דגל הגאווה. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

וזרח השמש

"וזרח השמש ובא השמש ועל מקומו שב השמש." נרי מצטט את הפסוק מקוהלת בלי בעיות, אבל אין לו מושג על איזה ספר אני מדבר.

נרי שוכב על המיטה ומביט בי במבט הלח והלוהט הזה שפעם היה גורם לי להפסיק לעשות מה שלא יהיה ולהצטרף אליו והיום... היום הוא עושה לי דברים אחרים לגמרי.
נרי רואה את הבעת חוסר הרצון על פני ומתעצבן ואני מתמלא בושה. יודע שאני מאכזב את שנינו ולא יודע מה לעשות בקשר לזה.
בכל זאת אני מניח למחשב, נשכב לצידי, שואל מה שלומו ומה נשמע.
"הכל בסדר, אבל... אתה עוד אוהב אותי בכלל?"
"כן חמוד, מאוד."
"אז למה?" ידו של נרי מרפרפת בין רגלי ושבה מאוכזבת.
אני נאנח ומודה שאין לי מושג.
"אתה עוד זוכר איך היינו פעם?" הוא שואל, מביט בי בדאגה.
"כן, אני זוכר, אבל... לא יודע מה קרה לי חמוד, אני פשוט... אל תיקח ללב, זה לא אתה, זה אני."
נרי לא משתכנע ושואל שוב אם יש לי מישהו אחר, אם התאהבתי בבחור הזה שאני מתכתב איתו במסנג'ר.
"לא מה פתאום, אנחנו סתם ידידים." אני מבטיח ושוב מתנצל.
מאוד לא נעים לי, עצוב לי לאכזב את נרי, אבל יש דברים שאי אפשר לזייף.
נרי שואל אם זה בגלל שהוא היה גם עם אחרים.
"לא, באמת שלא, הרי דיברנו על זה שאתה... הסכמנו שזה בסדר. תראה, אל תעשה מזה סיפור כזה גדול, הכל באשמתי." אני מנסה להרגיע, אך לשווא.
בפעמים הראשונות נרי עוד האמין לי, אבל היובש במיטה שלנו נמשך כבר מעל לחודש וכמה אפשר?
נבוך מאוד ומבויש אני מגייס את הספרות לעזרה. "קראת את 'וזרח השמש' של המינגווי, נרי?"
"וזרח השמש ובא השמש ועל מקומו שב השמש." נרי מצטט את הפסוק מקוהלת בלי בעיות, אבל אין לו מושג על איזה ספר אני מדבר.
כמה אופייני לו שפסוקים תנכיים הוא מסוגל לצטט בקלות, אבל אין לו מושג מי זה המינגווי, אני חושב לעצמו ומסתיר את חיוכי מנרי, יודע שהוא לא יבין ואולי ייעלב. "מסופר שם על אחד שגם הוא לא יכול, למרות שהבחורה שמאוהבת בו מאוד רוצה."
"למה? הוא הומו?"
"לא. האמת שזה לא ברור כל כך, אבל הוא פשוט לא יכול. כל מה שהסופר מגלה לנו זה שהוא היה במלחמה."
"איזו מלחמה?"
"מלחמת העולם הראשונה."
"אולי הוא בהלם קרב?"
"אולי, זה לא מוסבר, וזה לא משנה בעצם. העובדה היא שהוא יצא דפוק מהמלחמה ולא יכול לזיין למרות שהוא אוהב אותה."
"אז מה היא עושה?"
"מזדיינת עם אחרים, מה עוד היא יכולה לעשות?"
נרי שותק, מזעיף פנים. "והוא יודע על זה?"
"בטח, הם כולם חבורה אחת כזו של חברים שנוסעים יחד לספרד לראות מלחמות שוורים ויש לה שם רומן עם איזה מטדור."
"וכל הזמן היא בעצם רוצה אותו והוא אותה, אבל זה לא הולך?"
"כן, פחות או יותר."
"חרא של סיפור." פולט נרי בזעף, "בטח גם ארוך נורא."
"האמת שלא, 'למי צלצלו הפעמונים' ארוך יותר."
"נו, ומה הסוף? הם מוצאים איזה פתרון? ויאגרה? משהו?"
"עוד לא המציאו אז את הויאגרה."
אז שישתכרו או ייקחו סמים, כשאתה מסטול מחשיש הכל אצלך בסדר."
"זה לא בסדר להיות מסטול כל פעם שרוצים ללכת למיטה ויום אחר כך אני מרגיש חרא ובקושי זז. גם בסיפור הם שותים המון, אבל זה לא עוזר."
נרי מתהפך בגבו אלי ומודיע שהוא לא אוהב את הסיפור הדפוק הזה.
אני טומן את פני בתלתלים שעל עורפו השחום ואומר שלאחרונה גם אני כבר לא כל כך אוהב את 'וזרח השמש' כמו שאהבתי פעם, אבל זה מה יש.
"אני יודע." נרי אומר, מסתובב, מחבק אותי חזק, מנשק אותי ושואל אם הגיבורים של הסיפור לפחות ישנו יחד.
"עד כמה שזכור לי לא, הם היו רק ידידים."
"נשים." נרי אומר בזעף, "מה הן מבינות?" ומושך את ראשי אל חיקו.
אני נענה לו ברצון ולא מפסיק עד שנרי בא על סיפוקו ונרדם בזרועותי, עייף ומחייך. אני ממשיך לשכב ער כל הלילה, חושב ודואג, מעלעל שוב ושוב בזיכרונותי הישנים וחסרי התועלת, ממתין עד שהשמש שוב תזרח.

 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...