אילוסטרציה. 

 >  >  > 

אתה הרופא שלי - פרק ו'

שיבה לשגרה?

"קרה משהו? הכל בסדר?" שאל בדאגה נהג המונית מתוך שפם עבות כאשר ביקשתי ממנו להסיע אותי מיד משדה התעופה לבית החולים.
"הכל בסדר." הרגעתי אותו. "אני חייב להגיע לעבודה."
"ראית? קצת גשם ותראה, חצי ארץ מושבתת... אצלנו ברוסיה, לא היה רק סוף שבוע אחד של גשם. היה חורף ארוך של סערות ומטרים שלג והרכבות המשיכו לנסוע... ופה? תראה את הרכבת, לא מסוגלת לעבור מנמל התעופה לתל אביב. משותקת. לא מבין..." וחייך חיוך רחב, שן זהב נוצצת בקדמת פיו.
נפרדתי בלבי ובמחשבתי מהחופשה שהייתה לי. היה נפלא להתנתק קצת, להתמלא בכוחות נפש הנחוצים כדי לעבוד בעבודה כמו שלי. כל כך הרבה ילדים ומשפחותיהם תלויים בי ובצוות המחלקה, זו אחראיות עצומה.
שילמתי לנהג, והוא נסע לדרכו. נכנסתי לבית החולים בצעדים נמרצים, ליבי מתמלא שמחה לראות את מקום עבודתי ולהיפגש עם עמיתי, משוכנע יותר מתמיד שזה מקומי הנכון, שרפואה היא העיסוק האמיתי שלו ייחלתי יום-יום.
עליתי במעלית והלכתי לכיוון המחלקה, פותח את דלת הזכוכית ומרגיש מיד שהגעתי הביתה. האחיות, הרופאים - כולם התקבצו סביבי, מחייכים, שמחים לראות אותי. איזו הרגשה טובה! המחלקה היא הבית השני שלנו.
התקבצנו בחדר הפגישות, הוצאתי את כל ערמות השוקולד שהבאתי, חבילות התה, וחגגנו, אבל ליבי כבר היה עם הילדים במחלקה ורק חיכיתי שזה יסתיים.
סגני ערך לי חפיפה. עברנו ילד ילד, בסבלנות, אני מקדיש לילד ולבני משפחתו את הזמן להקשיב ולהתרשם במו עיני מה באמת המצב, סגני הנאמן מתייעץ ואני מבהיר, שואל ומתעניין בכל אחד מהילדים במחלקה. יש לנו ילדים מכל המגזרים בחברה, כאלה שבאים לאשפוז קצר יחסית, אבל גם כאלה שגם להם ולבני משפחתם המחלקה שלנו היא בית. מאז שקיבלתי את המחלקה אני מקפיד שיהיה בה לא רק הצוות הרפואי הכי טוב בנמצא, אלא שכולם ללא יוצא מן הכלל יהיו קודם כל בני אדם, אנושיים ומתחשבים. לקח לי לא מעט זמן לבנות צוות שכזה, להפטר לאט-לאט ממי שלא התאים. בשל כך - המחלקה שלנו היא אחת הטובות בארץ, ואני אומר את זה בגאווה רבה וללא התנשאות. יש לא מעט רופאים ואחיות שמבקשים להצטרף אלינו וממתינים זמן ממושך שיתפנה תקן.
הימים מתקצרים במהירות, וכשיצאתי מבית החולים לתפוש מונית הביתה כבר שררה חשכה. מחשבותיי היו עדיין טרודות בענייני בית החולים כאשר המונית נעצרה ליד ביתי. התפלאתי לראות אור בוקע מהחלונות. גנב? נבהלתי, אבל אז נזכרתי שבוודאי זה שאול, וחמימות נפלאה התפשטה בגופי.
שילמתי לנהג, מוסיף תשר נדיב, פתחתי את שער החצר ונכנסתי פנימה. צלילים נפלאים של צ'לו בקעו מהבית. אני נעצר ומאזין. יצירה שאני לא מכיר, נשמעת רומנטית וסוערת מאד... הצ'לו נעצר, חזר על אותם צלילים מספר פעמים, כאילו הצ'לן מנסה ללמדם תחילה לאט ואז בקצב גובר עד שהמשיך לנגן בקצב היצירה, מידי פעם נעצר ושב להתאמן.
הרמתי ונשאתי את המזוודה בידי כדי שגלגליה לא ירעישו על שביל האבן, פתחתי את הדלת, הצלילים עטפו אותי מכל עבר. שלחתי מבט מסביב. הכל נדמה בדיוק כפי שהותרתי, מסודר מאד מלבד השרפרף שעליו ישב שאול בגבו אלי וניגן בצ'לו, כאילו אותו דבר אבל... משהו שונה. כאילו הבית התמלא באור. ריח תבשיל עלה מהמטבח ושעון התנור החל לצרצר. שאול עצר באחת את נגינתו, הניח את הצ'לו בצד בעדינות רבה, קם מהכסא ועמד לפנות למטבח כשפתאום הבחין בי. מבט הפליאה הפך מיד לחיוך ענק שהאיר עוד יותר את הבית.
ליבי רעד משמחה.
"ניסן, לא שמעתי שנכנסת!" הוא פרש זרועותיו, ולפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי עטוף בן, מרגיש כמה טוב לחזור הביתה.
"אין לך מושג כמה אני מודה לך על שאפשרת לי לנחות אצלך... והמרפסת הזו עם כל הנוף והים."
החיבוק הרגיש כל כך טוב ולא עשיתי דבר כדי להפסיקו, מקווה שהוא יימשך עוד ועוד.
שאול הרחיק פניו משלי הביט בי ואמר, "אתה נראה גמור. נסעת ישר משדה התעופה לבית החולים? למה לא הודעת לי, הייתי בא לאסוף אותך... האוכל מוכן, לך תתרענן ואני אתארגן בינתיים במטבח."
התחלתי לצחוק.
"מה קרה?" הוא התפלא.
"אתה לא הנחת לי להשחיל מילה..."
הוא הסמיק במבוכה, "אה..."
"שאול... מה שאני צריך עכשיו זו באמת מקלחת הגונה ומיד אחריה אני יורד לרחרח מה הכנת. כיף שאתה כאן. אני באמת שמח!"
חיבקתי אותו חזק, לקחתי את המזוודה ועליתי לחדרי בקומה השנייה.
התפשטתי ונכנסתי למקלחת, שוטף מעלי את עייפות טיסת הלילה, והעבודה במחלקה. כשסיימתי הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. מיהרתי להתעטף בטרנינג האפור והישן שלי. אני חושב שגילו עולה על עשר שנים. כזה אני. כשיש לי משהו טוב, אני לא ממהר להחליף.
ירדתי במדרגות, ריח האוכל מטריף את דעתי.
שאול ערך את השולחן, סלט ענקי באמצעו. הוא יצק מרק סמיך ומהביל לקעריות, והוציא מהתנור מגש ירקות צלויים, מעוטרים בגבעולי רוזמרין ובשום, בסלסילה הניח פרוסות לחם שיפון. "יין?" שאל.
"אני לא אוהב יין, והערב אני קצת עייף, אם אשתה אני עלול להירדם בשולחן. אבל יש המון במזווה אם בא לך."
"גם אני לא שותה..." חייך.
התיישבנו לאכול. האוכל היה פשוט ומתובל בטוב טעם.
"ניסן, איך עבר עליך היום?"
"נהדר! זה הרגיש כמו לחזור הביתה... אני כל כך אוהב את העבודה שלי, היא קשה, מורכבת מאד לפעמים... מאד מעציבה ומתסכלת כשאני מאבד חולים, אבל מצד שני היא גם ממלאת אותי באושר כשאני יודע שאני שולח הביתה ילד שהחלים ושהוקל לו ולמשפחתו. אני... אני לפעמים מרגיש אשם שאני מקבל שכר על משהו שאני כל כך אוהב... כאילו שזה תחביב... ממש שמחתי להיפגש עם הצוות המיוחד שבניתי. המחלקה היא הבית השני שלנו. ומה אתך? איך היה?"
"אני מרגיש נפלא כאן, אבל היה לי קשה לחזור ארצה, ולא היה לי מישהו שיגיש לי טישו בטיסה..." הוא חייך. "הייתי במתח. זה די אמוציונאלי לעזוב בית ומערכת יחסים, אבל מה שאכל אותי זה בעיקר תחושה של כישלון, אובדן של קשר שלא היה אמור להסתיים... בטח שלא כך... הלא הכול נראה היה כל כך... כל כך..." הוא שקע במחשבות. לא הפרעתי לו, מניח לו לארגן מחשבותיו ולהגדירן במילים. "כל כך לא צפוי שזה יסתיים כך." קולו רעד מעט, הוא השתתק, שב לאכול מן המרק ואז עצר, וכשהכף תלויה באוויר הוא אמר בקול יציב, "אבל אולי עדיף כך, כמו מכת סכין, מאשר להמשיך לחיות עם בוגד בלי לדעת."
המשכנו לאכול בשקט ואז שאול פתח שוב בשיחה. "ניסן, תודה שאפשרת לי להיות איתך. זה לא רק החדר והבית, זה... אני מרגיש... אמנם אנחנו מכירים מעט זמן, אבל אני מרגיש שאתה נותן לי המון ביטחון. במיוחד עכשיו. כלומר... אני לא חושש להיות לבד, אבל הנוכחות שלך, הרוגע שלך, החום שלך... זה מאד מחזק אותי."
עכשיו אני הנחתי את הכף, הישרתי אליו מבט ואמרתי לו בקול ברור ויציב, "תישאר כאן כמה שאתה רוצה וזקוק. תעביר לכאן את כל מה שאתה רוצה. יש המון מקום במחסן. שאול, אתה החזרת חיים לבית. כשהגעתי הבחנתי באור מהחלונות. בהתחלה חשבתי שיש פורץ בבית, ואז הצלילים הנפלאים האלה - מה זה היה, אגב? פשוט הרגשתי שהבית מוצף באור וחום. כבר שכחתי מה זה..."
"בארבר." הוא אמר.
"מה?" התבלבלתי.
"בארבר, סמואל בארבר, הוא מלחין אמריקאי." הוא הצטחק. "ו... ניסן, תודה על ההצעה, מחר אנסה להעביר לכאן את הדברים החשובים מהדירה. חלק כבר העברתי לבית המלאכה, אבל הוא לא כל כך גדול והוא עמוס גם כך, ואם זה בסדר, אז... תודה. וניסן, אני כמובן מתכוון להתחלק איתך בהוצ..."
"שלא תעיז" אמרתי בחומרה.
"אין כזה דבר... אימא שלי תמיד אמרה שדגים ואורחים מתחילים להסריח אחרי יומיים."
השיחה נמשכה ואחרי שפינינו את הכלים עברנו לחדר האורחים. צנחתי בכורסא, והרגשתי שהעייפות מתחילה לנצח אבל כל כך נעם לי בחברתו ומשכתי-נאבקתי בשינה עוד ועוד.
"ניסן... ניסן... אתה נרדם... בוא, תעלה לישון." חייכו אלי פניו.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...