שיר של יום חולין. צילום: סער.

 >  >  > 

שיר של יום חולין - פרק ט'

"הגדרה טובה, נראה לי שלשנינו הייתה 'ילדות מתוקה- מרירה' שכזו, אולי זה מה שמחבר אותנו." אמר בשקט הזה שלו. "הייתי רוצה שלילד שלי תהיה רק ילדות מתוקה." הוסיף לאחר דקה של מחשבה.

המונית עצרה בכניסה לסמטה של דניאל. יצאתי מהמונית ודניאל נשאר בפנים ושילם לנהג. כשיצא התבוננתי בו, תוהה עם עצמי כמה עוד אושר הבחור הנהדר הזה יביא לי ללב, והאם בסופו של דבר גם ישבור לי את הלב.
הוא יצא מהמונית והתיישר, הביט בי בעיניו הגדולות שצבען היה כעת כצבע השמים הכחולים, טהורים ללא עננים או אפור. המבט שלו והחיוך שעלה על פניו סילקו מיד את החשש מלב שבור. עדיף לב שבור מלב שלא חווה אהבה ואם השבר יבוא, אתמודד איתו, חשבתי לעצמי.
דניאל עמד לידי בשקט, מתבונן בי. "מתחרט?" שאל ואפור התגנב לו לתוך התכלת.
"כן, שלא עשינו סקס הבוקר!" השבתי לו ישר לתוך הפנים, שותל נשיקה קטנה על קצה אפו.
שוב חזר התכלת לשלוט בעיניים, "את זה אפשר לתקן מיד." ענה וחיבק אותי אליו. "מה דעתך שנקפוץ לשוק, נקנה אוכל ונעשה פיקניק?" הציע.
"תתארגן לך בבית ואני אקפוץ לשוק ואביא הפתעות." השבתי.
התפצלנו, אני לכיוון השוק והוא לכיוון הבית. כשהגעתי לקצה הרחוב, לפני שנעלמתי בתוך השוק, הסתובבתי וראיתי את דניאל עומד שם, בפתח הסמטה, מתבונן בי. נופפתי לו לשלום ונכנסתי לשוק. רעש השוק סחף אותי. הקצב המהיר לעומת השלווה שהייתה ביומיים עם דניאל גרם לשקט שמלווה אותו לבלוט עוד יותר. מיהרתי לחנות הנקניקים הגדולה, באחד הרחובות הצדדים, שם אני קונה שנים, הרבה לפניי ששיפצו את המקום והרחיבו אותו והמוכרות הפולניות הזקנות נעלמו ממנו לטובת מוכרות חמוצות ומחומצנות שיער מרחבי הגוש המזרחי שהתפרק. קניתי גבינות שונות וכמה סוגי נקניקים. 'חבל שלא יום שישי, הייתי קונה את הפסטרמה החמה שיש רק בשישי' חשבתי לעצמי. משם מיהרתי לדוכן שמכר סוכריות גומי צבעוניות, מילאתי שקית שקופה וגדולה בכל הצבעים והצורות שאפשר, עובר לדוכן שבו קניתי תמיד עלים ועגבניות שרי קטנות ומיהרתי למאפיה לקנות לחמניות שרק עכשיו יצאו מהתנור והפיצו ניחוח משכר וחם לכל עבר. מול המאפיה אספתי זיתים לתוך קופסת פלסטיק קטנה ובדרך בחזרה, ממש לפני הרחוב הקטן שמוביל לסמטה של דניאל, אספתי סלסלה קטנה של תותים ענקיים שהפיצו ריח של פעם.
עם השקיות המרשרשות מיהרתי לדניאל. הגעתי לסמטה וליד הבניין של דניאל חנתה מכונית אפורה וגדולה, נוצצת ומבריקה לה בשמש הנעימה. דניאל שעמד לידה מיהר לקראתי ולקח ממני את כל השקיות, פתח את הבגאז' והניח את השקיות לצד מחצלת קש מגולגלת וכמה שמיכות שהיו שם. גם תיקי הגב של שנינו היו שם.
דניאל סגר את הבגאז' ומיהר לדלת הקדמית הימנית וכמו שחשבתי לעצמי במסעדה, פתח עבורי את הדלת, ממתין שאכנס. התיישבתי במושב העור הרחב. ריח של עור ומעט וניל היה בתוך המכונית. דניאל סגר עבורי את הדלת ופסע לצד הנהג, נכנס התבונן בי, וידא שאני חגור הניע את הרכב שנענה לו בעוצמה שקטה. נשענתי אחורה, מתענג על המושב הנוח והמחבק שהיה עשוי מעור בצבע מוקה בהיר.
"מוכן?" שאל. הנדתי בראשי לחיוב ויצאנו לדרך. לאור היכרותי הקצרה עם דניאל תיארתי לעצמי שכבר יש לו בראש יעד ומסלול, והחלטתי שאני לא שואל ולא חוקר... אני משתף פעולה ונהנה מהרגע ומהחוויה. דניאל נהג בשלווה, מוזיקה נעימה התנגנה ברקע, העולם הרועש נשאר מחוץ לתא הנוסעים הסגור. המכונית החליקה על הכביש בשקט וברכות, גם על פני הכבישים ההרוסים של מרכז- דרום תל אביב. השקט בה נסעה הזכיר לי את השקט בו מתנהל דניאל. אין ספק, המכונית תאמה את דניאל בגודלה ובתנועתה החלקה. דניאל ניווט אותנו לכיוון היציאה מתל אביב דרך רחוב 'לה גרדיה' ומשם ירד לכיוון איילון דרום.
כשהגענו לאיילון הרגשתי את דניאל מאיץ במכונית והיא פיתחה מהירות. רחש עדין מאוד של הנסיעה הצליח לחדור את הבידוד של תא הנוסעים ונתן לי תחושה שאנחנו בעצם בבועה נוסעת, שנינו ביחד בתוך הבועה כשכל שאר העולם מתרוצץ לו בחוץ. דניאל 'לקח' את הנתיב לכיוון ירושלים. האוויר הצונן שנפלט ממערכת המיזוג בשילוב הריח הטוב במכונית השרו עליי רוגע.
הנחתי את ידי השמאלית על הרגל של דניאל, מלטף אותה בעדינות. דניאל הניח את ידו הימנית על ידי, מלטף את ידי שהמשיכה ללטף את רגלו. השענתי את הראש על עור המושב, העמקתי את ישיבתי והתמכרתי לרגע. עברנו את נתב"ג והמשכנו לכיוון שער הגיא, המכונית עלתה את העליות של ירושלים בלי שום מאמץ. מושב 'שואבה' חלף לידינו ומשם לירידה ל'עין חמד'. עלינו את 'הקסטל' ומשם דניאל פנה ימינה, עזב את הכביש הראשי, נכנס למעוז ציון והמשיך לכיוון הדסה. כשהגענו לכיכר ניתב את האוטו לכביש הצר שהוביל ל'סטף'.
"כשהייתי ילד היינו באים לכאן המון." אמרתי, "לא הייתי כאן שנים." ירדנו בכביש המתפתל שאותו זכרתי מילדותי כשביל עפר. הגענו לחניה ואכן, כל המקום השתנה מאז שלא ביקרתי במקום. מלבד אדם אחד לא נראו בסביבה המוני האנשים שזכרתי שמילאו את המקום בשבתות היפות שביליתי שם כילד. ירדנו בשבילים הסלולים לכיוון המעיין, דרך טרסות האבנים וערוגות הירקות שגדלו מסביב. פריחת הפרחים של סוף האביב וחום השמש הנעים, זמזום החרקים ובעיקר הגבר היפה שהלך לצידי ריגשו אותי.
הגענו לבריכת המים הגדולה, שעכשיו לאחר החורף הגשום הייתה מלאה, ירקרקה ומזמינה כמו שזכרתי. כילד תמיד קנאתי בנערים שקפצו פנימה בצחוק גדול. בגיל קצת יותר מאוחר לטשתי תמיד עיניים בנערים שהשתעשעו במים, מחכה שאחד מהם יצא והתחתונים שלבש ייצמדו לו לזין ויגרמו לי ריגוש שאחר כך מימשתי כשפנטזתי עם עצמי. הבריכה הייתה שקטה והיינו שם לבדנו, אולי מפאת השעה המוקדמת יחסית, או מאחר והיה יום ראשון.
"תמיד רציתי לשחות בבריכה אבל מעולם לא הרשו לי." אמרתי לדניאל בשקט בעת שעמדנו לידה והתבוננו בהחזר אור השמש מהאדווה הקלה. כשסיימתי את המשפט, דניאל עזב את החיבוק שלנו, הוריד את תיק הגב הקטן מכתפו, פשט את חולצתו, חלץ את נעלי ההתעמלות שלו, הוריד גרביים ומיד גם את המכנס, נשאר בתחתונים ובמבט מזמין פסע לשולי הבריכה, התבונן בי וקפץ פנימה. עמדתי, מתבונן בו בשקט, מופתע ולא מופתע ממעשיו. מוקסם התבוננתי במים, מחכה שדניאל יעלה, ואכן מיד הופיע ראשו המחייך מהמים. "יייוווו... המים קרים!" צעק, "יאללה, כנס!" התיז מים לכיווני.
היססתי. כל החינוך 'הפולני' שלי זעק 'לא! זה מסוכן, המים עמוקים וקרים ואין לך מגבת ומלוכלך כאן ומסוכן ו...' אבל החיוך של דניאל שהואר באור השמש, המבט המזמין והספונטניות שלו גרמו לי להסיר את החולצה, להסיר במהירות את המכנסיים עם הנעליים והגרביים, להשאיר אותם היכן שעמדתי קודם ולמהר למים, מזנק לכיוונו, משפריץ מים לכל הכיוונים. הקור היה משתק בשנייה הראשונה. מן מכה מתחת לחגורה, נשארתי ללא אוויר. דניאל הושיט את ידו החסונה לכיווני ומשך אותי אליו לנשיקה רטובה במים. נצמדתי אליו, נרעד מהקור, והוא חיבק אותי חזק כשרגליו מכות במים, שומרות אותנו עם הראש מעל המים. באור החזק שהוחזר מהמים ומהגלים הקטנים שיצאו מאיתנו ונשברו בעדינות על דפנות האבן והירוקת של הבריכה היה קסם, כמו בשקט שהופר רק בציוץ הציפורים. נשארנו שם חבוקים במים עד שדניאל אמר "אני חייב לקפוץ שוב." עזב אותי ושחה לכיוון מדרגות האבן שבלטו מהמים, יצא ונעמד על גדר האבן הקטנה, כשהשמש מולו וכולו מואר באור גדול שגרם לטיפות המים שנזלו ממנו לנצוץ באלפי גוונים צבעוניים. תחתוני הבוקסר הלבנים שלבש נעשו שקופים, נצמדו לכלי הגדול שלו והבליטו את עגלגלות ישבנו ומיד הזכירו לי את הנערים מאז, שכל כך גירו אותי תמיד. הוא הקשית את גופו וצלל לכיוון המים, כשהוא חולף מעלי ונכנס למים במתז מים גדול. נעלם מעיניי לשנייה שתיים שנראו לי כנצח, עד שעלה על פני המים, כשהוא מעביר את ידיו על כל גופי, תופס את ישבני ומופיע מאחוריי בחיבוק גדול. נשענתי לאחור לתוך החיבוק שלו והוא החל לשחות 'גב', לכיוון המדרגות. "אתה קפוא." אמר לי לתוך האוזן, "נוציא אותך ונייבש אותך." הוסיף.
יצאנו מהבריכה כשדניאל שומר שלא אמעד. ניגש לתיק הגב שלו והוציא שתי מגבות, ניגש אלי והחל לנגב-לשפשף אותי, ליבש ולחמם. השמש הנעימה בשילוב המגע החזק שלו עשו את העבודה הפשרתי במהירות והרגשת הנועם חזרה לאבריי ובמיוחד למפשעתי. לקחתי את המגבת השנייה והחלתי לנגב אותו, תוך מגע תמידי עם המפשעה שלו, מתחכך בו, נוגע בו בכל הנקודות שידעתי שיגרמו לו לייחום ולזרימת דם מוגברת...
קולות של ילדים נשמעו ממעלה השביל, מיהרנו ללבוש מכנסיים בכדי להסתיר את הזקפות שלנו, מתיישבים על חומת האבן לגרוב גרביים ולנעול נעליים. בזמן הזה סביבת הבריכה התמלאה בילדים, הורים ומדריך טיולים שניסה, ללא הצלחה מרובה, להסביר לילדים הרועשים על 'חקלאות השלחין' במקום. כן-כן... גם אותי זה עניין... ממש. הדבר היחיד שרציתי היה לרדת עם דניאל לניקבה הקטנה ושם, אם יהיה פנוי, למצוץ לו. ירדנו ללא חולצות בשביל לכיוון הניקבה, מחזיקים ידיים. נכנסנו לניקבה דרך הפתח הקטן והלכנו בניקבה הרטובה. התחלתי לשלוח ידיים לאחור, לתוך המכנסיים של דניאל שהלך אחרי, לפתוח לו את הכפתורים תוך כדיי תנועה וכשהגענו למערה התת קרקעית פשוט הוצאתי לו את הזין מהמכנס והתחתונים והתחלתי למצוץ לו בעוצמה גדולה, מגשים פנטזיית נעורים... למצוץ לנערים מאז, בניקבה. הגברתי מהירות ועוצמה מתוך ידיעה שעוד מעט ישמעו קולות וקבוצת הילדים תכנס. לא רציתי להיתפס ולא רציתי להילכד בניקבה עד שכל הילדים יסיימו להיכנס. הגברתי את עוצמת "הווקום" בפה והמשכתי למצוץ לו יותר בחוזקה. דניאל שבתחילה לא ידע מה 'נפל עליו' התחיל לשתף פעולה, תפס לי בעורף והתחיל לזיין לי את הפה בעוצמה ותוך כמה דקות הכל נגמר בנהמה מהדהדת שחזרה אלינו מקירות המערה ובמתז ענק בפה שלי, אותו ירקתי, משאיר מזכרת אורגנית לחקלאות במקום. נתתי לו נשיקה "תודה, לפעמים חלומות מתגשמים." אמרתי לו בחיוך, בעוד הוא מחזיר את נשימתו לקצב רגיל ואני מכפתר את מכנסיו בחזרה. "זזנו מכאן לפני שנתקע כאן עם עדר צרחנים?" אמרתי, מושך אותו אחרי לכיוון היציאה, בדיוק בזמן הנכון, רעש הילדים והמדריך המסביר נשמעו מגיעים לכיוון הבריכה הרדודה והכניסה לניקבה.
יצאנו מהניקבה החשוכה והקרירה לתוך האור הבהיר והחום הנעים. המשכנו בשביל עוד מעט, מתענגים על הטבע ונוף הרי ירושלים. "גדלתי בסביבה הזו." אמרתי לדניאל בשקט, כשהוא אוחז בידי. "הייתה לי ילדות מתוקה-מרירה." חייכתי אליו.
דניאל התבונן בי בעיניים גדולות וחייך חיוך קטן, "הגדרה טובה, נראה לי שלשנינו הייתה 'ילדות מתוקה- מרירה' שכזו, אולי זה מה שמחבר אותנו." אמר בשקט הזה שלו. "הייתי רוצה שלילד שלי תהיה רק ילדות מתוקה." הוסיף לאחר דקה של מחשבה.
הרמתי את ידו שהייתה משולבת בתוך ידי ונתתי לו נשיקה עדינה, "צר לי להרוס לך את הפנטזיה, אבל אין מצב שאני נכנס להריון והורס את הגזרה המושלמת שלי." הודעתי לו בטון החלטי. הייתי חייב לגרום לו לצחוק, משהו בקול שלו כשדיבר גרם לי לרעד בבטן. דניאל התבונן בי מופתע, ואחר כך התחלף מבטו ונעשה משועשע, "אווווו, קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות, הוא חזר אלינו לסיבוב סטנדאפ נוסף." אמר וחייך, פורע את שערי.
"בא לך לרדת לחווה ולקנות גבינות עיזים?" שאלתי. קניתי גבינות בשוק אבל הרגשתי שאני חייב להזיז אותנו מהמקום הזה ומהכבדות שירדה על דניאל. עלינו בשבילים לכיוון החניה. נכנסנו למכונית שחנתה מתחת לעץ תאנה. ריח התאנה הכה בי כשהתקרבנו למכונית. ריח מוכר שעורר בי זיכרונות מטיולים בילדות עם אבי בהרי הסביבה, קטיף תאנים וניסיון להימנע ממגע מהעסיס הלבן שמגרד כשהוא בא במגע עם העור. 'ילדות מתוקה-מרירה' חזרתי לעצמי בראש כשהתחלנו לנסוע במכונית לכיוון חוות העיזים המפורסמת, מקווה שתהיה לו, לגבן, את גבינת ה'תום' המפורסמת שלו.
"חבל שאין עכשיו תאנים, זה היה משתלב נהדר עם הגבינות." אמרתי לחלל המכונית.
"כן, מתיקות התאנים משתלבת עם מרירות הגבינה, שילוב נהדר." העיר דניאל ובפעם הראשונה התגנבה לקולו ציניות. בהיתי בו בשקט, לא יודע מה לענות לו. הגענו לחווה ושם רכשנו מהאיש עם הזקן הלבן גבינות וביניהן את גבינת ה'תום' שבה חשקתי.
כשחזרנו למכונית דניאל פנה אלי ואמר, "אני חייב לך התנצלות." עצר ולקח נשימה, "ממש לא הייתי צריך להגיד מה שאמרתי ולא לעקוץ אותך בזה, היה בזה משהו מאוד לא הוגן, ללעוג לכנות שלך בציניות."
פניתי אליו, הרמתי את משקפי השמש מעיניי לראשי, הנחתי יד על עורפו וקירבתי אותו אליי קרוב, "מרירות וציניות ממש לא מתאימות לך." אמרתי לו בשקט לתוך האוזן, נותן לו נשיקה קטנה.
"משהו במה שאמרת העיר בי תחושה של חוסר אונים." אמר בחזרה, בקול השקט שהכרתי תמיד, שלא דמה בכלום לקול הציני שבו דיבר קודם לכן.
"שנינו לא באותו מקום שהיינו בו כילדים." השבתי, מלטף לו את העורף, מצמיד את פניו אליי. הוא חיבק אותי חיבוק חזק ונשארנו לשבת ככה במכונית בשקט. נסענו משם לכיוון 'הדסה' ובאחת הפניות של הכביש עזבנו אותו ונכנסנו לתוך השבילים של יער ירושלים. מצאנו לנו פינה מוצלת, פרסנו את המחצלת והשמיכות, הוצאנו מהשקיות את האוכל וערכנו לנו פיקניק שלו ושקט. רוח חרישית זזה במחטי האורנים, ומוזיקה עדינה הגיעה אלינו מהמכונית. אכלנו והשתרענו לנו על המחצלת. דניאל נשען על השמיכות ואני על בטנו השטוחה, מלטפים אחד את השני בשקט שחזר אלינו.

שיר: אמיר דדון, אור גדול.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...