שיר של יום חולין. צילום: סער.

 >  >  > 

שיר של יום חולין - פרק ז'

איך אפשר לכעוס על כזו נשמה? הקול שלו נשמע כנה ואמיתי. הניגוד בין העדינות שבקולו לבין הגודל הפיזי שלו הדהימה אותי. זה לא שהייתה בו גסות או כבדות תנועה, אבל הגודל שלו שידר תחושה שהתנגשה עם העדינות שהוקרנה ממנו.

התעוררתי לבד במיטה הגדולה של דניאל. מבעד לתריס הפתוח מעט שבלילה חדר דרכו אור פנס הרחוב נכנסה קרן שמש שחצתה את חלל החדר האפלולי בפסי אור, וציירה על הקיר מול החלון קווים ורצועות שמש. צל הצמחים שגדלו באדנית הצטרף למשחק הצללים על הקיר. מלבדה נשאר החדר חשוך. המראה הזכיר לי את השיר של אילנית. אז השיר עוד לא היה מקושר אצלי אליך, הרי רק לאחרונה עשיתי את הקישור הזה בראשי.
שקט שרר בכול. הנרות כבו והמוזיקה הסתיימה. לא הצלחתי לראות את השעה בשעון. התרוממתי מעט לכיוונו ותוך כדי תנועה הבחנתי בדניאל יושב קרוב למיטה על כיסא שהביא מהמטבח. בידו היה בלוק ציור ענק ולבן ובשנייה החזיק צבע שחור.
"אל תזוז!" היה הדבר היחיד ששמעתי מבעד לשקט. קפאתי במקומי באמצע התנועה. דניאל קפץ אליי והחזיר אותי לתנוחה שבה התעוררתי. ידיו השאירו סימנים שחורים של פחם במקום בו נגעו בי. הוא חזר בשתיקה אל הכיסא ובלוק הציור. הסתכלתי על עצמי, הייתי ערום כפי שנרדמתי אתמול אחריי שגמרנו לאהוב. הגב והישבן מופנים אליו, שכוב על הבטן עם רגל אחת כפופה מתחת לשנייה. במקומות שדניאל נגע בי כדי 'לסדר' אותי בתנוחה שצייר היו נקודות שחורות.
לא ידעתי אם אני אוהב את מה שקורה אבל התקיפות בקולו הבהירה לי שכרגע אין עם מי לדבר. נשארתי לשכב שם בשקט וראיתי איך הצללים על הקיר נמתחים ומשתנים. רצועות האור זזו, חלקן נמתח וחלקן התקצר. דניאל המשיך בשלו, מצייר בשקט בעולם משלו. הדברים היחידים שהתקיימו בו היו הנייר והפחם. הצורך להשתין התחיל להציק. התרוממתי מעט, דניאל כמו הקיץ מהטרנס שהיה שרוי בו. מתבונן בי כאילו רק עכשיו, פתאום, נכנסתי לחדר.
"דניאל, אני חייב להשתין." אמרתי.
הוא הביט בי וחייך במבוכה, "סליחה, נסחפתי טיפה." אמר. קמתי מהמיטה ומיהרתי לחדר האמבטיה. לאחר שסיימתי להשתין נכנסתי למקלחון, לא עניין אותי לדעת אם יש מים חמים, רציתי רק להוריד ממני את הפחם השחור. כעס עלה בי. הוא רצה לצייר אותי ואתמול זה החמיא לי, אבל הרגשתי מעט 'מחולל' לא בדיוק שאל אם 'כן ,איך ומתי', התעוררתי ומצאתי את עצמי כמודל/ אובייקט. לא אהבתי את התחושה שהייתה לי בבטן. הסתבנתי ביסודיות, לשמחתי היו מים חמים ולקחתי לי את הזמן עם עצמי. זו הפעם הראשונה מאתמול בבוקר שהיה לי רגע לעצמי בלי שדניאל יחייך, יגע, יחבק אותי וביחד עם הכעס שהרגשתי, הזמן הזה היה 'במקום'.
כנראה שדניאל חש שאני כועס ונתן לי את הספייס שלי.
סיימתי להתקלח והתחלתי להתנגב. דניאל הופיע בפתח. כרגיל ממלא את כול חלל הדלת וכהרגלו נשען עם הידיים על המשקוף. העירום שלו היה סקסי, מריחות של פחם שחור היו פזורות על חזהו, פניו וידיו. הוא חייך אליי חיוך נבוך. "אני מתנצל, היית כל כך יפה, הרגשתי שאני רוצה לשמור את הרגע הזה, שהתעוררתי איתך בפעם הראשונה." אמר, מתבונן בי בעיניו היפות, הממוסגרות בריסים בהירים ויפים. "אם אתה רוצה אני אשמיד את הציורים." הוסיף.
חייכתי אליו. איך אפשר לכעוס על כזו נשמה? הקול שלו נשמע כנה ואמיתי.
הניגוד בין העדינות שבקולו לבין הגודל הפיזי שלו הדהימה אותי. זה לא שהייתה בו גסות או כבדות תנועה, אבל הגודל שלו שידר תחושה שהתנגשה עם העדינות שהוקרנה ממנו.
הרגשתי שהכעס שלי מתנקז ממני כמו המים שהתנקזו מהמקלחון. כמו הכתמים השחורים שהיו על עורי ונשטפו כך נשטפה ממני התחושה הקשה.
חייכתי אליו. הפנים שלו הוארו מיד.
"מישהו הבטיח לי מברשת שיניים" אמרתי. דניאל התעשת ומיד ניגש לאחת המגירות שהחליקה החוצה חרישית לאחר לחיצה קלה על הדופן שלה. דניאל שלף משם מברשת שיניים עטופה באריזה סגורה. הושיט לי אותה במחווה דרמטית. לקחתי אותה ממנו בחיוך, והחזרתי קידה קלה עם הראש.
"קפה?" נשמעה השאלה בזמן שצחצחתי שיניים ליד הכיור הגדול, מתבונן בדניאל מתבונן בי דרך המראה.
"אשמח." עניתי וכרכתי את המגבת סביב מותניי. בדרך החוצה מהאמבטיה עברתי לידו, קרוב, חבטתי על ישבנו המוצק, "לא תזיק לך מקלחת, אתה נראה כמו זברה עם כל הפסים השחורים עליך." אמרתי לו.
בחדר השינה הייתה ערימה של גיליונות נייר לבנים ועליהם קווים וצורות שחורים. התבוננתי בהם. הוא צייר אותי ממספר זוויות. זה החמיא לי מאוד. הקווים שלו היו יפים ויצרו במספר קווים שחורים דמות ברורה ושלמה. הכיסא נעלם ואיתו הפחם. שמעתי את דניאל במקלחת. הלכתי למטבח, הפעלתי את מכונת הקפה ואת המטחנה שהייתה צמודה למכונה. ריח של קפה חזק מילא לי את האף, משכר אותי בריחו. הכנתי שתי כוסות אספרסו חזק, סידרתי אותן על מגש קטן שהיה מונח על אחד המדפים. הכול נקי, מסודר ואסתטי כל כך. לקחתי את המגש לחדר והגעתי בדיוק כשדניאל יצא מהאמבטיה. חיוך ענק עלה על פניו, חיוך של אושר.
שימח אותי שהצלחתי לגרום לו אושר. הנחתי את המגש על המיטה, והתיישבתי לידו בעדינות, בכדי לא לשפוך את הקפה. דניאל שהיה עכשיו נקי ומבהיק עם 'ריח של דניאל' התיישב גם הוא על המיטה, קרוב אליי. הושטתי לו את הספל הקטן והרגשתי הצפה של עונג. גבר יפה, בבוקר יפה עם קפה במיטה אחת גדולה, והכל כל כך שקט ונעים.
"אני אוהב את הציורים." אמרתי לדניאל.
"הם הכנה לציור הגדול." אמר, "אתה הולך לדגמן עבורי." הוסיף. נו, כשמציגים את זה כך אפשר לסרב?
סיימנו את הקפה ולקחתי את המגש בחזרה למטבח. חזרתי ומצאתי את דניאל שרוע על המיטה מביט בי בהזמנה. התבוננתי בשעון. שבע בבוקר. מה נסגר? שבת בשעה שבע בבוקר חייבים לישון. חזרתי למיטה, מיקמתי את עצמי קרוב אליו, ידי ליטפה את הבטן השטוחה והשרירית ואת מותנו הצרה. הוא ליטף לי את הצוואר והעורף. נרדמנו.
התעוררתי לתוך מבטו של דניאל. נראה שהוא התעורר יחד איתי, "הייתי רוצה להתעורר איתך כל בוקר." אמר.
חייכתי. "הייתי רוצה ללכת לישון איתך כל לילה." עניתי, ולהפתעתי הרבה זה בדיוק מה שרציתי. התבוננתי בו, בעונג שהיה על פניו, בשקט שלו. כל כך אהבתי את השקט שלו ורציתי שזה יהיה גם השקט שלי.
היד שלי חיפשה את היד שלו. שילבנו אצבעות והיד שלי הרגישה כל כך נכון בתוך היד שלו. משכתי את היד שלו אליי ונתתי לה נשיקה קטנה. נשארנו לשכב כך כשהידיים שלנו משולבות, בשקט של הבוקר הנהדר הזה.
"ארוחת בוקר?"
הסכמתי בשמחה. ארוחת בוקר לימדו אותי מגיל קטן, היא הארוחה הכי חשובה ביום. היא אמורה לתת לך כוח להמשך היום. אני אוהב ארוחות בוקר, במיוחד בשבת בבוקר.
"בבית או בחוץ?" שאל. נעם לי שהוא הכליל אותי כחלק מהבית שלו. הוא יכול היה להשתמש בהמון צורות אחרות לשאלה, אבל משהו בהגיה של "בבית" עשה לי טוב. למרות הזמן הקצר שעבר זה הרגיש טבעי ונכון.
"בבית" עניתי. "נכין ביחד?" שאלתי. דניאל הנהן, קם , ניגש לתריס ופתח אותו נותן לאור היום להיכנס לחדר ולהאיר אותו. הוא ניגש לאייפוד שלו והפעיל אותו.
לחדר נשפכו צלילים שישר זרקו אותי לטיול לצפון אנגליה שעשיתי עם האקס, כשביקרנו את החברים בלונדון. השיר בדיוק יצא לרדיו ולאורך שש שעות נסיעה שמענו אותו תשע פעמים. ספרנו מחויכים. לפעמים שמענו אותו פעמיים בשעה כשעברנו בין אזורים שונים של תחנות רדיו בדרך. זה הפך לשיר של הנסיעה ההיא. רובי ויליאמס שר על אהבה נעלה, על כל הגברים היפים שהם עליזים. השיר Supreme היה אחד האהובים עליי ועכשיו הוא התנגן אצל דניאל באייפוד. הצטרפתי לשירה ובשורה All the handsome men are gay" " הצבעתי על דניאל שעמד והתבונן בי, מחייך. השיר הזה תמיד גורם לי רצון לרקוד. שכבתי על המיטה שלו והתנענעתי לקצב המוזיקה מרגיש משוחרר ושמח. דניאל המתין עד שהסתיים השיר התקרב אליי, הושיט יד והקים אותי לתוך החיבוק שלו. "ועכשיו, כשסיימת להשתולל אולי כבר נכין אוכל?" אמר בטון כביכול נוזף.
הלכתי למטבח, הפעלתי שוב את מכונת הקפה. דניאל עבר בדירה ופתח את כל החלונות והתריסים, נותן לחוץ להיכנס הביתה בדמות משב אוויר רענו ואור נפלא שמילא את הכול בשמחה ובאושר. מוזיקה התנגנה לה ברקע נעה בין עברי, לקלאסי וללועזי. מצא חן בעיניי העירוב של הסגנונות ושלא היה קיבעון על סוג אחד או אומן אחד. המוסיקה התאימה לאווירה שהייתה עכשיו בבית, אושר נינוח וקליל. את ארוחת הבוקר אכלנו על המרפסת, צופים אל בתי השכנים בסמטה. רעשים של שבת בבוקר. רדיו בקולי קולות מאחת הדירות, זוג מתווכח, ילדים משחקים, כלב נובח.
"איפה הסטודיו שלך?" שאלתי בסוף הארוחה.
"רחוק, נורא רחוק." ענה משועשע. "בוא, נקפוץ לשם עכשיו." אמר, קם ונכנס הביתה. קמתי אחריו ונכנסתי. דניאל ניגש לדלת הכניסה, יצא ממנה הוציא מפתח מהכיס ופתח את הדלת השנייה, של הדירה ליד. נכנסתי אחריו ומצאתי את עצמי בסטודיו של אומן. הסטודיו היה בעצם חלל אחד גדול שהיה בעבר דירה שהרסו את כל הקירות הפנימיים שלה. במרכז החלל עמד כן ציור גדול ועליו ציור באמצע עבודה. זיהיתי ישר את הסגנון הייחודי של דניאל. ריח חזק של צבעיי שמן היה באוויר ומהחלון הענק שנפתח בקיר נכנס אור נפלא, מושלם לציור. על אחד הקירות היו מדפים ענקיים מלאים בדיי ציור מסודרים ועל הקירות היו שעונים ציורים בשלבים שונים ומספר עבודות שאת חלקן זיהיתי כעבודות של אומנים אחרים. ניגשתי את הבד והתבוננתי בו מוקסם. דניאל התבונן בי בחיוך. "רחוק, אה?" החזרתי לו בחיוך.
"ההורים של סבא שלי הגיעו לתל אביב כשעוד היו כאן חולות. הם בנו כמה בתים באזור." אמר. "אימא שלי ירשה את כל הבניינים והאדמות שלהם." הוסיף.
"אז הבית הזה שלך?" שאלתי.
"כשאימא שלי נפטרה לפניי שנתיים קיבלתי את שתי הדירות. את זו הפכתי לסטודיו ואת השנייה שיפצתי."
"אז אתה חי מהציור?"
"לא בדיוק" השיב, עוצר ומהסס. "אני חי בעיקר משכר הדירה שאני מקבל".
הסתכלתי עליו. הוא הסמיק. "אז אתה לא אמן מורעב" אמרתי את מה שחשדתי בו כבר קודם.
"לא בדיוק מורעב" אמר.
"יאללה, ביי. אני, הקטע שלי זה אומנים מורעבים, כאלה עם כסף לא מתאימים לי." אמרתי ועברתי לידו, יוצא מהסטודיו וסוגר אחריי את הדלת. נשארתי לעמוד שם בשקט, סופר את השניות בדממה. הדלת נפתחה במהירות ופניו של דניאל הופיעו שם. "איפה אתה?" צעק לחדר המדרגות.
"כאן." השבתי מהמקום בו נשענתי על הקיר, מחייך, "ואם תמשיך לצעוק השכנים יתלוננו במשטרה."
דניאל ניגש וחיבק אותי, "שלא תעלם לי." ביקש.
חזרנו לדירה. השתרעו על הספה בסלון ובפעם הראשונה התחלנו גם לדבר. דניאל סיפר על הילדות שלו - אבא שלו היה יהודי ממוצא אמריקאי שפגש את אימו כשהגיע לארץ לטיול. הוא התאהב בתל אביבית התוססת שפגש. הם התחתנו וזמן לא רב לאחר שדניאל נולד יחסי ההורים התערערו. האבא חזר לארה"ב ומשם הוא עושה עסקים בכל העולם. כיום הם ביחסים מאוד פושרים, בעיקר בחגים וימי הולדת. אימא שלו שמעולם לא התגברה על הפרדה המשיכה להתגורר בדירה בה הוא גר כיום, בצמוד לבית של הוריה, שכיום הוא הסטודיו. לפניי שנתיים היא נפטרה מסרטן ריאות ודניאל ירש את כל הרכוש שהסבים שלה ושלו צברו.
"למרות הכול הייתה לי ילדות מאושרת." אמר. חלק מהילדות בילה אצל אביו בחו"ל ושם נחשף לאומנות ואף לקח מספר קורסים בבתי ספר לאומנות בחו"ל. השקט שהיה בקולו הרשים אותי, העצב שהיה בקולו בעת שדיבר על אימא שלו הרעיד את ליבי. ישבנו כשאני שעון עליו והוא מחבק אותי. אני מלטף אותו והוא מספר את חייו. הרגשתי שהוא נכנס לי ללב בעדינות וברכות.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...