שיר של יום חולין. צילום: סער.

 >  >  > 

שיר של יום חולין - פרק יא' ואחרון

הרגשתי כאילו בעטו לי בבטן. התיישבתי לצידו. דניאל חזר לבכות. הגבר הגדול והיפה הזה פשוט התפרק. חיבקתי אותו וקור עז הציף אותי. לא ממנו אלא מתוכי.

לאחר ארוחת הערב נשארנו לשבת על המרפסת עוד שעה קלה, לאחר מכן סידרנו את המטבח, רחצנו כלים והלכנו לישון. הלכנו לישון במיטה של דניאל. אומנם 'היה לי צד' במיטה של דניאל אבל 'נפגשנו' באמצע ולאחר שעשינו אהבה נרדמנו מחובקים. בבוקר התעוררתי למגע עדין של דניאל "בוקר טוב, יש לך קפה במקלחת, תתקלח ואקפיץ אותך הביתה, תתארגן ומשם אסיע אותך לעבודה." הודיע לי דניאל בנחרצות הרגילה שבקולו. וכך היה. רכבנו על האופנוע אלי, התארגנתי ומשם מיהרנו לעבודה שלי, עוקפים את פקקי הבוקר מהצד.
כך בעצם התחיל הכול. מכאן עברנו לשגרה נעימה ושקטה של 'בונים חיים משותפים' בלי לדבר על זה יותר מידי, פשוט עשינו את זה. לרוב דניאל הקפיץ אותי לעבודה בבוקר ואחרי הצהריים היה משתדל לאסוף אותי מהעבודה ובכך להרוויח עוד זמן איתי. בשאר הזמן הוא בילה בסטודיו, משלים את הציור שעבד עליו בכדי להתפנות ולצייר אותי. יישנו לפעמים אצלי, ולפעמים אצלו ונכנסנו לסוג של ביחד שקט וזורם. שוחחנו בטלפון בדרך כלל פעם ביום בסביבות הצהרים כשדניאל שאל מה נאכל או לאן נצא, עשינו טיולים רגליים על החוף מתל אביב ליפו וחזרה, ובעיקר עסקנו בלהתאהב ולבנות שיגרה של זוג.
לאחר שבועיים של חיים ביחד, כשהשקט שלו כבר עבר אלי והרגשת הביטחון תפסה עלי בעלות משהו השתבש. באותו היום כשיצאתי מהעבודה דניאל לא היה שם על האופנוע או במכונית האפורה. חייגתי אליו לסלולרי ולא הייתה תשובה. חייגתי אליו הביתה והגעתי לתא קולי. משהו נע בי בפנים בחוסר שקט שכבר נהיה לי זר בשבועיים האחרונים. זז והחזיר מין תחושה של כאב עמום בתחתית הבטן. שקלתי אם לעבור אצלי בדירה ולראות אם דניאל שם, מאחר ונתתי לו מפתח אלי כעבור כמה ימים של 'הלוך וחזור בין הבתים' אבל זכרתי שסיכמנו שנישן אצלו הלילה אז תפסתי מונית ומיהרתי אל הבית של דניאל.
כשהגעתי לקצה הסמטה ראיתי את האופנוע שלו עומד בחזית הבניין שלו, דבר שהרגיע אותי במעט אבל מצד שני, זה לא היה אופייני לדניאל. הוא הקפיד להכניס אותו לחניה שלו אם לא היה צריך לצאת שוב מיד. מיהרתי לקומה השנייה מתלבט אם להיכנס ישר לדירה או לראות אם דניאל בסטודיו. הדלת של הסטודיו הייתה פתוחה במעט, הקשתי עליה וקראתי בשמו. נכנסתי לסטודיו שבמבט ראשון היה ריק. נכנסתי פנימה ובאפלולית של אחר הצהרים היה נדמה לי שאני רואה את דניאל יושב על הרצפה בקצה החדר. הדלקתי אור מהמקום שלי ליד הכניסה ואכן, זה היה דניאל שישב בקצה הסטודיו על הרצפה, שעון על הקיר והתבונן בי בעיניים אדומות. מיהרתי אליו, חוצה את המרחק אליו בריצה, כרעתי לידו וחיבקתי אותו חזק אלי בשקט. דניאל התחיל לבכות וחיבק אותי חזק אליו. לאחר כמה שניות שנראו לי נצח שאלתי מה קרה, דניאל התנתק ממני והתבונן בי כשדמעות זורמות מעיניו. "קיבלתי טלפון מחוץ לארץ שהתפנה בפתאומיות מקום ללימוד רסטורציה וציור קלאסי אצל מאסטר באיטליה." אמר מבעד לדמעות. הוא המשיך וסיפר לי שהמתין זמן רב עד שיתפנה מקום ומי שהיה אמור להתחיל ביטל והודיעו לו שיש מקום והוא חייב להחזיר תשובה סופית עד מחר בבוקר. התבוננתי בו במבט מופתע. "לא חשבתי שיתפנה מקום בשנה וחצי הקרובות, אבל זו הזדמנות חד פעמית ואני לא יודע מה לעשות עכשיו." אמר בשקט.
"מתי אתה נוסע?" שאלתי, מתוך ידיעה ברורה שלא אתן לו לפספס את ההזדמנות, "ולכמה זמן?" "אני צריך להיות באיטליה בעוד שבוע והתוכנית היא למשך שתים עשרה חודשים." השיב.
הרגשתי כאילו בעטו לי בבטן. התיישבתי לצידו. דניאל חזר לבכות. הגבר הגדול והיפה הזה פשוט התפרק. חיבקתי אותו וקור עז הציף אותי. לא ממנו אלא מתוכי. "אין מה לעשות, תיסע ונראה מה יהיה." אמרתי בשקט ולא האמנתי שהמילים האלו יוצאות לי מהפה באמצע האושר שהיה לנו.
"מאז שקיבלתי את השיחה בצהרים רק בוכה ולא יודע מה לעשות." אמר לי דניאל כשהוא בוהה בנקודה בחלל.
"סע." השבתי לו בשקט ואז ירדה דממה. חיבקתי את דניאל שהתרפק אלי. נשארנו ככה עוד מספר דקות ואז אמרתי לו בשקט, "יש לנו שבוע, בוא נעביר אותו בהכי כייף שאפשר." ונישקתי אותו על לחיו, מלטף את עורפו בדיוק בנקודה שאהב.
דניאל התבונן בי וחיוך קטן התגנב לצד פיו, "אתה לא כועס עליי?" שאל.
"מה אתה, בן חמש?" שאלתי כשאני מחווה בידי את המספר חמש באצבעות פשוטות כמו שעשינו כל פעם אחד לשני בצחוק, "מה יש לכעוס? זה לא שתכננת את זה, אלו החיים וצריך, עם כל הצער, להתמודד איתם." השבתי נחרצות, מרגיש את הבטן שלי מתהפכת. קמתי והושטתי לדניאל יד, מקים אותו איתי. יצאנו מהסטודיו ונכנסנו לדירה שלו. לפתע הבית שלו חזר להיות 'הדירה שלו', מעין זרות משונה התגנבה לה.
"לך לרחוץ פנים ונלך לאכול." אמרתי. דניאל פנה לכיוון חדר השינה ואני התיישבתי בסלון, בפינת הספה, מתאפק שלא לבכות. לאחר כמה דקות דניאל הופיע בסלון רחוץ ומאושש. הקמתי את עצמי לתוך החיבוק שלו, התנשקנו ויצאנו לאכול. בלילה כשחזרנו לדירה שלו אהבנו, אבל מעין מסך שקוף חצץ בינינו. בבוקר דניאל הקפיץ אותי אלי ואחר כך לעבודה ומשם מיהר לסידורים לקראת הנסיעה. בימים שנשארו התראינו בכל רגע שהתאפשר, עזרתי לו לארוז ולמצוא חבר שישמור לו על הדירה בזמן העדרו. את הסטודיו 'נתן' באופן זמני, עד שיחזור, לחברה. כאב עצום היה בימים הללו והיו רגעים שחשבתי שאני לא יכול לנשום מרוב כאב, אבל השתדלתי מאוד שהרגעים האלו לא יהיו ליד דניאל, לא להעציב אותו יותר.
בבוקר הנסיעה קמנו מוקדם, בודקים שיש לדניאל את כל מה שהיה צריך לנסיעה הארוכה ויצאנו לטיול קצר בים. הלכנו כשאני נמצא במקום הכי נעים בעולם, בתוך החיבוק של דניאל. נסענו במונית לנתב"ג ושם נפרדנו בנשיקה. עצב עצום השתלט עלי כשדניאל נפנף בידו בפעם האחרונה ונכנס לבידוק הביטחוני. הסתובבתי עוד פעם וראיתי שבאמת נעלם. יצאתי לכיוון תחנת הרכבת וחזרתי לתל אביב ומשם לשקט של הדירה שלי. כמעט ארבעה שבועות היו לי איתו שהיו מושלמים ברובם. התגעגעתי לחיבוק שלו, למבט שלו ובעיקר לשקט ולביטחון שהשרה בי.
דניאל התקשר כשנחת וכשהגיע ליעדו. דיברנו כמעט כל ערב ולאחר חודש היה לי קשה מידי וביקשתי שימעיט בשיחות. אכזבה הייתה בקולו אבל גם הבנה. הזמן עבר והתחלתי לצאת עם מישהו אחר, אבל זה לא היה 'זה' ונפרדנו. דניאל נעצב מאוד לשמוע שיצאתי עם אחר, אבל הבין והיה עצב עמוק בקולו כשסיפרתי שנפרדתי. דיברנו פעם- פעמיים בשבוע והתכתבנו בדוא"ל, כשהוא שולח לי צילומים של ציורים ששחזר ושל ציורים שצייר. רק תמונה שלו סירב לשלוח.
התגעגעתי מאוד ולא פעם שוחחתי עם דנה בטלפון על כך. גם דנה סיפרה שהיא מתגעגעת לדניאל אבל תמיד הזכירה איזו הזדמנות נדירה זה עבורו וכמה זה יקדם אותו כאומן ויפתח עבורו אפשרויות כאומן בינלאומי. באחת השיחות דנה שאלה אם אני רוצה את הציור הקטן של דניאל. השבתי, לאחר היסוס קל, שכרגע לא, לא הייתי מסוגל לחיות עם הציור שהתחיל את הכל. הזמן עבר והגעגוע לא פחת. חשבתי לטוס ולבקר אותו אבל כל פעם צץ אצלי משהו בעבודה שמנע את זה. התוכנית שלו הייתה מאוד אינטנסיבית ומרוכזת ובמחשבה שנייה לא רציתי להפריע לו.
לאחר כשבעה חודשים של שיחות שהלכו והתמעטו דניאל התחיל להתקשר שוב באופן יותר תכוף, אבל משהו בקולו היה שונה. בשיחות האחרונות לא עבר אלי יותר השקט שלו. שאלתי אותו על כך והוא פתר את זה בגעגועים ועייפות. העדפתי להתעלם מזה ולשמוח בכל פעם כששמעתי אותו במקום לתחקר אותו ולגרום לו אי נוחות.
באחד מימי החמישי, לקראת אחר הצהרים הופיע על הצג של הסלולרי שלי מספר לא מזוהה. התבוננתי במספר ולא זיהיתי, עניתי. בצד השני של הקו היה דניאל. רעד אחז בי, מאחר וזה היה מספר 'של הארץ' ולא מספר מחוץ לארץ. "דניאל? הכל בסדר? איפה אתה?" שאלתי חצי בצעקה.
"אני בנתב"ג, תוכל להגיע לכאן?" שאל.
"מה נתב"ג? דניאל, בבקשה תגיד לי שאתה בסדר!" צעקתי.
"כן, אני בסדר." ענה בעייפות רבה. תפסתי את התיק ורצתי לרחוב, מונית לתחנת רכבת ארלוזורוב ומשם רכבת לנמל התעופה. ירדתי מהרכבת וחיפשתי את דניאל על הרציף. כשכל הנוסעים התפזרו ראיתי אותו יושב על אחד הספסלים. כפוף מעט. ניגשתי אליו. הוא התבונן בי במבט הכחול- אפור שלו, אבל משהו במבט ובדניאל היה שונה. השיער הקצר מאוד שלו התחלף בתספורת ארוכה ומסוגננת. עמדתי לידו והוא הושיט יד ותפס את ידי. "התגעגעתי." אמר.
"דניאל, מה קרה?" שאלתי והתיישבתי לצידו. דניאל התחיל לדבר ובעיקר דיבר על כך שאיבד את השקט שלו ואת השלווה. הלחץ שם והמרחק עשו לו רע מבפנים והוא עזב את 'התוכנית' באמצע, קנה כרטיס טיסה לארץ, משאיר הכל מאחוריו בכדי לראות אותי ולהסביר את עצמו ומכאן להמשיך להודו לתקופה בלתי ידועה.
"מתי אתה טס להודו?" שאלתי בשקט.
"מחרתיים." ענה ביובש. כשהגענו אלי לדירה הרים טלפון לדנה ולאחר חילופי דברים קשים הם סיכמו שדנה תטפל בדירתו ובסטודיו שלו עד שיחזור לכשיחזור. היו לנו יומיים מוזרים. זה היה דניאל שלי אבל בהמון מובנים זה לא היה 'דניאל שלי'. בעיניים שלו לא היה השקט שהכרתי. הוא היה מנותק לעיתים מהכל. ניסיתי לא להראות לו כמה אני דואג והשתדלתי להעביר את הזמן המועט שהיה לנו בשלווה, ולהספיק כמה שיותר עם אותו בחור שהרגיש מעט זר.
בראשון לפנות בוקר ליוויתי אותו שוב לנתב"ג והפעם הייתה לי בבטן תחושה קשה מאוד, נעלמה התקווה שליוותה את הפעם הקודמת. משהו אפל היה בכל הסיטואציה הזו. נפרדנו בכאב עצום והפעם לא חיכיתי שינפנף לי לשלום. אחרי החיבוק והנשיקה הסתובבתי ויצאתי מבלי להסתכל לאחור. את כל אותו היום ביליתי עם עצמי מנותק מהכל, כואב ועצוב.
בערב דיברתי עם דנה שלא היה לה הסבר למה קרה. המאסטר מה'תוכנית' כעס ואמר שדניאל השתנה מאוד בחודשים האחרונים ואיתו השתנה גם הציור שלו. דניאל התקשר כשנחת בהודו והודיע שהוא מתנתק אבל ישלח מידי פעם הודעה או דוא"ל. מה יכולתי לעשות חוץ מלבקש שישמור על עצמו? מידי כמה ימים הייתי משוחח עם דנה ושואל או נשאל האם שמעתי מדניאל ולרוב התשובה הייתה שלילית. הימים עברו והפכו לשבועות ולחודשים, הכאב התעמעם, אבל הזיכרון שלו היה מוחשי. בעיקר געגוע עצום.
פגשתי בחור חדש, שונה לחלוטין מדניאל והתחלנו לצאת בקצב שונה מהאינטנסיביות שהייתה עם דניאל. נזהרתי מאוד. החיים המשיכו.
דנה הופיעה אצלי על צג הסלולרי לפתע באחד הערבים. עניתי לה תוך כדיי חיתוך ירקות לסלט. "דניאל כאן!" צעקה לי באוזן, בקול שלה היה שמץ של היסטריה. "דניאל כאן באיכילוב!" צעקה. העולם עצר מלכת. "דנה, מה איכילוב? על מה את מדברת?"
"הוא עבר תאונה בהודו ולפניי שעה אבא שלו הודיע לי שהטיסו אותו לארץ והוא באיכילוב במחלקה פנימית, לא יודעת יותר פרטים."
עזבתי את הכל ומיהרתי ברגל לאיכילוב, עניין של רבע שעה ברגל מהבית שלי, ממהר להיכנס לבית החולים ולאתר את המחלקה. דנה וגבר מבוגר עמדו ודיברו עם רופא בפתח אחד החדרים. רצתי אליהם. דנה פנתה אלי וחיבקה אותי, הציגה אותי בפניי הגבר והרופא. הגבר המבוגר היה דומה במשהו לדניאל ואכן היה אביו. "דניאל הורדם ונעיר אותו מחר בבוקר ונדע יותר פרטים לאחר בדיקות מקיפות." הודיע הרופא.
כשהרופא הלך אבא של דניאל סיפר שדניאל הותקף באחד הכפרים בהודו, נשדד והוכה קשות. כנראה שכב שם ברחוב לילה שלם ורק בבוקר פונה לטיפול רפואי. למשטרה ההודית לקח זמן רב לברר מי הוא וליצור קשר עם השגרירות, ולשגרירות בתורה לקח זמן לאתר את אביו של דניאל. השגרירות דאגה להעביר את דניאל מהאזור הכפרי לבית חולים מודרני יותר בדלהי ומשם אביו דאג להטיסו לארץ כשהוא מורדם. הדמעות שלי זרמו ורק לאחר שכנועים רבים הסכים שנחזור מחר לנסות לראות את דניאל, בתקווה שיתעורר באופן תקין, יחסית.
חזרתי הביתה ולא הצלחתי לישון כמעט. מיד על הבוקר מיהרתי לאיכילוב, מתייצב ליד דלת חדרו הסגורה של דניאל. אחיות ורופאים נכנסו יצאו, מקפידים לסגור את הדלת או/ו את הווילון שלהקיף את המיטה. לקראת הצהרים הרופא התפנה לדבר עם אבא של דניאל, דנה ואיתי. מצבו של דניאל היה עדין קשה. רגלו הימנית הייתה מרוסקת בכמה מקומות, אצבעות ידו השמאלית היו שבורות וידו הימנית נקועה קשות. מעבר לזה גם הלסת שלו הייתה שבורה בכמה מקומות. הוא הזהיר אותנו שהמראה לא נעים ואביו אישר זאת. ביקשתי להיכנס לראות אותו וקיבלתי אישור להיכנס למספר דקות לחדרו תוך הזהרה שלא להילחץ.
נכנסתי לחדר ועל המיטה שכב גבר חבוש ומגובס, ראשו מגולח עם תפרים בכמה מקומות ופצעים מגלידים בפנים. רק העיניים של אותו הגבר היו העיניים של דניאל. התבוננתי בו בהלם מוחלט. דניאל התחיל להשמיע קולות צעקה מבעד לפיו שהיה סגור בברזלים בגלל השברים בלסת. האחות שהייתה לידו נבהלה וביקשה ממני לצאת מיד. נמלטתי החוצה, התיישבתי על הספסל והתמוטטתי בבכי. זה לא היה דניאל שלי, זה היה משהו חבול ופצוע שאולי פעם היה דניאל שלי. דניאל היפה והחזק שלי נעלם ובמקומו היה גבר מוכה ושבור עם קולות משונים וכועסים. לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה מה שדניאל שלי סובל. הכאב שלו הכה בי והקולות הבלתי אנושיים שבהם צעק מבעד לסת החסומה קרעו לי את הנשמה.
אביו ביקש שנמתין עוד מספר ימים בטרם נחזור לבקר. לאחר מספר ימים התקשר ומסר שדניאל הצליח לכתוב בקושי רב ונתן הוראה חד משמעית שלא נבוא לבקר אותו.
עברו מספר שבועות, לא הצלחתי להתגבר על הגעגוע והגעתי לבית החולים, לדניאל. עמדתי בפתח החדר שלו, דניאל שכב שם, נראה פחות מוכה וחבול אבל עדין מגובס וחבוש. הוא התבונן בי וסינן בקול, "תעוף מכאן, לא רוצה שתבוא יותר!" הכעס בקולו היה בלתי נסבל. ברחתי משם. בערב לאחר שנרגעתי קצת דיברתי עם דנה. גם עליה אסר לבוא לבקר. השיקום שלו עוד ארוך מאוד והוא מתעקש לא לראות אף אחד, מתפרץ בזעם ומסרב לשתף פעולה עם הרופאים, האחיות והפיזיותרפיסטים.
אביו ביקש ממנה להשכיר את הדירה שלו ואת הסטודיו והם העבירו לאפסון את כל החפצים האישיים של דניאל. היא ביקשה שאגיע אליה לגלריה. לאחר מספר ימים הגעתי ובמשרד שלה המתין לי אחד הרישומים שלי, שדניאל רשם באותו בוקר נפלא. הכאב היה עצום ולא יכולתי להתמודד איתו. לקחתי את הרישום והכנסתי אותו לתיקיה ואפסנתי אותו בתחתית המגירה בחדר השינה.
הזמן עבר, היחסים עם החבר החדש העמיקו ועברנו לגור ביחד. מידי פעם שוחחתי עם דנה בטלפון או נפגשנו בגלריה ואז היא עדכנה אותי 'בהתקדמות' של דניאל. הוא עבר לשיקום. הוא החלים חלקית מהשברים אבל יישאר נכה ברגלו. בעיקר השתנה אופיו ומבחור חביב ושקט הפך לגבר עצבני וכועס מאוד שמסתגר ודוחה את כל העולם. מסרב לשמור על קשר כלשהו ובעיקר מסרב לחזור ולצייר.
לאחר שנה וחצי לערך ראיתי אותו במקרה ברחוב בתל אביב עם מטפל, נשען על מקל. דניאל התבונן בי במבט קר ומרוחק ולא הגיב כלל שחיבקתי אותו. הוא העדיף לענות תשובות קצרות ומרחיקות וברגע שיכל הסתובב והלך. הלב שלי נקרע מחדש. החלטתי שאני מעדיף לזכור אותו כפי שהיה בתקופה הקצרה שהכרנו ולא כגבר המריר- כואב שהפך להיות.
לפניי כמה חודשים ראיתי באחד מאתרי האומנות צילום של ציור חדש שצייר. כל הרוך ואהבה שהיו בציור שלו כשהכרנו נעלמו, הדיוק והשקט הפכו לערבוב אלים של צבעים וצורות. בדקתי פעמיים את שם האומן להיות בטוח שזה ציור של דניאל. התקשרתי לדנה שאישרה שהוא התחיל צייר שוב אבל הוא מיוצג בגלריה אחרת מאחר והיא לא יכלה להתמודד עם דניאל 'החדש'. שאלתי אותה על הציור הקטן שלי. היא ניסתה לאתר אותו אבל לא הצליחה, כנראה שאביו לקח את הציור כשדניאל היה מאושפז ופינו את הסטודיו וחלק מהציורים של דניאל מהגלריה.
נשאר לי זיכרון קטן מדניאל, בתיקייה מקרטון בתחתית המגירה בחדר השינה.
רצועות האור על הקיר החזירו אותי אל אותו הבוקר, אל אותם הזיכרונות. געגוע עצום הציף אותי. נכנסתי לפייסבוק וחיפשתי שם את דניאל. מצאתי אותו. היו שם כמה צילומים של עבודות שלו ומעט מאוד צילומים שלו. הוא נראה בצילומים מאוד מבוגר ושונה. שלחתי לו בקשת חברות והודעה. דניאל לא הגיב ולא אישר אותי כחבר. באחד הימים שגלשתי ראיתי שהוא זמין בצ'אט של הפייסבוק ושלחתי לו שוב הודעה, "הי דניאל, זה אני... מה שלומך?" לאחר שעתיים של התעלמות קיבלתי הודעה חזרה, "כן, זיהיתי. אני עסוק נדבר בהזדמנות." התבוננתי במסך, דמעות ירדו לי במורד הלחיים. סגרתי את המחשב וסגרתי את דניאל בזיכרון מתוק- מריר.

שיר: להתראות מתוק- נורית גלרון.

;list=PL262AA6C710FC8D48

 

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...