחולים, היו מהומות וקטטות, נישאו נאומים לוהטים, השמש קפחה על ראשי המפגינים, כבישים נפקקו בגלל מחאות המפונים, אנטנות של מכוניות עם סרטים כחולים נשברו, והחיים בארץ נעשו בלתי נסבלים עוד יותר מהרגיל.
"ממש פחד להדליק טלוויזיה." התלוננתי בפני רני שישב וקרא ספר עב כרס על איזה פילוסוף גרמני שניסה למזג את תורת הבודהיזם במשנה הפילוסופית המשעממת שלו.
רק עוביו של הספר גרם לי להרגיש עייף.
"אנחנו חיים בזמנים מרתקים." אמר בעצב וסגר את ספרו, מביט בי בתשומת לב. מרמז לי בלי מילים שהוא מוכן ומזומן להתפנות אלי אם רק ארצה לשוחח איתו.
אם הייתי מפריע ככה לנתי הייתי כבר חוטף נעל בית בראש חשבתי בתוגה, והמשכתי להתלונן שנמאס לי כבר ממה שקורה במדינה הזו.
חוץ מקול המוזיקה אני לא מעז לשמוע כלום ברדיו, ובטלוויזיה המצב לא טוב יותר - אם זה לא נאומים מפגרים של פוליטיקאים, אלו חדשות מדכאות על צעירים שדוקרים זה את זה בלי סיבה, או על מבוגרים שמתעללים בילדים. בכוכב נולד גילו שהכל רמאות וגם הטבע נגדנו - כל יום יותר חם ויותר לח והים מלא מדוזות שמונעות מאתנו אפילו את התענוג התמים של שחייה מרעננת.
"נמאס לי כבר מהמדינה המטורפת הזו!" סיימתי את נאומי בלהט.
"באמת?" שאל רני ברוב עניין והסיר את משקפי הקריאה שלו - משקפיים בי פוקליים עדינים עם מסגרת דקיקה שהלמו היטב את זקנקנו המטופח והבליטו את יפי עיניו החומות – "אז למה שלא ניסע מפה?"
"ניסע? לאן ניסע? מה פתאום ניסע?"
"להולנד למשל," אמר רני בנחת. "אמסטרדם מקסימה בקיץ, והיא מאוד גיי פרנדלי."
"למה דווקא הולנד?" התעצבנתי (עדיין לא התגברתי על הטראומה של אנה פרנק והשפה ההולנדית שכל-כך דומה לגרמנית, אבל גם שונה ממנה, מרגיזה לי את האוזניים), "למה לא ברצלונה? גם שם נחמד, וגם שם נוח להיות הומו, מה איבדת דווקא בהולנד?"
"את אבא שלי." אמר רני והלך למטבח, גבו הזקוף משדר אלי שהפעם קצת הגזמתי עם ההתפרצות שלי.
ככל שמזג האוויר התחמם גם סבלנותי הלכה והתקצרה, והוא, ששנא מריבות, היה פשוט קם והולך לחדר אחר כשהייתי מתחיל לדבר שטויות ולהתנהג בחוסר הגיון.
אף פעם הוא לא נעמד מולי כמו גבר ואמר לי שאני מעצבן, אידיוט גס רוח עם פה גדול, ושמגיעות לי מכות על ההתנהגות שלי.
לא, הוא היה מקפל את המשקפיים שלו בזהירות, שם אותם בנרתיק הזהוב והמעוצב לתפארה שלו, ואז מסתלק מהחדר, מניח למחוות ולשפת הגוף שלו לדבר במקומו.
יכול להיות שיש אנשים שימצאו בהתנהגות שלו משהו מאוד מתוחכם ותרבותי (או. קי. בסדר, אני מודה שיותר תרבותי לצאת מהחדר מאשר לצרוח ולהעיף ואזות מחרסינה על בן הזוג), אבל אותי זה עצבן נורא.
רציתי שהוא יתנפל עלי ויצרח, שיטלטל אותי חזק ויגיד לי שאני חרא, אגואיסט עם נימוסים של חזיר יבלות, ואיך אני לא מבין שהוא עדיין נאבק בסיפור הלא נגמר של יחסיו עם אביו שגר כעת בהולנד, ולמה אני גס רוח ואטום כל-כך כלפיו כשאני יודע שהוא בחור רגיש ושהוא מתייסר וסובל בגלל אביו שעזב את הבית כשהוא היה פעוט בן שלוש?
מאז שהתגרש מאימו, אביו של רני קיים עם בנו יחסים סבוכים של שנאה אהבה, היעלמויות לא צפויות וחזרות לא מוסברות שחירפנו את רני ואת אימו.
העובדה שרני יצא מהארון בפשטות ובלי בושה ביום הולדתו השש עשרה, ועשה את זה באומץ רב מול כל בני משפחתו המעטים לא שיפרה את המצב.
האבא שלא טרח להיות במסיבת יום ההולדת הגורלית ההיא בא שבוע אחר-כך בטיסה מברזיל, הרעיף מתנות, תוכחות, נזיפות, איומים והבטחות לסירוגין בניסיון לשכנע את בנו שהוא לא הומו והרחיק לכת עד כדי כך שלקח את רני לנערת ליווי כדי שיראה סוף סוף את האור.
רני מילא פיו מים בנוגע לאותה חוויה טראומתית, אבל מאז כל הקשרים שלו עם אביו נותרו וירטואליים.
רק לפני כמה חודשים אביו טרח סוף סוף להתקשר אליו, התנצל בחצי פה על התנהגותו בעבר ובישר שהוא התיישב סוף סוף בדעתו והוא נשוי כעת לצעירה שגילה כמחצית מגילו, ואם לא די בכך הוא עומד להיות שוב אבא.
"והפעם אני מקווה להצליח יותר במשימה." אמר בחרטה, והזמין את רני לבוא לפגוש את אשתו ואת הוריה שמנהלים עסק מצליח של שיפוץ גגות רעפים וזקוקים תמיד לעובדים צעירים וחרוצים.
רני ואימו קיבלו את הבשורה ברגשות מעורבים. אימו מלמלה בבוז שיש אנשים שמתבגרים מאוחר יותר מאחרים, ומוטב מאוחר מאשר בכלל לא, ורני הסתבך בין תחושות של קנאה מחד ושמחה על התרככותו של אביו מאידך.
בסופו של דבר רני החליט כמובן לעשות את הדבר הנכון ואיחל לאביו אושר ושמחה, ואחרי הלידה של אחיו למחצה שלח לאשתו החדשה של אביו זר פרחים עם כרטיס ברכה רגשני.
הייתי צריך לזכור את כל הדברים הללו כשהוא העלה את הרעיון של הולנד ולא להסתער עליו כמו ג'מוס חסר נימוס.
הלכתי למקלחת, שטפתי את פני במים קרים, הסתכלתי לעצמי עמוק בעיניים, התעלמתי בגבורה מכך שיש לי עוד קמט בין הגבות והתחלה של שקיות מתחת לעיניים, ואמרתי לעצמי שרני הוא החבר שלי ושאני צריך להיות שם בשבילו (ביטוי פלצני מעצבן), לתמוך בו ולעודד אותו, ולחשוב לשם שינוי גם עליו ועל הרגשות שלו.
אחר-כך ניגבתי את פני והלכתי אחריו למטבח כדי להציע לו את אהדתי, תמיכתי, עזרתי וכתפי הרחבות.
למזלי הוא לא שאל מעולם למה אני לא מציע לו גם את אהבתי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...