שולחן ערוך
שולחן ערוך. צילום: סער.

 >  >  > 

אימא שלי מזמינה אותך לאכול איתנו בערב החג - פרק א'

לקח לאימא הפולנייה שלה המון זמן להבין מה אנחנו עושים ביחד ואיך אני לא מתעניין בבת שלה מבחינה רומנטית. כשהיא סופכלסוף הבינה למה, אמרה לנעמה בשקט שאביה ואחיה לא ישמעו, "כל כך חבל, איזה בזבוז כבר ממש חשבתי שתתחתנו."

"אימא שלי מזמינה אותך לאכול איתנו בערב החג." הודיעה לי נעמה מיד בפתיחת השיחה. "נו? יופי, תודה, אבל בשביל זה להעיר אותי על הבוקר בשישי?" רטנתי לתוך השפופרת. "אתה מכיר את אימא שלי, איך שעולה לה רעיון היא חייבת תשובה מיד, זה לא משנה שיש עוד שבועיים לחג. היא צריכה לדעת מראש ומיד." ענתה נעמה בחיוך מתנצל שעבר דרך קו הטלפון.
"תגידי לה תודה ממני ואני כבר אתקשר אחרי הצהרים להגיד תודה אישית, שלא יהיו אחר כך סיפורים פולניים עד קץ הדורות." אמרתי, מרגיש איך עוד שנייה אני נרדם בחזרה, אבל לנעמה היו רעיונות אחרים בראש. "יאללה, קום נלך לקפה, שמש בחוץ ונעים. תחרות?" צחקקה לתוך אוזני.
את נעמה פגשתי ביום הראשון שלי בבסיס שצפה על הבקעה. אחריי שנה וחצי בצפון ובלבנון הודעתי שנמאס לי לתפור שבתות וביקשתי לעבור לשרת במרחב אחר. אחריי ויכוחים רבים עם קצין הקשר שלי הוא הסכים להשאיל אותי זמנית למרחב 'מרכז'. לאחר נסיעה ארוכה הגעתי לבסיס שישב על קצה ההר והשקיף על כל הבקעה. היה חם מאוד והשמש קפחה כל הדרך מהכביש הראשי ועד לש.ג. של הבסיס. הגעתי מיוזע למבנה הבונקר וחיפשתי את חדר הקשר. דפקתי על הדלת והאשנב נפתח פרצוף כעוס של חיילת הופיע בחלון הקטן.
"כן מה?" צרחה.
התבוננתי בה משועשע, "אני מש"ק הקשר החדש." הודעתי.
"אההה... אתה זה שבגללו העבירו את טל?" אמרה בכעס. "טל רצה לעוף מכאן ועכשיו כשאני רואה אותך אני מבין גם למה." השבתי בארסיות בחזרה. תשובתי לא שעשעה אותה והיא טרקה את חלון האשנב. דפקתי שוב בשקט על הדלת. מהעבר השני נשמעו קולות ויכוח רמים ולאחר מספר שניות האשנב נפתח שוב ובפתח הופיעו פניה המחייכות של נעמה. חיוך גדול וצחור בפנים טיפה עגלגלות ושיער ארוך מפוזר. "הקוד הוא אחד, חמש, שש, אפס." אמרה בחיוך גדול וסגרה בעדינות את החלון. הקשתי את הקוד על לוח המקשים ונשמע זמזום רם, דחפתי את הדלת ונכנסתי לחדר הקשר הצונן. כל חדריי הקשר באשר הם נראים אותו הדבר עם אותם רעשים ואותם מכשירים, רק הפרצופים משתנים.
זרקתי את התיק הגדול בפינה וניגשתי לחיילת החייכנית, מתעלם מהשנייה שישבה ליד עמדת מחשב והחמיצה פנים למסך. "אני סער, זה שבגללו טל היקר עושה עכשיו חיים בצפון." הושטתי לה יד ללחיצה.
"אני נעמה וזו רחלי." חייכה נעמה. רחלי המשיכה לזעוף בשקט למחשב, הסתובבה ונבחה "זה ממש לא מצחיק!" נעמה ואני התבוננו בה ופרצנו בצחוק גדול שגרם לה רק להתעצבן יותר, לקום ולצאת מהחדר בהפגנתיות כשהיא טורקת את הדלת מאחוריה.
"זו רחלי, תתרגל אליה." אמרה נעמה.
"או שלא..." עניתי לה בחיוך. מיד ידעתי שאנחנו הולכים להיות חברים טובים, נעמה ואני. "היא קצת מאוהבת בטל וחשבה שילך לה איתו וכשנמלט מציפורניה היא התעצבנה ומחפשת על מי להוציא עצבים." אמרה בשקט נעמה. "היא נובחת על העץ הלא נכון, אני ממש לא מתכוון להתרגש ממנה ואם היא לא תירגע יהיו לה חיים קשים איתי." אמרתי מתוך ידיעה ברורה שאני יכול לעשות לה חיים קשים מאוד ובקלות רבה. מספיק שהייתי נעלם לה כשיש תקלה והיא כבר תצטער על הכול.
"רוצה לשתות?" שאלה נעמה כשהיא ניגשת למקרר הקטן, מוציאה בקבוק קולה ומוזגת לשנינו.
"תודה." השבתי וחייכתי, מבסוט על השינוי שעשיתי. המרחב המרכזי היה ידוע בסתלבט שעשו בו ולעומת המרחב הצפוני שהיה תמיד עסוק בתרגילים או בפעילות מבצעית. הגעתי לקייטנה. "משרד המב"ס בסוף המסדרון." אמרה לי, רומזת בצורה עדינה שאולי כדאי שאלך למשרד ואודיע שהגעתי.
"וואלה, איזה כייף לו." אמרתי לה והתיישבתי, מחייך לעומתה.
זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את נעמה ומיד הפכנו לחברים טובים. לאחר חצי שנה בבסיס נעמה השתחררה ולי נמאס מהשקט והרוגע שהופרעו רק על ידי הצרחות של רחלי כל פעם שהחלטתי לעצבן אותה. (זה הפך לתחביב שלי בבסיס, לעצבן את רחלי והצטיינתי בו. היו ימים שרק בשביל הספורט הייתי פתאום 'נחמד' אליה ומיד משגר אותה לטונים גבוהים, צרחות וטריקות דלת, כשכולנו יושבים מסביב ונקרעים מצחוק. גם הצרחות שלה על אבי המב"ס לא עזרו ואני המשכתי בשלי למרות האיומים המחויכים שלו שירתק אותי אם אמשיך לעצבן אותה), לכן ביקשתי לחזור לשרת במרחב צפון. המשכתי להיות בקשר הדוק עם נעמה ובכל חופשה שלי נפגשנו ויצאנו לבלות. היא הייתה מגיעה מהמושב שלה לתל אביב ואני לנתי אצל הדודים שלי שלרוב היו בחו"ל. הקפדנו לצאת לבלות כמה שיותר. באותה תקופה גם התחלנו את 'התחרות'.
'התחרות' הייתה פשוטה מאוד ומזמן איבדנו את הספירה המדויקת של התוצאה ורק התווכחנו כל הזמן מי מוביל בתחרות, כל זה בצחוק גדול ובהנאה מרובה. יצאנו לבלות והתחרינו אחת בשני מי מצליח להתחיל עם יותר חתיכים.
'לעשות עיניים ולקבל תגובה' קיבל נקודה אחת.
'לעשות עיניים ולקבל מספר טלפון' קיבל שתי נקודות.
'לעשות עיניים ולסיים את הבילוי עם הבחור במיטה' קיבל חמש נקודות פלוס אפשרות לנקודות בונוס על 'אקסטרה חתיך או זיון שווה במיוחד'.
אלו היו כללי התחרות הבסיסיים.
ויכוחים אין סופיים התקיימו על מי מוביל ולמה כאשר כל אחד מאיתנו מנסה להזכיר לשני פדיחות מהעבר. זה הפך לבדיחה של 'החבר'ה' לדעת מי מוביל ולמה. נהנינו מאוד וגם גיבינו אחד את השנייה ותמיד נשארנו בקשר עין וחלקנו סודות וסיפורים. נעמה בעצם הייתה 'החבר הכי טוב שלי' כאשר כל קשר של אחד משנינו נאלץ להשלים עם זה או 'לחפש את עצמו'.
כשהשתחררתי ועברתי סופית לתל אביב, נעמה שנשארה לגור בבית הגדול במושב עם משפחתה ואימה הדאגנית, הייתה על הקו לתל אביב, והקפדנו לבלות כמה שיותר ולהבריז מהלימודים ככול שניתן. לקח לאימא הפולניה שלה המון זמן להבין מה אנחנו עושים ביחד ואיך אני לא מתעניין בבת שלה מבחינה רומנטית. כשהיא סופכלסוף הבינה למה, אמרה לנעמה בשקט שאביה ואחיה לא ישמעו, "כל כך חבל, איזה בזבוז כבר ממש חשבתי שתתחתנו."
הוצאנו לא מעט צחוקים מהמשפט הזה והשתמשנו בו בכל הזדמנות כשהתאים או לא. החיים חסרי הדאגות היו נהדרים, תל אביב סיפקה מגוון עצום של חתיכים וגברים ואנחנו חגגנו, תוך הקפדה על 'מין מוגן' לידע אחת את השני לאן הלכנו ועם מי. עכשיו כשרצתה לגרור אותי מהמיטה ושאצא איתה לקפה השתמשה בטריק הכי זול שיכלה – 'התחרות'. "אוף גם את, לא נותנים לנוח בבית הזה." יללתי כשאני גורר את עצמי מהמיטה לכיוון המקלחת. התקלחתי, התארגנתי ובדיוק כשסיימתי נעמה הופיעה אצלי בדלת.
"טוב, אימא ממש בהיסטריה מהחג הזה ומגיעים גם הדודים מהצפון ואיזה בן של קרובים שלה מארצות הברית. היא כבר טובעת ברשימות ואבא שלי ממש מסכן." הודיעה לי מדלת הכניסה כשהיא צוחקת. הייתי כמה פעמים אצלה בבית, במושב ומאוד אהבתי לבקר בו, במיוחד את אבא שלה שהיה מאוד נבוך לידי ואף פעם לא ידע איך להתייחס אליי לכן תמיד שאל אותי בקצרה ובחביבות מה שלומי והקפיד להעלם למשק או לתוך מסך הטלוויזיה. אימא שלה, רותי, לעומת זאת הייתה סיפור אחר.
פולניה.
נשמה טובה, אבל פולניה.
אני מסתדר עם פולניות היטב, הרי גדלתי בבית כזה ואני מדבר 'פולנית שוטפת', לא את השפה אלא את המנטאליות.
לקחתי את המפתחות והארנק ויצאנו מהבית שלי במרכז תל אביב לקפה החביב עלינו. כרגיל בשעה זו של שישי בבוקר הקפה היה מפוצץ באנשים. חלקם היו 'קבועים', ורובם היו מזדמנים שהגיעו לקפה האופנתי לראות ולהיראות. התיישבנו עם שאר החברים לשולחן העגול הגדול, מזמינים את הקפה הקבוע. נעמה ביקשה גם עוגייה אחת ליד הקפה כי היא חייבת לשמור על הגזרה (בת זונה, הגנים שלה היו מושלמים. היא יכלה לאכול הכל וכמעט לא להשמין אבל אחריי שהעלתה חמישה קילו בצבא, אותם השילה מיד כשהשתחררה הקפידה כל הזמן על 'דיאטה').
"עוד פעם את והעוגייה שלך." אמרתי לה בחיוך.
"שתוק, אני לא רואה אותך אוכל עוגייה." אמרה בחזרה.
"כן, חבל לי על המקום, אני מתכנן על ההוא." החוותי בראשי על חתיך שישב עם חברים בשולחן ליד.
"עוד פעם אתם ו'התחרות' הטיפשית שלכם?" אמרה שלי כשהיא מטיבה את חיבוקה סביב רן, בן זוגה.
"מקנאת?" שאלתי אותה.
"לא לכולם יש מזל כמו שלך." אמרה לה נעמה שמיד התערבה בשיחה. כולם סביב השולחן, פרט לשלי, ידעו שכל פעם ששלי לא בסביבה רן עושה עיניים ומנסה להכניס את נעמה למיטה. הוא היה בחור מקסים ונחמד פרט לאובססיה קטנה שהייתה לו על נעמה.
"מה התוצאה העדכנית?" שאל אריק בחיוך, שותה את הבירה שלו על הבוקר.
"בטח מאה חמישים וחמש על חמש לטובתי." הודעתי בחיוך.
"היית מת." ענתה לי נעמה בכאלו תרעומת.
"מה את מתגאה במספרים האלו? זה ממש לא מצחיק." התחסדה שלי בשנית, מטיבה את אחיזתה ברן שנראה אומלל מרגע לרגע.
"מקנאת!" הודענו נעמה ואני בו זמנית לכולם, מתפוצצים מצחוק למראה הפרצוף ששלי עשתה.
"לא, לי טוב מאוד עם מה שיש לי." זרקה לעומתנו. כולנו ידענו היטב שהיא נואשת שרן יציע לה נישואין והוא לא מיהר כי פחד ששלי תתגלה כשכפול גנטי של האימא הנוראית שלה. אבל מצד שני לא היה לו מספיק אומץ לקום ולעזוב את 'סיר הבשר' והנוחות הכלכלית שהיו בחיים עם שלי, ביתו של תעשיין עשיר. המשכתי לעשות עיניים לבחור שישב עם החברים ומדי פעם לכסן אליי מבט.
נעמה סרקה את השטח ונצמדה אליי לפתע, "זוכר את ההוא שם?" שאלה מסמנת לכיוון בחור שישב כמה שולחנות ליד.
"זה לא ההוא שגמר תוך עשר שניות אחרי שכל הערב התפאר בביצועים שלו?" שאלתי. "בינגו. אפס מאופס!" ענתה לי נעמה תוך כדי שהיא מנופפת לשלום לבחור. שנינו מתפוצצים מצחוק וסוחפים את כל שאר השולחן, חוץ משלי כמובן שרמת השיחה לא הייתה לרוחה, כרגיל.
"שלי, תגידי, כשאת רוצה משהו מתוק את מוצצת לימונים?" הקנטתי אותה.
"אז מה? להיות כמוכם? מוצצת להמונים?" השיבה, וכאן כולנו נשפכנו מצחוק. קמתי ממקומי ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, "הגיע הזמן שתשתחררי ותיהני קצת." הודעתי לה בצחוק. "ולא יזיק לך ולרן קצת מציצות, הוא נראה די לחוץ."
"כן, בטח... זה יהיה היום." מלמל רן מתחת לחוטמו, בקול מספיק חזק כדי שכולנו נשמע. ישבנו עוד זמן מה, צוחקים ונהנים, ואז החבורה התפזרה לסידוריי השישי ולקניות. הסתובבנו לנו בתל אביב בשיטוט חסר מטרה, נהנים מהשמש ומלהיות ביחד, מעבירים ביקורת צינית על כל העולם ואשתו. כאלו היו החיים אז, חסרי דאגות ושטחיים.
בצהרים הגענו חזרה לדירתי, ולפני שנעמה נכנסה למכונית לנסוע בחזרה למושב תזכרה אותי להתקשר לאימא שלה ולאשר הגעה כמו ילד טוב פולניה עלית.
נעמה, נשמה טובה וחברה נפלאה נסעה ואני חשבתי לעצמי, שבעצם המספר שזרקתי היום היה מתאים יותר לאמת מאשר לצחוק. באופן תיאורטי נהנו מאוד מ'התחרות' אבל באופן מעשי נעמה כמעט ולא עשתה עם זה יותר מאשר להשתעשע איתם, וכמות הגברים איתם שכבה הייתה באמת מועטה, לבטח מועטה משמעותית מהתדמית שיצרנו לנו. לגביי... נו, טוב, זה כבר היה סיפור אחר.
כמו בפולניה, חיכיתי שהשעה תהיה חמש אחרי הצהריים כדי להתקשר לרותי, אימא של נעמה. זכרתי את הנזיפה שקיבלתי פעם מדודה של אימי כשהתקשרתי בשישי לאחל יום הולדת בשעה ארבע אחרי הצהריים. "באמצע השבוע לא מתקשרים לפני ארבע, אבל בשישי ובשבת אנשים ישנים יותר ולא מתקשרים לפני חמש!" הודיעה לי אז נחרצות בפולנית ספרותית קלאסית, ומאז הפנמתי את המסר בכל הנוגע לפולניות.
"הי רותי, מה שלומך?" אמרתי לה בקול הכי נחמד שלי כשענתה. "אוייי סער, מה שלומך כמה נעים לשמוע אותך, אבל לא היית צריך להתקשר, נעמה כבר עדכנה אותי שאתה בא לבד, מתי יהיה לך מישהו נחמד? על מישהי אני כבר לא מדברת, הדודים של נעמה מגיעים ובן דודה שלי מאמריקה, הדוקטורנט, ומקווים שגם יונתן יקבל חופשה מהצבא, נחמד שהתקשרת, רוצה לדבר עם נעמה?" כל זה נאמר במשפט אחד ללא פסיקים ונקודות. בתחת שלי לא הייתי צריך להתקשר, היא הייתה זוכרת שלא התקשרתי עד סוף הזמן.
כשלקחה אוויר לבסוף הודיתי לה על ההזמנה וכמובן ששאלתי את השאלה מיותרת, האם להכין או להביא משהו איתי?
"השתגעת, נראה לך שחסר לי משהו? ושלא תעז להביא דבר, גם ככה הבית מלא שמונצ'ץ מיותרים ולבשל אני כבר מבשלת לגדוד." זו הייתה רותי במיטבה, ולאחר ששוב הודיתי לה על ההזמנה הסתיימה השיחה ב - "להתראות בערב החג בשבע בדיוק."
השבועיים הבאים שלפני החג עברו ללא אירועים מיוחדים. הזמנתי זר פרחים גדול ויפה עבור רותי מחנות הפרחים בפינה, וקניתי בקבוק יין טוב, שיהיה לנו מה לשתות בערב החג חוץ מהתירוש הרגיל ויין הפטישים שרותי הייתה קונה תמיד. בבוקרו של ערב החג קמתי מוקדם, אספתי מחנות הפרחים את הזר הצבעוני, ארזתי תיק קטן ואת הבגדים לחג ובשעות הצהרים המוקדמות נסעתי לכיוון המושב של נעמה, מקדים את הפקקים הרגילים של ערב החג. הדרך עברה בנעימים וכשנכנסתי לחצר המשק שלהם נעמה ויצאה לקראתי בחיוך גדול וחיבוק ענק. "אתה תהרוג אותי." אמרה לי מיד כשסיימנו להתחבק.
"מה כבר קרה? את בהריון מרוח הקודש?" שאלתי.
"מסתבר שהקרוב של אימא שלי מארצות הברית, הוא ניסיון לשידוך." הודיעה בפנים מחייכות.
"הוא שווה לפחות?" שאלתי בקול מחויך.
"לא ראיתי אותו מאז שהיינו ילדים, אבל כמו שאני זוכרת את ההורים שלו, לא חושבת שהוא מציאה גדולה. אימא שלו שלחה אותו לארץ בתקווה שימצא בחורה ישראלית כשרה ויקים משפחה וכאן החליט לצאת מהארון, אז כדי שלא יסתובב עם 'פושטקים' אימא שלי ואימא שלו החליטו להכיר אותו לך." סיפרה נעמה, "אבל אל תספר לאימא שלי שגיליתי, היא תהרוג אותי".
"נו, ומתי מגיע המציאה האמריקאית?" שאלתי.
"אחרי הצהרים, עם הדודים שלי מהצפון." עיוותה נעמה את פניה.
נכנסנו לביתם הגדול, בית אבן של מושבניקים עובדי אדמה, עם מגפיים שחורים בכניסה, ועצי פרי גדולים מצלים על הגג. מהכניסה ניתן היה להריח את הבישולים ואיך שעברתי את מפתן הדלת רותי צעקה מהמטבח, "הוייי סער! הגעת, טוב שהקדמת, איך עברה הדרך? היו פקקים? אני ממש דואגת שאחותי והמשפחה שלה יגיעו באיחור לארוחה, אמרתי לנעמה שהייתי צריכה להזמין אותם מוקדם יותר, אבל הפרינססה לא מחבבת אותם אז לא הזמנתי מוקדם." (כרגיל משפטים רצופים וללא הפסקה או נשימה באמצע). חייכנו בשקט, נכנסנו למטבח הגדול כשאני מגיש לרותי את הזר, מקבל ממנה נשיקה ומיד פצחה ב - "אמרתי לך בלי מתנות זה לא שחסרים לי פרחים אבל אלה באמת יפים לא חבל על הכסף שלך?"
"רותי, זה המעט שיכולתי לעשות בשביל האוכל הנפלא שלך." אמרתי, כשהיא מחייכת בנחת. היא באמת בישלה ואפתה נפלא והריחות היו מעולים.
"אולי תאכל משהו עד שנאכל בערב?" אמרה ומיד רצה לסירים והניחה על השולחן במטבח צלחת עמוסה. ישבתי לאכול כי אין טעם להתווכח עם רותי, כשנעמה יושבת לצידי ומוזגת לי קולה ורותי מקשקשת על כל העולם ממקומה ליד הכיור והכיריים.
"לעזור לך במשהו, רותי?" שאלתי מודע היטב לתשובה שלא איחרה להגיע.
"נראה לך שאני לא מסתדרת?" ענתה בטון כאילו נעלב אך מרוצה מעצמה. היה ברור שלא תרצה אבל הייתי חייב לשחק את המשחק. "לכו תנוחו ואחר כך רק תבדקו שהשולחן ערוך כמו שצריך." אמרה כשהיא מניחה אגרטל ענק עם זר הפרחים שהבאתי בכניסה, מסובבת אותו עד שמצאה זווית מושלמת. "איזה טעם נפלא יש לך, רק חבל שאתה לא יכול להיות עם נעמה." אמרה, צובטת קלות את לחיי. זה היה האות של נעמה ושלי להסתלק משם. נעמה הכניסה את הצלחת והכוס שלי למדיח ונעלמנו משם. יצאנו לכיוון המשק והשדות לטייל, מקשקשים כרגיל על כל העולם ובעצם על כלום. לאחר הטיול חזרנו לבית בדיוק כשאבא שלה הגיע עם הטרקטור, נופף לנו לשלום והכניס את הטרקטור לסככה. המתנו לו בפתח הבית ולאחר שלחצתי את ידו ושאלתי לשלומו הודיע שהוא נוסע לאסוף את יוני מהתחנה המרכזית בעיר הסמוכה, הסתובב, הלך לטנדר ונסע.
"אז היום סופסוף אפגוש את יוני המופלא?" שאלת בחיוך.
"תירגע ומהר! הוא בטח יגיע עם החברה הצמודה שלו והוא מאצ'ו שלא מחבב הומואים, כבר דיברנו על כך." השיבה בחיוך.
"חוצמזה שאתה בכלל אמור להכיר את ג'ונתן, אז אל תחשוב אפילו על אחי הקטן." וכשסיימה צבטה לי בישבן ונכנסה הביתה כשאני בעקבותיה. הלכנו לחדר של נעמה, ישבנו קצת ואז עברתי לחדר האורחים, לנוח ולהתארגן לארוחת החג. נמנמתי קלות ורעש גלגלי הטנדר של אבא שלה על חצץ שביל הגישה של הבית העיר אותי. קמתי ואספתי את התחתונים וכלי הרחצה ונכנסתי לחדר האמבטיה שהיה צמוד לחדר האורחים. התקלחתי לי בשקט, התנגבתי במגבת הגדולה שלקחתי מתוך ערמת המגבות שהייתה מונחת על המדפים, סוקר את חדר האמבטיה שהיה מואר, נקי ונעים לעין כמו כל הבית שלהם. רותי, אף על פי שהייתה מושבניקית מלידה, הייתה בעלת טעם משובח ובחרה בסגנון כפרי נעים וביתי בלי ליפול לכל מלכודות הכפריות 'המצועצעת והמוגזמת'.
התנגבתי, מתענג על ניחוח המרכך ורכות המגבת, ובעודי מסיים ללבוש את התחתונים נפתחה במפתיע הדלת השנייה שהייתה בצד השני של חדר האמבטיה, ולתוך המקלחת פסע גבר צעיר, ערום בפלג גופו העליון ולבוש מכנס דגמ"ח, עם חגורה פתוחה, כפתור עליון פרום ונעול נעליים צבאיות. לאחר שפסע צעד אחד לתוך באמבטיה נעצר מופתע והתבונן בי. עמדתי שם עם המגבת ביד ובתחתונים בלבד והתבוננתי בו בחזרה מופתע.
"סליחה." מלמל הבחור ויצא בחזרה כשהוא סוגר את הדלת אחריו. לאחר שיצא שמעתי אותו צועק, "אימא, יש משהו במקלחת שלי!"
ולאחר כמה שניות שמעתי את רותי משיבה לו, "זה חבר של נעמה, והוא משתמש במקלחת כי היא משותפת גם לחדר האורחים." יצאתי במהירות מהאמבטיה לחדר האורחים, סוגר היטב את הדלת מאחורי, התלבשתי בזריזות, יצאתי למסדרון והודעתי לבחור שהמקלחת פנויה.
"סער, תכיר את יונתן, האח הקטן של נעמה." הציגה אותי רותי בפני הבחור חשוף החזה שעמד שם וזעף. "יונתן, תגיד שלום יפה לסער שבא להתארח אצלנו לארוחת החג."
הושטתי לו את ידי ללחיצה והוא לחץ אותה ותוך כדי כך אמר לרותי, "זה סער, 'החבר הזה' של נעמה?"
רותי התבוננה בו מופתעת והורידה לו מכה קטנה על העורף, "ככה חינכתי אותך, להיות מגעיל?" גערה והתבוננה בי נבוכה.
נעמה שיצאה בדיוק מהחדר התחילה לצעוק עליו שהוא אידיוט. רק אני עמדתי והתבוננתי בו בחיוך. "כן, אני סער 'החבר הזה' בדיוק של נעמה."
הוא התבונן בי, הסתובב ונכנס לחדרו, ספק סוגר, ספק טורק את הדלת. רותי ונעמה פתחו בסדרת התנצלויות שקטעתי בחיוך ושאלתי את רותי אם היא בטוחה שהיא לא צריכה עזרה. "אולי תכין את רוטב הוויניגרט דבש עם האגוזים הזה שלך שנעמה כל הזמן מספרת עליו?" שאלה רותי, ונעמה גררה אותי מיד אחריה למטבח להכין. המטבח כבר היה מצוחצח ומסודר, השולחן הגדול ערוך ובכל הבית עמד ריח נפלא של ערב חג ושקט נעים שתמיד יש בשעה שלפני החג, כשכולם גמרו את ההכנות והבישולים ועכשיו רק נחים ומתלבשים. נעמה הדליקה את הרדיו ושירים של ערב חג נשפכו לחלל המטבח. הכנו את הרוטב לסלט החסה כשאני נזהר מאוד לא לכלכך את הבגדים. הרי יש לי 'דייט חשוב' הערב, ויותר מכך, לא לכלכך את המטבח של רותי. רק זה עוד חסר לי... ללכלך לה את המשטחים המבריקים. בדיוק כשסיימנו לשקשק את הרוטב בכדי ליצור את התחליב של הוויניגרט נפתחה הדלת הראשית ולתוך הבית פרצו הדודים של נעמה. הגיעו הדודה והדוד, הילד הקטן שלהם שעמד לסיים תיכון, ואחריהם נגרר בחוסר חשק ניכר בחור נוסף.
לפני שהספקתי לעשות 'אחורה פנה' ולהעלם לחדר רותי נעמדה לידי כשהיא אוחזת בידו של מר בחור שלא יזוז, "סער, תכיר את בן דודה שלי מאמריקה, הוא דוקטורנט לעסקים, נכון ג'ונתן? וזה סער, תכירו, נראה לי שיהיה לכם על מה לדבר. סער, תיקח אותו ותכיר לו את תל אביב, אתה תהיה בידיים טובות ג'ונתן." וכשסיימה, כמו על פי אות מוסכם מראש, כולם נעלמו למטבח ולסלון, משאירים אותנו לעמוד ליד שולחן האוכל.
הושטתי לו יד ואמרתי, "סער."
הוא החזיר לחיצה ואמר במבטא אמריקאי חזק, "ג'ונתן, אבל אני מעדיף ג'וני."
חייכתי אליו בחזרה. הוא נראה נחמד מאוד, אבל ממש לא הטעם שלי בגברים. "אתה גר בתל אביב? אני רק באתי בארץ ועדין גר אצל הדודים בצפון." וכל זה נשמע כל כך אמריקאי ומצחיק, הזכיר לי את החבר הראשון שלי ששבר את השיניים בעברית כשרצה ללמוד לדבר למרות שלי היה נוח לשוחח איתו באנגלית, ואז נוצר מצב שאני דיברתי איתו באנגלית והוא ניסה לענות לי בעברית, או יותר נכון, חצי משפט בעברית וחצי באנגלית.
"ומה התוכניות שלך בהמשך?" שאלתי מתוך נימוס.
"אשמח לבוא לבקר בתל אביב." השיב מיד. לא, לא לזה התכוונתי, אבל שיהיה...
נעמה הופיע לידינו ואני תקעתי בה מבט שאומר 'באמ'שלך... מה עכשיו?'
"ג'ונתן מה שלומך? המון שנים שלא התראינו, עד מתי אתה בארץ?" חיבקה אותו ומשכה אותו משם.
הוא היה חמוד מבחינת המראה, אבל לא בדיוק הטעם שלי. היה בו משהו רך מידי וגלותי מידי עבורי. אין לי טעם מאוד מוגדר, אבל ידעתי מה לא משך אותי והוא בהחלט לא עשה לי את זה. הלכתי אחריהם לסלון ומיד נתקלתי במבטים של כולם שניסו לראות מה אני חושב. חייכתי חיוך גדול והלכתי לשבת ליד נעמה וג'ונתן. בינתיים התחילה רותי לטרוח במטבח, נעמה הצטרפה אליה וגם אחותה של רותי, נומי (נעמי אבל איך שקראו לה העין נעלמה ונשאר נומי). נשארתי לשבת עם ג'ונתן על הספה כאשר אבא של נעמה, הדוד והבן דוד תקעו מבט במסך הטלוויזיה ולא העזו להזיז את הראש ממבוכה. שוחחנו על החיים בארץ כשאני משתדל לא לעבור כל הזמן לאנגלית, וג'ונתן עונה לי בעברית שהייתה די טובה להפתעתי, כנראה עקב כל החופשות שבילה בארץ, וגם בגלל בית הספר לעברית שהוריו הקפידו לשלוח אותו אליו, לפי מה שסיפר. לאחר עוד מספר דקות כאלו נשברתי וקמתי תוך התנצלות שאני הולך לעזור במטבח. ברגע שהגעתי לפתח המטבח נתקלתי ביוני, האח הקטן של נעמה שהיה לבוש בגינס כחול וחולצת שרוולים לבנה שישבה עליו נהדר. הכפתורים של החולצה היו פתוחים ברובם וחשפו חזה מושלם במבנה ובצבע. ידו הייתה אחוזה בידה על צעירה יפה וחייכנית. "היי," היא אמרה לי, ואני הושטתי לה יד והצגתי את עצמי. זו הייתה אלה, החברה של יוני. לפי מה שזכרתי מהסיפורים של נעמה הם היו ביחד מגיל מאוד צעיר. נשארתי לדבר עם אלה ואילו יוני נכנס למטבח והתחיל לאכול עם היד מהסלט, דבר שגרר מיד נזיפה מצד רותי, "תגיד, איפה גדלת? מה אתה אוכל ככה עם הידיים? ותכפתר את החולצה, אתה לא פושטק, וגם תנעל נעליים! ערב חג, לא הולכים יחפים, ואל תחשוב ששכחתי את הבושות שעשית לי מקודם עם סער."
הוא רק חייך לעומתה חיוך מקסים, הסתובב והלך כשאלה מתבוננת בו ואחר כך בי בשאלה. "מה הוא כבר עשה הפעם?" שאלה בחיוך.
"שום דבר, הן סתם מתרגשות מכלום. יוני שאל אם אני 'החבר הזה' של נעמה." חייכתי אליה.
"אוף, הוא והשטויות המאצ'ואיסטיות שלו ושל הסיירת שלו." פלטה אלה כשהיא מעווה את פניה.
"רותי, במה אני עוזר?" שאלתי לתוך חלל המטבח.
"אתה אורח, לך ותשב לשולחן וגם תגיד לכולם לבוא לשבת." נעמה עברה לידי, נושאת את קערת הסלט שלתוכו יצקנו את הרוטב שהכנתי, ואמרה, "בוא תשב כאן לידי."
כעת הגיעו גם 'הגברים' מהסלון, וכשיוני הואיל לחזור מהחדר כשהוא נעול בנעליי ספורט שחורות וחולצתו מכופתרת קצת יותר התיישבנו כולנו לשולחן. טוב, כמעט כולנו, מאחר ורותי התעקשה להמשיך להתרוצץ בין המטבח לשולחן בלי לשבת.
את ג'ונתן הושיבו כמובן מולי, כשלידו יוני ואלה, ולידם הבן דוד. נעמה ישבה לצידי האחד והעמיסה לי את הצלחת, ומצידי השני ישבה נומי שבתורה ניסתה להוסיף לי אוכל לצלחת. לאחר קידוש בנוסח מקוצר וברכת, "בתאבון." התחלנו לאכול. האוכל היה טעים מאוד ונע בין מסורתי, "לחדשני על פי מגזין האוכל של 'לאישה' שפרסם מתכונים 'מודרניים' לחג". הארוחה עברה בנעימים וברוגע עד שחשתי רגל מתחככת בי מתחת לשולחן. בהתחלה הייתי בטוח שזה היה במקרה, אבל אחרי שהרגל חזרה לבקר אותי ונצמדה ביתר עקשנות לרגלי הבנתי את הרמז. הרמתי מבט לכיוון ג'ונתן וראיתי אותו מתבונן בי בעניין בעודו לועס את האוכל.

תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...