אילוסטרציה. צילום: Brocco, flickr.

 >  >  > 

האקס מהגיהינום - פרק ג'

בירה עם אחמט

מפליא כמה דברים צריך לעשות לפני שנוסעים לכמה חודשים מהארץ. מרגע שהחלטנו לנסוע היינו עסוקים ללא הרף בסידורים ובריצות לפה ולשם.
רני התפטר מעבודתו בלי הנד עפעף, בטוח שכשיחזור, אם יחזור, הוא כבר ימצא משהו אחר טוב לא פחות, וגם אם לא, יהיה בסדר, אף אחד לא יזרוק אותו לרחוב.
אני לעומתו באתי מרקע שונה, משפחתי לא הייתה אמידה כמשפחתו, וגם אם הורי היו עשירים יותר מרוטשילד מה זה היה עוזר לי? הם לא רצו כל עסק איתי ואני חשתי כנ"ל.
מאחר ולא היה לי גב כלכלי לא נחפזתי כל-כך לזרוק עבודה טובה עם סיכויים להתקדמות, אבל למזלי הבוס שלי גילה הבנה רבה ואמר שבין כה וכה בקיץ יש האטה בתחום שלנו ועד שהמצב הפוליטי והכלכלי יתבהר ויירגע הוא יכול להרשות לעצמו לוותר עלי.
"אני בטוח שאחרי שהקיץ יסתיים ויעשה קצת יותר קריר תתחיל להתגעגע, אני מצפה שאחרי החגים תחזור הביתה כמו טטל'ה." אמר בנימה אבהית לא צפויה וטפח קלות על שכמי.
עוד בעיה הייתה הדירה שלי שנשארה שלי רק בזכות עזרתו הכספית של רני שעזר לי לשלם את המשכנתא.
הבעיה הזו נפתרה בקלות מדהימה בעזרת השכנים ממול. הם החליטו שהקיץ הם הולכים לשפץ את דירתם מהמסד ועד הטפחות והיו מאושרים לשכור ממני את דירתי המשקיפה על דירתם המשתפצת. נרגשים מאוד ממזלם הטוב הם סיפרו לי שהקבלן נשבע להם שאחרי החגים הדירה שלהם תהיה מוכנה למגורים.
מאחר וקצת פקפקתי בהבטחות הללו (קבלנים, אתם יודעים איך הם) אמרתי להם שאין בעיה, שייקחו את הזמן שלהם, אני חושב שאשאר באירופה לפחות חצי שנה והם מוזמנים לשהות בדירתי (תמורת שכר דירה כמובן) עד שאשוב.
נשאר לי רק למכור את מכוניתי התשושה. פניתי לקובי - אחי הגדול. "מה אתה דאגן כזה? תמיד יש שוק טוב למכוניות ישנות וזולות." הוכיח אותי קובי - היחיד מבני משפחתי ששמר איתי על קשר ולא הזדעזע מההומואיות שלי, אם כי לחתונה שלו הוא לא הזמין אותי, וגם לא לברית המילה של בנו הבכור.
בעזרתו הטרנטה שלי נמכרה מהר משחשבתי והכל בא על מקומו בשלום.
כדי לטפל בהארכת הדרכון שהוצאתי מזמן כשנסעתי לטיול קצר מדי ליון (טיול שהשאיר לי טעם של עוד), התייצבתי במשרד הפנים בחיפה.
אחרי שמצאתי חנייה והתפעלתי מהבניין החדש שנראה מבחוץ כמו חללית בטון מוזרה ומבפנים כמו עוד בניין משרדים רגיל ומשעמם, עמדתי בתור, התעצבנתי על האיטיות של הפקידה, הכל כרגיל, ואז, כשכבר פניתי ללכת משם, שמח וטוב לב, נתקלתי לפתע בשולי - אחותו של נתי.
היו לו עוד כמה אחיות, ואח אחד שחי אי שם בארה"ב. כולם, חוץ משולי, שנאו אותי למרות שלא הכירו אותי כלל, אבל היא הייתה שונה.
קרובה בגילה לנתי, דומה לו עד כאב בעיניה השחורות ותלתליה הקופצניים, היא סירבה להחרים אותו כשחי איתי, ומדי פעם כשהתקשרה לספר חדשות מהמשפחה שוחחה גם איתי.
אחרי שנישאה היא באה לבקר אותנו עם בעלה, ואת הלחץ וההתרגשות של נתי לקראת הביקור שלה אני לא אשכח עוד שנים רבות.
גם אם המלכה ויקטוריה ירום הודה הייתה יוצאת מקברה המלכותי ובאה לאכול אצלנו ארוחת ערב הוא לא היה עושה מהומה כזו.
מרוב עצבים שרפתי את הסיגרים שטיגנתי וקיבלתי כוויה ביד. כמובן שרבנו וצרחנו אחד על השני ואחר-כך התפייסנו ו... עזבו. העיקר שהכרתי את שולי והיא אותי.
למרבה השמחה גם היא סיימה את עסקיה במשרד הפנים ואני הזמנתי אותה לשתות מיץ, לאכול גלידה ולספר לי חדשות על נתי.
"עכשיו כשאימא כבר הבריאה מהניתוח והכל בסדר יש לו אפילו זמן לטייל קצת." סיפרה לי שולי בחיוך נעים, "מגיע לו, אחרי כל הבעיות והקשיים שהיו לו שם, הם צריכים לעשות רק עוד בדיקה אחת חשובה ומיד אחרי החגים הם יחזרו הביתה."
למראה הבעת הפליאה על פני היא הבינה שאין לי מושג על מה מדובר ונחפזה לעדכן אותי – אימו של נתי חלתה, הפעם באמת, ונזקקה לניתוח מסובך בליבה.
המשפחה ערכה כינוס חירום והוחלט פה אחד שהאימא תיסע לעשות את הניתוח המסובך בארה"ב ותשהה אחר-כך בביתו של בנה הבכור שגר ליד בית החולים.
נשארה רק הבעיה של מי ילווה את ההורים בנסיעה הארוכה והמתישה עד לבית האח הבכור. היה ברור שהם לא יצליחו להגיע בלי ליווי – הם לא דברו מילה באנגלית ובחו"ל היו חסרי ישע כילדים.
אחיותיו של נתי היו מטופלות בילדים קטנים ולא יכלו להתפנות, ונתי היה האיש היחיד שהיה פנוי למשימה. כמובן שהוא נחפז להציע את עזרתו והיה מוכן אפילו להתפטר מעבודתו כדי שיוכל לשהות עם הוריו זמן רב ככל שיידרש.
אביו הקשיב בכובד ראש להצעתו הנדיבה ואחר-כך אמר שהוא מודה לו מאוד, אבל כל זמן שהוא חוטא באיסור המפורש של משכב זכר הם לא מעוניינים בנוכחותו.
נתי נעלב וכבר היה מוכן להסתלק לבלי שוב מהכינוס המשפחתי, אבל אחיותיו פרצו בצעקות והתחוללה מהומה שלמה.
כולם צרחו, בכו, נאמו, האשימו זה את זה, ולבסוף השתיק דודו את כל הנאספים ואמר לו שהוא מקצר במו ידיו את חייה של אימו שליבה נחלש רק בגלל שהתעקשה להמשיך בהריון איתו למרות אזהרות הרופאים, ושאם היא תמות הכל יהיה באשמתו ובגלל ההתנהגות הסוטה והמגעילה שלו.
נתי נעשה חיוור כמו סדין סיפרה שולי, מלטפת בהנאה את כרסה התופחת, (היא הייתה בתחילת התשיעי), וברח החוצה בדמעות, ואחרי כמה שעות חזר לבית הוריו עם מזוודה מלאה בגדים. למחרת בא טנדר עמוס בכל החפצים שלו והוא חזר לישון בחדר הישן שלו בבית כאילו מעולם לא עזב.
"כמה ימים אחר-כך הם טסו לארה"ב ואימא עברה בשלום את הניתוח. אנחנו מקווים שמיד אחרי החגים היא תחזור לארץ בריאה ושלמה." סיימה שולי את סיפורה.
עכשיו הבנתי הכל - בגלל זה לא הצלחתי להשיג אותו בנייד, וגם הטלפונים שעשיתי בלב הולם מפחד לבית הוריו לא נענו אף פעם, ובגלל זה הוא כתב לי את המכתב המופלץ והמעצבן ההוא שלא נשמע כלל כמו מכתב שנתי היה כותב מרצונו החופשי.
שילמתי על הגלידה והשתייה של שולי, ובעוד היא מחסלת גם את המיץ שלי סיפרתי לה שאני בסדר גמור, שיש לי חבר חדש, ושאני נוסע לטיול ארוך לאירופה.
איחלתי רפואה שלמה לאימה שלה, מסרתי ד"ש לנתי והלכתי משם, זקוף ורגוע כלפי חוץ, ומרגיש כמו קערית ג'לי באמצע רעידת אדמה מבפנים.
לא סיפרתי לאף אחד על הפגישה עם שולי, אפילו לא לרני שהיה מרוצה ומאושר כפי שלא ראיתי אותו כבר מזמן.
ההכנות לנסיעה הפיחו בו רוח חדשה. מלא מרץ הוא התרוצץ כל היום בסידורים שונים ומשונים, ובלילות היה מתמוטט מעייפות.
גם אני הייתי די עסוק, ורק כשהתיישבנו סוף סוף במטוס ההומה תיירים צעקניים נזכרתי לפתע שכבר למעלה משבועיים לא קיימנו יחסי מין. משום מה נראה היה שהיובש הזה שהשתרר במיטה שלנו לא הטריד אותנו כלל.
אולי זה בגלל החום, או העייפות, הרהרתי לעצמי, לא נורא, בחו"ל בטח נרגיש אחרת. חייכתי אל הדייל הבלונדיני החמוד שחייך אלי חזרה וקרץ לי, פרשתי שמיכה על ברכי ועל ברכיו של רני, אחזתי בכפו מתחת לשמיכה ונרדמתי.
שבוע אחרי הטיסה להולנד כבר טיפסתי על סולם ארוך שהושען על קיר של בית לבן עם גג רעפים אדום. למותני הייתה מהודקת חגורת כלים עשויה עור צהבהב וגמיש עם מסמרים ופטיש ועל ראשי הגנה קסדה ירקרקת.
הנוף היה עוצר נשימה - האוויר הצח והצלול. הפרות החומות לבנות. הירוק הדשן והרענן של העצים והדשא. הקרירות משיבת הנפש של אוויר הבוקר - הרגשתי כמו בתוך תמונה של קופסת ממתקים.
קשה להאמין שאני עומד לקבל משכורת על הכיף הזה. למרות ההנאה הרבה ששאבתי ממראה הנוף הרי שלא לשם כך טיפסתי על הסולם - מטרתי הייתה לשבת על הגג ולחזק את הרעפים החדשים במסמרים מיוחדים לדבר.
התרווחתי על קצה הגג והפניתי את ראשי לאחור לראות מה שלום רני שהיה אמור לטפס אחרי, שלומו לא היה טוב. הוא נתקע באמצע הסולם וגוון פניו תאם באופן מפתיע לצבע הקסדה שלו.
חזרתי לאחור וירדתי שוב בסולם שהתנודד מעט תחת משקלנו המשותף. רני פלט זעקת פחד ונצמד אלי, עיניו עצומות בחזקה וגופו רועד.
כדי שנוכל לחזור לאדמה היה עלי לנתק את אצבעותיו אחת לאחת מהסולם ולהוליך אותו בזהירות רבה כשאני מחבק אותו ומדבר אליו ללא הרף בקול מרגיע, עד שבסופו של דבר הגענו למטה.
רני התמוטט, מותש ומבויש על הקרקע לרגלי אביו שנראה מגודל, זועם ומאוכזב ובכל זאת דומה להפליא לבנו אם כי היה שמן יותר, גבוה יותר, והרבה פחות נחמד וסבלני.
"אל תצעק עליו, זו לא אשמתו שיש לו פחד גבהים." התחצפתי אל מר סגל, מדהים בכך את שאר הפועלים - ערב רב של גברים הודים, פקיסטנים וטורקים. כולם, חוץ מאחמט המשופם ושחור הבלורית, נעצו בי מבטים נוזפים, אבל לי נמאס כבר מהבעל בית הרגזן שלי שכל הזמן הציק לרני והטיל עליו משימות שלא היו לפי כוחו.
דווקא אשתו, אניקה, הייתה מתוקה מאוד, ונטלי, התינוקת החדשה, הייתה מקסימה, אבל מר סגל היה טיפוס לא סימפטי ולדעתי הוא עשה לרני טובה ענקית כשהסתלק מהארץ ומחייו.
רני כמובן לא חשב כמוני וניסה בכל כוחו לרצות את אביו, אבל למרבה הצער הוא לא ניחן בחוש טכני, לא היה מסוגל לדפוק מסמרים, להבריג ברגים, או לחסל גלונים של בירה, ואני מצאתי את עצמי מגן עליו, וחוצץ בינו לבין אביו תוך שאני מנסה גם להרוויח קצת כסף למחייתנו.
אמנם גרנו בדירת מרתף קטנה ונחמדה שהייתה שייכת למשפחתה של גברת סגל החדשה שדרשה שנקרא לה אניקה והייתה נחמדה מאוד, אבל נדרשנו לשלם שכר דירה כאילו היינו זרים ולא קרובי משפחה, והיינו צריכים לקנות לבד אוכל, ובקיצור, להיות עצמאיים בשטח.
"נגמר הפינוק של אימא." הצהיר מר סגל בקול רועם מיד כשהגענו לביתו, ועוד לפני שהבנו מה ואיך הוא הוכיח לנו הלכה למעשה שהוא מתכוון לכך באמת ובתמים.
אני, שלא זכיתי מימי לשום פינוקים של אימא והייתי רגיל לעבודה קשה בתנאים הרבה יותר גרועים הסתדרתי לא רע, למדתי מהר את העבודה, והתחברתי בקלות עם שאר העובדים.
רני שנא כל רגע, גילה שהוא מתעב את אביו שגם הוא לא ממש התלהב מבנו עדין ההליכות, והיה אומלל יותר מיום ליום.
ניסיתי לחפות עליו, לקחת על עצמי את המשימות הקשות יותר, ולשכנע את אביו שהוא מוכשר בתחומים שונים שאין להם קשר לבנייה ושיפוצים.
רני התמחה בעיצוב גרפי ממוחשב וטיפשי היה לתת לו פטיש ביד, אבל לא הצלחתי לשכנע את אביו למצוא לו עבודה שתהלום את כישוריו. מר סגל חזר והתעקש בקול רועם שהכל עניין של כוח רצון ועקשנות, ובעוד כמה ימים, אם רני רק ירצה, גם הוא ילמד להיות בעל מלאכה מסוקס וחסר פחד.
"הוא שונא אותי, הוא פשוט לא סובל אותי." יבב רני בזרועותיי באותו ערב כששכבנו לישון, מותשים אחרי עוד יום עבודה מפרך, "הוא חושב שאם אני אטפס על גגות ואדפוק מסמרים אני אפסיק להיות הומו."
"שטויות. אין שום קשר בין העבודה שלך להומואיות שלך." התרגזתי, "אני לא פחות הומו ממך ואני כן מצליח בעבודה הזו, מה זה שייך בכלל?"
"לדעתו זה קשור." התעקש רני, "אתה יודע שהוא לא מאמין שאתה ישן איתי? הוא חושב שזו המצאה שלי ואתה מעדיף נשים. לדעתו מי שמספיק גבר לטפס על הגגות, לעבוד עם פטיש ומסמרים ולהניח רעפים בשורה ישרה לא יכול להיות הומו."
נאנחתי בשקט וליטפתי אותו, מעדיף לשמור לעצמי את הידיעה שבכיר הפועלים של מר סגל, אחמט עב השפם, גבר שבגברים על פי הופעתו, שרירי ושעיר ותפוח שרירים, ניסה לצבוט את עכוזי עוד ביום הראשון לבואי לעבודה, ומאז, כל פעם שאני נמצא אתו לבד, הוא דוחף ידיים, מנסה לנשק אותי, ומקפיד לבחון אותי היטב בעיניים מבריקות מחרמנות כשאני מחליף בגדים בסוף היום.
רני אולי היה מאמין לי, אבל מר סגל היה חוטף התקפת לב לשמע הידיעה הזו.
"אני רוצה שנסתלק מכאן." אמר רני, "למה שלא נקום ונלך מפה? אני שונא אותו והוא שונא אותי. רע לי פה."
כל ערב אותו פזמון. "אנחנו נסתלק מכאן ברגע שנגמור את העבודה של מר דה פריז." שיננתי לרני בסבלנות כל ערב מחדש.
"אבל..."
"אין אבל חמוד. אבא שלך חתם על חוזה ואם נסתלק הם לא יגמרו את העבודה בזמן והוא ישלם קנס שינוכה ממשכורות השאר, שלא לדבר שאנחנו לא נקבל פרוטה, ואנחנו זקוקים לכסף הזה כדי להמשיך לטייל."
"אני יכול לבקש כסף מאימא." אמר רני, ואני שבתי והסברתי לו מחדש שאני לא מוכן לקחת כסף, לא ממנו ובטח שלא מאימא שלו.
"התחייבנו לעבוד שם עד סוף השבוע וזה מה שנעשה." חזרתי בעקשנות על מה שאמרתי כבר אתמול ושלשום.
"מחר אתה יכול להגיד שאתה מרגיש לא טוב ולהישאר בבית אם תרצה." הצעתי.
"ולהשאיר אותך לחסדיו של אחמט הטורקי החרמן." הפתיע אותי רני בכושר אבחנתו המשובח.
"אני אסתדר איתו, אל תדאג חמוד."
"אולי כדאי שתשתף איתו פעולה כי ממני לא יצא לך שום דבר. אני כל-כך מדוכא בגלל אבא עד שלא עומד לי. אני חושב שנעשיתי אימפוטנט." המשיך רני לדכא את עצמו עוד יותר.
"אל תדבר שטויות, אנחנו פשוט נורא עייפים ועוד לא התרגלנו ו..." ברברתי שטויות, מנסה למצוא תירוצים לכך שחיי המין שלנו נראו כמו מדבר סהרה באמצע אוגוסט, ולבסוף הבחנתי שהוא נרדם וסתמתי את הפה.
שכבתי לצידו וחשבתי בקדחתנות מה לעשות הלאה. היו לנו עוד כמה ימים עד שנסיים את העבודה, ומר סגל כבר סיפר לי שהוא חתם על עוד חוזה והיה מעוניין מאוד שאני אמשיך לעבוד איתו, מה שהיה יכול להיות די טוב, כי ממש לא בא לי לנסוע לברצלונה - היעד הבא שלנו – כתפרנים.
עוד שבועיים של עבודה ונוכל לישון במלון ממש טוב ולא לעשות חשבון לכל גרוש, אבל אני בספק אם רני יחזיק מעמד עוד שבועיים בעבודה הזו, לא כשאבא שלו נושף בעורפו בצורה כזו, אולי...
נרדמתי גם כן והתעוררתי בבוקר, מגלה שרני נעלם.
אניקה סיפרה שהוא החליט לנסוע לעיר (הבית שבו גרנו היה בכפר קטן ליד אמסטרדם שנקראה בפי כל העיר) לחפש עבודה אחרת בתחום עיצוב גרפי ממוחשב.
באותו יום התקדמנו מהר מכפי שתכננו. בלי רני שהעכיר את מצב רוחו של מר סגל האווירה הייתה נעימה יותר, הוא הפסיק לזעוף ולרטון ואפילו החמיא לנו על זריזותנו ושיחרר אותנו מוקדם מהרגיל.
באותו יום נעניתי לראשונה להזמנתם של הקולגים שלי והלכתי אתם לשתות בירה. מאחר ולא הייתה לי מכונית הציע אחמט להסיע אותי לפאב במכוניתו, בדרך עצרנו בדירתו כי הוא טען שעליו להחליף חולצה.
תכננתי להישאר ולהמתין לו במכונית, אבל הוא הניח יד על ברכי ואמר לי באנגלית האיטית והכבדה שלו שבעצם הוא לא ממש מחבב בירה, ומה דעתי? והביט בי במבט גלוי ועז שלא נזקק לשום תרגום.
לא זיינתי כבר למעלה מחודש ואחמט, בסרבל העבודה הכחול שלו, דמה לציור של אחד הגברים שנהג לצייר טום אוף פינלנד נוחו עדן. שמתי את ידי על ידו ולחצתי עליה, מהנהן לעברו ומחייך, וכמה דקות אחר-כך כבר היינו במיטה שלו.
זה היה טוב. זה היה חזק ואלים ומספק - בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי כל אותם חודשים עם רני. כשיצאתי משם, מסוחרר מעט למרות שלא לגמתי אפילו טיפת אלכוהול גיליתי להפתעתי שאני לא חש שום רגשות אשמה.
הייתי בטוח שגם אם רני יבחין בסימנים שהותירו כפות ידיו הגדולות של אחמט על גופי הוא לא יגיד כלום.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...