אילוסטרציה. 

 >  >  > 

אתה הרופא שלי - פרק ח' (ואחרון)

לא נסחפת קצת?

שאול התעקש שנעבור בדירה וניקח דברים שהוא זקוק להם לפני שחוזרים הביתה. נכנסנו לדירה. למרבה המזל, אלון, שנעצר ושוחרר כבר ממעצרו, לא היה בדירה. שאול חלף בין החדרים, עזרתי לו לאסוף את החפצים שביקש לקחת עימו, מעט בגדים, ספרים, דיסקים, אלבומי תמונות ושני ציורי שמן של נופי ים שהורדנו מהקיר. הכנסתי אותם לתיקים ולשקיות שארגן. שאול התבונן סביבו, נפרד בעיניו מהמקום שהיה ביתו בשנים האחרונות. "זהו. לא אכפת לי מהשאר. יאללה ניסן, נעוף מפה!"
הנסיעה הביתה חלפה בשתיקה, פקקי תנועה של יום חמישי. קול המוזיקה, שהרדיו שלי מכוון אליו תמידית (עד שהם מגיעים לסשנים של ג'אז מעצבן וצרחני או למוזיקה מודרנית חסרת הרמוניה וטעם) מנעים את דרכנו. אני מציץ בשאול, ראשו שעון על משענת המושב, עיניו עצומות. אני מניח לו לשקוע בשקט שלו. כאילו הוא מרגיש שמחשבותיי עוסקות בו, מבלי לפקוח את עיניו הוא גישש ושלח את ידו אל ידי שאחזה בידית ההילוכים והניח אותה לשנייה ארוכה.
"ניסן... אתה המלאך המושיע שלי."
"שאול, לא נסחפת קצת?"
"לא, ניסן. ממש לא... אני לא דתי. אפילו לא מאמין. בעצם אני אתיאיסט מוחלט, אבל אני מאמין בגורל. ואני מודה לגורל ששלח אותך אלי בזמן ש... שהייתי הכי זקוק לך, הכי מרוסק, תרתי משמע. איך הייתי מצליח להתמודד עם כל התהפוכות והאירועים האלה בלעדיך?"
"אני חושב שאתה ממעיט ביכולותיך. כמו שאתה מתמודד עם בנייה ושיחזור של כלי נגינה, כך היית מצליח, אני בטוח. אבל כמוך, גם אני אתיאיסט, וגם אני מודה לגורל שהפגיש בינינו."
פנינו והעפלנו בפיתולים המובילים לזיכרון יעקב, השמש צללה לעבר הים שבער בכתום וזהב. מבריכות הדגים המריאה להקת שקנאים ענקית לעבר השדה החרוש הענק, שם יעבירו את הלילה.
הגענו לרחוב השליו, דלת החנייה נפתחה, הרכב החליק באיטיות למקומו. שלחתי את שאול פנימה, הביתה, העמסתי את חפציו והעברתי את מה שביקש לחדרו ואת השאר הכנסתי למחסן. נכנסתי למטבח והתחלתי בהכנות לארוחת הערב. חתכתי ברוקולי וכרובית לפשטידה, ריסקתי גבינה צהובה, קילפתי דלורית ובטטות למרק, מניח להן להתבשל ולהתרכך במים, קוצץ בנדיבות זנגביל, מוסיף חלב קוקוס, בוחש. שאול בחר דיסק מתוך האוסף שלי, צמד פסנתרנים ישראלי צעיר ודינאמי. "הם מדהימים! מסונכרנים באופן טלפאתי ממש." העיר.
מעכתי בממעך את הדלורית והבטטות עד שהתקבל מרק סמיך וכתום. בעוד הפשטידה נאפית בתנור, הכנתי סלט חסה ענקי, הוצאתי זיתים ירוקים מהשוק וחצילים קטנים שאני כובש בעצמי עם טונות של כוסברה ושום כתוש. פרסתי לחם, מזגתי לנו מיץ טבעי. שאול ערך את השולחן והתיישבנו לאכול.
חייכתי למראה שאול שנהנה והתמוגג מהאוכל הביתי אחרי ארוחות בית החולים המשמימות. אני לא מפסיק להתפלא עד כמה מרגישה נוכחותו בבית כדבר הכי נכון, הכי טבעי ונעים. אכלנו בשקט, שקט מהסוג הנעים, לא מהסוג המעיק והמביך. הבטתי סביב. הבית מלא אור, כאילו... הרגשתי כאילו שאנחנו מכירים כבר שנים.
אחרי הארוחה פיניתי את הכלים והכנסתי למדיח, שאול הכין לנו תה חזק. התיישבנו בחדר האורחים, שאול שולח מבטים עצובים לעבר הצ'לו. ייקח זמן עד שהוא יוכל לשוב ולנגן, לבנות כלים ולחזור לשגרה. כך, נהנים מהתה, מהשלווה, נינוחים זה בחברת זה, כמעט ולא משוחחים, מאזינים למוזיקה הנפלאה.
"אני מת להתקלח, ניסן, אבל... איך אני עושה את זה עם הגבס?"
"נעטוף את הגבס היטב בניילון, ואני אעזור לך."
הוא הנהן אבל נראה נבוך. עלינו לקומה השנייה, הוא החל לפשוט את הבגדים והסתבך מעט. כשעזרתי לו להיחלץ ממכנסיו התגברה מבוכתו. מתחתוניו בלט אוהל ענק. הוא ניסה לשווא להסתירו בידו.
"שאול, תירגע, אני רופא. ראיתי כבר הכל..."
חזה גברי ושרירי נחשף לנגד עיני. ניכר שהשריריות היא לא מהסוג של עבדי חדר כושר, אלא נובעת מעבודה פיזית יומיומית. שעירות החזה סקסית בצורה מדהימה גולשת גם לכתפיים ולגב. בלעתי רוק וניסיתי בכל כוחי להיות ענייני. הוא הפשיל את תחתוניו, ועזרתי לו להשתחל מהם מבלי לאבד שיווי משקל, כשאני נאבק בעצמי לא לנעוץ מבטי במראה שנתגלה. שאול נראה נהדר עם בגדים, אבל בלעדיהם... אלוהים! איך אני אמור לעבור את זה מבלי לגמור?
"אני כבר חוזר." אמרתי ומיהרתי להביא שקיות אשפה גדולות, מקווה ששאול לא הבחין באוהל שלי. חזרתי עם השקיות ועם סליל דבק. בזריזות פערתי פתח לכף ידו, השחלתי את ידו המגובסת לתוכה, מצמיד ואוטם את הקצוות בעזרת סרט ההדבקה. "זהו. למקלחת." הוא עמד חיוך מבויש על פניו.
"עכשיו תורי." אמרתי.
הוא פרץ בצחוק. "מה, להביא לך שקית?"
פשטתי בזריזות את בגדי ונכנסנו למקלחת. פתחתי את זרם המים, מתאים את חומם, מנסה לעשות הכל חוץ מלחשוב על שאול, על כמה מראה גופו מסעיר אותי... אבל אברי בגד בי. זרם המים החמים עטף את שנינו.
"ניסן, אם זה מביך אותך יותר מידי אני אנסה להסתדר לבד... אני רואה ש..." אמר ואז עבר לנימה מבודחת יותר, " אני אמנם לא רופא ועדיין לא ראיתי כבר הכל... אבל מה שאני רואה אני מאד מאד מאד אוהב."
אני חושב שבאותו רגע להטתי כולי. אבל לא ברחתי. להפך. הרגשתי שאני סוגר אליו מרחק, מחזיק בעורפו ומושך אותו אלי, נרעש כולי, ליבי הולם ובראשי המשפט של יעלי, "תעשה רק מה שמרגיש לך טוב ונכון. הגיע הזמן שתסמוך גם על לבך, לא רק על ראשך."
עיניי בתוך עיניו, משתאה כיצד הן מתחלפות מרוך לסערה ומסערה לרוך, הוא לא זז, אני שם לב שהמרחק בינינו נסגר, פתאום מבין שאני הוא זה שמתקרב אליו עד ששפתי נחו על שפתיו בנשיקה רכה, ארוכה ואינסופית. שפתיו נפתחו, מניחות ללשוני לחדור לפיו. ופתאום החל להגיב בלהט לנשיקה, לשונו משתובבת עם לשוני, ואז עובר ומנשק את פני באלפי נשיקות קטנות, לוחש את שמי שוב ושוב ועוד פעם נועל שפתיו על שפתי. אני לא יודע כמה זמן עמדנו כך, כשפתאום זרם המים התחלף מחמים לקרים-קפואים. זינקתי לסגור את הברז, ופרצנו בצחוק משוחרר. עזרתי לו להתנגב, עוטף אותו במגבת גדולה, אחזתי בידו והובלתי אותו לחדר השינה שלי.
"ניסן... אני... אתה... אתה בטוח?" הוא לחש כששכבנו על צידינו, פנים אל פנים, עיניו נוצצות. הנהנתי בלי מלים, מביט בעיניו, ידו מלטפת את פני ושערי, ידי את לחיו, גופי מרגיש נכון, ליבי מרגיש נכון וכל כולי כמה אליו.
"התאהבתי בך מהרגע שהצעת לי טישו..."
"שאול, כשפתחתי עיניים וראיתי אותך לראשונה, ידעתי כבר אז שאני נמשך אליך. לא... לא הבנתי מה קורה לי. הרגשתי מבולבל. יעל הרגישה שעובר עלי משהו, והבינה מיד שזה קשור בך. גם נמרוד... היא אמרה לי ללכת אחר ליבי, וזה בדיוק מה שאני עושה, זה מרגיש לי..."
"מוזר, דוקטור?" הוא שאל, מלטף אותי ומחייך.
"מוזר? לא... לא מוזר. זה מרגיש לי נכון, ומרגיש לי טוב, ו... כן שאול, אני אוהב אותך. מאד. אתה הרופא שלי. ריפאת את ליבי." הוא הצטחק "מאז שהייתי ילד לא שיחקתי בחולה ורופא." אמר והסתער על פני בנשיקות עדינות, ממלא אותי בערבוביה של רוך וסערה באהבתו.

 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...