חטיבת הצנחנים
חטיבת הצנחנים. צילום: סער.

 >  >  > 

הצנחן שלי - פרק ג'

מסע כומתה

הפרק הזה נמחק מהרצף של סיפורי 'הצנחן שלי' בעת מעבר לאתר החדש. מאחר ולא הצלחתי למצוא את המקור, שחזרתי את הפרק מהזיכרון. מקווה שהצלחתי. ממליץ לקוראים לחזור ולקרוא שוב את כל הסדרה החל מהסיפור הראשון - הצנחן שלי.

השבוע התחיל למחרת בבוקר.
נקודת האור היחידה שבו הייתה שיחה חטופה אתך.
התקשרת לרגע מטלפון ציבורי.
התקשרת וברקע רעש של תור. מאיצים בך למהר.
אתה בהפסקה מהכנות למסע.
אתה רוצה להגיד ולא יכול. אני אומר שאני אוהב וחושב.
אתה אומר תודה והקול שלך מחייך חזרה. אני מבקש שתשמור על עצמך.
אתה סוגר. אני מאושר.
אני ממתין לסוף השבוע, לפגוש אותך...

בשלישי בערב התקשרת שוב, לרגע. כרגיל התור מאחור היה עצום והרעש גדול.
סיפרת שמחר תצאו למסע הגדול. שאתה מפחד ממנו.
ניסיתי להרגיע. ניסיתי להצחיק.
כל מה שרציתי היה לחבק אותך ולנחם.
סיפרת שאתה כבר מחכה ליום חמישי בבוקר, להיות אחריי.
אמרתי לך שאני כל כך מחכה לראות אותך.
אמרת שאתה מקווה.
השיחה הסתיימה בחטף כשמישהו ברקע זרז אותך. לא הספקתי להגיד לך חצי ממה שרציתי.
רביעי עבר בעצלתיים, כאשר אני פוזל כל רגע לשעון ומנסה לדמיין איך אתה, אם קשה לך.
עזבתי את העבודה מוקדם. לא יכולתי לשבת עוד רגע במקום אחד.
בערב חוסר השקט שלי היה בשיאו. הרגליים סרבו לשבת בשקט. הלכתי. מזדהה אתך מבלי לדעת למה ומדוע. מבלי שאתה תדע.
בלילה ישנתי לסירוגין. יותר ער מישן.
בחמישי בבוקר קמתי מוקדם מאוד, שתזדיין העבודה. החלטתי שאני נוסע.
עליתי לירושלים באוטובוס.
לא ענין אותי דבר. לא השירותים במנהרה. לא החיילים בתור.
רק אתה היית לי בראש.
לקחתי מונית ל'גבעת התחמושת'. לא ידעתי באיזו שעה אתה צפוי להגיע לשם, אבל הייתי חייב להיות שם. לראות אותך.
לראות שאתה בסדר. שסיימת את המסע.
ירדתי בכביש הראשי והתחלתי לעלות בכביש אל הגבעה, אל חורשת האורנים הקטנה.
איתי עלו המון אנשים, משפחות. חלקם נושאים סלים עם מזון, חלקם משוחחים בהתרגשות.
הייתה אוירה מיוחדת. יכולתי להרגיש את השמחה המהולה בדאגה, את התקווה ואת הגאווה באוויר.
כולם משפחות של חיילים במסע. יכולתי לשמוע קטעי שיחה, אבל הייתי בעולם משלי. בך.
צינה של בוקר בירושלים ואויר נקי עם אורנים. הרגשתי זר בהתרגשות הזו. עמדתי בצד, נשען על סלע, מתבונן. הדקות עברו והשמש החלה לחמם את האוויר.
לפתע עבר גל של אנרגיה בקהל. מרחוק נשמעו צעקות ושירה, משפחות החלו לרוץ כלפיי הכביש, למטה. רצים אל החיילים שהחלו לעלות מבין הבתים, מהצומת, בריצה אל הגבעה. חלקם היו עם פק"לים, חלקם נשאו אלונקות. נושאים דגלי יחידה אדומים-לבנים או עטופים בדגל המדינה, מדורבנים מאנרגיה לא ידועה ומצעקות המפקדים.
"עוד מאמץ קטן..."
המשפחות רצו אליהם, עוזרות בעליה האחרונה, עם הפק"ל עם האלונקה או סתם ל'דחוף בעליה'.
אני מתבונן בהם, מנסה לאתר אותך מבעד להמון, מתרגש.
מתרגש כמו הייתי חלק מהכל. ממך.
העיניים שלי סורקות, מחפשות. ללא הצלחה.
הדמעות והחיבוקים ריגשו ונגעו. גם ככה הייתי עם געגועים, אז עכשיו?
החיילים הגיעו לחלקת הדשא, המשפחות עוזרות. המפקדים צועקים ומסדרים לפי מחלקות.
הסתדרו בצורת ח' גדולה לפי מחלקות כאשר המפקד של כל מחלקה עומד לפניה. הפק"לים והאלונקות עדין באוויר. קצין אחד עמד במרכז וצעק "עלה!" וכולם ענו לו בצעקה "קרב!" מניפים את האלונקות באוויר. "עלה!"- "קרב!", "עלה!"- "קרב, קרב, קרב!" השאגות מגרונם של עשרות החיילים הרעידו את האוויר. עכשיו ניתן האות והחיילים החלו להוריד את המשאות ולסדרם לפי מחלקות, תרגילי שחרור שרירים ומתפנים למשפחות המחבקות, להתחבק ביניהם, לצ'פח אחד את השני.
עדין לא ראיתי אותך.
דאגתי. אולי לא צלחת את המסע, כמו שחששת?
נשענתי לי על הסלע, מתבונן, מתפלל.
ושוב קריאות של המפקדים. להתקבץ חזרה לפי מחלקות. החיילים מסתדרים שוב בח' הגדולה.
אני מאמץ מבט, מחפש, סורק. מחפש את הפנים המוכרות שלך מבעד להמון.
לרגע היה נדמה לי שראיתי, אבל מבעד לתזוזה נעלמת לי.
כשנרגע הכול וכולם נעמדו במקומם, עלה מפקד החטיבה לנאום ואני מחפש אותך.
לפתע, בפינה הימנית ראיתי אותך בשורה הראשונה, עומד מתוח וזקוף. יפה כתמיד עם פסים שחורים מתחת לעיניים. חלק מאיפור של "המסע".
התמלאתי אושר. התמלאתי שמחה.
המפקדים עברו להעניק כומתה אדומה.
כל חייל שקיבל כומתה קיבל גם אגרוף אדיר לכתף. מן מנהג שכזה, גברי.
ראיתי את המפקד שלך מגיע אליך, חובש את הכומתה המיוחלת לראשך ומעניק לך לכתף אגרוף אדיר. לא זז לך שריר בפנים כשהצדעת חזרה ואחר נמתח לך החזה וחיוך מתוק נמתח על שפתיך. כמה גאה הייתי בך.
לאחר עוד דברים ונאומים ציוניים וגאים תם הטקס.
המשפחות התערבבו בחיילים, צעקות, צילומים, חיבוקים, אושר גדול.
שולחנות ערוכים וכולם מסתערים על הבוקרס-מיץ-רוגלך.
ראיתי אותך מתחבק עם המשפחה, ההורים, האחים ועוד חברים. עקבתי במבטי אחריך.
לאט לאט נרגעה האווירה. הקצב המטורף נרגע. מלמול עדין עלה מהדשא.
ראיתי אותך מדבר עם חברים, מחליף איתם צחוקים. עמדתי ממרחק, מליד הסלע מתבונן בך והלב שלי פועם אתך.
לאחר זמן, ראיתי אותך עוזב את המשפחה והולך על השביל לכיוון השירותים. פסעתי לכיוונך- אחריך, מתבונן בך צולע קלות, מושך את הרגל. הולך לאט. מדיי פעם 'מחליק' לחייל אחר שעבר לידך. היית מאושר.
לאט לאט הדבקתי אותך. מצמצם פערים, עד שהלכתי לצידך, בשקט.
לידך אבל לא צמוד.
פסעתי לידך בדממה מספר שניות.
התבוננת בי, סובבת את הראש קדימה ושוב סובבת את המבט אליי במהירות. הפתעה הייתה לך על הפנים. התבוננת בי, לא מאמין.
חייכתי אליך חיוך שקט. לא אמרתי מילה.
הלכנו בשקט לכיוון השירותים. נכנסנו לבניין הקטן.
"השתגעת?" שאלת בשקט.
"התגעגעתי." לחשתי בחזרה.
ניגשנו למשתנות, התחלנו להשתין. "אל תדאג, לא אעשה לך פדיחות." אמרתי בקול שקט.
התבוננת אליי, לתוך העיניים וחייכת חיוך קטן, עייף.
סיימנו להשתין וניגשנו לשטוף ידיים.
עמדנו בשקט ליד הכיורים, כמו אז, כשנפגשנו. מבטינו לכודים מבעד למראה.
חייכתי אליך. חייכת אליי.
רעש של חיילים וצעקות מבחוץ הגיע אלינו.
סיימנו לשטוף ידיים והלכנו לכיוון היציאה מהשירותים.
שנייה לפניי שיצאנו , תפסת את ידי לרגע קצר "תודה." אמרת בשקט.
חייכתי אליך. "התגעגעתי." השבתי.
יצאנו בחזרה אל השביל והתחלנו לפסוע אחד ליד השני, מרוחקים.
חזרת אל המשפחה ואני חזרתי אל הסלע.
התחלתם להתארגן. אביך לקח על גבו את התיק הגדול. אימא שלך חיבקה ולא הפסיקה לנשק.
אחיך הקטן קיפץ לידך ואחותך סחבה את הסל. פסעתם לכיוון מגרש החניה.
התבוננת מסביב, מחפש אותי. ראית אותי והמבט שלנו התאחד לרגע. חיוך קטן הופיע ונעלם. חבר ומשפחתו התקרבו. התחבקתם וצעדתם ביחד למטה, בכביש אל החניה.
הלכתי אחריכם, מאחור, במרחק שלא מסגיר, מתבונן בך, בכבדות של צעדיך.
ליד הסובארו החומה עצרתם. אבא שלך הכניס את התיק לבגאז' . אימא שלך עזרה לך להיכנס למושב האחורי ליד החלון והאחים שלך לידך.
התבוננתי מהצד, נשען על 'הברזלים'.
הלב שלי יצא אליך, מרחוק. כל כך רציתי להקל עליך במכאוביך.
התחלתם לנסוע.
בדיוק לשנייה חלפתם לידי, עשית סימן קטן של 'טלפון' ליד האוזן.
ברמזור עצרתם. סובבת את הראש לאחור.
עשית לך שלום קטן עם היד.
סימנת לי שלום קטנטן בחזרה.
נסעת עם ההורים.
נסעת ואני מתבונן בך מתרחק, נעלם.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...