>  >  > 

קונטרה וונדום נון פאסונדום - פרק א'

אי אפשר לבחור במי להתאהב

נינו עזב את הארץ כמה ימים אחרי שהתחילה האינתיפאדה הראשונה. כבר בסוף 87 הוא הבין ששום דבר טוב לא יצא מהבלגן המדמם הזה שהתחולל בשטחים, וכשבארץ עוד ניסו להבין מה זה האינתיפאדה הזו, הוא נחפז וקיבל את ההצעה מהאוניברסיטה בבוסטון ונסע לשם כדי לעבוד על הפוסט דוקטורט שלו.
אני זוכר היטב איך הוא סיפר לי, אחרי הסקס הוא נשכב על גבו ואימץ אותי אליו, "יש לי כרטיס טיסה לרביעי בינואר." אמר חרש, מביט בתקרה.
נשימתי נתקעה בחזי, לרגע לא יכולתי לדבר. "כל כך מהר?" נחרדתי. הוא דיבר כבר מזמן על האופציה של חו"ל, אבל כל זמן שחשבתי שהנסיעה שלו נמצאת בעתיד הדחקתי את המחשבה עליה. רק בשבוע האחרון של דצמבר קלטתי שבעוד עשרה ימים הוא עוזב אותי.
לא ניסיתי לשכנע אותו להישאר, ידעתי שאין בכך טעם, כבר מזמן ידעתי שהוא מואס במדינת ישראל והצרות שהחלו לא מזמן בשטחים לא שיפרו את דעתו על המדינה המטורפת הזו שלנו.

'קונטרה וונדום נון פאסונדום' – אל תשתין נגד הרוח - זו הייתה פילוסופית החיים של אנטואן צ'אזרה שנולד ברומניה, התחנך באיטליה, והגיע מאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה כדי לעשות דוקטורט בטכניון, ואולי למצוא כאן מנוח מתאוות הנדודים היהודית שפיזרה את משפחתו בכל רחבי אירופה. "אנחנו נודדים בעולם מאז גירוש ספרד." סיפר לי, מפגין ידע נרחב בהיסטוריה היהודית למרות שהתחנך כאתיאיסט ואפילו לא נימול – הזין הערל הראשון שראיתי בימי חיי.
"רביעי בינואר, זה ממש עוד מעט." לחשתי לתוך הכרית. הוא ליטף את כתפי ושתק. אחר כך היו דיבורים על זה שנכתוב זה לזה ואולי בשנה הבאה או בעוד שנתיים… אחרי שמצבו יתברר והוא יתחיל להרוויח כסף אני אוכל לבוא אליו... אמרנו, יודעים בלב שזה שטויות, הוא לא רצה לחיות כאן ואני לא יכולתי לעזוב, וזה פשוט נגמר.
דברים כאלו קורים כל הזמן ועוד יקרו בעתיד - אנשים נפגשים, אוהבים, חיים יחד, או זה לצד זה, ואחר כך ממשיכים בדרכם
יכולתי להגיד הרבה דברים כדי לנסות לעצור בעדו. יכולתי להפציר, להסביר, לתת שיעורי ציונות ממבחר הפרקים שלמדתי בבית הספר, להגיד שכאן המקום של כל היהודים, ולתת דוגמאות של כל מיני שואות ופרעות, אבל לא אמרתי כלום כי 'קונטרה וונדום נון פאסונדום' וכל מה שהייתי אומר היה בבחינת השתנה נגד הרוח הרעה שנשבה בארץ וסחפה ממני והלאה את נינו שלי.

בשנים הרעות שבאו אחר כך חשבתי עליו הרבה, על החוש שלו לזהות צרות וסכנות ועל הכישרון היהודי שלו לשמור מרחק ולברוח בזמן – כשרון שאבד לנו, ילידי הארץ.
אני הצבר הראשון במשפחה שלנו, משפחה של מהגרים עניים שמעולם לא ניטעו כראוי בארץ אוכלת יושביה זו. אבא שלי איזקו בכר בא מבולגריה, ואימא מבומבי שבהודו, הם נפגשו ביפו ואחרי כמה גלגולים הגיעו לקריות והתיישבו בשכונה קטנה ודלה של מהגרים עניים. אבא נהרג כשהייתי בן חמש עשרה, הוא ושני אחיו נסעו לאזכרה של אימו ובדרך חזרה הרכב שלהם נתקע על פסי הרכבת בין חיפה לתל אביב. הרכבת דרסה את מכוניתם. אבא והדוד שלום נהרגו, שתי הדודות נפצעו קשה, ורק דוד מיקו נשאר בחיים. איש מלבדו לא ידע מי נהג ברכב, ובגלל כל מיני בעיות עם הביטוח דוד מיקו סיפר שאבא היה הנהג, למרות שאימא שלי מחתה בתוקף שזה לא יכול להיות כי אבא שהיה אחרי משמרת לילה בבתי הזיקוק, לא היה לוקח הגה ליד כשהוא עייף כל כך. מובן שאיש לא הקשיב לה. דוד מיקו קיבל פיצויים יפים ובנה לו וילה יפה בהרצליה, ואנחנו נשארנו לגור בדירה הקטנה והדחוסה בקריות. אחרי התאונה ניתק הקשר בינינו לבין משפחתו של אבא ובגיל חמש עשרה הפכתי לגבר של המשפחה, ולכן לא יכולתי לעשות מה שכל כך מקובל לעשות כיום ולהצהיר קבל עם ועדה שאני הומו. עד שהייתי בן עשרים וחמש בערך אימא עוד שאלה על חברות ועל חתונה, והזכירה מדי פעם חבר זה או אחר שהתחתנו והולידו בנים ובנות, אבל בשנים האחרונות היא הפסיקה גם עם זה. אולי רינה רמזה ואולי היא הבינה לבד, אף פעם לא העזתי לשאול.
למה להשתין נגד הרוח? שום דבר טוב לא יצא מזה, עדיף ולשתוק.

בחודשים הראשונים עוד היו כמה גלויות מנינו וגם שיחת טלפון קצרה וקטועה אחת, ומאז שום דבר. כמה שנים אחר כך עוד קיוויתי שהוא יחזור. חיכיתי לטלפון, למכתב, נתקעתי בעבודה ב’לין’ עוד שלוש שנים מיותרות רק כדי שהוא יוכל לאתר אותי בקלות, אבל בסוף גם אני התייאשתי. התפטרתי מהאונקולוגית, עבדתי בהמון עבודות מזדמנות, וניסיתי בכל כוחי להתאהב שוב, או לפחות למצוא חבר שיצליח לגעת בי קצת, אבל לא הצלחתי, זה לא עבד. נינו השאיר אחריו שממה, בלעדיו הייתי מרוקן, שרוף ושרוט, ואז פגשתי את ליאון שהציל אותי ומאז אני איתו.
הפגישה הראשונה שלי עם ליאון הייתה מאוד לא רומנטית. נפגשנו בנקודת שפל בחיי, היית כמעט בן שלושים, שיכור ומסומם, ראשי תקוע באסלה של שירותים מצחינים בפאב הומואים נידח אי שם בתל אביב, מקיא את נשמתי, ואז הוא נכנס, גבר אלגנטי, נקי ורציני – נראה לגמרי מחוץ להקשרו במקום העלוב והמסריח ההוא.
בהתחלה לא שמתי לב אליו, הייתי עסוק מידי בלהקיא את הנשמה. אני אוהב לשתות, אבל הגוף שלי לא. למזלי הוא הרבה יותר חכם ממני, אחרי שאני משתכר הוא ממהר לפלוט את הרעל שהכנסתי לתוכו.
אני זוכר שלא הבנתי למה האדון הזה מביט בי ברצינות כזו, ולמרות שהייתי על הברכיים החזרתי לו מבט חצוף ומשום מה הוא עזר לי לעמוד והוציא אותי מהשירותים המסריחים לאוויר הצח. הוא סיפר לי אחר כך שלא הצלחתי להיזכר עם מי באתי למסיבה ההיא ולא רציתי להגיד לו איפה אני גר ופתאום התחיל לרדת גשם, ולכן הוא החליט לקחת אותי הביתה. הקאתי בדרך, את זה אני כן זוכר, עצרנו איזה שלוש פעמים כדי שאוכל להקיא, יותר אני לא זוכר כלום.
התעוררתי בבית יפה על ראש גבעה שנשקפה אל נחל קישון מאז פשוט נשארתי שם.
בהתחלה זה היה סידור עסקי, בארוחת הבוקר ליאון סיפר לי שהוא גר בבית רק כמה חודשים והוא עדיין משפץ, והתלונן ששוב עשו סגר ואין לו פועלים שיגמרו את העבודה על הקומה התחתונה.
"החדר למטה לא מחובר לחשמל ולמים ואני לא יכול להשכיר אותו, ועל הגינה אני בכלל לא רוצה לדבר." אמר בעצב.
סיפרתי לו שאני אמנם טכנאי רנטגן במקצועי, אבל גם שיפוצניק לעת מצוא, ומיד בדקתי את חיבורי המים והחשמל של החדר שהיה בעצם דירה קטנה ונחמדה עם כניסה נפרדת. הצעתי את עצמי כשיפוצניק וגם ניסיתי לברר כמה יעלה לי להשכיר את הדירה ההיא, שהנוף הנשקף ממנה היה אמנם פחות יפה מאשר מחדר השינה של ליאון, אבל הייתה לה יציאה לגינה מוזנחת ומגודלת פרא, אבל בעלת פוטנציאל. ליאון סירב לדבר על השכרת הדירה ובמקום זה הציע לי סכום כסף מוגזם עד גיחוך על העבודה הצנועה של חיבור הדירה לחשמל ומים.
"גם אם אני אקנה את החומרים בעצמי," אמרתי, "זה יותר מידי כסף. אתה מגזים, אבל מצד שני הגינה מאוד מוזנחת וצריכה עבודה רצינית, אז מה דעתך?"
ליאון אמר שעליו לחשוב על הגינה, אבל הוא מסכים שאתחיל לעבוד על החדר בתנאי שאמשיך לגור אצלו. "כדי שלא תעלם לי כמו הפועלים מהשטחים." אמר בחיוך נעים ונגע בעדינות בזרועי, איכשהו נושא השכר שלי התפוגג ולא עלה שוב.
מהיום הראשון הוא התייחס אלי יותר מידי יפה, הביא לי אוכל, נתן לי יותר מידי כסף לקנות חומרים, וגם נתן לי את הג'יפ שלו שאסע לקנות אותם. המום מנדיבותו ומהאמון המופרז שנתן בי התאפקתי רק בקושי לא לנזוף בו שלא נותנים סתם כך כסף ומכונית לאדם זר.
בערב הוא התעקש שאתקלח במקלחת של חדר השינה שלו כי המקלחת למטה לא הייתה מוכנה עדיין. כשגמרתי להתקלח הוא נכנס פתאום עם מגבת גדולה וירוקה והגיש לי אותה בידיים רוטטות, מתאמץ לא להסתכל עלי, ובכל זאת לא יכול להתאפק ומציץ.
היה מצחיק לראות בן אדם מכובד כמוהו מתנהג כמו ילד חרמן. גמרתי לנגב את השערות, וחייכתי אליו. "רוצה לנגב לי את הגב?" שאלתי בהתגרות, הייתי די חוצפן בתקופה ההיא.
הוא האדים קצת ואז לפת את עורפי בשני ידיו, קירב את פניו לפני ונישק אותי על הפה נשיקה עמוקה וחזקה, ולפני שהספקתי להגיד לו שלא מתנשקים ככה עם אחד שאתה בקושי מכיר, מצאנו את עצמנו במיטה שלו.
בפעם הראשונה ההיא הנחתי לו לקבוע את הקצב ואת התנוחה, והדבר היחיד שהחלטתי להתעקש עליו היה קונדום, אבל לא היה צורך, הוא שלף אותו ביזמתו וצירף אליו משחה טובה, כזו שלא הורסת את הגומי של הקונדום.
הזיון הראשון היה די בסדר, אבל מה שבאמת הרשים אותי היה איך הוא ישר לקח אותי למיטה שלו, מכניס אותי בלי היסוס לבית שלו ולחיים שלו.
לא עושים דבר כזה עם איזה פרחח שמצאת בשירותים ציבוריים, בפעם הראשונה אפשר להסתפק באיזה חפוז בעמידה, ובטח שלא לתת מיד נשיקה על הפה שזה דבר שפשוט לא עושים עם זרים הערתי לו, ובמקום להודות לי על העצה הוא צחק צחוק דובי ועמוק והצמיד אותי לגופו הרחב שהיה חמים ושעיר ונוסך בטחון, אמר שאני ילד פראי ומתוק ונישק אותי שוב.
"בחודש הבא אני אהיה בן שלושים." ניסיתי לגייס מעט עלבון גברי, "ואני לא פראי, להפך אני מאוד זהיר."
"כן אני רואה." חייך ליאון בעליצות, "וזה בדיוק מה שאני צריך, בחור זהיר ומנוסה."
לא נעלבתי מלגלוגו טוב המזג כי מגע גופו בגופי היה פרוותי חמים ומנחם, והוא דיבר במבטא ארגנטינאי נעים שתמיד התקשר אצלי לקקאו חם ולחיוך טוב ולעוגיות השוקולד של רוזי, השכנה הארגנטינאית שלנו הזכורה לטוב.
במקום להשיב לו תשובה שנונה ודוקרנית נשארתי לשכב במיטתו הגדולה, מניח לו לכסות אותי בנשיקות, ואפילו סיפרתי לו מתי חל יום הולדתי, בטוח שעד שאהיה בן שלושים, ליאון כבר יהיה זיכרון רחוק. טעיתי, חגגנו יחד את יום הולדתי והוא העניק לי במתנה את הג'יפ שלו, מעביר אותו על שמי בפשטות נדיבה שהעלתה דמעות בעיני.

ככה זה היה אצלנו מההתחלה, הוא לא קלט אותי ואני לא הבנתי אותו, ולמרות זאת שררה בינינו מין נינוחות לא מוסברת, מעין הרגשת חמימות ביתית חסרת מתח.
אחרי שגמרנו רציתי לקום ולחזור לעבודה, אבל ליאון לא הניח לי. "תישאר איתי." פקד ולפת את כתפי, מדביק אותי למיטה. ניסיתי להתנגד, אבל הוא היה חזק מידי, עורו היה חמים ומלטף, הסדינים היו נקיים ורכים, המזרון היה בדיוק במידת הקושי הנכונה, והשמש שזרחה מבעד לוילונות הירוקים הטילה צל ענוג בגוון ירקרק מימי על עורנו, היה קל יותר להיכנע וזה בדיוק מה שעשיתי.
ליאון התנהג כאילו שאני עושה לו טובה ענקית שאני נשאר איתו בחדרו היפה והנוח ואפילו הדהים אותי והתנצל שהחזיק אותי בכוח וביקש סליחה אם הכאיב לי.
פעם ראשונה שמישהו ביקש ממני סליחה שהכאיב לי, ותאמינו לי, הכאיבו לי ועוד איך.
נשארנו במיטה כל אחר הצהרים, נמנמנו ועשינו סקס, ואחר כך אכלנו פיצה ושוב חזרנו למיטה וישנו מחובקים יחד. איתו הרגשתי מנוחם ומפונק כמו ילד שמחלים ממחלה, ואהבתי את ההרגשה הזו.
למחרת בבוקר המשכתי לעבוד כרגיל, עושה מאמץ להפגין שאני לא חושב שבגלל הסקס שעשינו אני יכול לתפוס תחת ולא לקיים את ההסכם שלנו. משום מה היה לי נורא חשוב שהוא ימשיך לחשוב עלי טובות. זו הייתה נקודת מפנה בחיי, בפעם הראשונה מאז שנינו הסתלק התחשבתי בדעתו של אדם אחר עלי.
לא שהשתניתי בבת אחת, זה היה תהליך שארך זמן מה. בהתחלה עוד המשכתי לחשוב כמו נווד ותכננתי שאחרי שהקטע עם ליאון יגמר אחזור לגור אצל אימא. במקום זה מצאתי את עצמי, יומיים אחר כך, נוסע אל אלכס ולוקח ממנו את שתי המזוודות שלי כשאני מחייך חיוך מסתורי ומסרב להסביר לאן מועדות פני. מודע לכך
שזו הפעם הראשונה מאז שנינו עזב שהוא לא ידע איך למצוא אותי גם אם יחקור את כל מכרינו המשותפים, למרות הכל לא השתגעתי לגמרי והשארתי על המקרר של אלכס את מס' הנייד שלי.
בחודשים הראשונים שלי אצל ליאון ניסיתי לא להניח לזאתי - הבת זונה הבוגדנית שגרה בתוכי – לטמטם אותי. היא עוד לא הבינה שהתקווה המטופשת, חסרת ההיגיון הזו שמחר יהיה טוב הורסת אותך יותר מהר מסמים ומאלכוהול, ושבן אדם צריך להיזהר ממנה כמו מנחש ארסי.
ידעתי את זה היטב ובכל זאת קיוויתי לדחות את השיבה לבית אימא. לא שיש לי בעיה עם אימא שלי, היא די בסדר, יחסית לאימא, אבל מאז שהדביל שלה הסתלק אחותי גרה אצל אימא עם הילדים שלה שהם נחמדים והכל, אבל הבית פשוט צפוף מידי. כמו כל בן אדם סביר גם אני אוהב את המשפחה שלי, אבל לגור עם אימא ואחות ושלושה אחיינים קטנים בדירה של שמונים מ"ר זה לא לעניין בגילי. וכאן, בדיוק בנקודה הזו, כשהשוויתי בין הדירה של אימא לבית של ליאון, נדחפה הזאתי - הבת אלף הבוגדנית – וניסתה לטפטף לי את הרעל שלה.
ולא שחשבתי ברצינות שאני וליאון נהפוך לזוג, לא היו לי שום פנטזיות בכיוון הזה, הוא היה עשיר ומכובד והיה לו בית יפה ועבודה מסודרת, כזו שהולכים אליה לבושים בחליפה ועניבה, ואני? טוב, אני סתם פרחח חסר בית וחסר עתיד וחסר תקווה. מה כבר יכולתי להציע לאחד כמוהו חוץ מידיים טובות בעבודות שיפוץ, גוף רזה, פרצוף אינדיאני מכוער ושערות בצבע זפת?
ליאון היה בדיוק הפוך ממני, בעל גוף מוצק ושרירי של גבר שמיטיב לשמור על עצמו, לא גבוה, אבל עם יציבה זקופה ופנים רחבים בעלי תווים רבועים וגבריים עם עצמות לחיים חזקות ועיניים כחולות בהירות, צרות ומעט מלוכסנות שמעליהן התקמרו גבות עבות, כהות משערו החום בהיר.
במיטה היה מתחשב עד להפתיע והרבה לנשק אותי וללטף אותי ולא התנגד להניח לי להיות אקטיבי מידי פעם, דבר שהעיד על בטחון עצמי רב ועל החיבה שרכש כלפי.
גם אני חיבבתי אותו מאוד, וחיבבתי גם את ביתו המרווח והנאה ששכן על ראש גבעה, מבודד מעט מבתי השכנים, מוקף בגינה גדולה תחומה בחומת אבן מקומית. במורד הגבעה היה בוסתן קטן של עצי הדר זקנים, ובחזית היו כמה שיחי ורדים מוזנחים.
מתחתי את העבודה ככל האפשר עד שלא יכולתי לחשוב עוד על שום דבר חדש לעשות, ואחרי שבוע, כשישבנו לאכול ארוחת ערב תפסתי אומץ ושאלתי אותו מה הוא רוצה שיקרה מחר.
"למה אתה מתכוון?" שאל ליאון, מרים את ראשו מעל צלחת הפסטה שהכנתי.
"גמרתי את כל העבודה בבית וגם ניקיתי את כל הקוצים והעשבים מהגינה." אמרתי, "מה אתה רוצה שאני אעשה מחר?"
הוא הניח את המזלג שלו והביט בצלחת כאילו חיפש את התשובה בתוכה.
בעודי ממתין לתשובתו הבנתי פתאום שמאז שנינו עזב לא הרגשתי כל כך טוב עם מישהו כמו שהרגשתי עם מר ליאון אברבנל וקיוויתי בכל לבבי שהוא יגיד לי להמשיך לטפל בו ובגינה שלו. אם הוא רק ירצה לחשה לי הזאתי - הזונה שאף פעם לא מתייאשת - תוכל לחיות כאן כמו בגן עדן.
הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט הישר בעיני, "מה היית רוצה לעשות בעתיד עם עצמך?" שאל ברצינות רבה.
"לא יודע." עניתי וחייכתי את החיוך הסתמי הזה שאני מחייך תמיד כששואלים אותי מה יהיה איתי. מאז שנינו הלך אבדתי עניין בתכנון העתיד שלי, אבל בכל זאת התחלתי לקשקש, "הייתי שמח לטפל בגינה. אולי אפשר עוד להציל את עץ התות הזקן, וחשבתי שיהיה נחמד לשתול כמה שיחי יסמין רפואי ליד המטבח, ואולי כדאי לשתול גינת תבלינים ליד המדרגות שיורדות מהפטיו?"
הוא הביט בי במבט מרוכז מאוד, וכשניסיתי, נבוך מעצמת מבטו, להסב את פני, אחז בסנטרי מאלץ אותי להמשיך ולהביט בו.
"בסדר." אמר בקול חרישי, "אבל אחרי שתגמור לשתול הכל תצטרך להמשיך לטפל בגינה וחוץ מזה התרגלתי לבישול שלך, אז מה דעתך?"
"מה דעתי על מה?" שאלתי, כאילו בתמימות, ורק הבת אלף השקרנית הזו קפצה על רגליה ונדמה לי שמרוב שמחה אפילו עשתה איזה סיבוב קטן סביב עצמה.
ליאון חייך, קצת נבוך. "מה דעתך שנמשיך לישון יחד?" פלט, כאילו באדישות, אבל ראיתי שהוא מביט בי בדריכות.
להצעה כזו, פשוטה וישירה, באמת לא ציפיתי. "אז אתה מציע לי… כאילו… כאילו לגור אצלך? למה?" חקרתי בחשדנות, והדפתי מעלי את המופקרת לפני שתספיק לפתות אותי לעשות שטויות.
בשביל מה הוא צריך אותי? לחשתי לה בשקט, מזכיר לה את כל מגרעותיי, כשהייתי ילד קראו לי מוגלי וצחקו ממני כי הייתי הכי רזה והכי שחור בכיתה ועד היום עוד לא התאוששתי מזה. אף אחד לא מצליח להשתחרר ממה שחשבו עליו כשהיה ילד, זה נשאר צרוב עליך עד יומך האחרון. כשנינו אהב אותי עוד האמנתי שאני כמעט בסדר, אבל אחרי שהוא הלך אפשר היה לנגב עם הביטחון העצמי שלי את הרצפה.
"למה אתה מתכוון למה?" שאל ליאון והמשיך לאכול בתאבון את האוכל שהכנתי.
"נו, טוב. אני לא ממש יפיוף." ציינתי את המובן מאליו וחייכתי, תמיד טוב לרדת על עצמך לפני שאחרים יעשו את זה. "ואני מבוגר מידי בשביל להיות החתיך הצעיר שלך."
ליאון נאנח והניח שוב את המזלג שלו. "אני לא מבין למה רק מי שדומה לבובת ברבי נחשב ליפה?" העיר בנחת, "יש כל מיני סוגים של יופי. ואגב, הייתי מעדיף גבר מבוגר יותר ממך, הבדל של שמונה שנים זה יותר מידי לדעתי, אבל מה לעשות, אי אפשר לבחור במי להתאהב." אמר, ומיד קם והלך לשים את הצלחת שלו בכיור. "מה דעתך שנקנה מדיח כלים?" שאל בעוד גבו מופנה אלי.
"רעיון טוב." עניתי, "יש כאן מקום למדיח גדול, אבל אני לא בטוח שאנחנו צריכים אחד כזה."
"אני מעדיף מדיח גדול." ענה ליאון אחרי שיקול דעת. "אולי אשתי לשעבר תסכים לשלוח אלי את הילדים בקיץ ואז מדיח גדול יהיה שימושי מאוד, אתה יודע שיש לי שלושה ילדים? שני בנים ובת, הראיתי לך תמונות?"
"לא, עדיין לא." עניתי ונגשתי אליו בחוסר רצון, מניח יד על כתפו, "אמרת שאתה אוהב אותי ליאון?" שאלתי בטון מסויג מאוד, מקווה שהוא יכחיש או יגיד שזה סתם נפלט לו.
הייתי מוכן לשמוע כל הסבר או תירוץ רק כדי לחסוך מעצמי הצהרות אהבה דביקות. אפילו הזאתי נעשתה עצבנית כששמעה את המילה הזו, והתחילה ללעוס בעצבנות את הציפורנים ולחפש את הדלת.
נינו נהג להגיד שאהבה רומנטית זו הדרך של נשים לשלוט בסטרייטים המסכנים שזקוקים לסם הזה כדי להחזיק מעמד בשעבוד למשפחות שלהם, אבל אנחנו, ההומואים, למה לנו את זה?
ליאון לא ניצל את ההזדמנות ובמקום להתחמק הוא הניד לאות הן, מביט בי במבט לוהט. "זה בגלל העיניים שלך." ניסה להסביר, "ברגע שראיתי אותן הן גנבו לי את הלב."
הבטתי בו בפליאה ולא ידעתי מה להגיד. לדעתי יש לי סתם עיניים שחורות רגילות לגמרי והוא שראה שאני לא מבין על מה הוא מדבר ניסה להסביר לי איך, ברגע שראה אותי, הרגיש שאני צולל לו לנשמה וכאילו רואה אותו מבפנים, ועוד כל מיני הבלים רוחניים כאלו שגרמו לי לשאול את עצמי אם הוא לא עישן משהו לפני האוכל.
בסוף הוא נואש מהסברים וגרר אותי למיטה, ובזה סיימנו את הדיון בנושא.
אחרי ששנינו גמרנו הוא לקח את פני בכפות ידיו הגדולות והקשות וכיסה אותן בנשיקות. "אני יודע שאתה חושב שאתה מכוער," אמר ברוך, "אבל אני אוהב כל דבר בגוף שלך, מכפות הרגלים ועד לשערות, הכל בך מוצא חן בעיני מאוד." הצהיר והביט לי ישר בעיניים.
החזרתי לו מבט ישיר ויכולתי להגיד לו בכנות גמורה שגם הוא מוצא חן בעיני.
"למרות שאני זקן שמן ושעיר." הוא שאל וצחק חרש.
"אתה לא זקן." מחיתי, "ואתה לא שמן, אתה מוצק, בדיוק כמו שאני אוהב, ואני אוהב שאתה שעיר ולא חלק כמו הילדים האלה שיוצאים מהארון עוד לפני שהם התחילו להתגלח, כאילו שלהיות הומו זה מין טרנד אופנתי כזה ולא… לא…" גמגמתי קצת ונתקעתי.
"לא מה?" שאל ליאון בסקרנות. הוא תמיד הקשיב למה שאמרתי בתשומת לב גם אם לא תמיד הסכים לדברי.
"טוב," ניסיתי להסביר במבוכה, "היה לי חבר שטען שלהיות הומו זה ללכת נגד הסדר הטבעי של הדברים ונגד הרוב. אני יודע שהומוסקסואליות זה לא חטא או איזה מחלה, אבל מצד שני למה לנופף בזה ולצאת מהארון ולעשות מצעדי גאווה וכל זה? במה יש לנו להיות גאים כל כך? בזה שלא יהיו לנו אף פעם ילדים? זה לא כבוד כל כך גדול, וההומואים האלה שמתנהגים כמו נשים? זה פשוט דוחה. הרי להיות הומו אומר להיות עם גבר כמוני לא עם אישה בעלת זין."
"ומה דעתך על נשים?" שאל ליאון, "שכבת פעם עם אישה?"
"לא, אבל יש לי דעה טובה על נשים." עניתי. "בתור שותפות לחיים הן עדיפות על גברים, וכמובן שרק הן מסוגלות להביא ילדים, אבל אני לא מאמין שאוכל למצוא מישהי שתרצה לחיות איתי ולגדל איתי ילדים, בכל אופן לא בחורה נורמאלית שתרצה יחסי מין רגילים עם גבר שיאהב אותה. אני יכול להציע לאישה ידידות, נאמנות, תמיכה וחברה, אבל לא את הדבר הזה שהופך שנים לזוג."
"הדבר הזה הוא אהבה." חזר ליאון לנושא החביב עליו וסקר את פני בחשש קל.
"אני לא מאמין באהבה ליאון. יש קשר מיני שאחרי כמה שנים ממצה את עצמו ונגמר, ואז הולכים הלאה. למזלנו אנחנו הומואים ככה שאין לנו סיבוכים של ילדים, משכנתא, רכוש וכדומה. נגמר אז נגמר, אומרים יאללה ביי והולכים הלאה."
ליאון הניד את ראשו לשלילה וניסה להיכנס לדברי, אבל כבר הייתי בתנופה, "ואל תספר לי על הזוגות האלה שחיים יחד באושר כבר שלושים שנה, ברוב המקרים הם פשוט פוחדים להיות לבד, או שהם הגיעו לאיזה הסכם נוח שכל אחד מזיין מהצד והם רק ידידים טובים. אני תמיד חושד שחלק מהזקנים האלו שנשואים כבר מאה שנה עושים הצגה לכולם ובעצם שונאים אחד את השני בדם וזה מה שמחזיק אותם בחיים."
ליאון פרץ בצחוק, "איך נעשית ציני כל כך בגילך? זה בגלל נינו?"
"מה אתה יודע על נינו?" נדהמתי, "מי סיפר לך עליו?"
"שאלתי פה ושם וסיפרו לי עליכם. כמה זמן היית איתו? ארבע שנים, לא?"
הרגשתי איך שפתי נעשו קרות ונוקשות מרוב בהלה. לא רציתי להסביר אותו ואותי, ואת כל מה שקרה ולא קרה.
"אין לך שום זכות לחקור עלי ליאון." אמרתי בקול שקט, מצווה על עצמי להישאר מאופק למרות שבתוך הגוף שלי השתוללה תזמורת שלמה של בהלה.
"אתה צודק לגמרי." הסכים ליאון. "ואני מבקש את סליחתך, אבל תבין, אני כבר לא ילד, ואני בא ממשפחה עשירה מאוד. יש לי הרבה כסף, ובנסיבות בהן נפגשנו, ברור שאני חייב לנקוט בכמה אמצעים…"
קמתי מהר, זרקתי על עצמי ג'ינס וסוודר והתחלתי לארוז במהירות את מעט החפצים שלי. זה לא שנעלבתי, אבל במקרים כאלו עדיף ללכת לפני שיעיפו אותך בבעיטה. אפילו הזונה, שאין לה טיפה אחת של כבוד עצמי בגוף הבלה שלה, הסכימה איתי בזה.
ליאון נעמד לידי עירום, מביט בי בעצב, "אני מבין למה אתה רוצה ללכת," אמר בקול מתון, מנסה לשמור על קור רוחו, אבל ראיתי איך העפעף התחתון בעינו הימנית רוטט ממתח, "אבל אני מפציר בך לשקול שוב את מה שאמרתי ולנסות להבין ש…"
במקום ליפול על צווארו ולהגיד שאני מבין המשכתי את המשחק של אחד שהגאווה שלו נפגעה, "ואני מפציר בך לשקול שוב את מה שאמרת ולהיזכר שהצעתי לך עוד בהתחלה לשלם על המגורים אצלך בעבודה או בכסף. אתה זה שהעדפת לקחת אותי למיטה, ועכשיו אתה מדבר פתאום על הכסף שלך. מעניין את התחת שלי. לא בגלל זה אני מזדיין אתך ואם אתה לא מבין את זה אז אני פשוט מרחם עליך למרות כל הכסף שלך." טרקתי את המזוודה שלי בכוח כדי להדגיש כמה אני כועס וכמעט שהאמנתי בזה בעצמי. אם הוא לא היה עוצר אותי עוד הייתי מתפרץ החוצה בגאון כמו איזה דביל.
ליאון אחז בזרועי, הושיב אותי על המיטה, כרע על ברכיו לפני וכבש את פניו בברכי, אוחז בחזקה בירכי.
"בבקשה רבה," אמר בקול מתחנן, "מאוד מבקש דורי, אל תלך." הלב כאב לי לשמוע איך מרוב התרגשות המבטא שלו נעשה סמיך יותר והדקדוק שלו מתבלבל.
על כורחי הושטתי את ידי וליטפתי את מברשת שערו הקצוץ על עורפו העבה והשזוף. "אנחנו צריכים לדבר ליאון."
הוא הנהן וכפות ידיו החלו להחליק בין ירכי בניסיון לפשק אותן. "ליאון, קום." הפצרתי, אבל לשווא, המעמד הזה, שהוא כורע לפני על ברכיו, גירה אותו מאוד, וכבר ידעתי מניסיון קודם שכשליאון היה נעשה מיוחם שום דבר לא עזר, לא תחנונים ולא פניה להגיון שלו. הוא רצה לזיין ורצה לעשות את זה עכשיו, וזה בדיוק מה שעשה, זוכה לשיתוף פעולה מלא שלי, כי גם אני מצידי מצאתי את המצב הזה, שהוא מתחנן לפני על הברכיים, מאוד מגרה.
אחרי שגמרנו ונרגענו החלטתי שאני נשאר, אבל אנחנו עושים הסכם ג'נטלמני שאני משלם על המגורים שלי בטיפול בבית ובגינה שלו, טיפול שיכלול בישול, קניות, ניקיון ועבודות תחזוקה בגינה ובבית.
"ודמי כיס." הוסיף ליאון שתמיד היה נדיב יותר מהרגיל אחרי זיון מוצלח. לא שהיה קמצן חלילה, אבל כמו כל גבר נטה להיות פזרן יותר אחרי ארוחה טובה או זיון. נאמן להחלטתי לא לוותר על העצמאות שלי אמרתי מיד שאני לא מסכים ואני מתכוון לחפש משרה חלקית, וליאון, שהיה קצת מנומנם אחרי כל ההתרגשות, עשה כן עם הראש, חיבק אותי חזק ונרדם, שוכח מכל הסיפור.
הוא שב ונזכר בדברי כשהודעתי לו, שבועיים אחר כך, שאני מתחיל לעבוד בבי"ח כרמל במעבדת הצילום של מחלקת העיניים.
"אני אעבוד רק במשרה חלקית, ארבע ימים בשבוע, משמונה עד אחת בסך הכל." בישרתי לו בשמחה, מרוצה שמצאתי עבודה כל כך מהר. נכון, שוב עבודה בבית חולים, אבל לפחות לא עם חולי סרטן גוססים ונשים כרותות שדיים עם עיניים עצובות. לא ספרתי לו על החוויות שלי מהאונקולוגית והסתפקתי בכך שציינתי שליאון חוזר מהמשרד שלו בחיפה רק בשעות אחרי הצהרים המאוחרות, ולפעמים אפילו בערב, כך שלא ירגיש בכלל שאני עובד.
דברי לא עשו עליו שום רושם. "מה אתה מבין בצילום?" שאל בקול מסויג.
הסברתי לו שלמדתי צילום בבית הספר התיכון וגם שירתי כצלם בחיל האוויר.
"חשבתי שאתה טכנאי רנטגן." אמר בקול חשדני.
"נכון, אחרי הצבא לא מצאתי עבודה בצילום אז למדתי טכנאות רנטגן על חשבון קופת חולים תמורת התחייבות לעבוד שנתיים אחרי הלימודים איפה שהם יחליטו. ככה הגעתי לעבוד ב'לין' במחלקה האונקולוגית."
"ומתי פגשת את נינו?" שאל ליאון בזהירות, מציץ בי מזווית עינו.
איך הגענו לדבר על נינו? חשבתי שאנחנו דנים בעבודה שלי, אבל הרי אני לא יכול להמשיך לא לספר על עצמי, לא יקרה כלום אם אני אזרוק לו כמה עובדות, שום פרשנות מיותרת, רק עובדות יבשות, שיירגע קצת.
"פגשתי אותו באוטובוס 901 כשחזרתי בסוף שבוע מהלימודים הביתה." עניתי מהר, ושוב זה קרה, המכה הזו בלב כל פעם שנזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם נינו, איך התיישבתי לידו סתם במקרה ונרדמתי על כתפו בתמימות של ילד עייף, וכשהתעוררתי אחרי נתניה נכנעתי מיד ובלי תנאי לעיניים הבהירות שצחקו אלי והנחתי לו לפרוש על ברכנו מעיל ולגעת בי מתחתיו כל הדרך ממחלף כפר יונה עד למבואות חיפה.
זה היה בערב ראש השנה תשמ"ד, הייתי אמור לבוא הביתה כדי לחגוג עם אימא ורינה ההרה מהדביל שלה, שכל הזמן רק דיבר על שנת תשמ"ד האיומה ועל שנת 1984 מבשרת הרעות, כולם תהו איזה אסונות יקרו בשנה הזו, אבל שום דבר רע במיוחד לא קרה חוץ מזה שפגשתי את נינו שבמשך ארבע שנים שבר וכתש את ליבי בצורה יסודית והשאיר אותי עומד על ברכי, ראשי תקוע באסלה מסריחה של שירותים ציבוריים.

הנחתי לנינו ללטף את ירכי ואת הזין שלי מתחת למעיל, וכשהוא קם לרדת בשכונת עין הים ירדתי בשתיקה אחריו, לופת בכוח את התרמיל שלי, מביט בדבקות בגבו הארוך ויודע שבעד עוד ליטוף מידיו הדקות והחזקות אני מוכן לוותר על נשמתי.
הוא פסע לאיטו במעלה הגבעה הצופה אל הים התיכון, לא מביט אחורה, מתעלם ממני, אבל אני ידעתי שהוא יודע שאני בעקבותיו. עברנו דרך שער ברזל עתיר סלסולים חלודים שכמה ימים אחר כך שפשפתי בדבקות בניר זכוכית וצבעתי בלבן ובזהב, ונכנסנו לבית אבן קטן וישן שהתנאה בחלונות מקומרים עם משקופי עץ מתקלפים. עד היום אני שומע את חריקת המפתח בדלת העץ המגולפת, ואחר כך את קולו החם בעל המבטא שהיה קצת איטלקי וקצת צרפתי וכולו נינו.
"אתה בטוח שאתה רוצה לבוא איתי ילד?" שאל והביט בעיני.
הנהנתי בלהיטות, מביט כחולם בפניו הנאים בהירי העור ודקי התווים. עיניו הכחולות האירו את פניו המזוותות באור רך, וברכי רעדו מתשוקה לנשק לפה הזה, דק השפתיים והאכזרי.
"כשתצא מפה כבר לא תהיה אותו הילד." אמר נינו, סוקר את פני, מחפש כנראה אותות לפחד או להיסוס.
במקום תשובה השלכתי את התרמיל שלי על הסף וכרעתי ברך לפניו, מצמיד את פני אל קדמת הג'ינס המהוה שלו.
"נו טוב," אמר בהשלמה רכה, "אם זה מה שאתה רוצה." ומשך אותי פנימה.
"הוא היה הראשון שלך?" שאל ליאון ונגע בזרועי כדי להחזיר אותי אליו.
"לא מה פתאום." התנערתי, "הוא התנהג כאילו שאני ילד תמים, אבל הייתי בן עשרים ואחת וידעתי שאני הומו עוד לפני שאבא מת. מזל שלא סיפרתי לו כלום, לפחות עגמת הנפש הזו נחסכה ממנו."
ליאון חיבק אותי מחביא את פניו בכתפי. "אז מי היה הראשון?" שאל אחרי שתיקה קצרה.
"הראשון שלי היה מוטי - גרוש אחד ששכר דירה מול הדירה שלנו. הייתי בן שבע עשרה בערך והוא קלט אותי עוד לפני שהמובילים גמרו להכניס לדירה את הכמה רהיטים עלובים שאשתו הרשתה לו לקחת. הוא לימד אותי איך לעשות מה, לפני זה רק פנטזתי. היום אני בקושי זוכר איך הוא נראה. אחרי כמה חודשים נמאסתי עליו וזה נגמר. הוא הראשון שלקח אותי לברים של הומואים ולימד אותי איך להתנהג בגן העצמאות וכל זה."
"היית בגן העצמאות?" הזדעזע ליאון והבעת גועל עלתה על פניו. "למה?"
ידעתי שזה מה שיקרה בסופו של דבר - אסור להאמין לאף אחד, ואסור לספר שום דבר, ואסור להראות מה אתה מרגיש, והכי טוב לא להרגיש כלום, זה רק עושה צרות. אפילו את השם האמיתי שלך אסור לספר - ככה היה עיסאם משנן לי בהפסקות שעשינו בין קליינט אחד לשני.
לא אהבתי את זה, אבל הלימודים עלו המון – הנסיעות, הציוד, הפילמים, הספרים - הכל עלה המון המון כסף שלא יכולתי לבקש מאימא, אבל לך תספר דבר כזה לליאון שכל מה שמטריד אותו זה אם אוהבים אותו רק בגלל הכסף שלו, או בגלל שהוא אדם נחמד.
זה לא חוכמה גדולה להיות נקי ונחמד כשיש לך המון כסף ליאון, חשבתי לעצמי בלב, ונחפזתי להבטיח שרק הלכתי לשם מסקרנות ואחרי פעם פעמיים נורא נגעלתי ולא חזרתי יותר.
האמת היא שנגעלתי כבר אחרי חמש דקות. שנאתי את האווירה המלוכלכת חשאית ואת הצורה המגעילה שבה הגברים האלו התייחסו זה אל זה ואל עצמם - החושך הסמיך, הלחישות בין השיחים, המבטים והמגעים בין זרים - אני מעדיף לקבור את הזיכרון של גן העצמאות ולא לדבר עליו ואם לא סיפרתי לנינו אז בטח שלא אספר לליאון.
במשך כל י"ב הייתי הולך בימי חמישי לגן העצמאות ואחרי כמה זמן היו לי כמה קבועים שכבר חיכו רק לי ולעיסאם. היה גם אחד שלקח אותנו אליו הביתה ללילה שלם. הוא דווקא היה נחמד - גרמני מבוגר, נשוי - אשתו הייתה נוסעת פעם בחודש ומשאירה אותו לבד והוא היה מנצל את זה טוב טוב.
היינו עושים יחד אמבטיה והוא היה משתולל אתנו במיטה, מעשן חשיש שופך על הגוף שלנו יין ומלקק, ועוד כל מיני שטויות שגם אותן לא אספר לליאון, או לאף אחד אחר. הוא נורא הצטער כשנפרדתי ממנו בסוף אותו קיץ כשהלכתי להתגייס.
עיסאם הבטיח לו שימצא לי תחליף והכל ימשיך כמו קודם, ואחר כך צעק עלי שאני דביל ומספיק שאגיד שאני הומו בלשכת הגיוס ואפטר מכל הצרה הזו.
"מה המדינה נתנה לך שאתה מבזבז עליה שלוש שנים." נזף בי בעברית הגרונית שלו, "אני נורא אתגעגע אליך, טיפש אחד." פרץ בבכי כשהמתנו יחד לאוטובוס.
הוא נהג לישון אצלי בבית באותם ימי חמישי ואחר כך היה חוזר לכפר שלו בצפון בעוד אני הולך לבית הספר כאילו אני סתם תלמיד רגיל ותמים. נפגשנו בגן העצמאות ומיד התחברנו ושמרנו אחד על השני, היינו חברים ואף פעם לא עשינו כלום זה עם זה חוץ מאשר לפעמים אצל הגרמני ההוא שאהב לראות אותו מזיין אותי – הגרמני היה מבוגר, בערך בן שישים, וזה היה מחרמן אותו משום מה.
עיסאם היה בחור עדין ולמרות שהיה ערבי מוסלמי היו לו עיניים כחולות נהדרות, עור בהיר וחיוך מתוק.
אימא חיבבה אותו וקנתה את הסיפור שהוא עובד בבית מלון על הכרמל וישן אצלי כדי להספיק לתפוס את האוטובוס הראשון לגליל. היו לי מעט מאוד חברים והיא שמחה שאני מביא חבר הביתה אפילו שהוא ערבי, ועיסאם היה באמת נורא נחמד ומאוד מאוד מנומס.
הוא היה ממלצר מידי פעם באיזה מסעדה, אבל בלילות היה מסתובב בגנים ציבוריים. אם המשפחה שלו הייתה יודעת הם היו רוצחים אותו בלי היסוס. הוא ישן לצידי על הספה הנפתחת ששמשה לי כמיטה ובדרך כלל היינו אומרים לילה טוב ונרדמים מיד, הרוסים מעייפות, אבל בפעם האחרונה שישנו יחד הוא היה מוטרד מכדי להירדם וניסה לשכנע אותי שאולי אוותר על הגיוס ואחיה איתו.
"אתה לא תצטרך לעבוד ולא כלום." ניסה לשכנע אותי בלהט, "אני אביא כסף. רק תישן איתי אחרי שאני אחזור, בסדר?" הביט בי בתחינה שהפכה את מעי מרוב רחמים עליו.
ניסיתי לשכנע אותו לעזוב את הזנות ואולי ללכת ללמוד או משהו, אבל הוא לא יכול היה לוותר על הקליינטים שסיפקו לו כסף קל, וכשהראה לי את זרועו המחוררת דקירות - איך לא שמתי לב לזה קודם? – הבנתי גם למה.
שכבנו חבוקים, התנשקנו ובכינו כל הלילה, אבל איש לא הצליח לשכנע את חברו לזוז מעמדותיו.
בבוקר הוא נסע ויותר לא ראיתי אותו. מאז לא חזרתי לגן העצמאות, מראה זרועותיו מכוסות סימנים שחורים ועיניו המתחננות רודף אותי עד היום, מזהיר אותי שאסור להיות תלוי בשום דבר ובאף אחד. לכן התעקשתי למצוא עבודה ולא להניח לעצמי להיות תלוי בליאון, לא כספית ולא רגשית.

אם הייתי יכול להסביר לליאון את הלקח שלמדתי מהסיפור של עיסאם, ואת היחסים המסובכים שלי עם הזונה הרקובה הזו שחיה אצלי בפנים - לא מניחה לי לשכוח כלום, מקווה כל הזמן שיום אחד גם אני אהיה עשיר ומאושר - אולי הוא לא היה מתעצבן כל כך מהעבודה שלי, אבל אני שונא לדבר על עצמי ולהסביר מה אני מרגיש וכל זה – זה לא שאני כל כך מסובך, אני סתם פחדן שלא רוצה שיצחקו עליו - המופקרת טוענת שאם אדבר עם ליאון בכנות הוא יבין הכל, ואני צוחק ממנה ושואל אם היא למדה את השטויות האלה מסרטים מצוירים או מטלנובלות, אבל היא, הסתומה הזו, לא מתייאשת - רק תראה מי אתה באמת וכולם יאהבו אותך – היא משננת לי.
כן בטח, ממש.
במקום זה נתתי לו נאום לעוס ומשעמם על הצורך שלי בעצמאות כלכלית ועל חוסר הרצון שלי לבקש ממנו כסף כל פעם שבא לי לקנות זוג גרביים.
"אני אתן לך קצבה חודשית …" התחיל ליאון וכשראה את פני מתעוותים בחוסר רצון החליף את המילה קצבה במשכורת.
"משכורת על מה?" שאלתי, ובאמת לא הבנתי למה הוא צריך לתת לי משכורת נוסף על כך שהוא מניח לי לגור אצלו חינם, ולישון במיטה שלו, ולאכול מהאוכל שלו, שלא לדבר על זה שהוא גם מזיין אותי בהתנדבות, ואפילו מתעקש לחבק אותי אחר כך ולהירדם כשזרועותיו החמות כרוכות סביבי – את זה לא אמרתי לו כמובן - אבל חשבתי ככה בלב.
"משכורת על זה שאתה מבשל ומנקה ומטפל בבית ובגינה ובי." הסביר ליאון וליטף אותי, מתחיל בנגיעה קלילה בפרק ידי וממשיך משם לאורך הזרוע אל הכתף והעורף. "הגופייה הזו נורא סקסית," אמר בחיוך מלא זימה, "אני אשלם לך משכורת של סוכן בית, או. קי?" התנשם והצמיד אותי אליו, דוחף ידיים מתחת לגופיה שלי שהייתה סתם גופיית חאקי ישנה שנשארה אצלי מהצבא.
הנחתי לו ללטף אותי ולהדק את זקפתו אל ישבני, אבל המשכתי להתווכח, טוען שאת כל העבודות האלו הייתי עושה גם אם הייתי חי לבד.
ליאון נאנח והטיל אותי על המיטה, נשכב עלי, ובין נשיקה לנשיקה ניסה להמשיך ולשכנע אותי שאם לא הייתי חי אתו הוא היה צריך לשלם לעוזרת בית ולטבח ולגנן, ובגלל שאני עושה הכל חינם הוא חושב …. ואז הוא הצליח להתגבר על התנגדותי הסמלית ולפשוט מעלי את מכנסי, וברגע שהזין שלי היה בפיו הפסקנו לדבר ופשוט הנחנו לנושא.

למחרת בקשתי מליאון טרמפ לחיפה, הוא נהג לצאת לפני שבע בבוקר כדי לא להיתקע בפקקים, והיה מגיע למשרד שלו בעיר ליד הנמל כבר בשבע וחצי.
"אז אתה בכל זאת הולך לעבוד?" שאל והקדיר את פניו מעל לאספרסו שלו.
הנהנתי ולגמתי מהנס קפה עלית הפושטי שלי שבלעדיו אני לא יכול להתחיל את היום.
"בוא, אני אקפיץ אותך." השלים ליאון באנחה עם החלטתי, והסיע אותי במרסדס השחורה שלו עד לפתח בית חולים כרמל.
כשעצר לי מול השער נגעתי בזרועו לאות תודה, "אני יודע שאתה לא מסכים, אבל חשוב לי שיהיה לי משהו משלי." ניסיתי להסביר שוב, הוא הניד את ראשו, מביט ישר קדימה.
"אתה צודק." אמר בלי להביט בי וליטף את ברכי כתחליף לנשיקת פרידה. היה לנו הסכם שבשתיקה שנשיקות וחיבוקים הם מחוות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בציבור.
"להתראות בערב ואל תעבוד קשה מידי." אמר ונסע.
העבודה במחלקת העיניים לא הייתה קשה. קבלתי מעבדה קטנה ונחמדה עם חדר חושך מאובזר בכיורי כרום מבהיקים ומכונת הדפסה 'דורסט' מיושנת מחוברת לטיימר עתיק ומטרטר.
תפקידי היה לצלם את קרקעית העין של החולים ולהדפיס תמונות שנראו כמו מפות עגולות. הנהרות והנחלים היו כלי הדם בעיני החולים.
את המעבדה ניהלתי לבדי, והממונה הישיר שלי היה מנהל מחלקת העיניים - פרופסור גוטמן החביב, מלומד גדול עם נשמה של ילד סקרן ומלא אמון שהתנהג באותה מידת נימוס פזור נפש אל כולם, ממנהל בית החולים ועד לאחרונת המנקות הערביות שהסתובבו כל היום בבית החולים עם דליים ומגבים ושטפו את הרצפות ללא הרף. בסוף יום העבודה הראשון הוא בא למעבדה וחקר אותי בדאגה אם לא עצוב לי להיות לבד בחדר החושך.
נחפזתי להרגיע אותו שהעבודה במקום שקט וחשוך נעימה לי מאוד ופרופסור גוטמן חייך בשמחה וחיבק את כתפי, "אולרייט." פרע את שערי בחיבה ונחפז משם אל משרדו, שמח וטוב לב.
ברגע שהוא הסתלק צץ פתאום ליאון מעבר לפינת המסדרון, נעץ בי מבט קשה והדף אותי בכעס אל דלתו של חדר החושך. מאחוריה הייתה עוד דלת ובין שתיהן חיבר מסדרון קצר ומפותל צבוע שחור שנועד לחסום את קרני האור. ליאון לא ידע מה נמצא מעבר לדלת התמימה למראה והופתע. "מה קרה? איפה אנחנו?" שאל בבהלה ונצמד אלי, שוכח זמנית את כעסו.
"זו רק הכניסה לחדר החושך," מיהרתי להרגיעו ודחפתי בגבי את הדלת השנייה, "הנה, כאן אני עובד." משכתי אותו למעבדה הקטנה שלי, שכעת, בסיום העבודה, הייתה מוארת בשלושה ניאונים שאורותיהן השתקפו בכרום של הכיורים והדלפקים המבהיקים.
הוא העביר מבט סביב, נרגע קצת ואז התנפל עלי בזעם בגלל החיבוק התמים שהעניק לי פרופסור גוטמן.
עמדתי המום, מנסה להבין מה קורה כאן, ורק אז קלטתי פתאום שליאון הלבוש חליפה יפה, ועניבת משי יקרה חובקת מעדנות את צווארון חולצתו ההדורה, עומד מולי, עיניו הכחולות רושפות מזעם, ומקנא בגלל חיבוק תמים של פרופסור גוטמן הזקן שבקושי יודע אם אני בחור או בחורה, ומי יודע אם הוא מבין בכלל מה זה הומואים.
התנהגותו הייתה כל כך לא במקום עד שלא יכולתי להתאפק וחייכתי, יותר מהקלה מאשר משעשוע. ליאון התעצבן נורא, התנפל עלי, לחץ אותי אל כיור המתכת הקר שחתך במותני, והטביע נשיקה נשיכה בצווארי. "תזכור, אתה רק שלי." רשף באזני, "ועכשיו קח את התיק שלך ובוא. גמרנו עם המקום הזה!"
אם הייתי יכול לחזות את העתיד אולי עדיף היה שהייתי עושה כדבריו, אבל אני לא נביא ומובן שלא עלה בדעתי לעזוב מקום עבודה שרק היום התחלתי לעבוד בו ושמצא חן בעיני מאוד. "אני לא עובד אצלך ולא שייך לך." התרסתי בפניו, "והחיבוק הזה, שכל כך הרגיז אותך, היה תמים לגמרי." הוא העווה את פניו בחוסר אמון ואני עשיתי כמיטב יכולתי להסביר לו את אופיו המיוחד של פרופסור גוטמן ולמה אין לו שום סיבה לדאוג בגללו.
להפתעתי ליאון האמין לי מיד, ובכל זאת לא נרגע. "למה אתה עובד במקום החשוך הזה." מחה כשהראיתי לו את תאורת אורות הביטחון. "והאור האדום הזה, זה כמו בית זונות. בטח כל מי שנכנס לכאן שם עליך ידיים." התחיל לפתח פרנויות.
"לא כל אחד. רק עשרה אחוז מהגברים." התבדחתי.
ליאון לא מצא שזה מצחיק, "אני מודה שאני קנאי." אמר בעצב, "אני רוצה אותך רק לעצמי."
"אל תדאג." אמרתי בעודי נועל את המעבדה. "אני מבטיח לך שאם אני אתך אז אני רק אתך, ותצטרך לסמוך עלי בנושא הזה. גם אני לא יודע מה אתה עושה כל היום מחוץ לבית."
ליאון צחק, "דוחף ניירות מפה לשם." אמר ובחן בדאגה את הסימן שהשאיר על צווארי, "כואב?" שאל ונגע באצבע זהירה בכתם השחור סגול.
"זה בסדר." אמרתי, למרות שזה כאב קצת, "מחר אני אלבש גולף. בוא הביתה."
"אני מבקש סליחה." אמר ליאון בדרך הביתה
"זה בסדר." חזרתי ואמרתי, אבל ליאון לא היה שותף לדעתי וסיפר לי בהתנצלות איך היה ילד בודד, בלי חברים אמיתיים, ורק כשפיתה ילדים בצעצועים ובממתקים הם הסכימו לבוא ולשחק איתו.
"אז היית ילד עשיר ומסכן?" שאלתי וליטפתי את ברכו בזהירות, מתאמץ להשתתף בצערו. אני לא אוהב כשאנשים מצדיקים את ההתנהגות שלהם בכל מיני סיפורים עצובים על ילדותם העגומה. לו לפחות היו אמצעים לפתות ילדים שישחקו איתו, לי לא היה כלום חוץ מאחות בוגרת שלא התייחסה אלי, ואימא שלבשה סארי הודי ובשלה אוכל משונה, ואבא שדבר עברית במבטא מוזר ועבד כפועל ונהרג כשהייתי צעיר מידי.
ליאון הרגיש שאני לא מתרשם מילדותו הנוגה ואמר בבדיחות הדעת שהוא חייב להפסיק לתרץ את ההתנהגות הטיפשית שלו בסיפורי ילדותו העצובה וצחק, ושוב התנצל, ואני חזרתי והבטחתי לו שהכל בסדר וכולם עושים את זה, גם אני, אבל לא סיפרתי לו בתמורה שום דבר על הילדות המדכאת שלי למרות שהייתה לי הרגשה שהוא ציפה לשמוע ממני איזה סיפור.
ברגע שנכנסנו לחדר השינה הוא הטיל אותי על המיטה. "בוא אני אפצה אותך." אמר בקול עבה מרוב תשוקה, הפך אותי על בטני ודחף כרית מתחתי. הוא פישק את ישבני בכפות ידיו והעביר אל לשונו בחריץ, מתעכב ממושכות על פי הטבעת.
זה היה כל כך טוב, כל כך נעים. הרגשתי איך עורי מצטמרר והשערות הקטנות על עורפי ולאורך גבי נעמדות מרוב הנאה.
"אני יכול?" שאל בקול חנוק, "אפשר?"
"כן, כן, בוא." קיפלתי את ברכי כדי להקל עליו את הגישה. הוא גנח וחדר לתוכי בזהירות וכמנהגו תמיד החל לוחש לי מילות אהבה וזימה בספרדית, מלקק את עורפי וצובט קלות את פטמותיי עד ששנינו גמרנו.
"אני רוצה שנעשה בדיקת איידס." אמר מיד אחר כך, "אני רוצה להתחיל לעשות אתך אהבה בלי קונדום."
"בסדר." הסכמתי, וליאון המאושר מעך אותי בחיבוק חזק ונרדם מיד כשרגלו מכבידה על ירכי.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2019 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...