שיר של יום חולין. צילום: סער.

 >  >  > 

שיר של יום חולין - פרק ח'

ניגשתי אליו, חיבקתי אותו מאחור, מלטף לו את הבטן והחזה שהיו לחים מעט מנתזי המים. השענתי את הסנטר שלי על הגב שלו בנקודה שאהבתי, בין השכמות שלו, הפנים שלי זזו עם התנועות שלו, האף שלי הריח את הניחוח שלו, הזין שלי גילה חיים משל עצמו.

שעות הבוקר התחלפו לצהרים והצהרים הפך לאחר-צהרים. ישבנו ודיברנו, סיפרנו חיים. השקט שלו הפך לשקט שלי. מפנים יפות ואומן מוכשר הוא הפך לגבר מדהים שיפה מבפנים כפי שהיה יפה מבחוץ. חוש ההומור שלו היה נפלא, ההומור העצמי שלו היה מדויק וחד אבל נטול ציניות ורוע. הרגשתי שאני לומד להכיר אותו לעומק ושמעבר לזה, הוא באמת התעניין בי ורצה להכיר ולדעת ממקום אמתי ומכיל. הבית חזר להיות אפלולי וצללים נכנסו מבחוץ לבפנים. ישבנו על הספה הגדולה, מתכרבלים אחד בשני, נשענים ומלטפים.
היה לי נעים, היה לי טוב. חייכתי אליו והוא חייך אליי. הוריד את ראשו אליי ונתן נשיקה קטנה ותמימה על שפתיי. ראשי נח על הירך שלו. התמתחתי וליטפתי לו את העורף. הרמתי את עצמי בעצלות רבה ומיקמתי את עצמי בתוך החיבוק שלו. "חבקן מקצועי" מלמלתי. הוא חייך חיוך של דניאל. חיוך ענק עם כל הפנים והעיניים.
"רוצה לבוא לישון אצלי?" שאלתי בשובבות ילדותית.
הוא התבונן בי משועשע. "רוצה לבוא לישון אצלי?" חזרתי על השאלה.
"אתה מזמין אותי לישון אצלך?" שאל, "רק לישון?"
"תראה, זה תלוי, אם תהיה נחמד ותבקש יפה אז גם אתן לך לשחק בג'ויסטיק שלי."
דניאל שיחרר אותי מהחיבוק, קם והלך לחדר השינה. שמעתי אותו פותח וסוגר מגירות ודלתות, הוא הופיע בסלון עם תיק גב שלו ועם התיק שלי. "ארזתי קצת בגדים, אבל אני צריך לחזור לכאן מחר בבוקר, לסטודיו." אמר.
הטבעיות והקלות שהכול התרחש בה הממו אותי. בלי משחקיי כוח טיפשיים, בלי חשבונות קטנוניים. "אין ליד הדירה שלך חניה." אמר, שואל וקובע עובדה בו זמנית. "לא אכפת לי ללכת או שבא לך על האופנוע?" שאל.
"נלך, אני חייב להזיז את עצמי." השבתי, "אני לא יודע מה איתך, אבל אני חייב לזוז כדי לא לתפוח." אמרתי וטפחתי קלות על הבטן השטוחה שלו.
"אני כבר אגרום לך לשרוף קלוריות." חייך.
"נאה דורש נאה מקיים." נטלתי ממנו את התיק, "זזים?" אמרתי.
יצאנו מהבית של דניאל לכיוון הבית שלי. כשהגענו לרחוב דניאל הוריד ממני את התיק, העמיס אותו על הכתף השמאלית שלו ליד התיק שלו ומיקם אותי בתוך החיבוק שלו. כרגיל. הלכנו לנו בנחת ברחובות תל אביב שהתחילו להחשיך. אלנבי וקינג ג'ורג', מעולם לא נראו יפים יותר. בשונה להליכה 'אליו' בשישי בבוקר הפעם הרגיש לי כל כך נכון וטבעי להיות שם בתוך החיבוק שלו. גם התחושה של 'מובל' כבר לא הייתה שם. הייתה תחושה של ביחד נינוח. כשהגענו לצומת של דיזנגוף וקינג ג'ורג' התלבטנו ביחד בצחוק האם להמשיך לכיוון מסריק ומשם לכיכר רבין או לצעוד על דיזנגוף. בחרנו בדרך הארוכה יותר דרך דיזנגוף משם לארלוזורוב ואליי הביתה. שעות אחריי הצהרים התחלפו ל'לפנות ערב' קיצי ונעים, חמים ונטול לחות של תחילת הקיץ. "מה בא לך לאכול?" שאלתי כשהתקרבנו אליי.
"בא לי אוכל של 'בית'." אמר וחייך.
"מה? שניצל-פירה או פסטה-בולונז? כזה?" שאלתי בתמיהה. עם כל המסעדות שאכל בהם הוא רוצה אוכל של בית? חשבתי שירצה להזמין או לצאת לאכול.
"בולונז... כן... מת על זה!" הכריז עם אור בעיניים.
הגענו אליי הביתה. נכנסנו. הזמנתי אותו להתמקם ומיהרתי לפריזר להוציא בשר טחון לבולונז. דניאל הניח את התיקים בחדר שינה והופיע לצידי במטבח. מתבונן בי ושותק. "רצית בולונז? תקבל בולונז." הודעתי כשאני ניגש ומחבק אותו. דניאל לא איבד זמן וסגר את הזרועות שלו סביבי. הרגיש לי שלם שם, איתו, במטבח שלי, בבית שלי. לאחר דקה של חיבוק שחררתי את עצמי מהחיבוק וניגשתי לסלון, פותח את הבית לאוורר וחוזר לעצמי אחריי היעדרות הלא מתוכננת. דניאל ניגש למרפסת והתיישב בכורסא של סטארק, הירוקה הגדולה, מביט החוצה וחולץ את הנעליים שלו. עמדתי בפתח הסלון והתבוננתי בגבר הנפלא הזה שכל כך התאים לי פתאום לחיים. ככה זה, לפעמים כשאתה לא מתכנן, החיים פתאום קופצים לך ומצליחים להפתיע אותך. ניגשתי אליו קרוב ולחשתי לו באוזן, "במקלחת, בכוס של מברשות השיניים, המברשת האדומה, בשבילך." לא המתנתי לתגובה, נשכתי קלות את האוזן שלו והלכתי חזרה למטבח להכין לו בולונז. עברו מספר דקות ודניאל הופיע במטבח. ניגש אליי מאחור ונתן לי נשיקה על העורף "תודה." אמר בעדינות. הנחתי את הסכין וליטפתי את ידו, מתרפק עליו. הוא היה ללא חולצה ומכנסיים. חייכתי אליו "אמרת לי להרגיש בנוח, אז יישמתי את זה." הסתובבתי אליו. הוא נשאר בבוקסרים לבנים ונראה סקסי מתמיד על רקע הבית שלי. נישקתי אותו על החזה, מניח ראש עליו ולא רוצה שהרגע יגמר. "במה לעזור?" שאל.
חשבתי על התשובה שהייתי זורק בדרך כלל 'תהיה יפה ותשתוק' אבל באותו רגע ממש לא רציתי שישתוק, עד שנפתח אליי והרגיש בנוח לשתף אותי בחייו. במקום זה שאלתי אותו אם בא לו לעזור לי ולהרתיח מים לפסטה. הוא ניגש לארונות ופתח עד שמצא את סיר הפסטה הגבוה עם המסננת, זה שסחבתי כל הדרך מאיטליה, כאילו שבארץ אין סירי פסטה. מילא אותו מים והעמיד אותו על הכיריים. פתח ארון נוסף ואיתר את המלח הגס, לקח ממנו חופן וזרק למים. "אפשר לסחוב לך שן שום?" שאל. הושטתי לו שן קלופה והוא חתך אותה לשניים וזרק לתוך המים. "כשגרתי אצל אבא שלי, הייתה לו מבשלת איטלקייה שנהגה לתבל את המים של הפסטה בשן שום בנוסף למלח וככה הוסיפה עוד טעם לפסטה" הסביר.
"אאמץ את המנהג." השבתי לו. דניאל ניגש למתקן היין ובחר בקבוק יין ושאל אם זה מתאים לי, הושטתי לו פותחן והוא פתח את היין להתאוורר ואיתר את כוסות היין בארון הגדול. "נאכל במטבח." הודעתי. כשאני מוזג לנו יין. הוצאתי את הצלחות הלבנות העמוקות, אלו עם השקע בצד שמיועד לגלגל בו את הפסטה, את הסכו"ם לפסטה שהזמנתי מ'רוזנטל' ואת מפיות הבד השחורות וביקשתי ממנו לערוך את השולחן הקטן שעמד ליד החלון של המטבח והשקיף אל החצר האחורית של הבניין. התבוננתי בו עורך בשקט ובשלווה האינסופית שלו את הכלים על השולחן וחשבתי שיהיה לי קל מאוד להתרגל אליו בחיים שלי. התחלתי לבשל את הבולונז אחריי שהבשר הפשיר תחת זרם המים. הבית התמלא בריח של שמן זית ושום ואחר כך בריח בשר מטגן ואז נוספו גם ריחות של עגבניות מתבשלות ומעט מהיין ששתינו, שהוספתי לתוך הרוטב. המים בסיר הפסטה רתחו בעדינות, ממתינים שאגביר את החום ואבשל את הפסטה. דניאל נשען על השיש לידי, לוגם מהיין, מתבונן בי מבשל. הרגשה של בית הייתה במטבח. הוצאתי את הפרמז'ן מהפריזר לבקשתי ממנו לגרד את הגוש וקטפתי מהאדנית מעט בזיליקום. כשהרוטב היה מוכן נכנסה הפסטה לסיר ולאחר מכן מהמסננת לצלחות, ועל הפסטה הנחתי ערימה גדולה של רוטב חם ופיזרתי פיסות של עליי בזיליקום שקרעתי. הגשתי לשולחן, התיישבנו לאכול. "בתאבון" איחלתי לדניאל וקיבלתי בחזרה נשיקה.
"זה אוכל של בית." אמר דניאל אחרי שאכל את הביס הראשון.
"תבוא כל יום." השבתי.
"אני בונה על זה." קיבלתי תשובה בקול רציני.
התבוננתי בו אוכל את הפסטה, נהנה מכל ביס. אני אוהב להאכיל אנשים ולראות אותם נהנים. עונג גדול היה לראות את הגבר הזה 'חוזר למצב של ילד' ונהנה מהפסטה עם הבולונז הפשוט שהכנתי. סיימנו לאכול, דניאל קם ופינה את השולחן, נשארתי לשבת במקום שלי מתבונן בו עומד ליד הכיור ושוטף את הצלחות הלבנות. המראה שלו, הגברי, בבוקסרים לבנים, עומד ושטף כלים אצלי בבית, במטבח, היה מחרמן. השקט שלו היה סקסי התנועות שלו היו מחשמלות. הוא לא ניסה לעשות פוזות או לגרות. הוא פשוט היה שם ושטף כלים. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו מאחור, מלטף לו את הבטן והחזה שהיו לחים מעט מנתזי המים. השענתי את הסנטר שלי על הגב שלו בנקודה שאהבתי, בין השכמות שלו, הפנים שלי זזו עם התנועות שלו, האף שלי הריח את הניחוח שלו, הזין שלי גילה חיים משל עצמו. דניאל סיים לשטוף את הכלים, תלש מגבת נייר וניגב את הידיים ואת הבטן שלו שנרטבה. הושיט יד לאחור ופרע לי את השיער. הוא התחיל ללכת לכיוון חדר השינה כשאני חובק אותו בשתי ידיים, פוסע-נגרר איתו-אחריו. בחדר השינה הוא סובב את עצמו בחיבוק שלי, חיבק אותי ובתנועה אחת השליך את עצמו ואותי אחורה, על המיטה שלי שחרקה לרגע מהפתעה, מהמשקל של שנינו. מבעד לחלון הפתוח חדר במהומהם הרעש של הכביש מהרחוב ליד ולזה נוסף רעש הטלוויזיה מהשכן החירש ששמע חדשות בעוצמה מלאה, שונה מאוד מהרעש אצל דניאל בסמטה. שקענו בעולם משלנו. התחבקנו והתנשקנו ארוכות ואז דניאל החליט שאני צריך להיות ערום, כי אסור להיות במיטה עם בגדים, הוא החליט ברגע זה על הכלל הזה הודיע לי. נו, עם כללים לא מתווכחים. נתתי לו להסיר לי את הבגדים. הסרתי לו את הבוקסרים הלבנים. נשארנו אחד עם השני, עור כנגד עור, נשימה מול נשימה. אהבנו בשקט ובעדינות. נוגעים עמוק אחד בשני, אחד בגופו של השני, נכנסים אחד לנשמה של השני. הדקות עברו והתוכניות שהטלוויזיה של השכן התחלפו. כשגמרנו נשארנו לשכב כך, אחד עם השני מבלי להחליף מילה. הנחתי את ראשי על החזה הרחב של דניאל, מלטף אותו. דניאל התחיל להתנמנם ומשם עבר לשינה עמוקה. התבוננתי בו באור לחדר מבחוץ, בגופו הארוך והרחב, בצללים שיצר האור הקלוש על גופו ושריריו. ליטפתי אותו והוא זז מעט, התרוממתי והתבוננתי בפניו. פיו היה פתוח מעט ועל שפתיו המפושקות מעין חיוך קטן ומתוק, הוא הסתובב מעט ותוך כדי שינה חיפש את היד שלי. מיקם אותה בתוך ידו וחזר לשינה עמוקה ושקטה. לא הזזתי את היד במשך דקות, מתבונן בו עם החיוך הקטן שהיה לו על הפנים, נמתח לי חיוך גדול על הפנים. הוצאתי בעדינות את היד שלי מהיד שלו, ניגשתי לסלון, הורדתי את התריס בחלון הגדול, כיביתי את האור, הלכתי למטבח והכנסתי את שארית הפרמז'ן למקרר. מהפסטה והרוטב לא נשאר דבר. כיביתי את האור במטבח והדלקתי אור קטן במסדרון, שאם דניאל יתעורר יהיה לו קל להתמצא היכן הוא. חזרתי למיטה והתכרבלתי אל דניאל שרק מיקם את עצמו סביבי וחזר לשינה המתוקה שלו.
התעוררתי מתזוזה לצידי. פתחתי עיניים אל מול המבט הכחול אפור של דניאל שהביט לי מהקצה של הכרית שלי. "היי, אז באת בסוף לישון אצלי?" שאלתי בקול מיתמם. דניאל תפס אותי וכיסה את פניי בנשיקות, מועך אותי עם כובד גופו, מדגדג אותי קלות. התפתלתי בניסיון להשתחרר אבל ככול שניסיתי להשתחרר הוא רק חיבק ודגדג.
"דניאל, די אני אשתין במיטה!" צרחתי לבסוף בלי אוויר.
"מה אתה בן חמש?" שאל, מחווה בידו את גילי עם אצבעות היד פרושות. רצתי לחדר האמבטיה להשתין. שמעתי את דניאל קם והולך לשירותים הקטנים וגם משתין. "היית יכול להשתין איתי כאן." צעקתי לו. מבעד לרעש של הורדת המים.
דניאל נכנס למקלחת, "אתה חושב שאתה כבר מוכן לאינטימיות כזו כמו להשתין ביחד?" שאל בחיוך. ניגשתי לכיור, הוצאתי את מברשות השיניים, הכחולה שלי והאדומה שלו ומרחתי על כל אחת מהן משחת שיניים. שעשע אותי שמשחת השיניים הייתה בדיוק בצבעים של מברשות השיניים, פסים בכחולאדוםלבן. הושטתי את האדומה לדניאל שלקח מבלי אומר והתחיל לצחצח שיניים כשהוא עומד צמוד אליי, מדי פעם מעביר עוד טיפה ממשקלו לכיוון שלי, מתגרה בי. "מה אתה בן חמש?" שאלתי, "לא יכול לעמוד רגע בשקט?" אמרתי לו בפה מלא משחת שיניים וקצף. בתגובה לזה קיבלתי דחיפה קלה עם הישבן שלו, כשהוא צוחק אליי בחזרה עם פה מלא משחת שיניים. "יש מים חמים למקלחת." הודעתי והושטתי לו מגבת אחריי שסיימנו לשטוף את הפה והפנים. "אני מכין קפה." הודעתי לו והלכתי למטבח, מותיר אותו להתקלח. הפעלתי את מכונת הקפה ופתחתי את התריס בסלון להכניס אור הביתה. שמעתי את דניאל שר במקלחת ואת האספרסו יוצא בלחץ מהמכונה לספל, בבית התפשט ריח של בוקר. לקחתי למקלחת את הקפה שלי ואת הספל של דניאל והנחתי אותו על המשטח הצבעוני שליד הכיור. המקלחת שלי, בניגוד לשלו, הייתה מרוצפת ומחופה בפסיפס קטן וצבעוני מאוד. 'מקלחת רועשת' כפי שהגדיר את זה אחד החברים שלי.
"הבאתי לך את הספל שאני הכי אוהב." אמרתי לו, מתבונן בו מתנגב.
דניאל חייך אליי, "אתה יכול להבריז היום מהעבודה?" התבוננתי בו בשקט, לוגם מהקפה שלי.
"כבר הודעתי שאני לא מגיע היום." השבתי לו.
"כן, גם אני הודעתי לעצמי שאני לא מגיע היום לסטודיו." השיב עם החיוך הזה שלו, "בא לך לצאת מהעיר ולטייל?" שאל ומיד הוסיף, "נלך אליי, ניקח את המכונית וניסע לטייל, מזמן לא הוצאתי את המכונית לנסיעה ארוכה, זה יהיה כייף." הודיע לי וסיכם עם עצמו.
"אני נכנס למקלחת ואז נצא." התקלחתי במהירות וכשסיימתי דניאל כבר היה לבוש וכוסות הקפה היו שטופות. התלבשתי, ארזתי בתיק הגב עוד זוג תחתונים וחולצה. את תיק כליי הרחצה השארתי בתיק, מתוך ידיעה שאני לא יודע איך יגמר היום הזה. שיהיה, ליתר ביטחון. בדרך החוצה לקחתי את הסלולרי שלי שהיה כבוי ובטעינה מיום חמישי בלילה. הכנסתי אותו לכיס. בזמן הזה דניאל סגר את התריסים בבית, משאיר את החלונות פתוחים לאוורור. יצאנו לתל אביב של יום ראשון בבוקר, אל הרעש והמהומה שהייתה כל כך שונה מהשקט של אתמול אחר הצהרים. כמנהגו, דניאל לקח ממני את התיק, העמיס אותו על כתפו ומיקם אותי בחיבוק שלו. צעדנו אל ארלוזורוב ומשם לקחנו מונית אל דניאל. "הולך להיות יום נפלא." הודיע לי דניאל באמצע הנסיעה במונית.
"הולך להיות יום נפלא." השבתי לדניאל כשאני ממקם את עצמי עמוק יותר לתוך החיבוק שלו, ומניח את הראש בשקע שבין הכתף לצוואר שלו.
(שיר: נינט- נוגה)

 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...