אילוסטרציה. 

 >  >  > 

אתה הרופא שלי - פרק א'

הידוק חגורות

אני שונא את טיסות הבוקר. אתה לא מצליח לנוח לפניהן, ממתין ברוח ובגשם ברציף לרכבת, מגיע הרוג לטרמינאל, עומד בתור אינסופי לבדיקת הביטחון ואיזו צוציקית שמעיינת בדרכון המפוצץ מחותמות יציאה וכניסה לארץ וכריכתו מלאה במדבקות הבדיקה הביטחונית, מודבקים זה על זה כקולאז' אומנותי, ושואלת אותך את אותן שאלות ששאלה אותך כבר בשבוע שעבר.
"לא אין לי חפצים חשודים, לא... איש לא העביר לי דבר מה... כן... אני יודע שזה עלול להיות חומר נפץ... "
המזוודה הקטנה שלי נשלחת לסריקה ומועפת ממנו.
סוף-סוף מכריזים על הטיסה.
אחד אחד נכנסים הנוסעים לבטן המטוס, מנסים לדחוס תיקים עמוסים לתאי המטען שהם תמיד קטנים מידי.
אני מוצא את מושבי, התיק שלי קטנטן ואני מניח אותו לרגלי, מתחת למושב הקדמי. מנסה להתרווח עד כמה שאני יכול, נשען על המושב, מהדק חגורה, עוצם עיניים ומתכונן לשינה.
מישהו מתיישב לצידי. ריח נעים של אפטרשייב גברי ממלא את אפי.
אני שומע את אבזם החגורה שלו ננעל כשהטלפון שלו מצלצל. לא סתם צילצול. הפתיחה של הקונצ'רטו מס' שתיים של רחמנינוב...
הצלצול נמשך ונמשך והנוסע שלצידי אינו ממהר לענות. שניות ארוכות אחר כך הצלצול נפסק, אך מייד החל לצלצל שוב. הנוסע לא עונה. השענתי ראשי על החלון, הפניתי פני אט-אט לעבר שכני, פקחתי את עיני לכדי חרך זעיר, מציץ בפניו.
אלוהים אדירים! איזה גבר מ-ד-ה-י-ם. הגבר נעים המראה, כבן גילי בערך, בוהה בטלפון, דמעות זולגות על לחיו והוא אינו עונה לצלצול. כעת עיני פקוחות לרווחה. מותח מעט צווארי ומציץ במסך הטלפון. השם 'אלון' מהבהב על המסך.
רגע... מה פתאום אני מביט בגבר כמהופנט, לא יכול להפסיק להתבונן בו, עיני נעוצות בו. מה עובר עלי?
הטלפון נדם. עצמתי את עיני, נבוך מהמציצנות שלי, מיהרתי להעמיד פני ישן.
מה קורה לי? אני נבהל מהתחושות שעלו בי למראהו. מעולם לא הרגשתי כך כשהבטתי בגבר כלשהו. מעניין מה דינה הייתה אומרת על זה... אני מהרהר.
שוב צלצל הטלפון בעקשנות. כשהפסנתר והתזמורת המשיכו כבר עמוק יותר לתוך היצירה האהובה עלי כל כך, ושאני יכול לזמזם כל תו ותו בה, חשבתי שגם הפעם שכני למושב יעדיף להתעלם מהצלצול. למה הוא לא מכבה את הטלפון? הרהרתי.
"אלון, אני כבר במטוס... לא, לא, לא מתאים לי... בטח שלא עכשיו."
מהטלפון בקע קול נרגש ונסער.
"שמע... אז יש לנו רכוש משותף, אז מה? בדיוק כמו שקנינו, נמכור." ענה הגבר, בקול רגוע, אבל חנוק מעט מדמעות.
שוב נשמע הקול הנסער מהטלפון ונקטע כאשר שכני למושב לחש לתוכו, "תקשיב ותקשיב טוב, אתה ואני, זה נגמר. נגמר אתמול בערב."
אלון הרים את קולו במשהו שנשמע כמו שילוב היסטריה ובכי.
"היית צריך לחשוב על זה קודם, יא בוגד אחד!" עכשיו הוא כבר לא לחש. נשמע קליק של סיום שיחה אבל מיד אחר כך שוב התנגן רחמנינוב.
הצצתי חטופות, וראיתי שהוא שולח אצבע בתנועה נחושה וכיבה את הטלפון.
הדמעות זלגו על לחייו ונבלעו בחולצתו, כתמיהן הולכים ומתפשטים.
הכנסתי יד לכיס, שלפתי אריזת טישו קומפקטית, והושטתי לו. הוא היסס תחילה, הנהן תודה במבוכה, נטל טישו בודד. אולם כאשר הדמעות המשיכו לזלוג הושטתי לו את כל החבלה. חיוך קטנטן נמתח על פניו, אבל נעצר לפני שהגיע לעיניו האפורות. נשקף מהן עצב עמוק. הוא הושיט לעבר חבילת הטישו את ידו. עיני ננעצו בה - יד גברית ושעירה, עם אצבעות ארוכות וחזקות, וכאילו שאל במבטו האם זה בסדר, אחז בחבילה וניסה למשוך טישו נוסף.
"קח הכל... זה בסדר, נראה לי שאתה זקוק להם יותר."
הפעם החיוך נמתח קצת יותר וכבר האיר מעט את עיניו, שנצצו בדמעות. דלתות המטוס נסגרו, המטוס התנתק מהשרוול והחל לנוע לאיטו אחורנית.
אני חייב לנוח קצת. לחשוב על הכנס ועל ההרצאות והפעילות האינטנסיביות שממתינים לי.
עצמתי את עיני ולפני שהצלחתי להירדם, שבה הסצנה שהתרחשה לצידי קודם לכן להטריד. הגבר יפה התואר שלצידי אוהב גברים. הוא חי כנראה עם גבר. משהו קרה אתמול בערב והכל התפוצץ. לא... לא זה מה שחשוב. מה שחשוב זה למה לא יכולתי להעתיק עיני מפניו היפים? למה זה מטריד עד כדי שאני לא מצליח להירדם?
לא יודע כמה זמן שקעתי בהרהורים. היינו מעל שמיכת עננים כשחשתי פתאום טפיחה על כתפי שהעירה אותי מהרהורי.
"ארוחת בוקר, מעוניין?" האירו אלי פניו של הגבר המדהים הזה.
בהיתי בו שניות אחדות והוא המשיך, "הנה, אם תפתח את המגש, אניח עליו את הארוחה שלך." הוא חייך אלי. התעשתי ומיהרתי לפתוח את המגש והוא הניח עליו את מגשית האוכל והוסיף, "קוראים לי שאול."
הוא פרש מפית נייר על ברכיו, נאבק בלא הצלחה יתרה בחציית הלחמנייה בסכין הפלסטיק, הרים עיניו והביט היישר ועמוק לתוך עיניי, רכן מעט לעברי ואמר בשקט, "תודה. תודה על הטישו... אני מצטער... בדרך כלל אני לא כל כך יללן." ואז נפרש חיוך אמיתי על פניו, ובאותו רגע הבנתי מה קורה לי. אני נמשך אליו. מוכה תדהמה הבנתי שלראשונה בחיי אני מבין גבר שנמשך לגבר.
"ו... יש לך שם?" הוא שאל בחיוך נבוך לאחר שהדיילת שיחררה אותנו משאריות ארוחת הבוקר.
פתאום נזכרתי שלא הצגתי את עצמי. "ניסן. קוראים לי ניסן." הצלחתי להוציא סוף-סוף משהו מפי ולהשיב לעצמי מעט מביטחוני האישי, לא מבין מדוע אני מבולבל כל כך בנוכחותו.
"ני-סן..." הוא גלגל בלשונו. "שם יפה, ובמה אתה עוסק?"
"אני רופא."
"באיזה תחום?"
"רפואת ילדים." לא הרחבתי שאני מנהל מחלקה בבית חולים לילדים. אני שונא להתפאר.
"ואתה?"
"בונה כלי נגינה עתיקים."
"איזה כלי נגינה?"
"בעיקר כלי קשת, משחזר כלים שכבר לא קיימים וגם בונה כלים בהזמנה."
השיחה קלחה וזרמה וגלשה מתחום לתחום. מרפואה למוזיקה, ממוזיקה לאומנות, מאומנות ל... רק לא לפוליטיקה, לשמחתי. אני שונא פוליטיקה. לא קורא עיתונים ואין לי טלוויזיה בבית. ספרים – כן, והרבה, סרטים אני אוהב ומעדיף לראות בקולנוע. על מסך גדול באולם חשוך.
"אנו עומדים להתחיל בהכנות לנחיתה..." הודיעה הדיילת בקול רך.
בדרך כלל אני חש שהטיסות הן אינסופיות, אבל הפעם חלפה הטיסה במהירות מבלי שהרגשתי. הפניתי ראשי והבטתי מבעד לחלון בשמיכת העננים הצחורים. כמו טלאים בשמיכה פה ושם נתגלתה לונדון, אפורה ומסקרנת.
"ניסן, מה מביא אותך ללונדון?" השתקפו בחלון פניו של שאול.
הסבתי מבטי אליו. "קצת בורח מהשגרה, קצת ביקור עבודה, קצת משפחה וקצת... חנויות ספרים משומשים. בעצם, הרבה חנויות ספרים משומשים... והרבה משפחה. ואתה?"
"אני... אני אשתמש במילים שלך... אני בורח ממה שהיה שגרה... וממי שהיה שגרת חיי..." הוא הצטחק במבוכה ואז הרצין והמשיך, "ניסן... אתה... מהשיחה שלנו די ברור לי שאתה אדם אינטליגנטי מאוד, ושאולי לא היה לך קשה מידי להבין משיחת הטלפון שלי שאני גיי. מפריע לך?"
אלוהים... כמה הבחור הזה ישיר, "לללא... מה פתאום?"
מבטו קדח בעיניי, כאילו לוודא שמוצא פי תואם את תחושות ליבי.
"אני שמח... זה לא תמיד טריוויאלי..."
הוא השפיל מבטו ואז שב והישירו כשאמר, "אשמח לשמור על קשר. הנה..." שלף כרטיס ביקור מאויר בתחריט של כלי נגינה עתיקים. "אהה... תתקשר?"
אני לא בטוח... שידר לי מוחי. "כן, וודאי." שמעתי את עצמי אומר.
אחרי הנחיתה עמדנו ביחד בתור הממושך בבדיקת הדרכונים, והמתנו ארוכות למזוודות.
ביציאה לעבר אולם הנכנסים המתין לי נהג, אוחז בשלט עם שמי. לא הרחק המתין גם לשאול נהג. "ניסן אני..."
"שאול היה לי..." אמרנו ביחד ופרצנו בצחוק נבוך.
שאול נטל את ידי ואחז בה, מעביר לי גלים גלים של חום, ורעד מצמרר חלף בעמוד שדרתי.
לחיצת היד ארכה זמן ממושך מהרגיל, שנינו לא מיהרנו למשוך ידינו. "ניפגש..." אמרתי לבסוף, משחרר את ידי מידו, החום והנועם עדיין עוטפים את כף ידי. נפרדנו לדרכנו. אבל תחושת גלי החום בליבי לא נמוגה גם כאשר התיישבתי ברכב והנהג הסיע אותי לעבר לונדון, מהרהר בכך שזו הפעם הראשונה מאז דינה הלכה, שבמשך שעות אחדות כמעט ולא הרהרתי בה.

 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...