שיר של יום חולין. צילום: סער.

 >  >  > 

שיר של יום חולין - פרק י'

מבלי משים הורדתי את חומות ההגנה הרגילות ונתתי לשקט שלו לחדור ואז ברגע הכי לא צפוי הרגשתי שהדברים מהם חששתי תמיד חדרו ופגעו. בגדול, לא היה בכך דבר ממשי, אבל משהו בטון שלו נגע בדיוק בנקודות הכי רגישות.

השקט חזר אבל משהו מהטון הציני והמריר ניקר לי שם מאחור, בראש. ניסיתי לסלק אותו אבל הוא נשאר שם, נוכח ונעלם בו זמנית.
חיפשתי בידי בשקיות, עד שהגעתי לשקית הסוכריות. פתחתי אותה ביד אחת וגיששתי בפנים אחר סוכריה בצורת דובדבנים, זאת האדומה עם העלים הירוקים שנראתה כמו שני דובדבנים מחוברים. מצאתי ובשקט לקחתי אותה והעברתי אותה אל השפתיים של דניאל, ששכב עם עיניים עצומות. ליטפתי לו את השפתיים עם הסוכרייה עד שפתח אותן והכנסתי אותה לפה שלו, מאכיל אותו במתוק הזה. דניאל פתח את העיניים וחייך, "יאאאא, סוכריות גומי, כמה אני אוהב!"
חייכתי חזרה, שלפתי את כל השקית והנחתי אותה בחיקו. הוא התבונן בה מופתע, והתחיל לנבור בה באושר גדול.
"אני אוהב את ביצי העין." אמרתי בחיוך למראה האושר שלו. מיד אסף חופן של 'עיניים' והתחיל להאכיל אותי בהן. 'אני תכף אקיא ממתיקות." אמרתי.
"לפחות לא נשאר לך טעם מריר מההערה שלי." השיב בחיוך שעצב וצער התגנבו לתוכו.
שתקתי. חשבתי על מה שאמר וידעתי שכנראה זה היה סוג של 'מריבה ראשונה'.
"אנחנו יכולים לשכוח את מה שהיה?" שאל בקול שקט ועמוק. צבע של רצינות נוסף לקולו.
"תפסת אותי לא מוכן, ללא מגננות." השבתי, זו הייתה האמת. מבלי משים הורדתי את חומות ההגנה הרגילות ונתתי לשקט שלו לחדור ואז ברגע הכי לא צפוי הרגשתי שהדברים מהם חששתי תמיד חדרו ופגעו. בגדול, לא היה בכך דבר ממשי, אבל משהו בטון שלו נגע בדיוק בנקודות הכי רגישות. לא רציתי להיסגר כלפיו, אהבתי את עצמי לידו, את זה שהשקט שלו חלחל אליי ורציתי, מאוד, שזה ימשיך.
דניאל התיישב כשאני בחיקו, רכן אליי וכיסה את פניי בנשיקות. "מבטיח שלא אהיה מריר וציני יותר, אל תכעס, תחייך." ביקש.
נשארתי רציני. "אני מחייך." השבתי. לא באמת מחייך, עדיין.
"בבקשה, תחייך." חייכתי. האושר שחזר לו אל הפנים כשחייכתי גרם לי לחייך והפעם באמת.
"מאיפה צצת לי ככה בחיים?" שאלתי אותו, מלטף בגב ידי את לחיו.
"תראה, זה מורכב..." השיב עם חיוך שובב בזווית הפה. "אתה באמת רוצה להיכנס לזה?"
לא באמת רציתי, היה לי טוב ובעיקר רציתי שימשיך להיות טוב.
שכבנו לנו על המחצלת, בין העצים. ראשו של דניאל נח על השמיכות, הראש שלי נח כעת על המפשעה שלו, שמדי פעם שיגרה תזכורת קשה. הרוח הקלילה, ריח המחטים המוזיקה מהמכונית והעננים הלבנים ששטו בשמים כחולים מעלינו החזירו את השקט אלינו.
היד של דניאל התגנבה אל ראשי וליטפה- פרעה בעדינות רבה את שערי. גרגרתי לי בעדינות וברכות. דניאל צחק בקול שקט. "למה הייתה לך ילדות מתוקה- מרירה?" שאל מבעד לשקט.
"מאותן סיבות שהילדות שלך הייתה מתוקה- מרירה." עניתי, לא באמת רוצה לדבר על זה כרגע. היד שלו נעצרה לשנייה, כממתינה להמשך. "כי אבא שלי התגרש מאימא שלי כשהייתי מאוד קטן ובגדול, בדומה מאוד אליך, גדלתי אצל הסבתא והסבא שלי שהיו ההורים של אימא שלי וגם בעצם אימא ואבא שלי. הם גידלו את שנינו. ניסו לתת הכול כדי שלא ארגיש בחיסרון של אבאי אבל..." עצרתי. היה לי קשה להמשיך לדבר על זה. זה היה מעין פצע שכבר הגליד וכעת מגרדים אותו מחדש. היד שלו לא חדלה ללטף אותי. "כשכבר פגשתי את אבא שלי פעם במלא זמן, זה היה קשה, הדרישות שלו ממני, גם כילד קטן מאוד, היו לא הגיוניות ותמיד זה היה מלווה בהמון כאב ואכזבה." בראש זכרתי את הטיול ההוא 'לקטוף תאנים' שבו רצה שאטפס על העץ וכשפחדתי צעק והשתולל, צורח ומעליב. כשנרגע ו'תפס את עצמו' קטף עבורי את התאנה ההיא, פתח אותה והגיש לי לאכול. הטעם המתוק המדהים של תאנה דבשית וריחנית עם המרירות של האירוע תמיד סימלו בעיני את הדואליות בילדות שלי. שנים נמנעתי לאכול תאנים ורק כשבגרתי והכרתי את החבר הראשון שלי, שהיה נהנתן, חזרתי לאכול תאנים, תמיד בשילוב גבינות חריפות עם שמץ מרירות. ככה סימנתי לעצמי שהתגברתי על המשקעים מהעבר. משהו בטון שאמר גרם לי לחזור אחורה לרגע, העיר איזה רגש שחשבתי שטופל.
התמתחתי והתרוממתי לישיבה. "נחזור." אמרתי- שאלתי.
דניאל התיישב והתבונן בי בשקט שלו. קם והושיט לי יד. התרוממתי הישר לתוך חיבוק גדול וחזק. הוא המשיך להחזיק אותי קרוב במשך כמה שניות נוספות. "מקווה שלא הרסתי." אמר בעצב.
"בוא נכריז על זה כמריבה ראשונה, נסע הביתה, נעשה 'סקס- השלמה' ונשאיר את זה מאחור." הצעתי בחיוך.
"חייבים להמתין עד הבית?" שאל עם חיוך ערמומי ומרוצה.
"בוא נגיד שאתה מקבל טיפול בקור פולני עד הבית..." חבטתי לו על הישבן, שחררתי את עצמי ונכנסתי למכונית, "ועכשיו כעונש אתה מסדר הכול לבד." הודעתי וסגרתי את הדלת, מוציא לו לשון. דניאל הוציא לשון בחזרה, התכופף, תפס את המחצלת מארבע פינות, כאשר כל הדברים שהיו מפוזרים עליה מתערבבים, הכניס אותה לבגאז' נכנס למכונית, הוציא לי לשון בשנית, הניע וחזר לכביש. ליטפתי לו את היד בעת שנהג. שמש נכנסה לתוך המכונית, שקעתי לאחור ונרגעתי. בדרך חזרה הביתה עברנו באבו- גוש לקנות חומוס ופיתות לארוחת הערב. החלטנו לאכול ארוחת ערב קלילה על המרפסת שלו וחומוס- סלט– חביתה ופיתות נשמעו נפלא לאחר כל הגבינות והנקניקים. ביציאה מאבו- גוש לכיוון נווה אילן עצרנו ב'פונדק של אלביס', שאז, לפני השיפוץ, היה מכוסה כולו בתמונות ומזכרות של אלביס וכולו אומר אווירה של דיינר שכוח אל משנות השישים. המקום והאובססיה של הבעלים לאלביס שעשעו את דניאל ואחרי קפה גרוע המשכנו לכיוון תל- אביב. מעט פקקים בכניסה לתל- אביב ומעבר לזה הנסיעה עברה בשקט ושלווה. דניאל עצר בחזית הבניין שלו וביקש שאעלה בזמן שהוא מחנה את האוטו במוסך. עליתי מבלי להתווכח מאחר וכבר ידעתי שדניאל מעדיף לדאוג להכול בעצמו ולמען האמת, זה היה מאוד נוח באותו הרגע. נכנסתי לבית של דניאל בעזרת המפתח שהניח בידי באוטו ומיד הלכתי למקלחת, פושט את הבגדים, מניח על הכיסא בסמוך לדלת האמבטיה ומשם מיד למקלחון, מתמכר לזרם החמים ולסילוני המים שהותזו מצידי המקלחון. הסתבנתי לי בשקט, מנסה למחוק מהראש את הטון הציני שלו ולאמץ לתוכי רק את הקסם שבו. הזמן הזה לבד עשה לי טוב. היו לי מעט מאוד דקות לבד בשלושת הימים האחרונים והייתי זקוק לזמן הזה להירגע ולמצוא את עצמי בכל הביחד החדש הזה. לקראת תום המקלחת החלטתי שאני שם בצד את הציניות' שהייתה שם ומאמץ לליבי את הטוב והרוך שהיה בשאר הזמן. לכולנו יש רגעים 'רעים' ומאחר ורגע זה היה בודד בתוך המון רגעים נעימים עם הבחור הנפלא הזה, העדפתי להמשיך ליהנות ממנו במקום להפוך את זה למרכז. התנגבתי במגבת שלי שהייתה תלויה שם, כרכתי אותה סביב מותניי ויצאתי מהאמבטיה לחדר השינה. דניאל עמד ליד הארון הגדול עם התיק שלי ביד. כשהתקרבתי הסתובב אלי ואמר בקול מעט מהוסס, "אני מקווה שלא אכפת לך אבל סידרתי את הבגדים שלך במגירה הזאת." הושיט לי את התיק הכמעט ריק. "את כלי הרחצה שלך אני אשים במגירה באמבטיה." הוסיף בקול קצת יותר החלטי. עמדתי שם, מתבונן בו ואחר בתיק ואז בארון והמילים נעתקו מגרוני. המחווה הקטן הזה ריגש אותי מאוד. לפעמים, כשכול הכוכבים מסתדרים בקו ישר אחד, הכול נעשה מאוד קל ופשוט. כנראה שכל הגלקסיה הסתדרה באותם רגעים בקו אחד ישר וארוך... חיבקתי את דניאל בשקט, מניח את ראשי על החזה שלו, מקשיב לליבו שדהר שם בפנים. המתיקות שבה עשה ואמר הצליחה בבת אחת להעלים את שרידי המרירות שנותרו בי.
"תלך להתקלח ואני אכין בינתיים קפה?" שאלתי באותו טון שקט בו דיבר אליי. החלטתי להמשיך באותו 'קו' טבעי שבו הוא נהג ולהתייחס למקום כאל 'סוג של' בית. נתתי לו נשיקה על השפתיים ופסעתי לי למטבח כשהמגבת עדין כרוכה סביב מותניי, שומע את דניאל נכנס למקלחת ומזמזם לעצמו שיר. הפעלתי את מכונת הקפה ומבין כל השקיות שסחבתי הבוקר מהשוק איתרתי את השקית עם הסוכריות, הכנסתי אותן לקערית צבעונית והנחתי על השולחן בסלון. חזרתי למטבח וסידרתי את האוכל שנשאר, הגבינות והחומוס במקרר. את התותים שטפתי וקטמתי את הגבעולים והנחתי בצלחת עמוקה וכשהקפה היה מוכן לקחתי את הספלים עם הצלחת לסלון. השתרעתי לי על הספה הגדולה, ממתין לדניאל שיסיים את המקלחת, נותן לו זמן עם עצמו. התבוננתי מסביב ונרגעתי. משהו בחלל היה מאוד נעים ורגוע. מבעד לתריס הסגור ברובו השתרבב אור של אחר הצהרים ושקט נעים שרר בבית. ניגשתי למתקן הדיסקים ובחנתי את הסרטים והדיסקים שהיו בו. הטעם של דניאל היה מגוון אבל רוב הדיסקים היו של מוזיקה שקטה. אחד הסרטים משך את תשומת ליבי. "משהו יפה" סרט אנגלי, סיפור אהבה עדין ומתוק בין שני נערים מלונדון. ראיתי את הסרט הזה המון פעמים מאז הבאתי אותו מלונדון, מיד לאחר שיצא. קניתי אותו בחנות הספרים העליזים בסוהו. אותו ואת כל הסדרה "פשוט נהדרת". הסרט הזה והסדרה הזו תמיד שיפרו את מצב רוחי והצחיקו אותי. התחשק לי לראות את הסרט הזה עם דניאל וקיוויתי שיתאים לו. הוצאתי את הסרט מהמתקן והנחתי על השולחן, לצד הקפה והתותים. התמקמתי שוב על הספה, ממתין לדניאל שעל פי הרעשים סיים להתקלח. לאחר מספר דקות דניאל הופיע בסלון לבוש באותה צורה כמוני. מגבת לבנה כרוכה סביב מותניו. התיישב לידי, נשען אליי והתמתח. ריח של דניאל מילא את אפי. אושר נעים הציף אותי. חיבקתי אותו מאחור, מצמיד אותו אליי, איתרתי את אוזנו ונשפתי קלות לתוכה. דניאל חיכך את אוזנו בפנים שלי וצחק. הלב שלי פעם בחוזקה, אושר גדול מילא אותי.
"רוצה לראות את הסרט?" שאל.
"אההה, לא, למה? סתם הוצאתי אותו להתאוורר, היה לו צפוף שם." עניתי, מקניט אותו, נושך קלות את אוזנו. דניאל שתה מעט מהקפה וקם להפעיל את הדי.וי.די והטלוויזיה. "אני אוהב את הנאיביות של הסרט" אמר תוך כדי הכנסתו למכשיר.
"אני מת על הכושית המשוגעת." אמרתי וקלטתי אותו בחזרה בתוך החיבוק שלי, כשהוא מגיש לי את כוס הקפה וממקם את עצמו כך שאוכל לשתות. צפינו בסרט מחובקים ושרועים על הספה. האור הלך ונעלם והבית חזר לאפלולית נעימה. אכלנו את התותים ודניאל הקפיד לאכול את כל סוכריות הדובונים מהקערה ומדי פעם ניסה להאכיל אותי גם. העדפתי את המתיקות החמצמצה של התותים. "ראיתי את הזמרת הזו מופיעה." אמרתי לדניאל בקטע שהדרגיסטית מתחילה לשיר בפאב 'הבה נגילה', נזכר בהופעה המצחיקה שלה בפאב בצפון לונדון. היא הרבה יותר מצחיקה ומלוכלכת במציאות. היא הנחתה ערב של חשפנים חובבים וכל פעם שאחד מהם מצא חן בעיניה, לא היססה להראות לו את זה בצורה שלא השתמעה לשתי פנים, לקול צהלות הקהל.
דניאל חייך והעמיק את הישענותו אלי. המשכנו לראות את הסרט עד לסוף המתקתק שלו. כשהסרט הסתיים דניאל הודיע שהוא הולך להתלבש ולהכין ארוחת ערב. קם והלך לחדר ולאחר זמן קצר חזר לבוש בבוקסרים שחורים ובידו אחז את התחתונים שלי שהניח מקודם במגירה, הושיט לי אותם, המתין שאפשוט את המגבת ולקח אותה לאמבטיה בחזרה. לבשתי אותם ולאחר מכן העברתי לערוץ מוזיקה את הטלוויזיה ופיניתי את כסות הקפה והצלחת שעכשיו הייתה ריקה למטבח. דניאל הופיע לידי והתחלנו להכין ביחד ארוחת ערב, משוחחים בשקט ונוגעים בכל הזדמנות.
"מחר אני חוזר לעבודה." הודעתי לדניאל.
"תישן כאן ובבוקר אקפיץ אותך הביתה להתלבש?" שאל, מתבונן בי במבט מבקש.
"לא אכפת לך לקום מוקדם?" שאלתי בחזרה.
"בשביל לישון אתך אני מוכן לקום מוקדם." השיב את התשובה הכי נעימה בעולם.
"אם אתה מציג את זה כך, מי אני שאסרב?" חייכתי אליו.
משהו פתאום הופיע לי בראש. "הטלפון שלי שהיה בתיק?" שאלתי את דניאל.
"מונח בצד שלך של המיטה." אמר, מודיע לי שעכשיו יש לי גם צד במיטה שלו, לא רק מגירה ומברשת שיניים.
"אז עכשיו אני צד במיטה?" הקנטתי אותו מתענג על הרגע.
"לדעתי אתה הרבה יותר מצד במיטה, אבל אם זה עושה לך טוב, אז כן..." הקניט בחזרה.
ידעתי מה הציק לי. לא דיברתי עם אימא שלי מחמישי אחר הצהריים והיא כבר בטח משתגעת מדאגה, מדמיינת אותי 'הולך יחף בשלג' או לפחות מוטל בתעלה בצד הכביש. הלכתי לחדר השינה ואכן הטלפון היה מונח על שולחן הצד ליד המיטה. הדלקתי את הטלפון והמתנתי. חיווי של הודעות נשמע. מבלי לבדוק את התוכן שלהן חייגתי לאימא שלי. לא עבר צלצול אחד ואימא שלי הופיעה על הקו ומיד ששמעה שזה אני פתחה בנאום על חוסר האחריות שלי ועל כמה דאגה ועל ששלחה את אחי לבדוק בדירה אם אני לא מת. הקשבתי לה בשקט. לא היה טעם לנסות להשחיל מילה עד שהיא תירגע.
דניאל הופיע לצידי והתבונן בי מחזיק את הטלפון ומקשיב. "אימא שלך?" שאל בקול נמוך.
'כן' סימנתי לו עם הראש. הוא ציין שתכף האוכל מוכן ויצא מהחדר.
"אימא, הכרתי מישהו." הצלחתי לבסוף להשחיל. דממה השתררה מהצד השני של הקו. לאחר מספר שניות אמרה "וזו סיבה לא להתקשר?"
"צודקת." עניתי לה.
"נו?" שאלה.
"חמוד." עניתי, מתחמק מתחקיר מקיף. התחקיר כבר יגיע אבל כרגע זה לא היה הזמן.
"חמוד מאוד אם שכחת את אימא שלך." זרקה לי בפולנית שוטפת.
"יותר מחמוד." עניתי. לקח לי המון זמן להביא את אימא שלי למצב הזה, אבל המאמצים היו שווים. בואו נגיד שהיא לא הייתה מאושרת מזה שהבן שלה הומו, אבל "העיקר שאתה מאושר" היה הפתרון להכל. לא תמיד אמרה את זה בצורה מאוד משכנעת אבל לאחרונה משהו בהחלט השתנה. לאחר הפרידה מבן הזוג שלי, רק רצתה שאהיה מאושר שוב.
"ומתי נכיר אותו?" שאלה.
"עוד קצת." עניתי. מנסה לדמיין את דניאל בבית של אימא שלי, עם האחים שלי. יכולתי לראות אותו שם אבל עדין היה לי מוקדם.
"תביא אותו בשישי בערב?" שאלה.
"נראה, רק הכרנו." עניתי, מנמיך ציפיות ובעיקר לחצים עתידיים. דניאל הופיע בכניסה לחדר, ממלא את הפתח וכרגיל נשען עם הידיים על 'הלמעלה' של המשקוף, עם הגוף מוטה טיפה קדימה ומבט משועשע על פניו.
"אני כבר בא." אמרתי לו, "טוב אימא, אני חייב לזוז." דניאל הלך בחזרה למטבח, "אימא, הוא הרבה יותר מחמוד." אמרתי בחיוך, יודע שהחיוך בקולי נקלט היטב בצד השני של הקו.
"אני שמחה לשמוע, נדבר מחר." אמרה וסגרה.
ניתקתי את השיחה, כיביתי את המכשיר. הערב עדין שייך רק לשנינו, ממחר בבוקר אחזור לעולם הרגיל. הנחתי את הטלפון 'בצד שלי של המיטה של דניאל' יצאתי מהחדר והלכתי מרפסת. דניאל ישב שם עם שולחן ערוך ונר דולק. רוח נעימה זזה בין הצמחים והפרחים בעציצים. הנר ריצד קלות, ודניאל? דניאל היה שם, יפה כתמיד. ניגשתי אליו, קרוב קרוב לאוזן ולחשתי לו, "הרבה יותר מחמוד." נושק לו בעדינות, מלטף את פניו, מצמיד אותו אליי. דניאל חבט לי בעדינות על הישבן. "יאללה, אני רעב, שב כבר." ציווה בקול שמח. התיישבתי מולו ואכלנו לנו בשקט.

;authuser=1

זה כל השקט / נמרוד לב ואורלי פרל

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...