שושנה סגולה
שושנה סגולה. צילום: הנדל.

 >  >  > 

זוגיות בלוז - פרק ב'

זיו התקשר אחרי שהוא כבר היה במיטה, שוכב ערום, כרית מעוכה בין ירכיו, תחליף עלוב לגוף החי שנמצא במרחק ק"מ רבים ממנו.

הם מצאו את מולה ממתין להם בדירה של פיני עומד זקוף ומתוח מעט באמצע הסלון, חיוך מהוסס על פניו המגולחות בקפידה. הוא היה לבוש בחולצתו הטובה ביותר - חולצת פשתן מפוספסת פסי תכלת עדינים שהביא לו פעם פיני מלונדון - נעליו מצוחצחות היטב, ושערו, שהיה בדרך כלל סבך תלתלים פרוע, לח מג'ל, מוחלק ומסורק בפסוקת ישרה.
"את נראית נהדר אלה." אמר, מביט בפניה הסמוקים במבט אומלל, "מתאים לך ככה."
אלה זקפה את גבותיה בלעג, "ממתי אתה שם לב איך אני נראית?" הפטירה בזלזול, אבל גם אחיה וגם בעלה שהיטיבו להכיר אותה ראו שהמחמאה נגעה לליבה ושהיא שמחה לראות את מולה.
"זה שאני לא אומר כלום לא אומר שאני לא שם לב." התחנף מולה, ולקח מידה באבירות את השקית הכבדה, "קנית דברים יפים? נהדר, בטח כואבות לך הרגלים, אולי תשבי?" הושיב את אשתו בכורסא וכרע ברך לפניה, "תרגישי יותר נוח בלי הנעלים האלה." חלץ בזריזות את נעלי העקב מרגליה של אלה והחל מעסה את כפות רגליה העטויות ניילון שחור דקיק במומחיות של בעל ותיק ומנוסה.
"אוי, זה טוב." גנחה אלה, התפרקדה על הכורסא, פשטה את רגליה העייפות למלא אורכן, ונענעה את בהונותיה בעונג בתוך כפות ידיו הגדולות של בעלה. הוא הרים אליה את מבטו וחייך לתוך עיניה, "התגעגעתי אליך מאוד אלוש." אמר רכות, מגלגל בזהירות את גרביה הדקות מעל שוקיה. אלה רכנה וליטפה את עורפו באינטימיות, מחייכת אליו בחזרה ופיני שנתקף מבוכה נסוג בזריזות לעבר הדלת, הוציא את המפתח מחור המנעול וירד לדירתו של שכנו - הגנרל סולומון.
"תודה רבה שנתת לגיסי להיכנס, הנה המפתחות שלי גנרל." הניח את המפתח על שולחן המטבח של מר סולומון, ווטרן רוסי קשיש וערירי שכונה בפי שכניו - הגנרל.
הגנרל שישב יחף בגופייה ובמכנסיים קצרים וקרא עיתון ברוסית קיפל בזהירות את העיתון שלו והכניס את המפתח של פיני חזרה למגרה בה שמר את מפתחותיהם של כל שכניו שבטחו בו שישמור על מפתחותיהם הרזרוויים.
"הכול בסדר שם אצלם?" שאל בעודו ממלא מים בקומקום, מניח כוסות תה על מגש ומצרף אליהם קופסת עוגיות מפח.
"כן, אני חושב שכן." הנהן פיני, מבויש מעט בגלל תחושת הרווחה שחש למראה הפיוס של אחותו עם גיסו. כמה טוב שמולה הבין מה עליו לעשות והטריח את עצמו לחזר אחרי אשתו הפגועה. הוא קיווה בכל ליבו שגיסו התנצל בצורה משכנעת ושאלה התגברה על כעסה ונענתה לו.
פיני אהב מאוד את אחותו הצעירה ואיחל לה רוב אושר וכל טוב, אבל המחשבה שהיא תישן עוד לילה על הספה שלו עוררה בו אי נוחות. הדירה שלו הייתה כל כך קטנה, ואחרי כל כך הרבה שנים של בדידות הוא התקשה לחלק את מרחב המחייה שלו עם עוד מישהו. הוא קיווה בכל ליבו שגיסו ישכיל לכלכל את צעדיו ולהיות קצת יותר דיסקרטי בעתיד.
"שח?" הציע הגנרל.
"כן, תודה." לקח פיני עוגייה רוסית מקושטת בריבה ונגס בה בהנאה.
"מתאים לך ככה, הקרחת הזו." העיר הגנרל, הניח לפניו את התה ושלף קופסת שח שחוקה מרוב שימוש.
"תודה." חייך פיני והחליק יד משתאה על גלגלתו החלקה. הוא טרם החליט אם השינוי שחל בו גורם לו להראות צעיר יותר וגברי יותר כעת כפי שטען הספר שלו או סתם מגוחך.
"מעניין מה יגיד החבר שלך כשיחזור?" תהה הגנרל ולגם מהתה.
"למי אכפת? שילך לעזאזל, אנחנו כבר לא יחד." גילה לו פיני.
הגנרל זקף גבות עבותות ופרועות, שחורות להפתיע בהשוואה לשער ראשו שהיה קצר מאוד, ולבן כשלג. "כמה זמן הייתם יחד?" שאל.
פיני נאנח. "כמעט עשר שנים." הודה, מופתע בעצמו מהמהירות בה חלף הזמן, "זאת אומרת..." מיהר לחזור בו, "אנחנו מכירים עשר שנים אבל... זאת אומרת..." הוא נע באי נוחות על כסאו כשתולדות הקשר הסודי, המסובך והנפתל שלו ושל זיו נפרש בזיכרונו.
"זה עניין משונה, קשה להסביר אותו." אמר, נבוך מעט, ונדם לנוכח המבט המבודח שנעץ בו הגבר הקשיש ממנו. הגנרל היה בטח בן למעלה משבעים, אבל למרות גילו ניחן בעיניים צעירות, כחולות וצלולות, צעירות עד להפתיע בתוך פניו סחופות השנים והצנומות.
"אף אחד לא יודע אף פעם מה באמת קורה בין שני בני אדם שישנים יחד." הסכים הגנרל בחיוך קל, "קשר בין אנשים זה אניגמה." סיכם, וטבל בנחת עוגייה בתוך התה.
"אניגמה לגמרי." הסכים פיני בעצב, ושתה את התה החם שלו לאט לאט.
הם לגמו בשתיקה את שארית התה ואחר כך פרשו את לוח השח ובילו את השעה הבאה במשחק רגוע שנפסק כשאלה ומולה נכנסו כדי להיפרד לשלום.
"הכול בסדר?" שאל פיני את אחותו בזמן שגיסו הכניס את מזוודותיה לתא המטען.
היא הנהנה, מסמיקה קלות, "הכול בסדר גמור." אמרה, שתלה נשיקה על לחיו של אחיה ולחצה בחום את ידו. "תודה פינצ'וק, ובהצלחה עם זיו. דרך אגב, הוא חיפש אותך בטלפון לפני כמה דקות. הבטחתי לו שתתקשר אליו ברגע שתחזור לדירה." אלה הציצה בדאגה בפניו העגומים של אחיה, "תתקשר אליו פיני?"
פיני משך בכתפיו בסרבנות. "בשביל מה? מה יש לי להגיד לו? הוא שם איתה, ואני פה, לבד."
"הוא מתגעגע אליך." ציינה אלה.
"שיתגעגע, מה אכפת לי?"
אלה נאנחה, נישקה אותו שוב, ונסעה הביתה עם בעלה.
פיני נפרד בתודה מהגנרל, הבטיח שמחר בבוקר הוא יקום מוקדם ויצעד איתו את צעדת הבוקר כמו שתכנן לעשות כבר זמן רב וחזר הביתה, לסדר את הבלגן שהותיר הזוג המאוהב בחדר השינה שלו.

זיו התקשר אחרי שהוא כבר היה במיטה, שוכב ערום, כרית מעוכה בין ירכיו, תחליף עלוב לגוף החי שנמצא במרחק ק"מ רבים ממנו.
" היא הלכה לקניות עם חברה, עכשיו אני יכול לדבר חופשי." התרונן בשמחה.
"יופי לך." השיב פיני בקרירות.
"פינצ'י... פינצ'וק חמוד... כל כך עצוב לי בלעדיך." התחנף אליו זיו במתק לשון.
"שמי פינחס." קטע אותו פיני ביובש.
"נו, די, אל תכעס עלי." התחנן זיו, "אתה יודע שלא הייתה לי ברירה."
"בטח שהייתה לך, יכולת להתגרש ממנה כבר מזמן."
"אבל הילדים... הסברתי לך ש..."
"מה הילדים? הם כבר בוגרים. הגדולים חיים מזמן מחוץ לבית, אפילו הבן הצעיר שלך מתגייס בעוד חודש."
"אבל הם עדיין מאוד צעירים פיני, ויש את ההורים שלי שמצב הבריאות שלהם לא כל כך טוב... אני פשוט לא יכול לספר להם דבר כזה, לא כיום, אולי בעוד שנה או שנתיים..."
"או עשר שנים, או עשרים." קטע פיני בקוצר רוח את ההתנצלות ששמע פעמים כה רבות. "היום עשיתי קצת חשבון זיו, אנחנו מכירים זה את זה כבר עשר שנים ואף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר. לא נמאס לך? כי לי כן, אני עוד מעט בן חמישים ונמאס לי לשחק את האישה האחרת, אני מבוגר מידי, ושמן מידי, ועייף מידי, וגם אתה זיוי, כבר לא ילד."
"אני יודע." אמר זיו בעגמומיות, "אתה חושב שאני לא יודע? אבל אני מסביר לך, אין לי ברירה. יכול להיות שעשיתי טעות שהתחתנתי איתה, אבל כבר עשיתי את זה. אני נשוי ויש לי ילדים. כן, אני יודע, הם כבר כמעט מבוגרים, אבל אני עדיין לא יכול ללכת ולהגיד להם שבמשך כל השנים שחייתי עם אימא שלהם זיינתי מהצד גם גברים. הקטן עוד מעט מתגייס, יהיה לו די קשה גם ככה, והגדול לקראת בחינות, והילדה מתכננת להתחתן בקרוב... אני פשוט לא מסוגל להגיד להם דבר כזה, לא כיום... אולי בעוד כמה שנים שהם יהיו קצת יותר מבוגרים ויוכלו להבין."
"כן, בטח, ואז יהיו לך תירוצים אחרים."
"פיני, די כבר. ידעת עוד בהתחלה שאני נשוי, ובכל זאת... הרי ידעת הכול מראש."
"לא ידעתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן וש..." פיני נאנח, "לא ידעתי שאני ארגיש ככה זיו." הודה, והניח את כף ידו על חזהו כמנסה להרגיע את ליבו הכואב. מפליא איך אחרי שנים כה רבות עדיין הזיכרון ההוא מצליח לצבוט את ליבו בכאב צורב כל כך. "אם הייתי יודע אז שאני ארגיש ככה הייתי בורח ממך עוד בהתחלה, כשהיינו נפגשים כל פעם כאילו במקרה בגן ההוא, זוכר?"
"כן." הצטחק זיו, " נפגשים כאילו במקרה כל שבוע באותה השעה ובאותו יום... הייתי מחכה כל השבת לרגע הזה פיני."
"גם אני." לחש פיני בעצב, ודמעות של רחמים על עצמו ועל זיו מילאו את עיניו.
"פינצ'י, כל כך חבל לי שאתה לא איתי." נאנח זיו, "היית נהנה פה כל כך... יש כאן חנויות בגדים מדהימות, והבחורים... איזה כוסונים, למות מהם."
"יופי לך, תעשה חיים." חייך פיני מבעד לדמעותיו.
"קניתי ג'ינסים מדהימים." סיפר לו זיו, "וחולצות מאממות, גם לך קניתי כמה, הן נהדרות, וקניתי גם בושם וקרמים, אני יכול להביא לך מה שקניתי, אתה מסכים?"
"איך אני יכול להגיד לך לא?" נאנח פיני, "כן, בטח. תבוא."
"באותו יום ובאותה שעה כרגיל?"
"כן זיו, באותו היום ובאותה שעה. להתראות חמוד."
"לילה טוב פינצ'וק, אוהב אותך."
"לילה טוב זיוי, גם אני אוהב אותך." נפרד פיני מזיו, נשכב במיטה וניסה להירדם אך לשווא. השיחה עם זיו עוררה אותו, נסער וחרמן מכדי לישון קם, התיישב ליד המחשב, נכנס לאטרף, מצא שם יזיז ותיק שלו שחיפש זיון חפוז של לפני השינה, קבע איתו בזריזות מפגש בדירתו שנמצאה לא רחוק, וכמה דקות אחר כך כבר דהר במורד המדרגות בדרכו אליו.
בדירה מתחת שמע הגנרל את קול צעדיו של פיני טופפים במדרגות ונאנח. גם הבוקר הוא יצעד את צעדת הבוקר שלו לבד.

ביום שובו של זיו לארץ בילה פיני את רוב זמנו בציפייה לטלפון. הוא חזר מהעבודה והעסיק את עצמו בבישול, בניקיון ובטיפוח עצמו, אבל אפילו כשנכנס למקלחת בלי הנייד שלו - פטנט בדוק שכבר הוכיח את עצמו - המכשיר המרגיז נשאר דומם.
לקראת חצות פיני נשבר והתקשר לזיו למרות שהם הסכימו כבר מזמן שהוא לא מתקשר אלא אם כן זה מצב חירום.
זיו לא ענה. פיני האזין מודאג להודעה הקולית של המשיבון שלו, אמר, "סליחה, טעות במספר." וסגר.
באותו לילה הוא ישן רע מאוד וקם למחרת בבוקר עייף ונרגז. בהכירו את עצמו היטב ידע שאם יישאר בבית יישבר ויתחיל לזלול יותר מידי ולכן הקדים תרופה למכה, נעל נעלי התעמלות ויצא לצעדת בוקר עם הגנרל שקיבל את פניו בשלווה לא מופתעת, מחייך אליו כאילו הם נוהגים להיפגש כל בוקר למרגלות המדרגות.
פיני הלך בשתיקה לצידו של הגנרל, מתאמץ לעמוד בקצב המהיר שלו בעוד מוחו טרוד בסיבות להעלמו של זיו.
"החבר הזה שלך, מה קורה איתו? לא ראיתי אותו בזמן האחרון." הפריע הגנרל למחשבותיו המסוכסכות.
"גם אני לא." נאנח פיני, "הוא היה בחו"ל." הוסיף, ליבו נצבט מגעגוע, "ועוד לא חזר."
הם הוסיפו לצעוד עוד זמן מה בשתיקה עד שפיני שלא יכול היה להתאפק יותר והעיר שעד כמה שידוע לו זיו נחת בארץ כבר אתמול בצהרים, אבל עדיין לא התקשר.
"אז תתקשר אתה אליו." הציע הגנרל בתום לב.
"התקשרתי, הוא סינן אותי."
"סינן?" השתומם הגנרל, "מה זאת אומרת סינן? הוא ענה או לא ענה?"
פיני חרק בשיניו, מתוסכל. "לא ענה." הודה.
"אז למה אמרת סינן?" התקשה בין שיחו להבין את דבריו.
"כי בטלפון נייד אפשר לראות מי מתקשר אליך ולא לענות למי לא בא לך לדבר איתו, זה נקרא לסנן." ביאר פיני, "הוא לא רוצה לדבר איתי." סיכם נוגות.
"אולי הוא היה עסוק?" נטל על עצמו הגנרל את תפקיד הסנגור.
"בשתים עשרה בלילה?" קטרג פיני.
"אז אולי הוא ישן." הציע הגנרל.
פיני משך בכתפיו. "אולי."
הגנרל היסס קצת ואז העז, "הוא נשוי, החבר שלך?"
"כן." אמר פיני ונעצר, נרגז, "הוא נשוי, אז מה? מה זה משנה? זה לא מפריע לי." הצהיר בתוקפנות.
"לך אולי לא, אבל אולי זה מפריע לאשתו?" שיער הגנרל בנחת.
"למה זה צריך להפריע לה?" דרש פיני לדעת, "היא אישה, הוא לא עושה איתי את מה שהוא עושה איתה." הסביר והחל שוב לצעוד.
הגנרל פסע לצידו ושתק בדיפלומטיות, מניח לנושא להתפוגג, ופיני שהתחרט על התפרצותו החליף נושא וסיפר לגנרל על תוכנית שראה לפני כמה ימים בטלוויזיה, והם סיימו את הצעדה בלי לדבר יותר על זיו או על אשתו.
בתום הצעדה פיני הודה לגנרל, הבטיח להיפגש איתו גם מחר, הבטחה שהגנרל לא לקח ברצינות - ומי יכול להאשים אותו? - והלך להתקלח, מתאפק בגבורה לא לבדוק אם יש לו הודעות מזיו.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...