אילוסטרציה. 

 >  >  > 

אתה הרופא שלי - פרק ג'

אלבום התמונות

"נראה שאתם מכירים כבר הרבה זמן... העירה-שאלה אותי בלחישה יעל כשפסענו ברחובות הדוממים של קיימברידג', מנצלת את השיחה הערה שבה היו שקועים נמרוד ושאול שצעדו קצת לפנינו.
שאול נעצר, הסתובב אל יעל והחל לצחוק, ניצוץ שובב בעיניו... "המון זמן... בערך... חמש ש...ש... ניסן, כמה בדיוק?"
"כן, יעל... תנחשי, חמש שניות, חמש שעות, חמש חודשים, חמש שנים?" אתגרתי אותה.
"שניות זה לא יכול להיות. והגיע הזמן שתדע שאומרים חמישה חודשים ולא חמש... אז לפי איך שמרגיש לי, חמש שעות זה לא הגיוני, אחי 'הזאב הבודד', מכירה מספיק טוב כדי לדעת כמה זמן לוקח לך עד שאתה מצליח להתיידד ולהיפתח. אז אני הולכת על בטוח. חמש שנים?"
"כן, גם אני, כי אם הייתה גם אופציה של חמישים, אז אני הייתי הולך עליה, אם היית יודע כמה זמן לקח לו עד שהוא קיבל אותי בתור הגיס שלו." פנה נמרוד לשאול, וצחק בקולו המתגלגל, מחבק את כתפי תוך כדי כך.
"היי... בלי השמצות שווא, יש לי רק אחות אחת, ופתאום הופיעה לנו בחיים איזו גורילה מגודלת וגנבה לי אותה." כולנו צחקנו.
יעל ואני תמיד היינו יחד, מגוננים אחד על השני, מסתודדים מפני ההורים, חולקים סודות. גם כשהורינו נפטרו כמעט יחדיו, אימנו מסרטן ריאות ואבינו נפטר מצער פחות משנה אחריה, היינו קרובים זה לזו. אחים תאומים, לא זהים, אלא משלימים זה את זה, מחזקים זה את זה, חברות עמוקה קושרת אותנו, כשנמרוד ודינה מצטרפים ונשאבים לתוכה ומחזקים אותה עוד יותר.
"היי, נו, תגלו כבר ואל תשכחו גם להוסיף איך." הפצירה יעל.
"פשוט מאד, ישבנו אחד ליד השני בטיסה ללונדון." אמרתי. שאול הביט בי במבוכה, כנראה חושש שארד לפרטים. "מפה לשם התחלנו לשוחח וזה נמשך כל הטיסה, ו... וזהו. פתאום התראינו שוב כאן."
יעל, אחותי הפטפטנית-התמידית, זו שתמיד הערה ליוותה את כל התעודות שלה, שתמיד היו מצוינות, אך בכולן, ללא יוצא מהכלל, הופיעו הערות המורות על "לולי הייתה פחות פטפטנית בשיעורים...", כן, יעל הפטפטנית השתתקה, ממשיכה ללכת שקועה בהרהוריה, בעוד ניסן ושאול שבים לשקוע בשיחה בעניינים הטכניים של בניית כלים ואני מנסה לעכל מה קורה לי.
הגענו לבית של יעל ונמרוד, פתחנו את הדלת, וחמימות נפלאה קיבלה את פנינו. אש דלקה באח, הנערים היו שקועים בקריאת ספרים, שיר נהדר של עמיר דדון מתנגן ברקע. הנערים הרימו ראשם מהספרים, וכשהבחינו באורח מיהרו לקום ולבוא ולהציג את עצמם.
כולנו בחרנו בתה חזק וחם עם חלב, ויעל העמיסה מגש עם עוגת התפוחים הנפלאה ועוגיות מאפה ידיה וישבנו לשוחח עד מאוחר, כאשר השיחה נעה בין כולנו. באיזשהו שלב, שאול הושיט ידו ושלף אלבום תמונות מהמדף שמתחת למשטח הזכוכית של השולחן.
הוא החל להתבונן בתמונות, שבצידן כתבה יעל בכתב ידה המסולסל כותרות או הערות משעשעות. הוא הצטחק כשראה את תמונת נמרוד יושב כשהילדים קופצים עליו, והוא עם פרצוף מעוות בכאב. מתחת כתבה יעל, "ככה הילדים מנסים להבטיח שלא תהיה להם גם אחות..."
הוא הפך דף, שם היה צרור תמונות מהחתונה של דינה ושלי. הוא קפא לרגע, מבטו מרצין. ואז הרים עיניו אלי כשואל.
"שאול, זו דינה, אשתי. היא נפטרה באביב האחרון." הצלחתי להגיד את זה בלי שעיני הוצפו בדמעות, אבל קולי וידי רעדו.
"ניסן, אני מצטער. זה מכאיב לאבד אדם שאוהבים... זה מסביר המון..." הביט בי במבט חם וממושך, לא הרגשתי רחמים במבטו. הרגשתי שמבטו מבין ומחזק, לא נרתע. ואז הרכין ראשו, הפך דף והמשיך לעיין בתמונות.
יעל הניחה ידה על ידי, נישקה את לחיי ואז קמה, אספה את הכלים והאיצה בנערים לעלות לחדרם. נמרוד כבר התנמנם ושאול הצביע לעברו בסנטרו, חייך ואמר, "אני חושב שאזוז."
"נורא קר בחוץ. אני יכולה לקחת אותך למלון, אבל שאול, אתה יכול לישון כאן, אם אתה רוצה, הספה נפתחת למיטה, תוכל לסגור את דלתות הסלון ותהייה לך כאן פרטיות."
"רעיון מצוין... נאכל ביחד ארוחת בוקר ואולי נצא לטיול אופניים אם תרצו." אמר נמרוד תוך כדי פיהוק ענק.
"לא... באמת... תודה." אמר שאול. "ממתין לי מחר יום מלא הרצאות וסדנאות עם תלמידים שלומדים מוזיקה עתיקה ו... באמת היה לי נהדר להיות אתכם. הייתי כאן די בודד, ופתאום עטפתם אותי בכל כך הרבה חום... אבל אני מקווה שאולי מחר בערב נוכל להיפגש, אם מתאים לכם, כמובן." הוא מיהר לקום. "המלון לא רחוק יעל, ממש קרוב. צ'יק צ'ק ואני שם." הוא החל להתעטף בצעיף ובמעיל. יעל כבר עמדה להמשיך בשכנועיה כשפתחתי פי ואמרתי בקול שקט אך ברור, "שאול, נורא קר. אני חושב שכולנו נשמח אם תישאר. בבקשה..." יעל חייכה אלי, ונמרוד שכבר התעורר מנמנומו חייך ואמר, "הרוב קובע, אתה נשאר!"
שאול היה נבוך מאד, אבל הודה לכולנו ואמר שלמרות שמאד מאד נעים לו חשוב לו לשפר את המצגת שלו להרצאה של מחר, אבל הוא יחזור.
בעוד שאול נפרד מכולם, הודה שוב על האירוח והבטיח להזמין את כולם לרסיטל ולביקור בסדנה שלו כשיגיעו ארצה, התעטפתי במעילי, בכובע הצמר של נמרוד ויעל כרכה צעיף חם על צווארי.
"אלווה אותך." קבעתי.
"ניסן... קר... חבל ש..." אבל גם אני יודע להיות עקשן, וכבר המתנתי לו, ידי על ידית דלת הכניסה, מחייך אליו. יצאנו אל האוויר הקפוא, ידינו נעוצות עמוק בכיסים, הולכים בשתיקה.
"שאול..."
"כן..."
"אני שמח שנפגשנו שוב. אני מרגיש... אני רוצה... שנפגש שוב."
הוא ניסה לומר משהו, אבל בתנועת יד עצרתי אותו, יודע שאולי אחר כך לא יהיה לי אומץ לומר לו את מה שבוער בי לומר לו כעת. שאול נעצר.
"אף פעם לא הייתי אדם פתוח. להיפך. הייתי ועדיין אני די סגור. מאז שדינה נפטרה נסגרתי יותר, כלאתי את עצמי אפילו עוד יותר בתוך הסבל והאובדן של האדם שהיה הכי קרוב אלי."
שאול התבונן בי במבט מרוכז ורך, הבל נשימותיו מלבין באור פנס הרחוב. הוא הוציא את ידו מכיסו, והניח אותה על פני. השתתקנו, ידו בוערת על לחיי, הוצאתי גם אני את ידי מכיסי, וכיסיתי את ידו. הוא נטל את ידי השנייה, משלב אצבעותיו בשלי, אצבעות חזקות, בוטחות. התבוננתי בידינו האחוזות, כשלרגע אני קופא, ולא מקור הלילה, אך מיד אני מרגיש שחום מדהים הולך ומתפשט מידינו האחוזות ומחמם את כל גופי, ממיס ומפשיר את ליבי הקפוא.
מבלי לומר דבר הוא שיחרר את פני ואת ידי, והמשכנו ללכת לעבר המלון.
כשהגענו, הוא נעצר אחז בכתפי, הביט לתוך עיני ואסף אותי אליו בחיבוק חזק.
"ניסן, זו חוויה נפלאה להכיר אותך. אתה גבר מאד מרשים. אתה אפילו לא מודע עד כמה אתה... מושך. אני גיי, אבל אני גם בן אדם שיודע להיות חבר טוב. לא אוביל אותך לאן שלא תרצה להגיע. די לי גם בחברות טובה איתך. אני רוצה להכיר אותך יותר ואני מרגיש ש... ש... שאפילו אם זו רק חברות טובה זה יהיה לי נהדר." הוא דיבר בשקט. לא עניתי. דבריו נגעו עמוק בליבי. חשתי שאם אומר משהו יבגוד בי קולי. לכן לא אמרתי דבר, רק חיבקתי אותו חזק עוד יותר, שואב אל תוכי את חום ליבו. זמן מה אחר כך הוא שיחרר אותי מהחיבוק ורק אז יכולתי לומר לו, "שאול... חברות טובה... זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו."
חיוך ענקי עלה על פניו והוא שאל, "ללוות אותך חזרה?"
"לא... אבל כשתתפנה מחר בתום ההרצאות והסדנאות תבוא ליעל ונמרוד. טוב?"
הוא הנהן, נופף לי בידו ונכנס למלון.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...