אילוסטרציה. 

 >  >  > 

אתה הרופא שלי - פרק ד'

פרידה

למחרת ביליתי את הבוקר במענה לעשרות האימיילים, שאני בטוח שזו רק 'מנה' קטנטנה ממה שאני מקבל בדרך כלל. אין לי ספק שציפי, מזכירתי המסורה, כבר סיננה את הפחות חשובים, מותירה לי רק את אלה עם הבעיות שלא עלה בידה לפתור. בצהרים החלפתי את יעל במטבח, משחרר אותה לחדר העבודה הקטנטן שלה, ומייד שקעתי בשמחה בבישול ובאפיה, כשהציפורים בחלון הענק ממלאות את ליבי בשירתן העליזה. השהייה בקיימברידג' משפרת את מצב רוחי. יעל, נמרוד והילדים מקיפים אותי בחום ובאהבה, ושאול... אני קופא על מקומי, באמצע סיבון הכלים בכיור, כשפתאום אני מבין עד כמה המפגש עם שאול מיטיב עימי, כמה טוב לי בחברתו, כמה אני נמשך לקרבתו ואפילו...
ואפילו מה? אני שומע קול קטן בתוכי.
ואפילו...
שב לשטוף כלים ומהרהר.
ריחות נפלאים עולים מהמטבח. במיוחד מהסיר ובו ריבת פטל שליקטו יעל והנערים מהשיחים שהשתרגו על הגדר. יעל מגיחה מחדר העבודה שלה, טועמת מהתבשילים, מחבקת ומנשקת אותי ושבה לעבודתה.
בערב שאול הגיע והביא עימו קופסת עוגיות ענקית.
שמענו מוזיקה, עשינו טורניר שח עם הבנים, ויעל הכינה סלט ענקי והתנפלנו על הארוחה כשלסיום יעל הגישה פחזניות ממולאות בקרם קפה וקצפת שציפתה אותן במעטה שוקולד מריר נהדר. הנערים השתדלו להתאפק, אבל במהרה השילו את גינוני הנימוסים, ועברו לזלילה כיאה לבני גילם. מידי פעם תפשתי את יעל מביטה בי בריכוז, מסיתה מבטה לשאול ומתבוננת גם בו ארוכות ואז משיבה מבטה אלי. חיוך קטנטן ומסתורי מסתמן על שפתיה. נמרוד ושאול שוחחו, ואני הרגשתי נינוחות נעימה, מאושר להיות עם משפחתי הקטנה ובחברתו של שאול.
הזמן טס במהירות, הילדים, יעל ונמרוד נפרדו משאול בחיבוקים. פעם נוספת, למרות מחאותיו, ליוויתי את שאול למלון.
"כמות החיבוקים שקיבלתי כאן הקפיצה את הממוצע הרב שנתי שלי במאות אחוזים." הוא צחק כשיצאנו מביתם, ואז הרצין ואמר בשקט, "ניסן, אין לך מושג כמה המפגש איתך והביקורים אצל יעל ונמרוד עשו לי טוב. זה קצת השכיח... זה קצת מילא את החסר, במיוחד אחרי ש..." ואז הוא שינה נושא.
"בעצם, אני לא יודע מה או עד כמה שמעת מאותה שיחת הטלפון לפני ההמראה..."
לא הגבתי, הנחתי לו להמשיך. "זו הייתה שיחת פרידה מבן זוגי בחמש השנים האחרונות, בן זוג שאהבתי בכל ליבי, שראיתי בו פרטנר לכל חיי... ופתאום... פתאום הכל נהרס."
עצרנו לרגע כדי לחצות כביש. הבטתי בפניו של שאול לאור פנס הרחוב. שני פסים כסופים של דמעות נמתחו מעיניו לאורך לחייו.
נטלתי את ידו ולחצתי אותה שניות ארוכות, מעביר לו ללא מילים שאני קשוב ושהוא יכול להמשיך, הרפיתי את אחיזתי וחצינו את הכביש.
"הוא בגד בי. בגד בי עם חבר משותף. אני לא יודע אם זה מצחיק או עצוב. אותו חבר ניסה פעמים אחדות ל... להתחיל איתי. לא הסכמתי. הייתי צריך לנתק איתו כל קשר. חשבתי ש... לא חשבתי ש... בסוף הוא ניסה מזלו אצל אלון, ו... הצליח. הייתי אמור להיות בבית המלאכה, אבל שכחתי לקחת איתי את המפתחות וחזרתי ומצאתי אותם... איך הוא לא התבייש? בדירה שלנו, במיטה שלנו..."
קולו נחנק. הנחתי זרועי על שכמו. הרחוב היה שקט, מלא בריח עשן שעלה מארובות הבתים. כולם מסוגרים בבתים, הרחוב שומם וכמעט ולא נסעו בו מכוניות. רק קולו של ינשוף קורא קריאות קצובות עלה מצמרתו החשוכה של עץ גדול. קר...
המשכנו לפסוע בדממה, אבל לא בדממה מעיקה אלא בדממה נינוחה, מקרבת.
נעצרנו לפני המלון, עומדים זה מול זה, מחייכים. מחר בבוקר שאול חוזר ארצה ואני אשוב בעוד יומיים. פתאום הבזיק בי רעיון.
שלחתי את מפתחות ידי לכיס והוצאתי את הצרור הקטן ושחררתי את מפתח ביתי. בזריזות התחלתי לסמס את הכתובת והקוד של האזעקה. הנייד של שאול השמיע 'ביפ' שהתקבלה הודעה. הוא שלף אותו מכיסו, מבט מופתע עלה על פניו.
"שלחתי לך את כתובתי וקוד האזעקה לבית שלי."
"ניסן... אתה לא יכול ל..."
"וזה המפתח."
"ניסן מה פת..."
תראה," קטעתי אותו, "אני לא יודע אם נוח לך או לא נוח לך לחזור הביתה במצב שנוצר. אתה ודאי זקוק לשקט כדי שתוכל להחליט מה אתה רוצה לעשות. לכן אתה מוזמן להיות אצלי. זה בית ענק וריק. יש בו שלושה חדרי אורחים שנועדו לארח בדרך כלל את יעל ומשפחתה, או את קרובי משפחתה של דינה כשהם מגיעים לביקור בארץ. בחר לך את הנוח והמתאים לך ותתנחל."
בשבריר של שנייה הוא חטף אותי ומעך אותי אליו, בוכה וצוחק.
"שמע... עכשו אני לא חייב לך רק חבילת טישו... עכשיו..."
הרחקתי אותו ממני, אבל בעודי אוחז חזק בכתפיו ומביט היישר לתוך עיניו אמרתי בקול ברור, "אתה לא חייב לי כלום. שום דבר. אתה חייב לעצמך זמן ומקום לשקט ולקבל החלטות נבונות כפי שיורה לך לבך. זהו."
ואז משכתי אותו אלי וחיבקתי אותו.
התנתקנו מהחיבוק. "שאול, אגיע ארצה בעוד שלושה ימים. אני לא יודע אם אפילו אוכל לקפוץ הביתה או אגיע ישר למחלקה. ממתין לי ים של עבודה. תרגיש בבית. "
"איזו מחלקה? אל תדאג, אני לא אציק לך..." חייכו פניו.
"אני לא דואג... אני מנהל מחלקה בבית חולים לילדים. זה מקום שהעבודה בו אינה מסתיימת לעולם."
התחלתי להרגיש שאני מתחיל לקפוא מקור. כוס תה מהביל... זה מה שאני צריך כעת. "רוץ חזרה. אתה קפוא לגמרי... או אולי... אתה רוצה לשתות איתי תה חם בלובי?"
צחקתי. "בדיוק חשבתי על כוס תה מהביל... אבל ארוץ חזרה לבית של יעל. נשתה כבר ביחד בבית. טוב?"
"ניסן... המון-המון תודה." אמר, כשידו מונחת על ליבו.
"נסיעה טובה, שאול, ולהתראות בבית."

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...