אילוסטרציה. 

 >  >  > 

אתה הרופא שלי - פרק ז'

הכל נהיה שחור פתאום

את הבוקר ביליתי בחדר הניתוחים, מלווה את אחד הילדים שעבר ניתוח מסובך. ילד דרוזי חמוד, עם משפחה נהדרת שלא עזבה אותו לרגע. הוא נאבק במחלה ובסיבוכיה אבל תמיד האיר חיוך את פניו. ילד מקסים. הרגשתי שאני חייב להיות עימו ולוודא שהכל בשליטה. הניתוח המסובך נמשך כשבע שעות בידי מומחה מגרמניה שמגיע לבית החולים פעמיים בשנה לבצע ניתוחים בשיטתו המיוחדת. הרגליים כבר רועדות מרוב מאמץ, אבל הלב מתמלא בשמחה, יודע שנעשית עבודה יסודית ושלילד יש סיכוי לשוב לחיים נורמאליים בקרוב. הייתי כל כך מרוכז במתרחש, ורק כשיצאתי מחדר הניתוח, כשפשטתי את החלוק נזכרתי שחשתי ברטט של הנייד מספר פעמים.
בין שפע השיחות שלא נענו היו גם אחת עשרה שיחות והודעות ממזכירתי, להתקשר אליה דחוף.
"דוקטור, תשמע. הגיע למיון גבר שהותקף ויש לו חבלות. לפני שאיבד את הכרתו הוא הזכיר את שמך."
"ציפי, מה שמו?"
"קידר... קוראים לו שאול קידר. אתה מכיר אותו?"
נשימתי נעתקה.
" דוקטור... דוקטור... "
"כן ציפי... איפה הוא עכשיו?"
"בטיפול נמרץ."
"אני טס לשם..."
הלב שלי דופק במהירות עצומה, רץ למעלית וממהר לטיפול נמרץ.
שאול שכוב מחוסר הכרה, הרופאים והאחיות מתרוצצים סביבו.
נעמי, האחות הראשית, הובילה אותי הצידה.
"דוקטור, הוא יהיה בסדר. זעזוע מוח ושבר בזרוע שמאל. אבל מצבו יציב והוא יהיה בסדר. \"
הודיתי לה ופניתי למיטתו של שאול. שאול שכב, דם קרוש על פניו היפות. "אתה מכיר אותו?" פנה אלי ד"ר לבני. לא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. רק הנהנתי. "חטף מכה רצינית, אבל אין נזק בגולגולת. זעזוע מוח קל, אבל הוא יהיה בסדר. יתעורר עוד מעט. מהמשטרה כבר הגיעו, אבל ביקשתי שיבואו מאוחר יותר, אחרי שהוא יתאושש. היה לו מזל. השכנים שמעו את המהומה, הגיעו מיד והזמינו אמבולנס."
רגע... השכנים? הבית שלי די מבודד, השכנים מימין בחוץ לארץ, והבית שמשמאל מוקף גם הוא בחצר גדולה, איך יכלו לשמוע? איזה שכנים? על מה הוא מדבר? ואז הבנתי. שאול בטח הלך להביא את חפציו מהדירה וכנראה שם... אולי בן זוגו תקף אותו. קשה לי להאמין ששאול, חזק ככל שיהיה, יתקוף מישהו.
גררתי כסא, והתיישבתי לצד מיטתו.
שלחתי SMS לציפי שאני בטיפול נמרץ, ושבמקרים דחופים תקרא לי.
הרופאים והאחיות עברו לטיפול באחרים. בהיתי בפניו של שאול, אחזתי בידו הבריאה.
קצב הצפצופים של המכשירים וההרהורים גרמו לי לאובדן תחושת הזמן. אני לא יודע כמה זמן בהיתי בפניו של שאול, עיני מעורפלות מדמעות.
שאול פקח אט אט את עיניו, ממצמץ, מביט ימינה ושמאלה, מבולבל עד שעיניו נתקלו בפני. "ניסן..." לחש.
הוא מזהה אותי. זה כבר סימן טוב. "אתה כאן..." ניסה לחייך.
"שאול..." נחנקתי, אבל ניסיתי לחייך אליו. "איך אתה מרגיש, שאול?"
"כואב..." תודה שאתה כאן..."
"אתה רוצה שאודיע למישהו?"
הוא הסיט מבטו ואז הביט בי שוב. "לא... אין לי מישהו ש... אף אחד... תודה שאתה כאן."
הוא לחץ חלושות את ידי.
ליטפתי את פניו.
"מה קרה, שאול?"
הוא נאנח... נשם עמוקות, התבונן וניסה להניע את ידו הפגועה, שהייתה חבושה ומקובעת עדיין באופן זמני, כנראה בידי החובש באמבולנס.
"אל תזיז את הזרוע יותר מידי. היא שבורה. עוד מעט יגבסו ויקבעו אותה." השתתקתי והמתנתי שיספר מה ארע.
"נסעתי להביא את החפצים שלי. אלון... הוא... הוא ניסה לשכנע שנחזור ביחד, ניסה ל... לחבק אותי, וכשהדפתי אותו ממני, כי... כי... לא יכולתי שיגע בי, הוא התחיל להשתולל, ואני לא זוכר מה קרה אחר כך. הכל נהייה שחור פתאום. העבודה... אני צריך... יש לי..." הוא ניסה להתרומם אבל מיד הנחתי את ידי על חזו והרגעתי אותו. "שאול, עברת זעזוע מוח ויש לך פגיעה חמורה בעצם הזרוע. עוד מעט יוציאו אותך מטיפול נמרץ, ויארזו לך מחדש את הזרוע. אני מניח שישאירו אותך בבית החולים עד שיוודאו שזה אכן זעזוע קל ושאין סכנה לסיבוכים. אחר כך אני מחזיר אותך ישר הביתה. אל תחשוב על עבודה בימים הקרובים. חשוב שתנוח ותתאושש." ליטפתי שוב את פניו, והמשכתי, "אני חוזר למחלקה, אבוא מאוחר יותר לראות מה שלומך."
דמעות זלגו על לחייו. "אתה... ניסן, שוב אתה..." הוא משך את ידי לשפתיו, נישק אותה והצמידה ללחיו, עוצם את עיניו, נושם עמוק וכשהוא פקח אותן ולחש "תודה."
בדרך חזרה למחלקה ולסבב הרופאים של החלפת משמרת. ניסיתי לחזור לשגרה, אבל לא ממש מסוגל. בליבי המון מחשבות מתרוצצות, מתערבבות זו בזו. אבל שלוש מהן צפות ושבות. האחת, איזה מזל שהוא יצא מהמריבה הזו בלי נזק גדול יותר. השנייה, אני מוכן לרצוח את האלון הזה. השלישית... כמה אני... אוהב? כן, כמה אני אוהב אותו!

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...