אילוסטרציה. 

 >  >  > 

אתה הרופא שלי - פרק ב'

צלילים שמימיים

אני אוהב כנסים רפואיים. כך אני מתנתק מבית החולים, מתעדכן בחידושים האחרונים, מכיר אנשים שעד עתה היו רק שם מודפס מעל דפי מאמר בכתב עת מדעי זה או אחר. זו גם הזדמנות להיפגש עם עמיתים גם מהארץ ובעיקר מהעולם. דינה אהבה מאד להצטרף אלי. תמיד צירפנו לכנס עוד ימי חופש אחדים ויצאנו לגלות את צפונות העיר וסביבותיה, כשדינה מושכת אותי ממוזיאון למוזיאון, מפארק לפארק, 'חורשים' את המקום בטרם נשוב למלון להתפנק וליהנות גם מהביחד הזה, אני מנותק מהדאגה והאחראיות של ניהול מחלקת ילדים, ודינה מאין ספור בעיות של ריכוז שכבה של תיכוניסטים מתבגרים, תפקיד אותו מילאה בכישרון רב, מנווטת בין מנהלת נוירוטית, הורים שלא מבינים שחינוך מתחיל ומסתיים בבית ומשליכים את עול החינוך על כתפי המורים, וצוות מורים (לפחות תשעים אחוז מורות) שחלקו הגדול מתוסכל שלא הצליח לעשות משהו טוב יותר בחייו. היא תמיד ראתה את הצד החיובי בכל דבר - את קומץ ההורים המסורים, את מעט המורים שתמיד התנדבו, פעלו והובילו תהליכים מבלי להתלונן, וגם ידעה לנווט את המנהלת מבלי שהיא תחוש מאוימת מידי, ותמיד תמיד מעורבת בכל פעילות קהילתית במושבה שלנו, זיכרון יעקב.
גל של געגועים שוטף אותי, צבעם האפור תואם את השמיים. זו בעצם הפעם הראשונה מאז קברתי אותה שאני נוסע לכנס, יודע שארגיש בודד, האם אני יודע עד כמה?
סרטן הלבלב. הוא תוקף מהר, מכאיב, מייסר את החולה ואת קרוביו, כמעט ולא מותיר זמן לפרידה. רוב צוות בית החולים, וקהל עצום של מורים, של תלמידים ודורות של בוגרי בית הספר הגיעו להלווייתה. כפי שביקשה, איש לא ספד. במקום הספד, אחד מתלמידיה ניגן בכינור את אחת מהיצירות הכי אהובות של דינה - פסאקאליה מאת ביבר. כמו בחיים של דינה, יש ביצירה זו הכול, עצב מהול בשמחה, קצב, סערה אך גם המון שקט פנימי.
נותרתי לבד. דינה הייתה עקרה. חשבנו על אימוץ, אולם התהליך היה מייגע, ולאחר ניסיונות אימוץ שווא אחדים החלטנו להרים ידיים ופשוט לחיות את חיינו. האם זו הייתה החלטה נבונה? אני לא יודע... אולי... אם היו לנו ילדים, אז אולי הייתה משמעות אחרת לחיים ולהמשכיותם אחרי לכתה של דינה.
הכנס מרתק. אלה שהכירו אותי מכנסים קודמים, הכירו גם את דינה ובאו לנחם, ללחוץ יד ולהביע צער. אחדים אף חיבקו. אני ריכזתי מושבי דיונים גם ביום הראשון וגם ביום השני. זו מחמאה גדולה, אני יודע, והחשוב מכל, זה העסיק אותי ועזר לדחוק את המחשבות על דינה לשעות הערב, כשהייתי לבד בחדרי. מידי פעם הרמתי מבט והצצתי לשורה האחרונה, במקום בו דינה ישבה תמיד והקשיבה, ובכל פעם התמלאתי פליאה על שהיא אינה שם.
אחרי הכנס, עזבתי את המלון, ויצאתי ברכבת לקימבריג' שם מתגוררת יעל, אחותי, עם בעלה. שניהם מרצים באוניברסיטה המכובדת.
נוף כפרי חורפי ועצוב חלף במהירות מבעד לחלון, כפרים, חורשות עצי אלון, שדות וגדרות אבן עתיקים. זרזיפי גשם ריססו את החלון והגבירו את תחושת העצב.
הכרוז הודיע על התחנה, הרכבת החלה להאט ונכנסה לרציף.
דלתות הרכבת נפתחו, ירדתי לרציף, מנסה להתבונן סביבי, אך מחמת הקור התמלאו משקפיי באדים שהתעבו, ומנעו ממני לראות. יעל זינקה עלי פתאום בחיבוק החם והחזק שלה, מטלטלת אותי מצד לצד, מציפה אותי בחום ואהבה. המרחק והשנים לא הרחיקו אותנו זה מזה. חלקנו חברות ואחוות אחים שגדלו בבית קר ולמדו להעניק זו לזה חום ובטחון. לא התראינו מאז השבעה, ועמדנו כך חבוקים חזק חזק. הרחקתי אותה מחזי, אוחז בכתפיה. גם מעיניה זלגו דמעות אולם חיוך 'יעלי' ענק היה מרוח על פניה.
עוד חיבוק חזק ועוד ונשיקות חמות על הלחיים. "בוא... הילדים כבר שבו מבית הספר. בררר... קר נורא. ניסע הביתה."
גררתי את מזוודתי ופסענו לעבר מגרש החניה.
"אתה נראה מצוין... איך היה הכנס?"
"היה טוב, מעניין אבל..."
"אבל בלי דינה." השלימה יעל. "ניסן, אתה בסדר?"
"אני חושב שכן. קשה... קשה להתרגל להיות פתאום..." אפילו רק לומר את המילה הזו 'לבד' נראה לי כל כך קשה פתאום... "אבל אני חי..."
ידה של יעל עברה מידית ההילוכים ועטפה את ידי שנחה קפוצה על ברכי.
נכנסנו לחנייה. יעל כיבתה את המנוע ויצאנו מהרכב. הבטתי בגינה שיעל טיפחה בעמל כה רב, ציפורים מפזזות על מתקני האכלה תלויים על אדן חלון המטבח ועל ענפי העצים, או משתכשכות במים באגן האבן העומד על רגל גבוהה, כדי שלא יגיעו אליהן החתולים.
הדלת נפתחה ושני אחייני המקסימים זינקו עלי, מחבקים חזק-חזק, מנשקים, מברכים אותי בשטף דיבור וממלאים אותי בשמחה עצומה. אני מכור להם. מבלי שיעל ביקשה הם ניגשו והוציאו מהמכונית את המזוודה ותיק היד שלי, ממטירים עלי מטר של שאלות. איזה כיף להיות דוד של ילדים נהדרים שכאלה!
נכנסנו פנימה. ריח נפלא של פאי תפוחים וקינמון מעורב בריח מרק ותבשילים קידם את פני. מיהרתי לפתוח את המזוודה ולתת לילדים את מתנותיהם. הם פתחו את האריזות, מבט תדהמה על פניהם שהפך מיד לקריאות שמחה. הם זינקו עלי, מחבקים אותי ומנשקים אותי שוב ושוב מלוות בקריאות שמחה. "אייפד! יש! איזה כיף!" ושוב התנפלות עם גשם של נשיקות על לחיי...
השניים הודו לי שוב ושוב ומיהרו להעלם בחדרם.
"הגזמת! ממש לא היית צריך!" הוכיחה אותי יעל.
אפילו לא ניסיתי להראות שאני לא מתרגש מהתוכחה שנשמעה בקולה. הם האחיינים שלי ואני מתכוון לפנק אותם כמה שיותר. "אחותי היקרה... את תדאגי לחינוך, ואני אדאג לפינוק. בדיוק בשביל זה יש דודים."
"כן, אבל זה יותר מידי. אחד היה בהחלט מספיק..." ניסתה.
"בלי אבל. זו זכותי!"
ניגשתי לכיריים, הרמתי מכסה אחר מכסה, מתמוגג מהניחוחות הנפלאים.
"ניסן, אני מקווה שאתה לא עייף מידי. אנחנו מוזמנים לרסיטל מיוחד הערב. אתה תאהב... אני בטוחה, נמרוד קיבל הזמנות ואנחנו בשורה הראשונה, כמו שאתה אוהב, הכי קרוב לנגנים."
רציתי לשאול מה בתוכנית, אולם לפני שהספקתי לשאול משהו נפתחה הדלת ונמרוד נכנס פנימה. "ניסן!" הוא שאג, העיף את ילקוט העור המרופט שלו ועט עלי בזרועות פתוחות, מועך אותי אליו באהבה רבה מנשק את לחיי בנשיקות מצלצלות. "מה שלום הגיס הכי אהוב עלי?" שאל.
מעוך לתוך חזהו הענק, מנסה לנשום עניתי לו, "נו באמת, זה רק בגלל שיש לך רק גיס אחד... אני. כל השאר זה גיסות." הוא צחק את צחוקו המתגלגל ושיחרר אותי מהחיבוק הדובי.
דלתות חדרי הנערים נפתחו לרווחה ושנים התפרצו מחדריהם והתנפלו על אביהם מתגאים באייפד שלהם.
"ניסן, למה? מה פתאום מתנה כל כך יק..."
אבל יעל ניגשה אליו, הניחה יד על לחיו וקטעה אותו, הביטה בי ובו, חייכה ואמרה, "מותר לו להיות דוד..."
"כן, אבל..."
"כן," אמר עידו הצעיר, "מותר לו להיות דוד!" ונישק אותי על לחיי.
"בטח", הוסיף גיל בחיוך ענק, "לא סתם דוד... אחלה דוד!" ונישק אותי גם הוא על לחיי השנייה.
יעל ואני הבטנו בנמרוד ומשכנו בכתפינו כחסרי אונים... נמרוד נכנע ונתחייך.
ארוחת הערב חלפה בנעימים ומיד לאחריה יצאנו ברגל לקמפוס, עטופים היטב במעילים חמים. הבל פינו מתפוגג בלילה הבהיר זרוע הכוכבים והקר כל כך.
נכנסנו לאולם העתיק והמפואר והתיישבנו.
דקות אחדות אחר כך האולם החשיך והרכב קאמרי עלה והתיישב על הבמה. הם ניגנו יצירה של הנדל ואחריה ירד ההרכב ואת מקומו תפש נגן בכלי מיתר מיוחד, מלווה בפסנתרן.
"הכלי הזה נקרא ארפג'ונה, והוא אינו בשימוש כיום. שוברט כתב את היצירה הבאה במיוחד לכלי זה, ומרבים להשמיעה באולמות הקונצרטים בעיקר בצ'לו או בויולה, אבל אני גאה להשמיע את הכלי יוצא הדופן הזה בפניכם ולנגן אותה בכלי המיתר המקורי לו נכתבה היצירה.
שמעתי כבר את היצירה הזו בביצועים שונים, אבל באולם היפהפה הזה, עם האקוסטיקה הנפלאה, ושני הנגנים המדהימים, צליליו של הארפג'יונה, הליווי הנהדר של הפסנתרן, מלאו את עיני בדמעות. הרגשתי שאני מרחף, שאני בספירה אחרת לגמרי, מתנתק מהעולם, פשוט מתמכר לצלילים השמימיים, יודע שדינה הייתה אוהבת ונהנית כל כך בערב שכזה. התרווחתי במושב, עצמתי עיני והנחתי למוזיקה לעטוף אותי בשמחה וברוגע.
התעוררתי מהאופוריה שהייתי שרוי בה מפרץ מחיאות הכפיים הסוער. הנגנים קדו עמוקות, ירדו מהבמה וכשמחיאות הכפיים התגברו, הם שבו, קדו שוב ושוב, ואז נגן הארפג'ונה היסה את הקהל והחל להסביר כי הכלי הזה הוזמן במיוחד להרכב וניבנה בידי אחד מהמוכשרים שבין משחזרי הכלים כיום.
"מזה ימים אחדים נמצא עימנו יוצרו של כלי נפלא זה. אני מתקשה להסביר לכם את גודל החוויה המדהימה של נגינה בו. כבר יצא לי לנגן בלא מעט כלי ארפג'ונה שנבנו אצלנו באנגליה, באיטליה ובמקומות נוספים, אבל הנגינה בכלי הזה היא חוויה יוצאת דופן שמוציאה ממני את המיטב. הרשו לי להזמין בבקשה את מר שאול קידר, שיצר את הכלי הזה בכישרונו הנדיר ומתוך אהבה גדולה למוזיקה ולשחזור כלים עתיקים, ושהגיע מישראל במיוחד לכבוד סדרת הרסיטלים שלנו!"
אלוהים א-די-רים! זה בטח הוא...
חום החל להציף את פני וצמרמורת חלפה בגבי. רעם מחיאות הכפיים עורר אותי מתדהמתי. מישהו דחף את שאול, שפסע נבוך, סמוק לחיים ונרגש.
הוא החל להודות לקהל ולומר שהוא נרגש לשמוע את הכלי באולם כל כך מיוחד ובידיו של נגן מוכשר ורגיש, ובליווי כל כך משלים ומעצים מבלי לגנוב את ההצגה מהארפג'יונה. הוא רצה להמשיך אבל אז נפל מבטו עלי והוא קפא, חיוך ענקי עלה על פניו. הוא עצם את עיניו לשבריר שנייה, התעשת והמשיך את הסברו על הכלי. כשסיים, הוא קד, נופף לקהל בידו, הישיר אלי את מבטו לפרק זמן שהרגיש כמו נצח נצחים, וירד מהבמה.
"אתם מכירים?" מרפקה אותי יעל.
הנהנתי בראשי.
למזלי, עלה ההרכב הבא והרסיטל נמשך. תיארתי לעצמי שהחקירה של יעל נדחתה למועד מאוחר יותר.
מאחר וישבנו בשורה הראשונה, היינו האחרונים לעלות בגרם המדרגות. ויצאנו לפואיה, שם התגודדו הנגנים ונפגשו עם הקהל.
"ניסן... איזו הפתעה! אתה רואה? הנה, נפגשנו..." שאול אחז בזרועי וסובב אותי אליו, מגעו מעביר זרמים בזרועי. יכולתי לטבוע בעיניו.
"היי שאול, איזה יופי של רסיטל, ו... כיף שנפגשנו שוב. תכיר, זו יעל, אחותי וזה נמרור, גיסי, אני מתארח אצלם בימים הקרובים."
יעל ונמרוד ניגשו אליו ולחצו ידיים בחום.
"רוצה לבוא אלינו לקפה ועוגה?" ניגשה יעל ישר לעניין. זו יעל! חיוך עלה על שפתי.
שאול שלח אלי מבט שואל. ומיהרתי להנהן. הוא חייך ליעל וענה, "נהדר, רק תנו לי להיפרד מהנגנים. אני שמח על ההזמנה, כי אחרת הייתי צריך להיסחב איתם שוב לפאב, ואני לא שותה... כלומר אלכוהול... והם... שותים בלי סוף." חייך במבוכה.
"ספר לי על זה." הזדהה עימו נמרוד, שגם הוא לא נוגע באלכוהול, "אל תדאג... נציל אותך... נמתין לך כאן עד שתסיים ותבוא איתנו, זה ממש קרוב." מישהו התקרב, התנצל ומשך את שאול לעבר החבורה שהביטה בו בהערצה.
ליבי קיפץ משמחה. מה קורה לי? קשה לי בדרך כלל להתחבר עם זרים, והנה, כעת אני ממש מתרגש מנוכחותו... מבקש את קרבתו, מודה בלבי למזל או לגורל על שהפגיש אותנו שוב.
יעל התבוננה בי, מבטה מהורהר וממושך, ואז נגשה אלי והשעינה ראשה על כתפי, מחייכת אלי בחום, מחבקת אותי אליה באהבה.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...