>  >  > 

קונטרה וונדום נון פאסונדום - חלק ג'

הברק מכה שנית

בשנת 1999 התחילו הדיבורים על באג אלפיים. כל מיני מומחים קפצו פתאום והתחילו להפחיד אותנו בנבואות זעם על מה שיקרה למחשבים כששנת אלפיים תגיע. קשה היה לי להתרגש מהדיבורים האלו, זה הזכיר את נבואות הזעם על שנת תשמ"ד.
גם ליאון צחק בהתחלה, אבל אחר כך, רק ליתר בטחון, הלך וקנה תוכנה שתגן על המחשבים במשרד שלו.
"רק ליתר בטחון." הסביר לי ונישק אותי על העורף נשיקה רטובה מידי וחזקה מידי, אבל כבר התרגלתי שככה הוא והתחלתי אפילו לחבב את הנשיקות שלו ולצפות להן. היינו יחד כבר ארבע שנים והיחסים שלנו נעשו רגועים מאוד.
שנינו אהבנו כמעט את אותם הדברים והשלמנו זה אצל זה עם הדברים שלא אהבנו. כמעט שלא רבנו יותר.
נכון, היו כמה ויכוחים לא משמעותיים, אבל פתרנו אותם בשקט ובהגיון כמו אנשים מבוגרים. היה לנו סקס טוב ונוח, היו אמון ואינטימיות, היה אושר שקט ונינוח. הייתי משוכנע שתקופת נינו נשארה מאחורי.
ליאון היה שונה מנינו בכל המובנים, ואני אהבתי את ההבדלים האלו, הם עשו לי טוב. נינו היה מבריק, לא צפוי, מדהים ומסעיר, החיים איתו דמו לנסיעה ברכבת שדים.
עם ליאון זה היה אחרת, לא היו יותר בילויים בשעות מטורפות של הלילה, לא זיונים לא צפויים עם זרים שצצו פתאום בשעות משונות ובמקומות מוזרים. הכל היה רגיל, יציב, רגוע, משעמם בצורה נפלאה.
חייתי כמו בורגני ממוצע - חיי מין מסודרים עם בן זוג קבוע, עבודה קבועה עם משכורת שדופקת כל חודש, בית נקי ומטופח, תכנית פנסיה נחמדה – כל הדברים שנינו בז להם. למרבה פליאתי הייתי מרוצה, יותר לא השתכרתי ועננת הדיכאון שרבצה עלי מאז לכתו של נינו התפוגגה כמעט לגמרי. רק בלילות עוד הייתי חולם עליו לפעמים וקם עם ריסים רטובים מדמעות.
בבקרים כאלו הייתי ממהר לשירותים, שוטף את עקבות החלומות על נינו בשפע מים קרים, ומתאמץ לא לזכור על מה חלמתי.
להפתעתי מצאתי נחמה ועונג לא צפויים בעבודת הגננות. כנראה שהרוחניים צודקים, החיבור לטבע וכל זה באמת עוזר.
"אתה לא משתעמם?" היה ליאון חוקר לפעמים בדאגה אחרי ששוב בילינו סוף שבוע רגוע בבית, קוראים עיתונים וספרים, אני עובד בגינה, הוא צופה בספורט, מדברים מעט מאוד, עושים אהבה איטית ונינוחה בשעות אחר הצהרים וקמים רעננים ומלאי מרץ ביום ראשון, מתחילים שוב את השגרה הנעימה, המבורכת, של שבוע עבודה חדש.
"אני אוהב להשתעמם אתך." הייתי משיב ומחבק אותו.
"אנחנו יכולים לצאת למסיבה או פאב, או אולי מסעדה?" הוא היה מנסה לפעמים, ובאמת, מידי פעם הלכנו וגילינו שאנחנו מעדיפים את הבילויים הצנועים והמשפחתיים יותר של פיקניקים וטיולים בשעות הבוקר והצהרים, משאירים את הלילה לצעירים יותר שעדיין חיפשו את אהבת חייהם בין גופות זרים, מודדים פעם את זה ופעם את האחר, ותמיד מתאכזבים, נשארים שבורי לב או שוברים לבבות בעצמם, מסכנים את חייהם ובריאותם בהרפתקאות מיותרות.
כמה טוב שכבר עברתי את השלב הזה בחיי והגעתי אל נמל מבטחים ששמו ליאון, הייתי חושב בסיפוק, ונרדם, צמוד אליו, רגוע כתינוק.
את הסילבסטר של שנת תשעים ותשע חגגנו כרגיל, אצל מריו. מריו שכר האנגר ענק וקישט אותו בצורה מרהיבה, השנה הנושא היה פיות ושדונים וכל המלצרים והמלצריות היו לבושים בהתאם. מזל שהיה חימום אחרת המסכנים היו קופאים מקור. בדרך למסיבה הצצתי שוב ושוב בשעון הבריטלינג החדש והיפה שהעניק לי ליאון ליום הולדתי השלושים וארבעה והשוויתי את מצבי היום למצבי ערב יום הולדתי השלושים. אז הייתי עצוב, עני, בלי עבודה, בלי תקווה, מדוכא ומתגעגע, ואילו היום, ארבע שנים אחר כך, הוצאתי את הראש מהאסלה וישרתי את הגב, עבדתי בעבודה נחמדה, גרתי בבית יפה וחייתי באושר עם גבר נחמד שאהב אותי בכל ליבו.
וגם אתה, מצטחקת בתוכי הזאתי, למרות שבהתחלה התעקשת כמו חמור, בעצם אוהב אותו. נכון, היא מודה בלחש, זה לא הטירוף שהיה עם נינו, אבל האהבה לנינו הכתה בך כמו ברק, שורפת כל מה שבא איתה במגע, והאהבה של ליאון היא כמו שתיל צנוע שמכה שורשים, גדל ומתחזק מיום ליום. אני מסכים והיא מחייכת בתוכי בערמומיות של מאדם מזדקנת - כל אדם שפוי יודע שמוטב לטפח עץ מאשר לחטוף מכת ברק, ומאחר והברק לא מכה פעמיים באותו מקום אתה יכול להירגע ולשבת בשקט היא מסכמת בשלווה. לפעמים אפילו הזונה צודקת אני חושב, ומלטף את ירכו של ליאון, הוא מעיף אלי מבט, מחייך לעצמו ומחזיר את מבטו אל ההגה.
"ליאון, אני יודע שאני לא בן אדם קל, אבל אני מאוד מאושר אתך. הפגישה אתך הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים." השתפכתי, רואה בסיפוק כמה אושר גורמים לי דבריו.
בחצות התנשקנו נשיקה ממושכת מלאת רוך ואהבה ואחר כך הלכנו הביתה, ונרדמנו חבוקים. שבוע אחר כך הברק הכה שנית - נינו חזר.

מכל המקומות בעולם נפגשנו דווקא במחלקת הרנטגן. כמו רוב החולים שהגיעו בלילה הוא הגיע מהמיון. בהתחלה הבטתי בטופס שלו בלי לקרוא את השם.
חשד לדלקת ראות היה כתוב שם בכתב ידו הבלתי קריא של הרופא התורן, ולמעלה, באותיות אדומות קטנות ומסודרות כתבה האחות -HIV חיובי, אזהרה דיסקרטית בשביל כל עובדי בית החולים שידעו ויזהרו. כבר חלפו הימים בהם היו ניגשים לחולי איידס עם כפפות גומי ומסכות, היום כבר כולנו נבונים יותר, אבל עדיין יש עובדים שמנסים להתחמק מלטפל בחולי איידס.
רוב חולי האיידס מגיעים משום מה בשעות הקטנות של הלילה, השעות בהן אני עובד עבדתי כטכנאי רנטגן. אהבתי את האווירה בבית החולים בלילה, המסדרונות הרחבים והריקים מוארים בניאון קר, אנשים משוטטים כרוחות רפאים, צעדיהם מהדהדים על הרצפות הנקיות. לפעמים הלילות היו רגועים, חסרי אירועים, משעממים אפילו, ופתאום מבול של תאונות ונפגעים. תפקידי היה לעזור לרופאים ולחולים, להרגיע, לדבר רכות עם אנשים כואבים ומבוהלים, לחייך חיוך נעים כשאני מגיש את המעטפה עם הצילום וחוות הדעת של הרנטגנולוג, לאחל בריאות והחלמה לאנשים מודאגים, ולראות את ההבעה המבוהלת על פניהם מפשירה מעט למראה פני הידידותיים. נהניתי להיות ער כל הלילה ובבוקר, כשכולם הולכים לעבודה להתמוטט במיטה, מרגיש אדם טוב ומועיל – כמעט גיבור.
ליאון שנא את העבודה שלי ברנטגן, וניסה הכל כדי לשכנע אותי לוותר עליה, ואפילו הציע שבמקום אבוא לעבוד איתו במשרדו. דחיתי אותו בתקיפות מנומסת. "אני לא מתערב לך בקריירה ליאון, לא מתרגז ששוב אתה נוסע לישיבות בתל אביב, או לפגישות עסקים באירופה." הזכרתי לו בנחת כשהוא התלונן על הלילות הבודדים בבית. "אני אוהב את העבודה שלי, אני טוב בה, אני עוזר לאנשים חולים ופצועים ואני מרוצה מזה. למה אתה לא מבין?"
ליאון רטן בזעף, ביקר את המשכורת הדלה שלי, שלא שווה את המאמץ לדעתו, ולבסוף, אחרי הרבה התפתלויות הצליח להסביר מה באמת הטריד אותו - הוא חשש שאפגוש גבר אחר ואתאהב בו.
התפוצצתי מצחוק, מחבק אותו ומקנטר אותו שבטח יש לו נקיפות מצפון בגלל הבילויים שלו בנסיעות העסקים לחו"ל ובגלל זה הוא חושב שגם אני…
ליאון הסמיק ומחה בתוקף. "אני נאמן לך לחלוטין." הצהיר, כאילו שאי פעם חשבתי אחרת. סיימנו את הויכוח המופרך הזה במיטה והוא השלים עם עבודתי כתורן לילה ברנטגן, מתנחם בכך שאני זמין כל הזמן בנייד.
חאמיד, הסניטר הערבי שמתייחס תמיד ברגישות לחולי איידס הביא לי את התיק של נינו הצביע לכיוון המסדרון לרמוז לי שהותיר שם את החולה ואץ לדרכו. יצאתי למסדרון וקראתי את השם שהופיע בטוש שחור על גבי התיק העבה והמרופט - סימן לחולה ותיק. "אנטואן צ'זארה!" צעקתי בלי להרים את הראש מהתיק שבידי, ואז תפסתי מה אני אומר וסקרתי בבהלה את המסדרון הריק.
"נינו?" לחשתי מבוהל. לא יכול להיות, זה לא הוא, זה בטח אחד אחר באותו שם, לא יכול להיות שנינו שלי יצוץ ככה, עשר שנים אחרי שעזב, ועוד כחולה איידס. אני מדמיין, זה בטח… חריקה מוכרת נשמעה מעבר לפינת המסדרון ואז הוא הופיע, מתגלגל לאיטו על כסא הגלגלים הרעוע של המיון, ראשו מושפל כלפי מטה, כבוחן את מידת ניקיונם של המרצפות הכהות. למרות שראיתי רק את פדחתו שהאפירה ואת רבע הפרופיל היפה שלו, זיהיתי אותו מיד. "נינו!" צעקתי וכרעתי על ברכי לפניו, מניח את ידי על כתפיו, בוחן בדאגה את פניו, משווה במהירות את הזיכרון שנותר לי ממנו למציאות של היום.
הוא רזה מאוד, גם קודם לא היה שמן, אבל עכשיו נעשה ממש שקוף, מין רוחניות מלאכית שרתה על פניו החיוורים, אופיינית מאוד לחולי איידס שעברו משלב הנשא לשלב החולה. עיניו נותרו נהדרות כתמיד, כחולות ירקרקות צלולות וחודרות, והפה היפה, הדק והאכזר, נותר מפתה כשהיה. עצמות הלחיים המגולפות שלו, גבוהות וחדות עוד יותר, השיער עדיין סמיך מאוד, אבל קצוץ ומאפיר, המצח אולי מעט גבוה יותר, ושני קמטים, שפעם הופיעו רק בשעת כעס, נחרטו לתמיד בין הגבות היפיפיות דמויות כנף שחף.
כן, אין ספק, מבוגר מעט יותר, חולה ועייף, אבל עדיין נינו היפה והמכשף שלי.
רגע ארוך הבטנו זה בזה, "דורי הקטן שלי," אמר לבסוף נינו בקול משועשע, רגיל לגמרי, "נעשית ממש גבר לעניין." חייך אלי, ועשר השנים האחרונות נמוגו, ושוב הנחתי את ידי על לחייו, ממסגר את פניו היקרות בכפות ידי, מחליק בעדינות את אגודלי על שפתיו – ככה הייתי מלטף אותו תמיד - אם הוא היה נושך את אצבעי המלטפת את פיו ידעתי שעוד רגע יטיל אותי למיטה ויכבוש אותי תחת גופו הדק והבהיר.
הפעם הוא רק הביט בי, חסר מבע, ופיו נותר קפוץ בחזקה, מסרב להיעתר לאצבעי המפצירה, אולי שכח? שמתי לב שהיו יותר קמטים סביב עיניו, ופניו היו חמות מידי בכפות ידי.
"נינו שלי," אמרתי חרש, מתאפק לעצור את הדמעות שצצו פתאום בעיני. ואז, בצורה מאוד לא מקצועית, עשיתי דבר המנוגד לכל כללי האתיקה הרפואית, וההיגיון הפשוט, ונישקתי את פיו, מחדיר את לשוני בין שפתיו, נלחץ אליו בכל כוחי.
עשיתי זאת למרות הכתובת האדומה שהופיעה על התיק שלו, למרות שהוא היה חולה ואני פרסונל, למרות שהוא ישב בכסא גלגלים ואני הייתי בריא. זכרתי הכל, כלום לא נשמט מזיכרוני, ובכל זאת נישקתי אותו.
הוא הדף אותי מעליו. "תפסיק עם זה מיד." נזף בי בכעס וטלטל מעט את כתפי.
ילד בן עשר היה מפעיל יותר כוח, הוא היה חולה וחלש והיה לו חום. לפתי בעדינות את פרק ידו ומששתי את הדופק שלו שהיה מהיר מדי. "לדעתי יש לך קצת חום." אמרתי, "איך אתה מרגיש?" שאלתי כאילו לא נישקתי אותו רק הרגע.
"אני גוסס מאיידס." ענה בפשטות, מביט לי ישר בעיניים, "אל תנשק אותי יותר טמבל, ואל תבכה." הוסיף בזעף, "כל אחד מת פעם ועכשיו תורי."
הוא שב והתיישב בכיסאו החורק, "תתנהג יפה דורי." הזהיר אותי, כמו שהיה עושה תמיד לפני שהיינו נכנסים לעוד אחת מאותן מסיבות שהיו בעצם אורגיות פרועות שבהן היה עלי לציית לדבריו ולהניח לזרים לגעת בי, לחדור אלי, לרגש אותי, בעוד אני רואה זרים אחרים נוגעים בו, גורמים לו עונג.
היה עלי לראות הכל ולהמשיך לחייך ולהתנהג יפה, בעוד שכל מה שרציתי היה לחטוף אותו משם ולברוח. אף פעם לא עשיתי מה שבאמת רציתי במסיבות ההן, תמיד התנהגתי יפה - השתכרתי, סיממתי את עצמי, צחקתי, נישקתי, חיבקתי, הזדיינתי, והתעלמתי מהבכי שצבט לי בפנים - לא חשוב כמה שתיתי וכמה עישנתי, תמיד היה בפנים ילד אומלל שביקש ללכת עם נינו הביתה, להתכרבל במיטה ולישון רק איתו, בלי אף אחד אחר.
גלגלתי אותו עד לפתח חדר ההלבשה ופתחתי את הדלת. "בוא, אני אעזור לך להתפשט," אמרתי והכנסתי אותו פנימה.
החדר היה קטן ולבן, מואר באור ניאון חריף. היה שם רק ספסל עץ קטן ומתלה מתכת פשוט מוברג לקיר.
"מספיק שתוריד רק סוודר וחולצה," אמרתי ופתחתי את הרוכסן של הסוודר האפור שלו. מתחת לבש חולצת פלנל משובצת באדום וירוק, רחבה מידי ודהויה מכביסות. פעם הוא היה מעדיף למות ולא ללבוש בגדים כל כך סרי טעם, חשבתי בעצב, ופרפתי את הכפתורים.
הוא הניח לי להפשיט אותו כאילו היה ילד חסר אונים, מקפיד להביט אי שם מעבר לכתפי, מתחמק מעיני שביקשו לשווא את עיניו. תליתי את בגדיו על המתלה ופשטתי מעליו בזהירות את הגופייה המרופטת - עורו היה חיוור מידי, שקוף כל כך עד שראיתי את הורידים הכחולים על גופו הצנום. כל שריריו הדקים והחזקים נעלמו, צנום כשלד עמד לפני, מכנסיו רפויים ואחוזים בחגורה בלויה שאיכותה הטובה עדיין ניכרת בה.
לפחות הבגדים שלו נקיים חשבתי, תולה גם את הגופייה על הקולב. מין זמזום מוזר היה בראשי, הרגשתי כאילו אני בוער כולי, אבל ידי היו קפואות. עכשיו, כשהיה ערום למחצה, גם אני לא רציתי להביט בפניו, לא רציתי לבייש אותו יותר מהנחוץ.
"כפי שאתה רואה אבדתי קצת משקל בזמן האחרון." אמר בקול מבודח ואיום, כאילו מחלתו היא רק עניין של מה בכך שאין טעם להתרגש ממנו יתר על המידה.
הנהנתי בלי מילים, מבחין בזעזוע שדמעות זולגות על לחיי. גופי הבין עוד לפני שאם אנסה לדבר תתפרץ ממני יללה נוראית, והרי הבטחתי להתנהג יפה.
"דורי, חמוד שלי," אמר ברוך והרים את סנטרי באצבע דקה ומטופחת. ידיו נותרו עדיין הידיים היפות ביותר בעולם. הבטתי בפניו, פני מלאך שנפל ממרומים, ושוב עשיתי את זה, התעלמתי מכל ההוראות, שלחתי לכל הרוחות את כללי הזהירות וחיבקתי אותו, מצמיד את הגוף הדקיק אל חזי, מחליק בידי על הצלעות הבולטות, מנשק את הכתפיים והצוואר המוכרים והאהובים כל כך, מרטיב אותן בדמעות רותחות. הוא ליטף אותי ברוך, מחכך את מצחו בכתפי, אומר לי מילים רכות באיטלקית וברומנית, נוהג בי כבילד עצוב, מנחם אותי כאילו אני החולה.
"אני כל כך מצטער דורי," לחש, "אני מבקש סליחה, אתה סולח לי?"
"בטח." הופתעתי, "על מה?"
"שעזבתי, שלא התקשרתי, שלא חזרתי לקחת אותך. וגם על כל מה שקרה בתל אביב. הבילויים והמסיבות … אתה זוכר את המסיבות?"
הנהנתי, מוחה את דמעותיי בשרוול. "לא הייתי צריך לקחת אותך, לא אהבת את המסיבות הללו." הוא חייך, "תמיד היית כל כך שקט וטוב, אבל ידעתי שלא רצית להיות שם."
אז הוא כן ידע ובכל זאת… לא חשוב, עזוב את זה עכשיו, עברו עשר שנים מאז והוא חולה כל כך, עזוב את זה דורי. לחשה הזאתי, מנסה להפסיק לבכות ולא מצליחה – נשים, אתם יודעים.
"איך חלית?" שאלתי. הוא נאנח ליטף את לחיי ושתק. מגעו בפני היה עדין כל כך, זהיר כל כך, ומיד משך בבהלה את ידו ושילב את זרועותיו על חזהו.
"בוא נעשה את הצילום הזה." אמרתי ודחפתי אותו בעדינות מחדר ההלבשה לחדר הרנטגן. צילמתי אותו בזריזות, מניח לאישיות המקצועית שלי להשתלט על המצב, מסרב לחשוב את מי אני מצלם ומה עלול להתגלות בצילום.
בזמן שהוא התלבש לקחתי את הקסטות לחדר הפיתוח. נאבק בבהלה הפתאומית שתקפה אותי ברגע שהוא נעלם מעיני דחפתי במהירות את הצילומים למכונת הפיתוח, ובלי להמתין שיצאו מהצד השני חזרתי אליו במהירות, שם לב שאני רץ את המרחק הקצר בין חדר הפיתוח לחדר ההלבשה, חושש מתקלה או מאסון נורא שיקרו אם אסיר ממנו את עיני לרגע.

לרווחתי הוא היה איפה שהשארתי אותו, יושב על הספסל בחדר ההלבשה, נאבק בכפתורי החולצה. "בוא, אני אעזור לך." אמרתי ומיהרתי להלביש לו את החולצה והסוודר. היה חם בבית החולים, החימום עבד בלי הפסקה כל החורף, אבל הוא רעד מקור. הייתי בטוח שיש לו דלקת ראות וכמובן שצדקתי.
הושבתי אותו על הכסא שלו במסדרון ורצתי להביא את הצילומים. בדרך בדקתי אותם ומיד ראיתי את הקו העדין של הנוזל מתחת לפסגות הריאות – דלקת ריאות כפולה.
לא רציתי להניח לנינו להמתין לבד לאבחנה, בזמן שהרנטגנולוג עבד על הצילומים ישבתי לצידו ועדכנתי אותו במה שקרה בחיי בשנים שהוא נעדר מהם.
"אז אתה בסדר, יש לך בית ועבודה ובן זוג. אתה מסודר." סיכם נינו את חיי במשפט אחד קצר.
"כן. בעצם זה נכון. יש לי חיים טובים." הסכמתי, שואל את עצמי למה אני לא מרגיש אפילו שמץ של שביעות רצון מהתיאור המדויק הזה של חיי.
"אז מה הבעיה דורי?" שאל והניח יד דקיקה ולוהטת על פרק ידי.
הזאתי השתגעה לי בפנים מרוב בהלה - לא טוב דורי, תשתוק, אל תמשיך בכיוון הזה. הוא חולה מידי. למה הוא צריך לדעת על החלומות שלך, על איך נשארת עם הראש באסלה במשך שנים אחרי שהוא עזב? יש לו די צרות משלו. אני יודע, אל תדאגי. טיפשה.
"אין שום בעיה, הכל טוב נינו." הצהרתי בעליצות. שלפתי חיוך, מדביק אותו בכוח לפרצופי. "הכל בסדר. באמת." הנחתי את כפי על כף ידו ולחצתי אותה בעדינות.
"טוב לראות אותך נינו, נורא התגעגעתי." אמרתי בפשטות.
הוא נאנח ומשך את ידו ושוב שילב את זרועותיו על חזהו. "צריך להיזהר דורי." לחש בעצב. עכשיו הוא נזכר להזהיר אותי, איפה הוא היה לפני עשר שנים? רגע, בעצם הוא הזהיר אותי כבר אז, אני זה שלא רצה לשמוע.
נו, ומה עוד חדש?
עזבתי את הבעיות שלי ובפעולת הסחה מזהירה הצפתי אותו בשאלות – "מי מטפל בך? איפה אתה גר? יש לך ביטוח רפואי? עם מי אתה חי? איך הגעת לבית החולים?"
"אני חי לבד ילד." הצטחק נינו, "שכרתי דירה ישנה ברחוב מסדה ואני מתכוון לחיות שם עד שלא אוכל יותר ואלך להוספיס. אני לא רוצה להתאשפז עד שלא תהיה לי ברירה אחרת, אנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית."
רעיון פרוע החל מתגבש במוחי, מטורף לגמרי, אבל … נינו תמיד עורר אצלי את הצד הזה. "נינו, אם אתה חי לבד," התחלתי, ואז חאמיד הופיע ואני השתתקתי.
"באתי לקחת את מר אה … " הוא הביט ברשימה שלו, מתלבט איך לבטא כהלכה את השם הזר.
"שמו אנטואן צ'זארה." אמרתי "ולדעתי יש לו דלקת ראות. בוא נבדוק את התשובה." בלי היסוס פתחתי את המעטפה החומה הגדולה של הצילומים והוצאתי את התשובה של הרנטגנולוג. חאמיד הרים את גבותיו בפליאה לעומתי – התנהגותי לא הייתה מקובלת ואולי גם לא חוקית - התעלמתי ממנו וקראתי את הכתוב במכתב - דלקת ריאות כמובן.
החזרתי את המעטפה לנינו ובקשתי שלא ילך לפני שיודיע לי איפה הוא מתאשפז.
"הם יכולים להכריח אותי להישאר בבית חולים?" שאל נינו, מביט בי בדאגה.
"לא, אבל אני מבקש שתקשיב לעצה של הרופאים נינו." הפצרתי, כורע על ברכי לפניו. זרועותיו נותרו שלובות על חזהו ומבטו סירב לפגוש את שלי.
שוב היה עלי לכבוש את דמעותיי. למה הוא מתנהג ככה? הוא לא רואה שאני רוצה לעזור לו? הבטתי בחאמיד שפניו הביעו רחמים על נינו והשתתפות בצערי.
"בפנימית אין מקום. בטח יעבירו אותו להוספיס." ניבא ממרומי ניסיונו, "כמה זמן אתם מכירים?" חקר בסקרנות.
"היינו יחד ארבע שנים. אחר כך נסעתי לאמריקה. חזרתי רק לפני חודש כדי למות בין היהודים." אמר נינו, ובלי לרחם עלי פרץ בצחוק, לא מבין כלל שכרגע הוא הוציא אותי מהארון.
"אתה מבין חאמיד, לא היה לי נאה לחיות עם היהודים, אבל החלטתי שבשביל למות אצלם הם מספיק טובים." הסביר בנימה אירונית משועשעת.
החלפתי מבט עם חאמיד שלא נראה נרעש כלל מהבשורה שאני הומו, ובשתיקה חזרתי לחדר הרנטגן, מניח את נינו בידיו הנאמנות של חאמיד.
הוא חזר אחרי רבע שעה לספר לי שהוחלט לאשפז את נינו למשך הלילה במיון. "מחר, אם הוא יסכים ואם יהיה מקום, יאשפזו אותו בהוספיס של חולי האיידס."
"יפה מצדך שאתה לא אומר כלום." ציינתי בקול שקט, מתבייש להביט בפניו.
הוא משך בכתפיו בשוויון נפש. "גם אני הומו," אמר בנחת, "ועוד ביום הראשון שראיתי אותך הגיי ראדר שלי השמיע אזעקה, אבל הבנתי שאתה בארון אז שתקתי." הוא חייך אלי חיוך קונדסי שהאיר את פניו העגלגלים.
"גם אני יצאתי מהארון רק אחרי שהתאהבתי. אני חי עם החבר שלי כבר שנתיים." בישר לי בגאווה. כמה טבעי ורגוע הוא נשמע, כאילו לחיות עם גבר זה הדבר הכי נורמאלי בעולם. חבל שלא כולם כמוהו.
הודיתי לו בחום. לחצנו ידיים והוא חזר לעבודתו, משאיר אותי להמשיך בעבודתי. כל דקת פנאי רצתי למיון לראות מה שלום נינו. הוא ישן שינה לא רגועה, מחובר לאינפוזיה של סיילין ואנטיביוטיקה, נראה קטן וחיוור בפיג'מה הכחולה של בית החולים. על הגיליון שלו הייתה הפניה להוספיס של חולי איידס, או לחילופין לבית החולים האיטלקי - מקומם של הטרמינלים חסרי התקווה.
"למה אתם שולחים אותו מכאן?" תקפתי את דוקטור ישי, התורן העייף של המיון.
הוא נאנח, "כי הפנימית מלאה והוא חולה איידס." אמר, כאילו זה הסבר מספיק. "חבר שלך?" שאל, ונשען על המשקוף, חונק פיהוק.
"כן." אמרתי בקול, "הוא חבר טוב שלי, וכן, אם זה מה שמטריד אותך, גם אני הומו. ואין לי איידס. אני חי עם אותו גבר כבר כמה שנים ולא מזיין מהצד." עכשיו כבר צעקתי ממש חזק, מושך מבטים משתאים מכל עבר.
דוקטור ישי, צעיר שמנמן ופיקח, נאנח. "ואני לא מזיין בכלל." אמר בעצב וטפח על כתפי, "ודרך אגב, כל הכבוד על היציאה הדרמטית מהארון." הפטיר בחיוך ופנה לדרכו, אדיש לגמרי להתרגשותי.
השתרכתי חזרה לרנטגן, מלווה במבטים של האחיות. המיון הוא צומת מרכזית בבית החולים ועד מחר בבוקר כולם כבר ידעו שאני הומו.
אף אחת לא אמרה כלום, אבל המבטים שלהן דקרו לי בגב. שעה אחר כך מינה, האחות הכי נחמדה במיון, תפסה אותי יושב לצידו של נינו ומביט בו והניחה יד קלילה על כתפי, "תמיד הרגשנו שבנות לא מעניינות אותך," רחשה בקול שקט, "לא באמת הופתענו. והחבר שלך… דוקטור ישי צודק, עדיף שיתאשפז בהוספיס."
"ואם אני לא רוצה?" הפתיע נינו, עיניו עדיין עצומות, "ואם אני מעדיף לחזור הביתה?"
"אתה לא יכול." חתכה מינה בקול תקיף, "במצבך אתה צריך מישהו שיטפל בך."
היא קמה והלכה, מותירה אותי עם נינו שפקח עיניים והביט בי בחיוך קל. "לא ידעתי שהיית בארון עד עכשיו." לא התנצלות הייתה בקולו אלא לעג.
משכתי בכתפי, "זה בסדר, מסתבר שכולם ידעו. איך זה שאין לך אף אחד שיטפל בך?"
הוא צחק. "תפסת מרובה לא תפסת." אמר ועצם שוב את עיניו.
"מרוב חברים נשארת לבד." פירשתי את דבריו. הוא הניד לאות הן ומשך את השמיכה הדקה עד מעל לראשו. "אל תדאג לי, לך לעבוד, אני לא הולך לשום מקום."
ליטפתי את פניו וחזרתי לרנטגן. סוף סוף הגיע הבוקר והמשמרת שלי נגמרה. ביום שישי בשבע בבוקר העברתי בזריזות את המשמרת לתורניות היום ודהרתי חזרה למיון. נינו כבר היה לבוש בבגדיו ונאבק עם המעיל שלו, ששרוולו התחמק מזרועו המגששת. תנועותיו שפעם היו כל כך חינניות וקלילות נעשו כבדות ומגושמות כאילו היה שתוי או מסטול. מיהרתי לתפוס את השרוול הסרבן ולכוון את זרועו של נינו לתוכו.
"לאן אתה הולך?" נזפתי בו בעדינות וכרכתי את ידי על מותניו.
הוא התנער ממני בחיפזון, "רוצה הביתה." אמר בזעף.
דוקטור ישי הציץ מעבר לוילון שהקיף את מיטתו. "הוא מסרב להתאשפז." מסר לי, כאילו אני המבוגר האחראי ונינו הוא ילד קטן או זקן חרש וסנילי.
נינו הזעיף את פרצופו, הוא שנא את היחס הזה כלפיו. "אני אדם מבוגר דוקטור וזכותי להחליט על גורלי." אמר בקול צלול, והמבטא הזר שלו מתנגן בחדות מכל הברה.
"נינו בבקשה," התחננתי, "אני אקח אותך להוספיס ואשאר אתך כל הזמן. אתה צריך לקבל עוד שלוש מנות אנטיביוטיקה לפחות. נכון דוקטור?"
דוקטור ישי משך בכתפיו. "הוא יכול לקבל אנטיביוטיקה גם פר אוס (דרך הפה)." הפטיר ונתן לי חבילת מרשמים, "תדאג שהוא לא יישאר לבד, שיאכל וישתה בצורה סדירה ושיבוא למעקב בשבוע הבא." הורה בקול מקצועי, מביט בי ולא בנינו, והסתלק.
החלפתי מבט חטוף עם נינו שמיהר להסב ממני את מבטו. אז ככה זה להיות חולה איידס - להיחשב למת מהלך שאפילו הרופא לא רוצה לדבר איתו, להפסיק להיות אדם אמיתי עם עבר ועתיד אלא להפוך לגוויה נושמת שתופסת מקום מיותר - כמה נורא שזה קרה דווקא לנינו היפה והגאה בכיתי בתוכי, והסבתי את עיני ממנו כדי שלא יוכל לקרוא את רגשותיי. הלוואי וליאון היה כאן כדי לחבק אותי ולנחם אותי חשבתי פתאום, קולט שזו הפעם הראשונה מאז שראיתי את נינו שנזכרתי בליאון.
הסעתי את נינו לדירתו בג'יפ שלי, שואל את עצמי איך ליאון ירגיש אם לא אשוב הביתה עד שמונה בבוקר. בדרך כלל הוא לא עבד בימי שישי שאותם הקדשנו לבילוי משותף, אולי יותר מאוחר אתקשר אליו, אבל לא עכשיו, עוד לא, אני עדיין לא בטוח מה להגיד לו.
הדירה ברחוב מסדה הייתה קטנה מאוד ומלוכלכת מאוד. דירת שני חדרים מוזנחת, חסרת אור ואויר בקומה העליונה בבלוק ישן מתקופת המנדט שהיה דחוק בין עוד כמה בלוקים ישנים ומרופטים. המקרר היה ריק, החלונות סגורים, לא היה חימום והאוויר הסריח מעוני עתיק וחסר תקווה. רציתי לצאת עוד לפני שגמרתי להיכנס. לכל הרוחות, אפילו פנלים לא היו שם, רק פס צבע שמן מטונף מרוח לאורך הקיר – גם ג'וק בעל טיפת כבוד עצמי היה מסתלק משם בבוז.
"יש לך כסף?" שאלתי בדאגה. הוא משך בכתפיו והטיל את עצמו על המיטה הצרה – מיטת סוכנות חלודה שלא הייתה מוצעת בסדינים אלא מכוסה בשמיכה צבאית מאובקת. גם שאר הרהיטים היו ישנים, מאובקים ומרוטים. זה היה מקום איום, גם אדם בריא היה מקבל דלקת ראות בדירה הזו.
"נינו אתה חייב לצאת מכאן, לנשום אויר נקי, לאכול טוב, לקבל טיפול. בוא נלך להוספיס." בקשתי והתיישבתי לצידו, נוגע במצחו, חומו שוב עלה. הוא ניסה לענות אבל השתעל ונחנק, כובש את פניו בכרית דקה ומרופטת.
"לך תקנה לי בבקשה תרופות ותסתלק מכאן." אמר בקול חנוק, "לך בבקשה, החבר שלך בטח דואג, לא הודעת לו לאן נעלמת."
בעיתוי מופלא הנייד שלי השמיע קול, ליאון היה על הקו. "איפה אתה דורי?" התפלא.
"אני עם חבר חולה שמסרב להתאשפז. יש לו דלקת ראות." הסברתי, "אני צריך לטפל בו ליאון."
"מתי תחזור? מי החבר הזה? אין לו מי שיטפל בו?" הציף אותי קולו, מושך אותי חזרה לחיים השלווים והנורמאלים שנסוגו מאחורי הקלעים ברגע שנינו חזר.
"ליאון זה… זה מסובך קצת…" התפתלתי. אני בדירה שלו. אני לא יכול לעזוב אותו ככה."
ליאון החל להביע את פליאתו באזני, מודאג נוכח שתיקתי, ואז נינו הדהים אותי כשהסתובב ופשוט חטף את הנייד מכפי. "הלו ליאון." אמר בקול נמרץ, "מדבר אנטואן צ'זארה. אני חולה איידס, יש לי דלקת ראות, אני חי בדירה קרה ומטונפת והילד מסרב להסתלק כי פעם היינו יחד. אולי הוא סיפר לך עלי? פעם קראו לי נינו."
ליאון ענה מה שענה, ונינו הקשיב רוב קשב וחייך, נראה לרגע כמעט כמו פעם. "אין צורך בקונדומים ליאון. אני כבר גמרתי את מכסת הזיונים שלי בחיים." אמר משועשע, "בוא, קח את הילד, אין לי מספיק כוח להיפטר ממנו בעצמי," ושוב אחז בו שיעול.
לקחתי ממנו את המכשיר, "ליאון אני מצטער," אמרתי בשקט, "אני לא יכול לעזוב אותו. הוא לגמרי לבד ואין לו עוד הרבה זמן, אני חייב להיות איתו, אני מבקש שתסלח לי."
שתיקה ארוכה השתררה ואז ליאון נאנח אנחה ארוכה ושאל מה בדיוק הכתובת של הדירה. "חכה לי שם." אמר בקול עייף, "אני בא במונית."
רצתי לבית מרקחת וקניתי את התרופות, וכשליאון הגיע הייתי שקוע באריזת בגדיו של נינו. הוא שכב עצום עיניים, רועד קצת מתחת לשמיכה הדקה מידי, משתעל מידי פעם, מתעלם ממני.
ליאון סקר את הדירה במבט אחד מהיר, ואחר הביט בסקרנות במזוודה עם מעט הבגדים הדלים שארזתי - קצת לבנים, שתי פיג'מות, חלוק, נרתיק כלי רחצה, כמה חולצות טריקו שני ג'ינס וטרנינג ירוק ובלוי. הכל היה נקי אבל מהוה. בכלל לא מתאים לנינו שהקפיד להדר בלבושו. "איפה הוא?" לחש, מביט סביבו בעצבנות.
"שוכב בחדר השינה. הוא חולה מאוד ליאון, אני לא יכול…" ניסיתי להסביר, כובש את רצוני להתחבא בין זרועותיו המנחמות.
ליאון הניד בראשו, "הבנתי, אסור לו להישאר לבד, בטח שלא כאן. ניקח אותו הביתה ונטפל בו."
"אתה בטוח ליאון?" הבטתי בו מודאג, "הוא חולה איידס ואני… אנחנו, אני…"
"אתה אוהב אותו, אף פעם לא הפסקת לאהוב אותו." פסק ליאון בביטחון.
הנדתי לאות הן ושוב זלגו הדמעות מעיני. בלי לחשוב על מעשי נפלתי בזרועותיו של ליאון שחיבק אותי בנוקשות כאילו הייתי זר שהתנפל עליו פתאום.
"סליחה ליאון." התנצלתי באומללות. "היית כל כך טוב אלי, אבל אני ונינו... אנחנו…" לא ידעתי מה עוד להגיד והשתתקתי.
האם יש בכלל אנחנו ביני לבין נינו שמתכווץ כל פעם שאני מנסה לגעת בו? למה אני עושה שטויות כאלו? מה יקרה לחיים שלי עכשיו?
ליאון ליטף את כתפי. "אני מבין." אמר בפשטות, "בוא ניקח אותו הביתה."
"אתה לא חייב ליאון, הוא הבעיה שלי לא שלך. אני יכול לקחת אותו להוספיס."
"תזרוק אותו להוספיס ותלך?" שאל והגיש לי ממחטת נייר.
"לא, בטח שלא. אני אשאר אתו. אני חייב להיות איתו." הסברתי.
ליאון הניד בראשו בלי שום פליאה. "אני מבין." חזר ואמר ביובש ופתח את דלת חדר השינה, מביט בנינו שנרדם בינתיים וישן, מכורבל מתחת לשמיכה ורק חצי מפניו מציץ החוצה.
"קח אותו ונלך." חזר ואמר.
כרעתי על ברכי וליטפתי את כתפו, "בוא נינו, הולכים הביתה." טלטלתי אותו בעדינות.
הוא התיישב והביט בליאון במבט בוחן ואז נעמד והושיט לו את ידו ללחיצה. ליאון לחץ את ידו ממושכות מביט מהורהר בפניו. עומד בין שני הגברים המבוגרים ממני שבחנו זה את זה חשתי כילד קטן.
"אני רוצה להזכיר לך אדוני שאני חולה באיידס." אמר נינו בהדרת כבוד.
"אני יודע." אמר ליאון בנחת "ולמרות זאת אני מקווה שתקבל את הזמנתי ותבוא לגור אצלנו."
"אני אשמח מאוד ליאון. תודה לך." אמר נינו בענווה, מחייך אליו, מתעלם ממני.
שעה אחר כך כבר היה נינו רחוץ ומגולח ולבוש בפיג'מה הכי חמה שלי ושוכב לבטח במיטה בחדר השינה הקטן, אחרי שלקח את התרופות שלו ואפילו שתה מעט תה ממותק בדבש. ישבתי לצידו מנסה לשכנע אותו לאכול משהו, אבל הוא סירב בנימוס, מבטיח לי שאולי אחר כך בצהרים... לחץ את זרועי ושוב נרדם.
הבטתי בו עוד קצת, הטבתי את השמיכה שציפיתי למענו בסט הפלנל החביב עלי - הכחול עם הציורים של כבשים לבנות – ויצאתי חרש מהחדר.
ליאון ישב במטבח, מרפקיו נשענים על השולחן ובהה באוויר. התיישבתי מולו ושתקתי.
"איך הוא נדבק לדעתך?" שאל ליאון אחרי שתיקה ארוכה.
משכתי בכתפי, "לא יודע. הוא תמיד היה פרוע מאוד, אהב סקס עם זרים, אהב אורגיות, רץ ממסיבה למסיבה, אבל היה זהיר מאוד. השתמש בקונדומים, אולי הייתה תקלה? אולי קונדום נקרע? לא יודע. מה זה חשוב? הוא חולה והוא עומד למות."
הדמעות שוב זלגו בלי שליטה.
"כולנו עומדים למות. חלק מאתנו יותר מוקדם מאחרים." היגג ליאון. זה לא ניחם אותי, המשכתי לבכות וניסיתי שוב להודות לו על טוב ליבו.
"זה גם הבית שלך." אמר ליאון בעדינות, "ברור שאתה צריך לעזור לחבר שלך. גם אני הייתי עושה אותו דבר. אני רק רוצה לדעת דבר אחד דורי, אם הוא היה בריא אז…"
מחיתי את דמעותיי, "אם הוא היה בריא הוא לא היה חוזר לארץ. הוא לא רצה לחיות כאן. הוא בא למות בין יהודים ליאון, אבל הוא לא מוכן לחיות איתם. וגם אם הוא כן היה חוזר הוא לא היה צריך אותי. הוא לא היה נוגע בי, הוא לא אוהב אותי, לא כמו שאתה אוהב. אני והוא, זה בכלל לא היה אותו דבר… לא היינו ממש זוג, הוא תמיד היה לבד ועכשיו הוא ימות לבד."
"לא. הוא לא. יש לו אותך." ניחם אותי ליאון, "וגם אני אעזור לך." הבטיח.
"למה ליאון? למה אתה עושה את זה?" הטלתי את עצמי עליו, משתוקק לחוש את חמימותו הדובית השעירה.
"מאהבה, הכל מאהבה." ליאון גיחך בעצב ולקח אותי למיטה. "לך לישון דורי, אתה הרוס."
נצמדתי אליו. "אל תלך," בקשתי, "תחבק אותי. כל כך עצוב לי."
הוא נשכב לצידי וחיבק אותי, מערסל אותי בזרועותיו עד ששקעתי בשינה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...